משפט עברי - דיני מיסים

ממקורות המשפט העברי מקבלים אנו הדרכה כיצד על רשויות המס לנהוג.


עולמו של המשפט העברי רווי דוגמאות המבליטות את עקרונות הצדק והיושר בדיני המסים, ומציבות כללים מנחים לדרך הראויה שרשויות המס צריכות לילך בה, ולמעשה אשר יעשו. על אף הסמכות לגבות מסים, הרי שמהמקורות עולה שקיים איסור לפגוע בעקרונות של צדק ויושר בדרכי גביית מסים.

על אף אבדן עצמאותה המדינית, שימרה הקהילה היהודית במהלך הדורות מסורת משפטית עתיקת יומין שראשיתה בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד, והמשכה בספרות השותי"ם. במהלך הדורות, נכתבו מאות רבות של תשובות, תקנות קהל ופסקים בענייני המס, ואף הוקדשו חיבורים שלמים לנושא זה בהם ספר "משא מלך", לר' יוסף בן עזרא (מחכמי סלוניקי, יוון, המאה הט"ז) וקונטרס "עבודת משא", לר' יהושע יהודה (איזמיר, תורכיה, המאה הי"ט).


הכלל לפיו דיני המס אינם יכולים להיות כר לפגיעה שרירותית ובלתי צודקת בזכויות היחיד וקניינו, הייתה לעקרון יסוד בתורת המשפט העברי. וכך שנינו בתשובתם של חכמי מגנצא (מיינץ שבגרמניה) בראשית המאה הי"ב, שהרקע העובדתי מפורט בה:


"ראובן טוען: הקהל שאלו ממני ליתן להם מס, כאשר נתנו למלך [=לשליט הנכרי] ממון הרבה. ואמרתי: אנוכי אשבע שאין לי ממון שאתן להם. ולא רצו לקבל שבועתי, אך אמרו: "כך וכך ממון יש לך ליתן, ולא ניקח פחות, וגם לא נקבל שבועתך". (שו"ת מהר"ח [=מורנו הרב ר' חיים], אור זרוע, סימן רכב).

בתשובתם, מותחים חכמי מגנצא ביקורת חריפה על תוקפה החוקי של תקנה זו, ואלה דבריהם:

"נראה לנו שהדין עם ראובן. דהא דאמרינן [=שזה שאמרנו]: "הפקר בית דין הפקר", זהו כשגוזרין דבר על האדם, שהוא יכול לקיים. ואם הוא במרד ובמעל [=עובר על החוק] - מפקירים נכסיו... אבל אם יְאָרְעוֹ אונס [ואינו יכול לשלם] - חלילה להפקיר נכסיו, ד"אונס - רחמנא פטריה".
וכל שכן הכא [=כאן], שגוזרים ומחייבים אדם לתת מה שאין לו. דאטו [=וכי] רבים גזלנים ניהו [=הם]? חלילה... אבל אי לא אמיד [=אם אינו עשיר], למה ירדפוהו בחינם לקונסו ממה שאין בידו? השתא מדידהו יהבינן ליה [=עתה משלהם נותנים לו] להחיותו ואת בניו עמו, איך יקחו ממנו?!
ואם אינו חשוד על השבועה [=להישבע שבועת שקר], למה לא יישבע וייפטר? מאחר שצווח מתחילה ועד סוף.
ועוד, שהקהל רצו [=הסכימו] לקבל שבועה מאחרים, ולמה ייגרע מהם?"


גישה זו באה לביטוי גם באחת מתשובות הרשב"א, ר' שלמה בן אדרת (ספרד, המאה הי"ג). הוא נשאל בעניין קהילה שביקשה לחייב נישום במס רכוש על נכסיו, אף שהם נמצאים הרחק מחוץ לגבולות הקהילה (שו"ת הרשב"א, חלק ה, סימן קעח) . ראשי הקהילה טענו שיש להם סמכות לחייב אדם לשלם מסים גם עבור נכסים מעין אלו, מכוח סמכותם הכללית להתקין תקנות לטובת הציבור. הרשב"א מבטל טענה זו, ומבקר בחריפות את תקנת הקהל:


"והטענה שאמרת, דיש לקהל [=סמכות ורשות] לעשות חוקים ודינים בדבר הזה, נראה לי שאין זה אלא גזל, ואין יכולין להתנות על הגזלות.
ומכל מקום, אם היתנו כל בני העיר בכך וקיבלו עליהם כל הקהל, תנאם מועיל לאותם שבאו באותו תנאי ולבאים אחריהם.
אבל אם היה אחד בעיר שלא רצה באותו תנאי, אינו בכלל תנאם, שלא כל כמינו [=לא הכול ממנו, היינו: אין זה מסמכותו] של קהל לגזול את ממונו של זה וליקח אותו לעצמן."



בית המשפט ציין כי ערכי התום לב, ערכי הצדק, היושר וההגינות, הם ערכים המהווים חלק ממשפט המדינה וניתן לשאוב מהמשפט העברי הדרכה כיצד לנהוג על פיהם.





רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון