פציעת שוטר במילוי תפקידו

להלן פסק דין בנושא פציעת שוטר במילוי תפקידו: פסק דין 1. ערעור על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשנ"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים"), בראשות השופטת ר' טובי-פרידמן אשר ניתן ביום 11.12.2006. בפסק הדין דחתה ועדת הערר את עררו של המערער על החלטת קצין התגמולים אשר קבע כי יש להכיר בפגיעה ממנה סובל המערער ברגלו השמאלית בקשר של החמרה בשיעור של 75% בלבד. 2. המערער, יליד 1956, שירת במשטרת ישראל החל משנת 1980. ביום 21.12.2000, כאשר היה המערער בתפקיד, נתקל בעבריין שהיה חשוד בהחזקת סמים. תוך כדי מעצרו של אותו חשוד החל זה להתפרע. לאחר שהוכנס לרכב המשטרתי בעט החשוד בברך רגלו השמאלית של המערער וגרם לה נזק (להלן: "האירוע"). המערער פנה לקצין התגמולים בתביעה מיום 18.7.2002 וביקש להכיר בחבלה שנגרמה ברגלו ובנכות שנגרמה בעקבות זו כנכות על-פי חוק הנכים. ביום 1.6.2003 הודיע קצין התגמולים למערער כי הוא דוחה את התביעה הואיל ולא התקיים קשר בין הפגימה בברך לבין האירוע הנטען. על החלטה זו הגיש המערער את עררו לוועדת הערר. לערר צורפה חוות דעתו של פרופ' מנדס מיום 17.7.2003. 3. לאחר הגשת הערר הופנה המערער לבדיקת מומחה מטעם קצין התגמולים. המומחה, פרופ' וולפין, חיווה דעתו ביום 31.12.2003 והעריך כי האירוע מיום 21.12.2000 החמיר את מצבו הקודם של המערער, ועל כן העריך את ההחמרה בשיעור של 75% מהפגימה. בעקבות חוות דעת זו הודיע קצין התגמולים, ביום 17.2.2004, כי הוא מכיר בקשר של החמרה בין הכאבים שמהם סובל המערער בברך שמאל לבין שירותו כשוטר, בשיעור של 75%. 4. בעקבות החלטה זו המשיכו הליכי הערר בפני ועדת הערר אך ורק בשאלה אם יש להכיר בקיומו של קשר סיבתי של גרימה בין השירות לבין כל הנכות שנגרמה למערער בברך שמאל, או שמא יש לאשר את החלטת קצין התגמולים לפיה יש להכיר בקשר של החמרה בלבד בשיעור של 75%. 5. בפני ועדת הערר עמדו חוות הדעת של פרופ' וולפין ופרופ' מנדס וכן חוות דעת משלימות שהגישו שני מומחים אלה. מחוות הדעת ומהמסמכים הרפואיים שהוגשו לוועדה עולה כי קודם לאירוע לא התלונן המערער על כאבים בברכו, ואין כל רישום רפואי על תלונה שכזו או על ממצא כלשהו שנמצא בבדיקה רפואית. 6. פרופ' וולפין מציין בחוות דעתו כי בתצלומים שהוצגו לעיונו מחודש מרץ 2001, ולאחר מכן בארטרוסקופיה מחודש מאי 2002, ניתן לזהות שינויים ניווניים בברך. עם זאת ציין כי "לא ניתן לשלול החמרה או האצה משמעותית בהתפתחותם עקב האירוע הנדון". לעומתו מציין פרופ' מנדס בחוות הדעת הראשונה כי לדעתו מצבו הקליני של המערער הוא תוצאה ישירה של חבלה באירוע הנדון, ובחוות הדעת המשלימה הוא מציין כי "גם אם קיימת מחלה רדומה (מבחינה קלינית) שאין לה ביטוי של מוגבלות ונכות, אין זו מפחיתה מגורם התאונה כגורם היחיד לנכות במידה והתאונה גרמה לנכות". חשוב לציין כי גם פרופ' מנדס מאשר כי בתצלומי הרנטגן "נצפתה הנמכה מסוימת של המרווח המפרקי בברך הפגועה". אולם הוסיף כי ללא תמונה קלינית כלשהי, אין לייחס למצב שכזה כל נכות קודמת. 