עיכוב כספים - רשות המיסים

על מנת לעכב את כספי הנישום מכוח סעיף 39(ב) לחוק מס ערך מוסף על רשות המיסים לפעול באופן אקטיבי. יש צורך להפעיל סמכות זו באמצעות הודעה מנומקת. מכיוון שרשות המיסים לא נקטה בפעולות הקבועות בסעיף 39(ב) על מנת להפעיל את סמכותה לעכב כספים, גם לא כשהבינה כי סמכותה מכוח סעיף 91 פקעה, נראה כי אין לטענותיה על מה לסמוך. להלן החלטה בנושא עיכוב כספים - רשות המיסים: החלטה 1. נימוקי הערעור: המבקשת הגישה ערעור על החלטת המשיב בהשגה בה חייב אותה בשומת עסקאות בסך של כ- 5.6 מליון ₪. הערעור התייחס גם להחלטת המשיב להטיל עליה קנס בגין אי ניהול ספרים כדין. המבקשת ציינה בערעור, כי ביקשה לפעול בשוק כרטיסי החיוב לפלאפונים סלולריים כדוגמת כרטיס הטוקמן של חברת סלקום. המבקשת ביקשה לנצל ביקוש לאותם כרטיסי חיוב בירדן ומצרים ולפעול ליצוא הקודים של אותם כרטיסי חיוב. לפני שהחלה בפעילותה, פנתה המבקשת למשרד עו"ד מוכר בתחום המסים וקיבלה את חוות דעתו באשר לפעילותה. על פי חווה"ד יצוא הקודים של כרטיסי החיוב הינו בגדר יצוא נכס בלתי מוחשי, עליו יש להחיל את הוראת סעיף 30(א)(2) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "החוק") החייב במס בשיעור אפס. המבקשת החלה את פעילות יצוא הקודים באפריל 2004. המבקשת רכשה כרטיסי חיוב ממפיצים מורשים של אורנג' וסלקום. בגין כל הרכישות שביצעה, קיבלה המבקשת מהמפיץ המורשה קבלה וחשבונית מס המפרטים פירוט מלא של העסקה. במקביל, התקשרה המבקשת בהסכם מפורט בכתב עם סוחר ירדני לרכישת הקודים של כרטיסי החיוב על ידו. לצורך יצוא הקודים, חשפה המבקשת את הקודים המוטבעים על גבי הכרטיסים אשר רכשה, קוד בן 14 ספרות, וריכזה את כל מספרי הקודים על גבי דף פוליו שנשלח בפקס למספר טלפון בחו"ל, כפי שהתבקשה על ידי הלקוח הירדני. לאחר קבלת אישור בדבר משלוח פקס, הושמדו על ידי גריסה הן הכרטיסים המגורדים והן דפי הפקס, מטעמי בטיחות ובטחון. התמורה בגין יצוא הכרטיסים שולמה למבקשת על ידי נציג הלקוח הירדני במזומן לפני פעולת משלוח הקודים בפקס. המבקשת שילמה למפיץ ממנו רכשה את הקודים בסמוך למועד הרכישה, במזומן או בהעברה בנקאית ישירה לחשבונו או לחשבון הספק שלו. בגין מכירת הקודים ללקוח הירדני, הוציאה המבקשת קבלה וחשבונית מס המפרטת את פרטי העסקה. מאחר ומכירת הכרטיסים האמור לעיל, הינה פעולת יצוא לתושב חו"ל החייבת במע"מ בשיעור אפס ומאחר והמבקשת לא גובה מע"מ מהלקוח הירדני, הגישה המבקשת דוחות תקופתיים להחזר, בהם נדרש המשיב להחזיר את המע"מ אשר שולם על ידה לספק הכרטיסים. המבקשת הדגישה בערעור כי היא מממנת מע"מ זה באמצעות אשראי אשר מעמיד לה הבנק. תשלומי ההחזר עוכבו בידי המשיב אשר ביקש לבצע חקירה וביקורת מקיפה בנוגע לפעילות המבקשת. בדיקה זו היתה מעמיקה ונמסרו למשיב הסברים בכתב ובע"פ. המבקשת טענה כי בסוף ההליך של בדיקת המשיב, נותר בידי המשיב סכום של למעלה מ- 1.5 מליון ₪, שהוא נשוא הבקשה שבפניי. 