פסק דין 1. התובע הגיש תביעתו כתביעת נזיקין בסכום של 300,000 ₪, בשל כך שהמשטרה הוציאה מידו 4 כלי נשק חם, ומסרבת להחזיר לו. 2. טענת הנתבעים היא כי הנשק חולט כדין, מה שמשמיט לטענתם את בסיס התביעה. 3. עובדות הרקע 3.1 התובע הורשע ביום 26.02.01 בת.פ. 400/98 (מחוזי חיפה) בחבלה חמורה, ובחבלה או פציעה כשהעבריין מזויין. הפציעה ארעה במהלך קטטה ביום 23.10.98 בין התובע לבין שכנו. התובע השתמש בחרב ארוכה, וחלק מתמונות הפציעה צורפו לתיק. התובע ערער לביהמ"ש העליון במסגרת ע.פ. 2639/01, וערעורו נדחה ביום 12.03.01. 3.2 מדברי התובע היום אני למדה כי הגיש בקשה למשפט חוזר לכב' הנשיא ברק, וגם בקשה זו נדחתה. 3.3 המשטרה תפסה בבית התובע 4 כלי נשק חם, ולקחה אותם, לטענתה בשל מסוכנות התובע. 3.4 התובע פנה לביהמ"ש (עוד קודם לשמיעת ההליך הפלילי) בבקשה להחזרת 4 כלי נשק חם שנלקחו ע"י המשטרה, הבקשה להחזרת התפוס - נדחתה בהחלטה מיום 04.04.99 שאפשרה לשמור את התפוס עד גמר ההליכים, או עד החלטה אחרת. 3.5 ביוני 2002 פנתה המשטרה בבקשה לביהמ"ש לחלט את התפוס. ביהמ"ש קבל את הבקשה והורה על חילוט כלי הנשק. כלי הנשק חולטו לטובת המדינה. צו זה ניתן מסתבר במעמד צד אחד, ללא ידיעת התובע. 3.6 במקביל להגשת התביעה האזרחית בתיק זה, פנה התובע בהליך פלילי במסגרת ב"ש 7398/04 לביטול צו החילוט. הצדדים הסכימו כי ביהמ"ש המחוזי יכריע בבקשה. 3.7 התיק נידון במסגרת ב"ש 1507/05 ביום 14.06.05 בפני כב' השופט סעב. כב' השופט, לאחר ששמע את שני הצדדים, טענותיהם וראיותיהם השונות, פסק בהחלטה מנומקת כי דין הערר להדחות, וכי אומנם נמנעה בשעתו מהתובע זכות הטיעון, אך עניין זה תוקן בדיעבד בהליך שבפניו ומצא כי היה מקום לחלט את התפוסים עקב הרשעת התובע בעבירת אלימות חמורה. ההחלטה ניתנה ביום 26.07.05. 3.8 על החלטה זו לא הגיש התובע בקשת רשות לערור בפני ביהמ"ש העליון. 4. המסגרת המשפטית לדיון 4.1 הבסיס לכתב התביעה כפי שמונח בפני היא עוולה נזיקית שבוצעה כביכול ע"י המשטרה, שעניינה עיכוב נכס שלא כדין או גזל. 4.2 משקיימת החלטה תקפה וחלוטה של בימ"ש מחוזי כי החילוט היה כדין, למעשה נשמט הבסיס לתביעה שבפניי. 4.3 היסוד הדרוש בעוולות לפי ס' 49 ו- 52 לפק' הנזיקין הוא כי המעשה (או המחדל) בוצעו שלא כדין. משבוצע החילוט כדין, אין להורות על השבתם או השבת שווים לתובע. 4.4 בכך למעשה נידונה תביעה זו לדחייה על הסף, בשלב מקדמי זה. 5. ומחוץ למסגרת המשפטית 5.1 בדיון שבפניי ריכז התובע דבריו כנגד ההרשעה בתיק הפליל בטענה שאין לייחס לו ביצוע של חבלה חמורה. 5.2 נראה כי ליבו של התובע כבד עליו בשל הרשעתו בחבלה חמורה כאשר מתמונות שהגדיל הוא מבקש לשכנע שאין החבלה שנגרמה עומדת בהגדרות המקובלות לחבלה חמורה. 5.3 אלא שגם אם רציתי, אין בידי הסמכות כלל ועיקר לדון בדבריו אלו של התובע. לתובע ניתן יומו בהליך פלילי שהתקיים בפני ביהמ"ש המחוזי, ובהליך ערעור שהתקיים בביהמ"ש העליון. בקשתו של התובע למשפט חוזר - נדחתה. אינני יכולה לשבת כערכאת ערעור על בימ"ש מחוזי או על בימ"ש עליון, ונבצר ממני לדון בשאלה העובדתית שמעלה התובע. כל שיכולתי הוא לשמוע את כאבו, כפי שמצא ביטוי בפרטיכל הדיון, על כל אמירותיו. 5.4 למותר לציין שהטענות המתייחסות להליך הפלילי אינן מהוות חלק מכתב הטענות בתיק אזרחי זה. 6. לסיכום 6.1 בשל כל האמור לעיל, אין לי אלא לדחות את תביעת התובע על הסף. 6.2 מסגרות הדיון של ביהמ"ש, על פי החוק, הן קבועות וסדורות. לא ניתן לשים את ערכאת בימ"ש השלום, שהיא הערכאה הנמוכה ביותר כמפקחת על ממצאים והחלטות של ערכאות גבוהות יותר. 6.3 במערכת המשפט מונח איזון בין 2 ערכים מרכזיים - מחד הצורך לאפשר תיקון טעות אם נפלה בהרשעתו של אדם, (שכן "מעשה השפיטה הוא מעשה אנוש וגם השופט עשוי לטעות" (ראו מ"ח 6148/95 עזריה נ. מדינת ישראל פ"ד נ"א (2) 334)), ומאידך העקרון של סופיות הדיון. על עקרון סופיות הדיון אומר כב' הנשיא ברק במ"ח 7929/96 קוזלי נ. מדינת ישראל (פ"ד נ"ג 1 עמ' 529 בעמ' 559) - "אין זה ערך של מה בכך. זוהי נקודת המוצא...אכן. מי שהיה לו יומו בביהמ"ש, ודינו הוכרע, צריך לראות בכך סוף פסוק. אין זה ראוי לפתוח משפטים מחדש לאחר שנסתיימו. הפסיקה צריכה להיות יציבה ופתוחה לשרת את ענייניהם של נאשמים אחרים, הממתינים לבירור משפטם". (מתוך מ"ח 6148/95). 6.4 לפיכך, אין לי אלא להמליץ בביהמ"ש שלא לשוב ולתקוף בהליכים מחודשים את נושא הרשעתו, לאחר שהיה לו יומו והנושא מוצה, תוך ראיית האיזון בין 2 ערכים אלו המניעים את מערכת המשפט. 6.5 התביעה נדחית. 6.6 אין חיוב בהוצאות בנסיבות העניין. נשקחילוט