פסק דין בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום בחיפה בשבתו כועדת ערר על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) נוסח משולב תשי"ט - 1959 בע"נ 225/03 בו נדחה ערעורו של המערער על החלטת המשיב שלא להכיר במחלת הסוכרת מסוג 2 ממנה סובל המערער כקשורה לתנאי שירותו. מעברו של המערער יצויין שהוא יליד 1953, התגייס לשירות סדיר בצה"ל בשנת 1971, לאחר שחרורו משירות סדיר התגייס בשנת 1974 למשטרה. בתחילה שימש כנשק, אח"כ כראש חוליית ביקורת נשק. בשנת 1985 עבר קורס קציני משטרה, שובץ בתפקיד עוזר מפקד בסיס חימוש, בשנת 1990 הועבר לשמש כמפקד בסיס ציוד ובשנת 1991 שימש כמפקד בסיס מזון. במסגרת תפקידו עסק בהכנות לביקורים של שר המשטרה והמפכ"ל והיה נתון בתנאי לחץ בזמן בלתי סבירים, תוך פיקוח וניהול שוטף של הקמת התשתית הכוללת גם את הביקורים. יומיים בטרם הביקורים האמורים חש לחצים עזים בחזה המלווים בצרבת קשה, אושפז ביום 24/10/92 שם אובחן התקף לב. אז נתגלתה גם מחלת הסוכרת. המשיב החליט להכיר בקשר של גרימה בין הפגימה הלבבית לתנאי השירות, כשהוא מבסס את החלטתו על חוות דעתו של ד"ר אלדר מיכאל ממכון הלב של ביה"ח שיבא מיום 18/5/93. בחוות דעתו מתאר ד"ר אלדר ש"אוטם שריר הלב נגרם לרוב, וכפי שהודגם בצינתור, על רקע של טרשת כלילית המואצת ומוחמרת ע"י גורמי סיכון שונים שעל העיקריים שבהם נמנים הסוכרת, הקיימת במקרה שלפנינו..." לעמדתו, ניתן להמליץ להכיר באוטם כגרימה עקב השירות מאחר ולא ניתן לשלול שדובר בעומס נפשי יוצא דופן עבור המערער בהכנת הבסיס לביקור של האישים החשובים. מאידך, שלל ד"ר אלדר את ההכרה בטרשת הכלילית וגם באירועים עתידיים בעטיה כקשורים לשירותו. על פני הדברים נראה שהחלטה זו נעשתה בפרשנות מקילה ולטובתו של המערער. לטענת המערער משהוכר הקשר בין תנאי שירותו לבין הפגימה הלבבית ממנה סבל ב-24/10/92, צריך היה לקבוע כי בגין אותם לחצים ותנאי עבודה נתגלתה אצלו מחלת הסוכרת מסוג 2, מחלה אשר קודם לכן לא סבל ממנה. סמיכות הזמנים של מועד קרות אירוע פגימתו הלבבית, כמו גם פרוץ מחלת הסוכרת מעידים לטענתו על קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין מחלת הסוכרת. עוד נטען כי קיימת אסכולה רפואית הנתמכת בספרות רפואית מקצועית ובהם גם הרופאים מטעם האגודה לסוכרת כי מצב דחק ולחץ יכולים בהחלט לגרום לפרוץ סוכרת אם ארעו עד שלושה חודשים לפני הופעת המחלה. לטענת המערער החמירה עמו ועדת הערר בעניין נטל ההוכחה לקיומה של אסכולה רפואית מקובלת התומכת בטענתו וקיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין פרוץ המחלה. בטיעוניו מדגיש המשיב שמחלת הסוכרת מסוג 2 היא מחלה תורשתית. התורשה היא הגורם המחולל האחראי להתפרצותה ולבד מהגורם התורשתי מוכרת ההשמנה כגורם חיצוני להופעתה. המערער סבל מהשמנה בולטת