2. נימוקי הבקשה: הבקשה שבפניי הינה בקשה להורות למשיב להשיב סכומים המעוכבים בידו, על פי הוראות סעיף 91(א)(2) לחוק בסך של 1,518,143 ₪. בבקשה נאמר כי בסמוך ליום 14.6.05 התקבלה אצל רו"ח של המבקשת הודעת המשיב בדבר עיכוב החזר עודף מס תשומות המגיע לה על פי דוחותיה לחודשים 2005/ 3-5, לפי הוראות סעיף 39(א) לחוק. המבקשת טענה כי ככל שהדבר נוגע להוראות סעיף 39(א) לחוק היה על המשיב להשיב את הכספים למבקשת, שכן 180 ימי העיכוב המקסימליים הקבועים בסעיף חלפו מזמן. ביום 30.10.05 הודיע הממונה על תחנת מע"מ פ"ת כי עודף מס התשומות המגיע למבקשת מעוכב מכוח סעיף 91 לחוק. לדברי המבקשת, עוכבו למעשה עודפי מס התשומות אשר היו צריכים להשתלם לה באצטלת הוראת סעיף 91(א)(1) לחוק, המורה כי במקרה בו הוגשה השגה רשאי המנהל לעכב כל סכום המגיע למשיג עד גובה מחצית הסכום השנוי במחלוקת. כל זאת על רקע העובדה כי למבקשת הוצאה שומת עסקאות עליה השיגה בפני המשיב ביום 11.10.05. סעיף 91(ב) מורה כי אם לא ניתנה החלטה בהשגה תוך 90 יום ממועד העיכוב, מבוטל העיכוב. 90 ימים אלה חלפו ביום 9.1.06 מבלי שניתנה החלטה בהשגת המבקשת. אין כל חיקוק נוסף אשר יכול להמשיך ולשמש בידי המשיב כבסיס לעיכוב השבת עודפי המס. ביום 13.2.06 פנתה המבקשת למשיב בדרישה לקבל את עודפי המס אך לא נענתה. רק דרישה זו האיצה במשיב ליתן החלטה בהשגה. מכאן, עולה כי המשיב מחזיק שלא כדין ובחוסר סמכות את עודפי המס אשר היו אמורים להשתלם למבקשת על פי הוראות סעיף 39. כנגד טענה אפשרית של המשיב, כי בשל החלטתו בהשגת המבקשת היא רשאית לעכב את עודף מס התשומות מכוח סעיף 91(א)(2), תטען המבקשת כי משהוחזקו הכספים בידי המשיב שלא כדין בפרק זמן מהותי, אין הוא יכול לעכבם עוד מכוח עילה מאוחרת שצמחה לו והוא חייב בהחזרת הכספים. תנאי הכרחי לאפשרות עיכוב כספים במסגרת הוראות סעיף 91 לחוק, היא החזקתם כדין. זכות המשיב לעיכוב אינה כוללת זכות לתפיסה של כספים כשהמשיב איננו זכאי לכך מלכתחילה. פרשנות אחרת תהווה פגיעה בזכותה היסודית והחוקתית של המבקשת על קניינה. משלא החליט המשיב תוך 90 יום בהשגה, כפי שקובע סעיף 91, אין מקום לאפשר לו ליצור עילת עיכוב חדשה כגון החלטה בהשגה. 3. תגובת המשיב: המשיב ציין בתגובתו כי המבקשת דיווחה בין השנים 2004-2005 על עסקאות בסוכם כולל של כ- 33 מליון ₪ החייבות בשיעור מס אפס, בתואנה כי היא מייצאת לחו"ל נכס בלתי מוחשי (קודים סודיים של כרטיסי חיוב לחו"ל). כפועל יוצא מכך ניכתה החברה כמס תשומות את המע"מ ששילמה בגין רכישת כרטיסים בארץ בסך של כ- 5.6 מליון ₪ ודרשה החזר סכום זה. לדברי המשיב, הסתבר מחקירתו כי החברה אינה מייצאת דבר ואין אכן מקום לדיווחי החברה לפיה היא חייבת במס אפס. המשיב הפנה להוראות סעיף 39 לחוק ולסעיף 91 לחוק. במקרה הנוכחי, עוכב מס התשומות תחילה על פי הוראות סעיף 39(א)(2) לחוק. זאת לאור העובדה כי התנהלה כנגד המבקשת חקירה בחשד לביצוע עבירות על פי חוק מע"מ. ביום 28.9.05, בטרם