להלן פסק דין בנושא טראומה ממלחמה: פסק דין 1. המערער, יליד 1944, הוכר כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב] בגין תסמונת PTSD בה לקה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. וועדה רפואית עליונה מיום 28.5.07 חזרה ואישרה, בעקבות ערעור שהגיש המערער שטען להחמרה, כי דרגת הנכות התואמת את מצבו של המערער עומדת על 30 אחוז לפי סעיף 34א(א)(ד) לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות) תש"ל-1969 (להלן - "התוספת"). 2. בפרוטוקול הוועדה הרפואית העליונה צויין, כי דרגת הנכות שנקבעה למערער מתאימה ל"תסמונת פוסט-טראומטית עם ליקוי ניכר בחיים הבין-אישיים והמשפחתיים וירידה תפקודית ניכרת לעומת הפוטנציאל". כאמור, הנכות נקבעה לפי המבחן שבפרט 34א(א)(ד) לתוספת, שזו לשונו: "הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיביים ניכרים, קיום צירוף הפרעות של סף גירוי נמוך, הפרעות בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התפקודי באופן ניכר". במבחן שבפרט 34א(א)(ה) לתוספת, שמתאים לדרגת נכות בשיעור 50 אחוז נקבע כדלהלן: "הפרעה נפשית עם סימנים אובייקטיביים קשים בקיום קשרים בין-אישיים תקינים ובצירוף הפרעות של סף גירוי נמוך, הפרעה בריכוז, בחשיבה, באפקט, בכוח ההתמדה וברציה, המגבילות את הכושר התפקודי באופן קשה". נמצא, כי ההבדל במבחנים בשני הפרטים הנ"ל מתמצה בשניים: ראשית, בחומרת הסימנים וההגבלה על הכושר התפקודי (סימנים אובייקטיביים "ניכרים" לעומת סימנים "קשים" ו"הגבלה ניכרת" לעומת הגבלה "קשה" של הכושר התפקודי); שנית, המבחן שבפרט משנה ה' מתייחס גם ל"קשיים בקיום קשרים בין-אישיים תקינים", ענין שלא הוזכר במבחן שבפרט משנה ד'. והנה, ראינו כי בתיאור הפגימות בפרוטוקול הוועדה הרפואית העליונה מיום 28.5.07 נכלל גם הנושא של ליקוי "בחיים הבין-אישיים והמשפחתיים". אמנם הירידה בתפקוד הוגדרה כ"ניכרת" ולא כ"קשה", אך נראה כי העובדה שנמצא אצל המערער גם ליקוי בקיום קשרים בין אישיים ומשפחתיים, חייבה, למצער, התייחסות של הוועדה לשאלה, האם אין מדובר במצב המתאים למבחן שבפרט משנה ה', מאחר וליקוי מסוג זה אינו כלול במבחן שבפרט משנה ד'. 3. הוועדה הדגישה בהחלטתה את יכולותיו של המערער ובעיקר את מה שלא נמצא אצלו: הוא מסביר עצמו היטב, מעבר לכך שחוזר על תכנים בצורה רגזנית ורואה עצמו כקורבן המערכת; לא היתה עדות לתכנים דלוזיונלים, לא נצפו הזיות או הפרעות קוגניטיביות. האפקט נמצא בעל טווח תקין ותואם את התכנים שמועלים על-ידי המערער. לא נמצאו הפרעות גסות בשיפוט, ללא חוויות חודרניות, ללא ביטויים דיסוציאטיביים או מצבי ניתוק אפקטיבי. בנוסף לפירוט הנ"ל, הוועדה ציינה כי היא מסכימה עם המלצת הרופאים המטפלים (נראה כי הכוונה למכתבם של ד"ר אורבך וד"ר מזר מיום 10.1.07), אלא שבמכתב זה נזכרו ביטויים להחמרת מצבו