להלן פסק דין בטענת גניבת בעל מאשתו: פסק דין 1. בתביעתו שלפני עותר התובע לכך שהנתבעים יחויבו לשלם לו סך 1,050,000 ₪, כערכו לתאריך 26.3.01 (יום הגשת התביעה). 2. הנתבעים 2 ו- 3 הם בעל ואשתו, והנתבע מס' 1 הוא אחיה של הנתבעת מס' 3. לטענת התובע, בתאריך 9.12.00 פרץ הנתבע מס' 1 לדירתו וגנב מתוכה רכוש רב, והוא 180,000 דולר במזומן ועוד תכשיטים ששוויים 70,000 דולר. לטענת התובע, חלק מהרכוש הגנוב נמצא בדירתם של הנתבעים 2 ו- 3. 3. הנתבעים לא הגישו כתב הגנה, ובתאריך 3.2.03 ניתן נגדם פסק דין. ואולם, בהמשך הדברים נעתרתי לבקשת הנתבע מס' 1 וביטלתי פסק הדין שניתן נגדו, בעוד שפסק הדין נגד הנתבעים 2 ו- 3 נותר על כנו. נותר אפוא לדון בעניינו של הנתבע מס' 1 (מכאן ולהבא - "הנתבע"), ובכך עוסק פסק דין זה. 4. השאלה הראשונה המתעוררת היא השאלה, האם הנתבע גנב הרכוש מביתו של התובע. לתובע אין ראיה ישירה על כך שהנתבע גנב הרכוש מביתו, ולמעשה מסתמך הוא על חקירת המשטרה שנעשתה בעקבות תלונה שהוגשה על ידי התובע. החקירה הניבה כתב אישום נגד הנתבע, שהוגש לבית משפט השלום בעכו. בכתב האישום נטען, כי הנתבע, ביחד עם אדם אחר, התפרץ לדירת התובע, וביחד גנבו השניים את הרכוש הנטען על ידי התובע. הנתבע כפר בעובדות כתב האישום. בהמשך ההליך הפלילי, שהתנהל נגד הנתבע, הגיעו הנתבע והמאשימה להסדר טיעון וכתב האישום תוקן. בכתב האישום המתוקן נטען, כי הנתבע סייע לאדם אחר להתפרץ לדירת התובע, בכך "שהאחר פתח את אחד מחלונות הדירה בצידה המזרחי ונכנס לדירה בשעה שהנאשם (הוא הנתבע - י"כ) ניצב בסמוך מאבטח את המעשה". הנתבע הודה בכתב האישום המתוקן, והורשע על פי הודייתו, ונדון לתשלום קנס בסך 15,000 ₪ ו- 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. 5. הנתבע מכחיש מעורבות כלשהי בגניבה, ובתצהיר עדותו הראשית (מוצג נ/6) טען כי הגיע להסדר טיעון בבית משפט השלום "בהתאם להמלצת בית המשפט דלמטה ועל מנת לחסוך מזמנו היקר". בחקירתו הנגדית השיב הנתבע לשאלות ב"כ התובע, כי לקח אדם אחר, בשמו סרב לנקוב, לביתו של התובע, אותו אדם ירד מהמכונית בעוד הנתבע ממתין לו, ולאחר מכן חזר למכונית. לטענת הנתבע, כלל לא ידע שהאדם אותו לקח לבית התובע, התכוון לגנוב דבר מה מהבית או גנב משם דבר מה. 6. עדותו של הנתבע לא הותירה רושם חיובי, ואין אני מוכן לקבל הכחשתו את מעורבותו באירוע, וברור מעדותו כי הסתיר פרטים רלבנטיים, כגון זהות האדם שהיה עמו. לעומת עדותו בפני, הודייתו של הנתבע בבית משפט השלום בעכו, קושרת אותו באופן ברור ומפורש לגניבה שבוצעה בדירתו של התובע, ולהתרשמותי, יותר משהודה הנתבע משום שביקש לחסוך מזמנו של בית המשפט, הודה הנתבע בכתב האישום המתוקן, שייחס לו עבירה של סיוע להתפרצות לדירת התובע, משום שחשש שאם המשפט יוסיף להתנהל, עלול הוא להיות מורשע בעבירה חמורה שבעתיים מזו בה הודה במסגרת הסדר הטיעון. לכך יש להוסיף את הראיה המסייעת, כי בבית אחותו וגיסו של הנתבע (הם הנתבעים 2 ו- 3, אשר לא ביקשו לבטל פסק הדין שניתן נגדם בהעדר הגנה) נמצאו תכשיטים אשר זוהו על ידי התובע. במבחני מאזן ההסתברות, הנני סבור, כי הודייתו של הנתבע בביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום המתוקן, מוכיחה את מעורבותו בגניבה מביתו של התובע במידת ההסתברות הדרושה, ויש בה כדי לבסס אחריותו, ביחד עם אדם אחר, לביצוע עוולת הגזל או למצער עוולת הרשלנות כלפי התובע. 