עד לפיגוע - הכרה כנפגע

להלן פסק דין בנושא הכרה כנפגע מפיגוע של עד לפיגוע: פסק - דין 1. העורר מבקש להכיר בו כנפגע פעולות איבה כמשמעותו לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה תש"ל-1970. פנייתו אל הביטוח לאומי בעניין זה נדחתה ומכאן הערר. תיק זה סבל דחיות רבות בשל החשד שהיה למוסד לביטוח לאומי שמא העורר מתחלה ומגזים בתלונותיו, דבר שגרר בדיקות רבות על ידי המל"ל ולבסוף על ידי מומחה שהתמנה על ידי בית המשפט. גם לאחר שאותו מומחה הגיש את חוות דעתו, הוא נתבקש על ידי שני הצדדים להשיב לשאלות הבהרה שנשלחו אליו בהסכמת בית המשפט. לאחר ששקלתי העניין על כל הבטיו, הגעתי למסקנה כי העורר הוכיח שהוא נפגע פעולת איבה, או לפחות כי מצבו הוחמר בעקבות פעולת איבה. 2. העובדות שעליהן אין מחלוקת: העורר, יליד פרס עלה ארצה בגפו, השתלב בחברה, התגייס לצה"ל ושירת שירות מלא. הוא נשא אישה והקים משפחה, והקים גם עסק קפה-מסעדה ברחוב אלנבי בתל אביב. בעברו אין ממצאים רפואיים רלבנטים לתיק זה. כל זה השתנה כאשר ביום 27.2.01 הוא זיהה מחבל שהניח תיק בפתח המסעדה שבבעלותו. הוא הזעיק את כוחות הבטחון, ומסיבה כלשהי טרם נוטרל מטען החבלה שהיה בתיק, היה פיצוץ שבעקבותיו נהרס פנים המסעדה. לא נפגע איש. 3. כחודש לאחר הפיגוע הזה, תוך כדי שהיו לו ויכוחים עם מס רכוש בהקשר של שיפוץ המסעדה והחזרתה לקדמותה, הוא עבר התקף לב. כשנה לאחר האירוע הוא פנה לראשונה למרכז לבריאות הנפש. אז הוא התחיל טיפול נפשי ופסיכולוגי בעקבות דיכאון שהוא שרה בו. אין מחלוקת בין הצדדים כי אותו פיגוע לא גרם לעורר נזק נפשי. היה לו אז נזק נפשי, שנגרם ככל הידוע ממצבו הכלכלי הירוד בעקבות סגירת המסעדה ושיפוץ רחוב אלנבי באותה עת, וגם בשל אירוע הלב שהוא לקה בו. אני מסתמכת בכך על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר נח גונן, מומחה לפסיכיאטריה. 4. ביום 19.9.02, שוב ברחוב אלנבי בתל אביב התרחש פיגוע באוטובוס שעבר סמוך למסעדה של העורר. באירוע זה היו נפגעים רבים, ועפו חלקי גופות מן האוטובוס, כאשר מקצתם נפלו סמוך למקום בו הוא עמד ואף דבקו בנעליו. העורר טוען כי בעקבות הפיגוע השני החריפו הדיכאונות ונוספו לו מאפיינים פוסט-טראומטיים. התסמונות של מצב נפשי זה מאופיינות בכך שישנה ירידה במוטיבציה, איבוד עניין בחיים, הסתגרות חברתית, זהירות מופרזת בתנועה היומיומית, וכן לחץ נפשי ככל שהתמונות מהפיגוע חוזרות אל הנפגע, דבר שגורם גם סיוטי לילה והפרעות בריכוז ובזיכרון. 5. בשלב הזה ראוי לציין כי הוגש חומר רפואי מאת המרפאה לבריאות הנפש של קופת חולים כללית. העורר פנה אל אותה מרפאה, כאמור לעיל, שנה לאחר האירוע הראשון והוא טופל אז נגד דיכאונות וחרדה. הביקורים של העורר באותה מרפאה נמשכו גם לאחר האירוע השני מיום 19.9.02. כל החומר הזה עמד לרשותו של המומחה מטעם בית המשפט ד"ר גונן וגם לרשותו של המומחה מטעם המל"ל ד"ר אמיר פורה. בסיכומיהם של שני הצדדים לא היתה התייחסות נאותה לאותו חומר השופך אור על מצבו של העורר לאורך זמן. הפסיכולוגים באותו מרכז לבריאות הנפש מצאו אצל העורר סימנים מובהקים של חרדה פוסט-טראומטית, PTSD. הביקורים באותו מרכז היו סדירים והדבר מראה על רצון מצד העורר לצאת מהמצב הדיכאוני. עלי לציין בשלב הזה שכל הסימנים של החרדה, של חוסר יכולת של העורר לעלות לאוטובוס, לפחד מכל אדם הנושא תיק, סיוטי לילה, כאבי ראש וחוסר רצון להיות בחברת אנשים, ובוודאי חוסר יכולת לעבוד - כל אלה התגלו או התגברו לאחר האירוע השני של פיצוץ האוטובוס. כל החומר הרפואי מאותו מרכז לבריאות הנפש של קופת חולים, 27 דפים, אני מסמנת כעת ת/1. בדפים האחרונים של אותו ת/1 ישנו סיכום מאת פסיכולוגית קלינית מדריכה בשם רחל איתן ופסיכולוגית בהתמחות קלינית