פסק דין 1. המערער, יליד 1945, נפגע בגבו בשנת 1969 במהלך צניחה, ובחבלה חוזרת בשנת 1973, והוכר כנכה צה"ל. בשנת 1977 נותח התובע בבית חולים רמב"ם, כאשר קודם לניתוח הוזרק לתובע חומר ניגודי. לדבריו, בשל תקלה הגיע החומר הניגודי לגולגלתו. בשנת 1993 הגיש התובע בקשה להכיר בממצאים אלו כנכות מוסבת, עקב כאבי ראש וסחרחורות. ועדה רפואית עליונה מיום 20.2.94 הכירה בכאבי הראש כנכות מוסבת וקבעה בגינם 10% נכות. 2. מאותה שנה ואילך, המשיך ופנה המערער מדי שנה לקצין התגמולים על מנת שיכנס את הועדות הרפואיות בעניינו בנושאים שונים. בשנת 2005 פנה המערער בטענה להחמרת מצב שכן כאבי הראש והסחרחורות חזקים ומרובים יותר, כמו כן טען לשני מקרים של איבוד הכרה פתאומי ואיבוד ראיה נקודתי בעין שמאל. מאחר והמערער היה לאחר ארוע מוחי, נתבקשה הועדה לדון גם בקשר הסיבתי בין הפגיעה המוכרת לארוע המוחי, לפי תקנה 9. 3. ועדה מחוזית מיום 19.3.07 קבעה כי אין החמרה במצבו של המערער וכי אין כל קשר סיבתי בין הארוע המוחי לבין חדירת חומר הניגוד שארעה 30 שנה קודם לכן. הועדה התייחסה לארוע לבבי שעבר המערער בסמוך לפני, שיכול להיות מקור לאמבוליות זמין יותר. המערער ערער לועדה הרפואית העליונה, ובקש לחזור בו מהטענה לקיום של קשר סיבתי בין הארוע המוחי לנכות המוכרת. 4. לפיכך, הנושא היחידי שעמד בפני הועדה הרפואית העליונה היה טענת המערער להחמרת מצבו. הועדה שמעה את תלונות המערער, בדקה אותו ועיינה בתוצאות הבדיקות השונות ובמסמכים השונים, לרבות חוות הדעת של פרופ' בנטל. הועדה קבעה: "ממצא של חומר ניגודי שומני בעקבות מאלוגרפיה שבוצעה לפני 30 שנה, אינה סיבה להחמרה נוירולוגית כלשהי כעבור 30 שנה. כמו כן ארוע מוחי שהתרחש 30 שנה לאחר ההזרקה אינו קשור בשום אופן חומר הניגודי. אי לכך הועדה דוחה את הערעור ומקבלת את מסקנותיה של הועדה המחוזית מ19.3.07.". 5. כנגד החלטה זו מופנה ערעורו של המערער, אשר מתמקד בעובדה שבועדה הרפואית העליונה ישב רק נוירולוג אחד, (יחד עם 4 רופאים מומחים נוספים, שאינם נוירולוגים). עוד טען המערער לפרוטוקול "למדתי מהנוירולוגים כי התחום הזה יותר מתאים לנוירולוג שמתעסק בניתוח תוצאות שלM.R.I. ו-C.T. . זה רופא שהיה חסר בועדה שלי". בועדה הרפואית שדנה בעניינו של המנוח היו 5 רופאים מומחים, נוירולוג, אשר שמש כיו"ר הישיבה, אורטופד, כירורג פלסטי, א.א.ג, פסיכיאטר. 6. ככלל, קביעת הרכב הועדה הרפואית העליונה נקבע על ידי יו"ר הועדות הרפואיות , לפי שיקול דעתו. (תק' 5 (ב) לתקנות הנכים (ועדה רפואית עליונה) תשכ"ד 1964). המדובר בהרכב של 3 רופאים או יותר. אין הוראה מפורשת המחייבת מהו מספר הרופאים היושבים בועדה העליונה שתחום התמחותם צריך להיות תחום הפגימה של הנכה. בפסק דין מנחה ורחב, המתייחס למכלול השיקולים, קובע בית המשפט העליון (ע"א 2907/02 גוטסדינר עדי נ. קצין התגמולים משרד הבטחון ס' 12 לפסק הדין ) - "רואים אנו, איפוא, כי