חלפו 180 יום הקבועים בסעיף 30(א)(2) לחוק, יצאה לחברה הודעת קנס לפי סעיף 95 שמשמעה ניהול ספרים בסטייה מהותית. הוראת סעיף 39(ב) לחוק, מכוחה מחזיק מע"מ את עודף מס התשומות בידו, נוקטת באותה לשון בה נוקטת הוראת סעיף 95 הדן בהטלת קנס בגין אי ניהול ספרים כדין. הסטייה המהותית המצויינת בסעיף 39(ב), היא אותה סטיה מהותית אשר נמצאה בספריה של החברה בגינה נשלחה לה הודעת הקנס על פי סעיף 95. מכאן, עולה כי ביום 28.9.05, מועד בו יצאה לחברה הודעה על פי סעיף 95 לחוק, קמה למשיב עילה לאי החזרת עודף מס התשומות בהתאם להוראות סעיף 39(ב) לחוק. ביום 10.11.05 הוגשה השגת המבקשת וביום 30.10.01 הודיע המשיב לב"כ המבקשת כי עודף מס התשומות מעכב מכוח סעיף 91 לחוק. הדיון בהגשה התקיים ביום 30.11.05 והמשיב התבקש לתת למבקשת ארכה של חודש ימים להמצאת התייחסות נוספת. ביום 1.1.06 התקבלה אצל המשיב השלמת טענות בהשגה. לדברי המשיב, נוצרה כתוצאה מכך הסכמה מכללא בין המבקשת למשיב כי כל עוד לא תינתן החלטה בהשגה יעוכב עודף מס התשומות. ביום 22.2.06 ניתנה החלטה לפיה נדחתה השגת המבקשת. לו היה המשיב נותן החלטה בטרם התקבלו טיעוניה המשלימים של המבקשת, היתה זו מלינה על כך שהמשיב עשה שימוש לרעה בסמכותו. בכל מקרה, טען המשיב כי הוא היה רשאי להמשיך ולהחזיק את עודף מס התשומות מכוח הוראת סעיף 39(ב). עילה זו המשיכה להיות קיימת גם במועד שבו נשלחה למבקשת הודעה על עיכוב עודף מס התשומות מכוח סעיף 91 לחוק ביום 30.10.05, בגין העובדה שהחברה הגישה השגה על שומת העסקאות. העילה מכוח סעיף 39(ב) קיימת ונמצאת בתוקף עד היום. 4. תגובה לתשובת המשיב: המבקשת חזרה והפנתה להוראות סעיף 91(ב) לחוק, על פיהם אם לא ניתנה החלטה בהשגה תוך 90 ימים ממועד העיכוב - יבוטל העיכוב. המשיב הפך למי שמחזיק בכספי המבקשת שלא כדין. המשיב אינו מכחיש את העובדה כי 90 הימים הקצובים בסעיף 91(ב) חלפו ביום 9.1.06 ללא שניתנה החלטה בהשגה. לאור זאת, פקעה סמכות המשיב לעכב את עודפי מס התשומות מכוח סעיף 91. באשר לעילת סעיף 39(ב), מדובר בניסיון להחיל ולהפעיל סמכות באופן רטרואקטיבי ללא מתן הודעה והנמקה וללא זכות ערעור. אין גם מקום לטענת ההסכמה מכללא בדבר חריגה במתן החלטה מעבר ל- 90 יום. אין מחלוקת כי המשיב מעולם לא הודיע למבקשת שהוא מעכב כספים מכוח סעיף 39(ב) לחוק. ההודעה המפורשת ניתנה על פי הוראת סעיף 91 לחוק בלבד. לא יתכן לטעון בדיעבד כי בנוסף לכך עמדה למשיב גם עילת עיכוב על פי סעיף 39(ב). על פי סעיף 39(ג) לחוק, יחד עם סעיף 74 לחוק, חייב המשיב בהודעה מראש מפורשת ומנומקת בדבר החלטה לעכב את הכספים. סעיפים אלה אף מקנים לנישום זכות ערעור בפני בית המשפט המחוזי. טענת המשיב בדבר סמכות העיכוב העומדת לו מכוח סעיף 39(ב), אין לה ביסוס עובדתי והיא חורגת לחלוטין מכללי הצדק הטבעי. עיכוב לפי סעיף 39 אינו עיכוב צף ומרחף על כספי הנישום. על מנת לעכב את כספי הנישום מכוח סעיף 39(ב), על המשיב לפעול