מעל 30%, כמתואר בחוות דעתו של פרופ' זוהר מיום 1/7/93. העובדה שהמחלה התגלתה בעת אשפוזו בעקבות הפגימה הלבבית, אינה יוצרת את הקשר הסיבתי בין תנאי השירות לבין התפרצות המחלה, כפי שקבעה ועדת הערר. לעמדתי יש לדחות את הערעור לא רק מנימוקי ועדת הערר, אלא גם מהמסמכים הרפואיים וחוות הדעת שניתנו בעניינו בעבר ולפני כ-10 שנים, שבכולם נשלל הקשר הסיבתי בין הסוכרת לבין תנאי שירותו, והסוכרת נמצאה כאחד מגורמי הסיכון לאוטם שריר הלב. בחוות דעתו של פרופ' זוהר מ-1/7/93 נרשם, שהמערער שהיה אז כבן 39 שוקל 89 ק"ג וכי ההשמנה היא הגורם החיצוני היחיד שידוע שמסוגל לקדם את הופעת המחלה של סוכרת 2 מסוגה של המחלה ממנה סובל המערער וכי אין קשר של גרימה או החמרה עם תנאי השירות. כך נשללת טענתו של המערער שמשקלו היה רגיל ומתאים לנתוניו. בהמשך אושפז מידי פעם בגין מחלת הלב, עבר צינתור לב והוחלט על טיפול שמרני. אח"כ מצבו הוחמר, הוא עבר ניתוח מעקפים ב-27/9/98, כמתואר בסיכום המחלה של ביה"ח כרמל מיום 2/10/98 (מצוי בתיקו הרפואי). המערער פנה למשיב ב-30/1/00 בבקשה להכיר בהחמרת מצבו הרפואי בעקבות ניתוח המעקפים. ועדה רפואית מיום 21/2/00 מצאה כי המערער סובל "ממחלה כלילית מגיל צעיר עם גורמי סיכון - סוכרת היפרקולסטרולומיה ויתר לחץ דם וכי אין החמרה מבחינת אוטם שריר הלב". תביעתו להחמרה נדחתה. הדחייה התבססה גם על חוות דעת שנייה של פרופ' זוהר (ללא תאריך) בה רשם שאין קשר בין התפתחות מחלתו של המערער שהוגדרה כמחלה ארטריו-סקלרוטית בעורקים הכליליים הקשורה להשמנה, סוכרת, יתר כולסטרול ויתר לחץ דם. פרופ' זוהר שב ואימץ את קביעתו של ד"ר אלדר בחוות דעתו מ-1993 ואת ההשקפה המקובלת בספרות הרפואית לפיה תופעות חדשות של המחלה הטרשתית אינן קשורות לתנאי שירותו. אז באה פנייתו להכרה במחלת הסוכרת כמחלה הקשורה לתנאי שירותו במכתבו של בא כוחו מ-13/8/02. חוות דעתו של ד"ר שחאדה הוגשה למשיב כראיה חדשה לתביעתו בגין מחלת הסוכרת. על חוות דעתו של ד"ר שחאדה לעניין הסוכרת ערך פרופ' זוהר את חוות דעתו השלישית מ-15/4/03 בה רשם כי אין נקודות אחיזה להנחה שהסוכרת קשורה לשירות במשטרה לא כגורם ולא כהחמרת קבע. החלטת המשיב לדחות את תביעת המערער ניתנה ב-8/5/03 ועל כך הוגש ערעור הנכים 225/03, שפסק-הדין שניתן בו נושא הערעור שבפנינו. חוות דעתו הלקונית והבלתי מנומקת של ד"ר שחאדה אין בה כדי להסביר את שנרשם במסמכים הרפואיים שפורטו לעיל אלא אמירה סתמית שמאחר ואובחן באשפוז ב-1992 כסובל מסוכרת מסוג 2, גילוי הסוכרת בו זמנית עם האירוע הלבבי קשור קשר הדוק לשירותו ולתנאי עבודתו הקשים. בכך התעלם ד"ר שחאדה מממצאים ואבחנות רפואיות שנעשו כ-10 שנים קודם לכן, ולפיהם המערער סובל מגיל צעיר מטרשת כלילית עם גורמי סיכון של סוכרת, יתר לחץ דם, השמנה וכו'. לא יהיה צו להוצאות. צבאסוכרתצה"ל