תמי דקל. הסיכום הוא בעצם איבחון פסיכודיאגנוסטי מפורט. גם בדו"ח הזה וגם בדו"ח של הנוירופסיכולוג ד"ר פורה, אובחנה אינטליגנציה כללית נמוכה. בתתי תחומים מסויימים נמצא שהעורר מתפקד ברמת פיגור, ובאחרים ברמה ממוצעת או קרוב לה. בדו"ח של המרכז לבריאות הנפש הנ"ל נאמר כי האיטיות בעיבוד הנתונים נגרמה בשל הדיכאון העמוק בו היה שרוי העורר. תוצאות המבחנים שנעשו על ידי הפסיכולוגיות שהזכרתי לעיל הראו כי העורר סובל מתסמונת פוסט-טראומטית, וראה עמוד 3 של אותו דו"ח. 6. אני מוצאת לנכון להתייחס לדו"ח של הנוירופסיכולוג ד"ר אמיר פורה. אני מסכימה עם בא כוחו המלומד של העורר כי מרבית המבחנים שנעשו לו לעורר על ידי ד"ר אמיר היו ברמת התפקוד, בדיקת הרמה האינטלקטואלית, ובדיקת הרמה השכלית של העורר. ד"ר פורה הגיע למסקנה כי העורר התאמץ להפגין יכולת ירודה והגזים בתגובותיו ברמה האופיינית למתחלים. בעניין זה גם ד"ר גונן, המומחה מטעם בית המשפט, מצא כי העורר אכן מגזים בתיאור מצבו הדיכאוני והחרדתי. ברם, ד"ר גונן איננו מוכן להניח כי כל תגובותיו של העורר הן התחזות. הוא ידע לקחת בחשבון את המרכיב של התחלות, ולהפריד בינו לבין התסמונות האמיתיות מהן סובל העורר. שוב, בחזרה אל הדו"ח של ד"ר פורה, רק בעמוד השני לאחר קטע ה"סיכום" הוא אומר כי על סמך הראיון הקליני נראה לו כי מדובר באדם הסובל מהפרעת אישיות המלווה בדיכאון על רקע מצבו הכלכלי ומחלת לב, שלהערכתו, אינם קשורים בפיגועי האיבה שבהם נכח. ד"ר פורה מגיע למסקנה כי העורר מדווח על תסמינים פוסט-טראומטיים לשם הכרה בנכותו כנפגע איבה. 7. אינני מקבלת את קביעתו של ד"ר פורה. בכל החומר הרפואי הרב (ת/1) מאת בעלי המקצוע בתחום הנפשי שטיפלו בו בעורר לאורך שנים, לא עלה כלל דבר ההתחזות. לדוגמא, במשך זמן רב העורר דיווח על הפחד לעלות אל אוטובוס לשם הגעה ממקום למקום. בשלב כלשהו, הוא ניסה ונסע באוטובוס, אלא שפיגוע ששמע עליו בצומת כרכור החזיר לו את החרדה והפחד מנסיעה באוטובוס. העורר לא היה מסוגל לעבוד במשך תקופה ארוכה, ולאחר מכן בעזרת התרופות נוגדות דיכאון שהוא קיבל במרכז לבריאות הנפש, ובעזרה מסיבית מבני משפחתו, הוא חזר לעבוד באופן חלקי. העבודה, ולו החלקית, שיפרה את מצבו הנפשי. 8. ראוי כאן להקדיש מספר מילים על היותו של ד"ר פורה נוירופסיכולוג ולא פסיכולוג, עלי מקובלים דבריו של ד"ר גונן בתשובותיו לשאלות ההבהרה שם הוא הודיע במפורש כי התשובה לחלק גדול מהשאלות אפשר לקבל מפסיכולוג - טסטולוג העוסק בפסיכודיאגנוסטיקה. מכאן, שיש ממש בטענתו של ב"כ העורר כי הסתמכותו של המל"ל על הדו"ח מטעמו איננה יכולה להיות טוטלית. התשובה למצבו של העורר נמצאת בידי פסיכולוגים או פסיכיאטרים. כל החומר הן מד"ר גונן והן מהפסיכולוגים שטיפלו בעורר במרכז לבריאות הנפש מצביע על כך שבעקבות האירוע השני מיום 19.2.02 התהווה אצל העורר מצב חרדתי בתר - חבלתי. 9. כאשר מתמנה מומחה מטעם בית המשפט הרי בדרך כלל בית המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה, אלא אם חוות הדעת אינה יכולה לעמוד במבחן הביקורת של ההגיון לאור ראיות אחרות שהובאו בפני בית המשפט, וראה דבריה של השופטת שטרסברג - כהן (כתוארה אז) בע.א. 1156/92 סגל נ' סגל (לא פורסם) וגם ע.א. 2160/90 רז נ' לאץ פ"ד מז (5) 170 בעמוד 174. בפסק הדין האחרון הזה בחוות דעתו של המומחה הוא ידע להפריד בין הנזק המוקדם לבין הנזק המאוחר. גם בעניינו של העורר בתיק שלפנינו, הרי ד"ר גונן שהיה מודע לנטיה של העורר להגזים, ידע להגיע לאחוז נכות פחות מזה, לולא ההגזמה של העורר. 10. המסקנה היא, שאם האירוע השני לא גרם בעצמו לתסמונת בתר - חבלתית מסוג PTSD, הרי אין ספק שהחמרה היתה כאן. 11. אנחנו מחליטים כי העורר הוא נפגע פעולת איבה. נפגעי פעולות איבה