באופן אקטיבי. יש צורך להפעיל סמכות זו באמצעות הודעה מנומקת. מכיון שהמשיב לא נקט בפעולות הקבועות בסעיף 39(ב) על מנת להפעיל את סמכותו לעכב כספים, גם לא כשהבין כי סמכותו מכוח סעיף 91 פקעה, נראה כי אין לטענותיו על מה לסמוך. באשר לטענת ההסכמה מכללא, הרי שאין לטענה זו כל בסיס עובדתי. ההיפך הוא הנכון, היתה ציפייה אמיתית מצד המבקשת כי המשיב יעמוד במסגרת הזמנים הקבועה בחוק. למבקשת נקצב חודש ימים להציג טיעונים משלימים, מועד אשר הותיר בידי המשיב זמן מספיק למתן החלטה בהשגה מבלי לחרוג ממסגרת הזמן הקבועה בסעיף 91 - 90 יום. זאת במיוחד לאור העובדה כי מר בובליל, אשר דן בהשגה, אמר כי לא נדרש לו זמן רב להחליט מכיון שהוא בקי בחומר, וכי מיד לאחר קבלת הטיעונים המשלימים יתן את החלטתו. המשיב איחר במתן החלטתו לאחר קבלת הטיעונים המשלימים וזאת ללא כל צידוק וברשלנות. לא מדובר באיחור קצר אלא באיחור של למעלה מ- 40 יום. רק דרישת המבקשת לקבל את עודפי התשומות האיצה במשיב ליתן החלטה בהשגה. לכן, גם אם תימצא כיום עילת עיכוב מכוח סעיף 91 או 39(ב), הרי שאין המשיב יכול לעכב כספים אשר מלכתחילה מוחזקים אצלו שלא כדין. לאחר הגשת תגובה זו, הגישה המבקשת בקשה להוסיף כאסמכתא את החלטת בית המשפט העליון בע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים נ' משה סמי וע"א 1857/05. המבקשת טענה כי החלטת בית המשפט העליון תומכת בטענתה, כי מכיוון שהמשיב לא הודיע לה על עיכוב כספים מכוח סעיף 39(ב) לחוק - לא עומדת לו עילת עיכוב על פי סעיף זה. פסיקת בית המשפט העליון תומכת גם, לטענת המבקשת, בטענותיה כי האיזון הראוי לסטייה של רשות המסים ממסגרת זמנים הקבועות בחוק, מצוי בחוק עצמו. מכאן, עולה כי טענת המשיב בדבר פגיעה בסיכוייו לגבות כספים כלשהם, אינה מצדיקה עיכוב כספים שלא כדין. התרתי את הגשת פסק הדין כאסמכתא. 5. דיון והחלטה: א. העובדות הרלוונטיות אין מחלוקת בין הצדדים כי עודף מס התשומות היה מעוכב תחילה על פי הוראת סעיף 39(א)(2) לחוק, בגין חקירה בביצוע עבירה בידי עוסק, כאשר התקופה המנויה בסעיף לעניין העיכוב היא 180 יום. בטרם חלף מועד זה, הוצאה לחברה הודעת קנס לפי סעיף 95 לחוק בגין ניהול ספרים בסטיה מהותית. ההודעה הנוספת היחידה אשר הוצאה למבקשת, היא ההודעה מיום 30.10.05 בה הודיע המשיב לב"כ המבקשת כי עודף מס התשומות מעוכב מכח סעיף 91 לחוק, לאחר שהוגשה השגת המבקשת ביום 11.10.05. סעיף 91(א) קובע כי "הוגשו השגה או ערעור, רשאי המשיג או המערער שלא לשלם את המס השנוי במחלוקת והמנהל רשאי שלא להחזיר את עודף המס או את עודף מס התשומות השנוי במחלוקת...". אין מחלוקת בין הצדדים כי לא נשלחה למבקשת כל הודעה באשר לאי החזרת עודף מס התשומות על פי הוראת סעיף 39(ב) לחוק. ב. טענת המשיב לעניין סעיף 39(ב) טענתו של המשיב היא כי למרות שלא נשלחה הודעה למבקשת בעניין הפעלת סמכותו של המשיב לפי סעיף 39(ב), באותו מכתב בו הודיע לה המשיב על עיכוב עודף מס התשומות