להלן פסק דין בנושא אלימות בבית כנסת: פסק דין 1. בהתאם להסכמת הצדדים, ניתן בזה פסק דין, על דרך הפשרה, לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984 (להלן: "החוק"). 2. תחילתם של ההליכים שלפני, בתביעה שהגיש התובע כנגד הנתבע, בה עותר התובע לחייב את הנתבע לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו, עת הותקף על ידי הנתבע ביום 01.05.04 בבית כנסת, במהלך תפילת הבוקר (להלן: "התקיפה"). התובע הסכים שלא נותרה לו נכות, כתוצאה מאירוע התקיפה, ולשיטתו התביעה נסובה על עוגמת נפש, אובדן כושר עבודה במשך 12 ימים ופגיעה במוניטין. בעלי הדין טענו איש איש לשיטתו הוא וב"כ בעלי הדין סיכמו את טענותיהם בעל פה. 3. התובע טען בפני כי עת יציאתו לפנסיה משירות קבע בצה"ל, נבחר לשמש כיו"ר ועד בית הכנסת "אהבת שלום ורעות". התובע טען כי דאג לשיפוץ של בית הכנסת, ושימש כפייטן ושליח ציבור. באשר לאירוע, טען התובע כי במהלכה של שבת, בה חגגו את מסיבת ברית המילה של בנו של הנתבע, רב בית הכנסת רץ אליו בבהלה מפחד מפני הנתבע. התובע סיפר עוד כי הגיע לבית הכנסת ביחד עם הרב, מצא את הנתבע בגילופין, וכי הנתבע החל בדין ודברים עימו, והתובע ביקש שיירגע ויוכלו לנהל שיחה עם תום התפילה. התובע סיפר כי הנתבע הפריע במהלך התפילה, קטע את מהלך התפילה, וכשהסתובב הנתבע היכה בו באגרופים, החל לבעוט בו, והתובע איבד את הכרתו ופונה לבית החולים באמבולנס. התובע סיפר כי אושפז למשך 4 ימים, ושוחרר עם הנחייה של מנוחה בביתו, ומאז אירוע התקיפה ובעקבותיו לא חזר להתפלל באותו בית כנסת. 4. מנגד, העיד הנתבע בפני כי לאחר שנים רבות הצליחו הוא ואשתו להביא ילד לעולם, נולד להם בן, ובשבת הברית, הזמין אורחים רבים ואף דאג להביא פייטנים לבית הכנסת, על מנת שיפייטו עבורו ויחגגו יחד עימו ולהפתעתו גילה שהתובע ורב בית הכנסת מונעים ממנו להעלות את הפייטן מטעמו. הנתבע מאשר שהדף את התובע, ולשיטתו - לאחר ההדיפה הזו - הוצא מבית הכנסת. 5. סעיף 23. (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע כי:- "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן נסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו" - ומכאן יש לראות כי הנתבע במעשיו ביצע עוולה של תקיפה כמשמעה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. 6. סבורני שהנתבע לא עמד בנטל להוכיח שהתקיפה נעשתה לצורך "הגנה עצמית", ואף בדבריו בפני ציין כי "אני הדפתי את התובע...", וכחיזוק לכך - באה הרשעתו של הנתבע בפלילים עקב אירוע התקיפה, ובגזר הדין שניתן בעניינו של הנתבע (הנאשם), קבע כב' השופט נ. אבו טהה:- "אין ספק שהמעשים שהורשע בהם הנאשם חמורים בפני עצמם וכן קיימת חומרה יתרה, הואיל והמעשים התרחשו במקום המיועד לתפילה - בית הכנסת, כך שאין בהסבריו של הנאשם כדי להקל מחומרתם, גם אם התרחשו על רקע ויכוח בגין אירוע שמחה שערך הנאשם בבית הכנסת...". בנוגע להרשעה בתיק הפלילי ציין הנתבע: "נכון שהודיתי בהליך הפלילי, אבל רציתי לסגור את התיק, וסגרתי באמת, אחרי שקיבלתי קנס קטן. לא היה לי עו"ד בהליך הפלילי. לא קראתי את משמעות כתב האישום". 7. בנוגע לשיעור הנזק, אין חולק כי התובע, פונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים ואושפז למשך 4 ימים. התובע לא הגיש חוות דעת רפואית, ולא טען לקיומה של נכות צמיתה, כך שראש הנזק העיקרי הוא פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובע (כאב וסבל). התובע הגיש שני מסמכים רפואיים, אשר סומנו ו' ו- ז' לתיק המוצגים מטעמו. נספח ו' מהווה מכתב השחרור של התובע מחדר מיון בו צויין, בין היתר: "נחבל בראשו לאחר קטטה. זוכר את פרטי הארוע. לא איבד את הכרתו. לא הקיא לאחר החבלה. בקבלתו התלונן על כאב מקומי באזור החבלה. הושאר להשגחה במיון. במיון הופיעו מספר הקאות ואושפז לצורך CT" (ההדגשה שלי ע.ר.). מתעודת חדר המיון ניתן להבין שהאשפוז הממושך נעשה בעיקר, על רקע עברו הרפואי של התובע [שכלל צנתור] והחשש להחמרה במצב הרפואי. המסמך שסומן נספח ז' הינו אישור מחלה למשך 8 ימים. בעת פסיקת סכום הפיצוייים, לקחתי בחשבון תחושותיו של התובע, אשר טען כי חווה חוויה כואבת ומשפילה. כמו כן לקחתי בחשבון את הפגיעה בכבודו של התובע כאדם ובזכותו לשלמות גופו, בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נקבע בע.א. 140/00 עזבון המנוח אטינגר נ. החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נ"ח (4) 486, 567 כי פסיקת פיצויים עונשיים מתמקדת בדרך כלל בעוולת הכוונה, כאשר התנהגות המזיק ראויה לגינוי. 8. מנגד לקחתי גם בחשבון את טענותיו של הנתבע בסיכומיו, בין היתר, כי אין הוכחה לכך שהתובע איבד את ההכרה, העובדה שבתעודת חדר המיון צוין ש"אין סימני חבלה" וטענת הנתבע שלמרות שהיה אקט של אלימות, הרי שלא נגרם לתובע כל נזק. 9. אשר על כן ומכל המקובץ לעיל, אחר שעיינתי בכתבי בי-דין, במסמכים שהוגשו לעיוני, ובטענות ב"כ בעלי הדין בדיון בפני - בשים לב לטענות שהועלו על ידי בעלי הדין ולרבות הפירוט והביסוס של גרסאותיהם, ובהתחשב בנטל הבאת הראיות ונטל השכנוע, אני מחליט לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצויים בסך של 15,000 ₪. כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪ (כולל מע"מ). הסכום שנפסק [17,500 ₪], ישולם בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. 10. בשולי הדברים, אבקש לציין את הערכתי לב"כ בעלי הדין על שהשכילו להגיע להסכמה דיונית, לפיה התובענה תתברר על דרך של סעיף 79 א' לחוק, בדרך יעילה ומהירה ובאווירה חברית ועניינית. נזקי גוףאלימות