של המערער שלא היתה לגביהם כל התייחסות מצד הוועדה ושלכאורה אמורים להישקל בטרם תיקבע דרגת נכותו - הזנחה קיצונית של דירתו על רקע אגירה בלתי נשלטת של חפצים (Hoarding), סימפטומים כפייתיים קשים גם סביב מחשבות בלתי פוסקות על אי צדק וחשיבה קווארולנטית תובענית עם גוון פרנואידי. עוד מציינים הרופאים המטפלים, כי מצב המערער משפיע לרעה על כל תחומי החיים: הוא מבודד ובודד, לא מצליח לשמור על קשרים וסולק מדירתו על רקע ההזנחה הקיצונית. לביטויים אלה למצבו הנפשי של המערער עשויה להיות השלכה על נכותו. אם גם לנוכח ביטויים אלה עדיין מדובר בדרגת הנכות שנקבעה, יש לנמק זאת. התעלמות מהנתונים הנ"ל פירושה , למצער, שהוועדה לא עמדה בחובת ההנמקה המוטלת עליה. 4. מעבר לכך יצוין, כי המערער נעזר בחונך שהמשיב מעמיד לרשותו וכי וועדת כושר עבודה של משרד הביטחון קבעה כי אין הוא מסוגל לכל עבודה לצמיתות. במסמך הוועדה הנ"ל מיום 15.11.04 נקבע, כי המערער סובל מתסמונת פוסט טראומטית קשה וכי למערער תסמונת כאמור עם דיכאון מג'ורי והתקפי חרדה. גם תופעות אלו לא נזכרו במפורש, כך שלא ניתן לדעת אם נלקחו בחשבון. 5. העולה מהאמור לעיל מצדיק את קבלת הערעור: א. העובדה שבתיאור הפגימות צוין ליקוי שמופיע במפורש במבחן שבפרט משנה ה' ואינו מופיע בפרט משנה ד' (קשיים בקיום קשרים בין אישיים) מחייבת הנמקה והסבר מדוע המבחן המתאים יותר הוא זה שאומץ על-ידי הוועדה. ב. הוועדה לא התייחסה לנתונים שהיו לפניה ואשר מצביעים על קשיים ומגבלות שלכאורה לא נשקלו - חוסר האפשרות לעבוד בכל עבודה, הזנחת הדירה, אגירה, סימפטומים כפייתיים סביב מחשבות בלתי פוסקות על אי צדק, בידוד גמור מחברה ומבני משפחה, דיכאון מג'ורי והתקפי חרדה. הוועדה גם לא הסבירה מדוע קביעתה, על הגבלה ניכרת, עדיפה על קביעת וועדת כושר העבודה שדיברה על תסמונת פוסט טראומטית קשה. כפי שנפסק לא אחת, כאשר לפני הוועדה מצויים נתונים שלכאורה מצביעים על נכות בשיעור גבוה מזה שהוועדה קובעת, עליה להתייחס, ולו בקיצור, לאותם נתונים, ולהסביר מדוע אין היא מקבלת אותם, או מדוע על אף קיומם הנכות אינה בדרגה גבוהה יותר. זאת לא נעשה. ג. הוועדה לא הסתייגה ממכתבם הנ"ל של הרופאים המטפלים. במכתב זה נזכר כי המערער סובל מהתקפי חרדה על רקע הפרעה באישיות ומהפרעה כפייתית-טורדנית "קשה". עניינים אלה כלל לא נזכרו בהחלטת הוועדה, שהתמקדה במה שלא נמצא בבדיקת המערער, ולא הביאה לידי ביטוי, לפחות לא בכתובים, את משמעות הדיווחים הלא קלים בנוגע לעניינים שונים, כמפורט לעיל. אכן, יתכן שגם לנוכח כל האמור לעיל המבחן שאומץ מבטא את מצב המערער לאשורו, אך אם כך הוא - הדבר מחייב הנמקה רחבה יותר, שתתייחס גם לנתונים הנ"ל. 6. התוצאה היא, שהערעור מתקבל ועניינו של המערער מוחזר לוועדה הרפואית העליונה. המשיב ישא בהוצאות המערער (שלא היה מיוצג) בסך 2,000 ש"ח. צבאמלחמה