מכח סעיף 91 לחוק, הרי שבמועד זה היתה עילה נוספת לעיכוב מס התשומות מכח סעיף 39(ב) לחוק לאור העובדה שספריה של החברה נוהלו בסטיה מהותית מהוראות החוק והתקנות. המשיב טוען למעשה כי עילה זו קיימת לו למרות שלא נשלחה הודעה או החלטה בעניין זה למבקשת. אין כל מקום לקבלת טענה זו. מקובלת עלי בהחלט האנלוגיה אשר נעשתה על ידי המבקשת בטיעוניה, לפיה יש לראות בטענת המשיב בדבר קיומה של עילה מכח סעיף 39(ב) לחוק - כטענה הדומה לטענה בדבר קיומו של מעין שעבוד צף אשר מרחף כעננה מעל המבקשת, המתגבש מאליו עם קבלת החלטה בדבר סטיה מהותית מהוראות החוק בניהול ספרים. אולם, בניגוד לשעבוד צף אשר מתגבש אכן בקרות אירועים מסוימים הקבועים באגרת החוב אשר יצרה את השעבוד, לא ניתן לומר כך באשר לעילה לפי סעיף 39(ב) לחוק. סעיף זה קובע כלהלן: "על אף האמור בס"ק (א) רשאי המנהל שלא להחזיר את העודף למי שאיננו מנהל ספרים או מנהלם בסטייה מהותית מהוראות חוק זה או התקנות שלפיו...". סמכות זו של המנהל איננה מתגבשת מאליה והדבר עולה במפורש מלשונו של ס"ק (ג). סעיף 39(ג) קובע: "החלטתו של המנהל לפי ס"ק (ב) שלא להחזיר את העודף, יראוה לעניין ערר או ערעור כסירוב לקבל דוח ויחולו לגביה הוראות סעיף 74 בשינויים המחוייבים...". כבר מסעיף זה עולה בבירור, כי חייבת להיות החלטה אקטיבית של המנהל בדבר עיכוב כספים עד כי עילתו של סעיף 39(ב) (ההדגשה שלי - ד.ק.). נפנה עתה להוראות 74 לחוק, אשר תומכות גם הן במסקנה כי יש צורך בהודעה ספציפית ומפורטת לנישום כאשר מופעלת סמכותו של המשיב מכח סעיף זה. סעיף 74(ב) קובע: "המנהל יודיע לחייב במס על הסירוב ויפרט את נימוקיו לסירוב. (ג) החייב במס רשאי לערער על הסירוב לפני בית המשפט המחוזי או לערור עליו לפני ועדה לקבילות פנקסים...". מההוראות המשולבות של סעיפים 39(ב) ו(ג) וסעיף 74 לחוק, עולה במפורש כי על המשיב לתת החלטה, להודיע עליה לנישום, לפרט את הנימוקים ולאפשר לחייב במס לערער על אותה החלטה בדבר עיכוב כספים מכח סעיף 39 (ב) לחוק בפני בית המשפט המחוזי. דבר מדברים אלה לא נעשה במקרה שבפני. בעניין זה יש בהחלט מקום להפניית המבקשת לפסק הדין אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון בע"א 5954/04 פקיד שומה ירושלים נ' משה סמי. המחלוקת שם התייחסה להוראות סעיף 152 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] תשכ"א-1961, באשר לפירוש הביטוי "השתמש פקיד השומה בסמכויותיו". סעיף זה אף קובע לוח זמנים לפקיד השומה המבקש לממש את סמכותו ולקבוע את המס בצו שבכתב. הפעלת סמכות זו על ידי קביעת המס בצו, דומה למתן החלטה בעניין העיכוב על פי הוראות סעיף 39(ב) לחוק במקרה שבפני. בית המשפט העליון התייחס אמנם באותו מקרה בעיקר לעניין המועד להפעלת הסמכות. אולם, נקבע גם כי במקום בו עושה פקיד השומה צו ואיננו עושה דבר על מנת שמושא הצו יהיה מודע לכך שנעשה בעניינו צו, והצו נותר אצל פקיד השומה במגירה, ספק אם ניתן לומר כי הסתיים שימושו