7. ועדת הערר קבעה כי יש להעדיף את מסקנתו של פרופ' וולפין אשר נתן "משקל ראוי לנתונים האובייקטיביים בדבר קיום מחלה ניוונית בברכו של המערער טרם האירוע", ועל כן אישרה את החלטת קצין התגמולים להכיר בקשר של החמרה בלבד. 8. בפנינו חזרו הצדדים על אותן טענות והפנו למסמכים. בא כוח המערער הדגיש כי מרגע שקבע קצין התגמולים קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין הפגימה, היה עליו להכיר בקשר של גרימה, שכן המחלה הרדומה - השינויים הניווניים - לא גרמה לכל מגבלה תפקודית למערער, מה גם שמדובר במחלה רדומה זהה בשתי הברכיים. לדבריו, בברך ימין לא סובל המערער מכל מגבלה שהיא ואף לא מכאבים. באת כוח המשיב מצדה דגישה כי הממצא הרפואי הראשון בנוגע לפגיעה בברך של המערער היה כשנה וחצי לאחר האירוע. לדבריה, גם אם לא היה ביטוי קליני לשינויים הניווניים לפני האירוע, הרי עדיין יש לקבל את עמדתו של פרופ' וולפין כי השינויים הניווניים החלו לפני האירוע, וכי האירוע רק האיץ או החמיר את התפתחותם. 9. ככלל, על הטוען לנכות להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין השירות לבין הנכות או הפגימה שנגרמה לו, ואם נכשל בכך, תידחה תביעתו. הקשר הסיבתי, שהיה שנוי במחלוקת לפני הגשת הערעור הוכח, וגם קצין התגמולים מאשר, בהתאם לחוות דעתו של פרופ' וולפין, כי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין מצבו הרפואי של המערער. לפיכך השאלה היחידה העומדת במחלוקת היא אם יש לקבל את ההנחה של פרופ' וולפין כי גם קודם לאירוע סבל המערער מפגימה כלשהו בברך והאם האירוע גרם רק להחמרת המצב הקודם או שמא יש לראות בפגימה כולה כפגימה שנגרמה באירוע. 9. בעניין זה דומה כי יש להקיש מהלכות בית המשפט שעסקו בהתפרצות מחלה קונסטיטוציונלית (בר"ע 4023/99 אביאן נ' קצין התגמולים, פ"ד נד(3) 1 ודנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732). כך נאמר על ידי כב' השופט חשין: מחלה קונסטיטוציונלית שחייל לקה בה באירוע שאירע תוך כדי שירותו בצבא, רואים בה כמחלה שנגרמה כולה עקב השירות, הגם שיודעים אנו כי גורם נוסף הביא להתפרצות המחלה. לאמור, כי החייל נשא את המחלה בגופו - אמנם באורח רדום - וכי כך בא אל שירותו בצבא (דנ"א 5343/00 לעיל, בעמ' 745-746). 10. דומה כי גם אם התפתחו אצל המערער שינויים ניווניים כלשהם בברכו, אך אלה לא "התפרצו" קודם לאירוע ולא באו לביטוי קליני כלשהו, יש לראות בהם כ"מחלה רדומה" שהתפרצה רק בעקבות האירוע, ועל כן יש להכיר בכל הנכות בשל הפגיעה בברך כנכות שנגרמה במהלך השירות. שינויים ניווניים נסתרים שאינם מתבטאים בביטוי קליני כלשהו אינם פגימה קודמת ואינם שוללים את המסקנה כי האירוע שהתרחש בשירות הוא שגרם לנכות. 11. אשר על כן הננו מקבלים את הערעור ומורים כי כל נכותו של המערער בברכו השמאלית, תוכר כ"נכות" על פי חוק הנכים. המשיב ישלם למערער הוצאות הערעור בסך של 5,000 ₪. משטרהשוטר