7. משקבעתי כי הנתבע ביצע כלפי התובע את עוולת הגזל, מוטל על הנתבע להשיב לתובע את הגזילה או את שוויה בכסף (וראה סעיף 55 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]). על התובע מוטל להוכיח מה נגנב ממנו ומה שווי הגניבה, וכאמור, הן בהודעות שמסר בחקירתו במשטרה והן בעדותו לפני טען כי מביתו נגנב סכום כסף של 180,000 דולר במזומן ועוד תכשיטים בשווי של 70,000 דולר, ולא ברור אם הם שייכים לו, לאשתו, לחמתו או לאדם אחר. עדותו של התובע היא עדות יחידה, ואין לה כל סיוע. ההודעות שמסר התובע במשטרה אינן יכולות לסייע לעדותו בפני משום שהן באות מפי התובע עצמו, ואין אדם יכול להרים עצמו כשהוא מושך בשערות ראשו. 8. בבוא בית המשפט להסתמך על עדות יחידה, על בית המשפט לפרט בהחלטתו "מה הניע אותו להסתפק בעדות זו" (וראה סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971). ככל שהדברים נוגעים לסכום הכסף שלטענת התובע נגנב ממנו, הנני מקבל את עדותו של התובע. עדותו של התובע עשתה עלי רושם אמין, ומקובל עלי, שאדם המחזיק סכום כסף בביתו, יודע מה הוא הסכום המוחזק על ידו. על כן, מנימוקים אלה, הנני סבור, כי בכל הנוגע לסכום הכסף שלטענת התובע נגנב ממנו, ניתן להסתמך על עדותו היחידה של התובע. עם זאת, אין עדותו היחידה של התובע מספיקה כדי לבסס ממצאים עובדתיית בנוגע לתכשיטים שלטענתו נגנבו מדירתו. גם אם עדות התובע הותירה רושם חיובי, הרי התובע לא מסר תיאור של התכשיטים, ואף בהודעתו במשטרה (שצורפה כנספח לתצהיר עדותו הראשית - מוצג ת/1) מסר תיאור כללי: "הרבה תכשיטים - צמידים, שרשראות, עגילים, טבעות". יתרה מזאת, לא הובאה כל ראיה להוכחת שווי התכשיטים שנגנבו. אוסיף, שהתובע קיבל תגמולי ביטוח עבור חלק מהתשכיטים שנגנבו, אך למרות צו שניתן לבקשת ב"כ הנתבע, התובע לא המציא העתק מהתביעה שהגיש לחברת הביטוח. על כן, להבדיל מטענת התובע ביחס לסכום הכסף שנגנב ממנו, בכל הנוגע לתכשיטים שלטענת התובע נגנבו, אין אני מוכן לבסס את קביעת שוויים על עדותו הכללית והבלתי מקצועית של התובע. 9. לפיכך, בסיכומו של דבר, נותר אפוא לחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום הכסף הנתבע, זאת ותו לא. בתאריך הגניבה שער הדולר עמד על 4.1 ₪ לדולר, ולפיכך סכום הכסף שנגנב מביתו של התובע מגיע כדי הסך 738,000 ₪, בתאריך הגניבה. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. 10. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מחייב את הנתבע מס' 1 (איימן מחמד בדארנה) לשלם לתובע סך 738,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 9.12.00. (ב) חיוב הנתבע מס' 1 על פי האמור בסעיף קטן (א) לעיל יהיה חיוב הדדי (ביחד ולחוד) עם חיובם של הנתבעים 2 ו- 3 לפי פסק הדין שניתן נגדם בתאריך 3.2.03. (ג) הנני מחייב את הנתבע מס' 1 לשלם לתובע את כל הוצאות המשפט שנגרמו לו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך כל הוצאה והוצאה, ובנוסף לכך הנני מחייב את הנתבע מס' 1 לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. גניבה