של הפקיד בסמכותו. "אכן סמכותו של פקיד השומה לשום את הנישום אינה יוצאת, לדעתי, מן הכח אל הפועל, כל עוד מצוי הצו בידיעתו הבלעדית של פקיד השומה" (סעיף 10 סיפא לפסק הדין). כך גם במקרה שבפני. העובדה כי קיימת למשיב הסמכות לעכב את הכספים על פי עילה המצויה בסעיף 39(ב), איננה מוציאה את הסמכות לפועל כל עוד לא ננקטו ההליכים הנדרשים על פי הוראות סעיף זה ועל פי הוראות סעיף 74 לחוק. המשיב ידע להפעיל את סמכותו על פי סעיף 91(א) על ידי משלוח ההודעה ביום 30.10.05, לאחר הגשת ההשגה. מכאן, שאם סבר המשיב כי יש מקום להפעלת סעיף 39(ב) היה עליו לעשות כך במועד ובאותה דרך של הודעה. יש להתייחס גם לטענת המשיב, כי ביום הוצאת המכתב המודיע על עיכוב עודף מס התשומות מכח סעיף 91 לחוק, טרם עברו 180 יום על פיהם עוכבו הכספים לפי סעיף 39(א)(2) ולכן קמה למשיב עילת עיכוב אף לפי סעיף זה. אין לטענה זו מקום, שכן המשיב החליף למעשה את העילה והודיע על עיכוב עודף מס התשומות על פי סעיף 91. לכן, כאשר חלפו אותם 180 יום לאחר משלוח המכתב, היה על המשיב לפעול לפי הוראות סעיף 91 ולתת את החלטתו בהשגה תוך 90 יום. ג. טענת המשיב בדבר הסכמה מכללה לעיכוב הכספים טען המשיב כי במהלך הדיון בהשגה, ביקשה המבקשת להשלים את טיעוניה תוך חודש ימים וכי בין הצדדים היתה הסכמה מכללה לעיכוב הכספים כל עוד אין החלטה בהשגה. לטענה זו אין כל תשתית עובדתית. בידי המשיב עמדו 60 יום נוספים למתן ההחלטה מאז הגשת השלמת הטיעונים על ידי המבקשת. אולם, המשיב כלל לא עשה שימוש בסמכותו להחליט בהשגה במשך 41 יום נוספים ונתן את ההחלטה בהשגה למעשה רק לאחר פנייתה של המבקשת להעברת הכספים. מר בובליל, אשר דן בהשגה, ערך תרשומת מפורטת מהדיון בהשגה אשר התייחסה גם לבקשה להארכת המועד להגשת הטיעונים מטעם המבקשת. במסגרת אותה תרשומת אין זכר להסכם כלשהו בין הצדדים באשר להמשך עיכוב הכספים מעבר לתקופה המנויה בסעיף 91. רשות המבקשת להגיע להסכמה השונה מהמועדים אשר נקבעו בחוק, חייבת להיעשות זאת באופן מפורש. בודאי כך הדבר כאשר מצאה לנכון לעשות תרשומת מפורטת של יתר הדברים אשר נקבעו וסוכמו באותו דיון. גם בעניין זה ניתן להפנות להחלטת בית המשפט העליון בעניין פקיד שומה ירושלים נ' משה סמי. באותו פסק דין הדגיש בית המשפט העליון את החשיבות של מתן החלטות במועדים אשר נקבעו בחוק. חשיבות זו בדבר מתן החלטה בהשגה במועד, מועד אשר משליך כמובן על סמכות המשיב לעכב בידו את הכספים לפי הוראת סעיף 91 לחוק, קיימת גם במקרה שבפני. אינני רואה מקום להתייחס במקרה הנוכחי למאזן נוחות כלשהו אשר צויין על ידי המשיב בתגובתו, או לקושי אפשרי בגבייה. אילו היה המשיב פועל על פי הסמכות המוקנית לו בחוק - יכול היה למנוע את הסיכון שבהשבת הכספים לחברה שאין לה, לדבריו, נכסים. מכל האמור לעיל, עולה כי אין מקום לטיעוני המשיב. יש לקבל את בקשתה של המבקשת להחזרת הכספים המעוכבים בידה. שאלת ההוצאות תידון במסגרת פסק הדין. עיכוב כספיםמיסים