מלאכת האיזון בין השיקולים השונים הנוגעים להרכבן של ועדות עליונות אינה פשוטה כלל ועיקר. מן העבר האחד עומדים שיקולים מקצועיים, קרי - קביעת ההרכב המיטבי האפשרי בכל מקרה ומקרה. כבר ציינו לעיל (פסקאות 11-10) כי טיבו של ההרכב צפוי להיות מושפע, בין היתר, ממספר החברים המומחים בהרכב וכן ממידת בכירותם של חברי הוועדה. כן יש חשיבות בהקשר זה לתחום התמחותם של חברי הוועדה שאינם חברים מומחים. מאידך גיסא, קיימים טעמים מעשיים שעניינם, בין היתר, מספר הרופאים המומחים הזמינים בכל מחוז בו מתכנסת הוועדה העליונה וכן הצורך לייעל את ההליכים ולתת מענה מהיר לבקשות לקביעת דרגת נכות (לעניין הצורך בעריכת איזון כאמור השוו עב"ל 425/99 המוסד לביטוח לאומי - סעדיה, פד"ע לו 186 (להלן - פרשת סעדיה). ריבויים של המשתנים אשר יש להביאם בחשבון ומורכבות האיזון ביניהם היא אשר מובילה למסקנה, כי לא יהא זה נכון לקבוע מסמרות בדבר הרכבה של הוועדה העליונה. עיון בתקנות הוועדה העליונה, ובפרט בתקנה 5(ב) לתקנות אלו, מגלה כי מחוקק המשנה בחר להעניק ליושב הראש שיקול דעת רחב לעניין הרכבתן של הוועדות העליונות. על פי הסדר זה, הרכבה של הוועדה העליונה נקבע על ידי יושב הראש תוך הפעלת שיקול דעת רפואי פרטני, בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. פתרון זה ראוי הוא. הוא מאפשר גמישות מירבית והפניית כל אחד מן הנכים לוועדה העליונה המתאימה ביותר שניתן להרכיב בנסיבות העניין. אין מקום, אם כן, לקרוא לתוך התקנות חיוב שאינו מופיע בהן, ולפיו תורכב הוועדה העליונה מחברים מומחים בלבד." יחד עם זאת, בית המשפט העליון מתייחס לכך שברב המכריע של המקרים די בכך שאחד מחברי הועדה העליונה הינו חבר שתחום התמחותו זהה לתחום הפגימה, למעט במקרים של נסיבות חריגות ומיוחדות. המערער ציין כי בועדה היה חבר נוירולוג, ולא הביא נתון כלשהוא המסביר מדוע הנוירולוג שישב בועדה איננו בתחום פגיעתו (קיומו של חומר ניגודי שומני בגולגלתו). המערער לא הצביע על נסיבות מיוחדות שבגינן צריך היה לסטות מהכלל לגבי הרכבה של הועדה הרפואית העליונה. גם בועדה המחוזית שדנה בעניינו של המערער ישב נוירוכירורג אחד, והמערער לא הלין על כך כשפנה בערעור לועדה הרפואית העליונה. המערער אמון על הופעה בפני ועדות רפואיות, (כך מתוך תיקו הרפואי) ואם חשב שיש פגם בנוכחותו של נוירולוג אחד במקרה זה, או בתחום התמחות הנוירולוג הספציפי שישב בועדה, היה עליו להודיע על כך מבעוד מועד. פניה לאחר שכבר התקבלה החלטת הועדה הרפואית העליונה והמערער מודע לתוכנה, היא בבחינת פניה בדיעבד. 7. המערער טען כנגד העובדה שלא נשלח על ידי הועדה לבצע בדיקת C.T. אין זה מחובתה של הועדה לשלוח את הנבדק לבדיקות מסוימות, אם אין הצורך בהן פרי שיקול דעתה והחלטתה המקצועית. כמובן שפתוחה הדרך למערער להצטייד בבדיקות הנחוצות לו על מנת לנסות ולמצות פניה חוזרת, בכפוף לדין. 8. בנסיבות אלו, הערעור נדחה. תאונות צניחה