להלן פסק דין בנושא הסכם הסכם חיפוש שותף עסקי במשא ומתן, לשם איתור שותף לרכישת מניות: בית המשפט פסק כי השירות בו עסקינן מזכיר במהותו פעולת תיווך ובנסיבות אלה יש לבחון אם נתקיימו שני תנאים לזכאות לדמי התיווך. דהיינו, האם קיים הסכם בין הצדדים ממנו משתמעת כוונה לפעולת תיווך והאם פעולות המתווך היו בבחינת הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בעסקה. פסק דין ערעור על החלטה לפיה נדחתה בקשת רשות להתגונן ופסק דין של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופט מאיר יפרח) שניתן בעקבות ההחלטה ולפיו חויבו המערערים בתשלום סך של 241,348 ₪. העובדות המשיבה 1 הינה חברה העוסקת במתן שירותי בנקאות והשקעות (להלן: "זנית"), אשר המשיב 2 הינו מנהלה. המערערים היו, במועדים הרלוונטיים לתביעה, בעלי מניות בחברת תדביק (להלן: "תדביק"). בעקבות סכסוך שנתגלע בין המערערים ובעלי מניות אחרים בתדביק, אילן ושמואל דרורי (שיכונו להלן: "קבוצת דרורי") נחתם ביום 19.12.95 הסכם בין המשיבים למערערים (להלן: "ההסכם") . לפי ההסכם שכרו המערערים את שירותי המשיבים, בין היתר בייעוץ וסיוע במשא ומתן, לשם איתור שותף לרכישת מניות בתדביק ולשם השגת הסכם פשרה בין המערערים לקבוצת דרורי. בהסכם מפורטים מטרות העל והשירותים השונים, כאמור לעיל, תחת מטרה מרכזית של מציאת שותף אפשרי למערערים בתדביק והסדרת הסכסוך בינם ובין קבוצת דרורי. משך ההתקשרות, מוגדר בסעיף 7 להסכם, לתקופה שבין 15.5.95 ועד 30.6.96. סעיף 4 להסכם מגדיר תנאי תשלום של רכיב שכר המכונה "שכר הצלחה". בסעיף נקבע כי במידה שיושג הסכם פשרה בין המערערים לבין קבוצת דרורי, ישולם למשיבים סך של 250,000 ₪ ע"י תדביק. בהמשך נאמר כי במידה שהחברה לא תשלם סך זה למשיבים, יהיו המערערים מחוייבים באופן אישי כלפי המשיבים, אך בסך של 150,000 ₪ בלבד. ביום 25.3.97 חתמו המערערים על הסכם פשרה עם תדביק וקבוצת דרורי (להלן: "הפשרה" או "הסכם הפשרה"). בעקבות פשרה זו פנו המשיבים אל המערערים בבקשה לתשלום שכר ההצלחה מכוח ההסכם שבין הצדדים, כן דרשו תשלום עבור שירותי הבנקאות שביצעו ויתרת שכר טרחה מן השנים 95' ו 96'. לאחר פניות חוזרות ונשנות מצד המשיבים, בדרישה לתשלום חובם הנטען של המערערים, הגישו המשיבים ביום 11.6.00 תביעה בסדר דין מקוצר בה עתרו לחייב את המערערים בסך של 241,348 ₪. המערערים עתרו לבית המשפט בבקשת רשות להתגונן אך זו נדחתה בהחלטה מיום 27.6.01 . כתוצאה מכך ניתן ביום 7.8.01 פסק דין כנגד המערערים, נשוא הערעור שבפנינו. החלטת בית משפט השלום בבקשת הרשות להתגונן טענו המערערים כי למשיבים אין כל קשר להסכם הפשרה. אליבא דמערערים, הפשרה הושגה במהלך תביעה לפירוק תדביק ולפיכך לא היוו המשיבים גורם יעיל, אם בכלל, להתקשרות בינם ובין תדביק וקבוצת דרורי ועל כן אינם זכאים לשכר הצלחה בגינו. לחילופין טענו המערערים כי הסכם הפשרה קויים אך באופן חלקי בלבד ומסיבה זו אין המשיבים זכאים לתשלום. עוד טענו המערערים כי המשיב 2 התפטר במהלך שנת 1996, לאחר שהצהיר על כשלון בניסיונות להשגת פשרה. השופט הנכבד פנה לבחינת ההסכם שנחתם בין הצדדים, לרבות מטרותיו והשכר האמור להשתלם בגינו. כך קבע כי השירות בו עסקינן מזכיר במהותו פעולת תיווך ובנסיבות אלה יש לבחון אם נתקיימו שני תנאים לזכאות לדמי התיווך. דהיינו, האם קיים הסכם בין הצדדים ממנו משתמעת כוונה לפעולת תיווך והאם פעולות המתווך היו בבחינת הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים בעסקה. מן ההסכם עולה בבירור כוונה הדורשת פעולת תיווך. בתקופה הנידונה פעלה זנית כיועצת השקעות של המערערים בקשריהם עם תדביק ואין ממש בטענה כי למשיבים אין כל קשר להסכם הפשרה. טענה זו אף נסתרה בחקירתו הנגדית של המערער 1, כאשר הצהיר כי בעת ששכר את שירותי המשיב 2 התנהלה כבר תביעת הפירוק בבית המשפט. עוד נקבע כי פעולת המשיבים היוותה גורם יעיל בהתקשרות שבין המערערים לקבוצת דרורי וביצירת הסכם הפשרה. הטענה בדבר קיום חלקי של ההסדר נדחתה אף היא. נקבע כי מתווך זוכה בשכרו מרגע שהביא את הצדדים לידי הסדר מחייב ואין בעובדה שההסדר קוים באופן חלקי כדי לגרוע משכר הצלחתו. הטענה, כך נאמר בפסק הדין, הינה בבחינת 'הגנת בדים'. אשר לטענה כי המשיב 2 התפטר מתפקידו, המדובר בטענה כוללנית שאינה נסמכת על עובדות, כנדרש מנתבע המבקש רשות להתגונן. לאור האמור לעיל נדחתה בקשת ההתגוננות. ביום 7.8.01 נתן בית המשפט פסק דין כנגד המערערים בו חויבו בתשלום 241,348 ₪ למשיבים. הערעור בערעור שבפנינו טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בדחותו את בקשת הרשות להתגונן. לדידם, טעתה הערכאה הדיונית בקובעה כי המשיבים הם שיצרו את הקשר בין המערערים וקבוצת דרורי והם שהיו הגורם היעיל ביצירת העסקה. מכתב התביעה עולה כי אף המשיבים עצמם אינם טוענים כי הם שהביאו לחתימת הסכם הפשרה, מה גם שטענתו של המערער 1 כי למשיבים אין כל קשר לפשרה, לא נסתרה. עוד טוענים המערערים כי סוגיית תרומתם של המשיבים להסדר הפשרה הינה שאלה המצריכה בירור עובדתי, לרבות שמיעת ראיות בפני ערכאה דיונית, בירור שנמנע מהם. אשר לקביעה כי הטענה שההסכם קוים רק בחלקו הינה הגנת בדים, בהסכם בין הצדדים נקבע הסדר תשלום עבור שכר ההצלחה בנסיבות של תשלומים מותנים או דחויים. המערער 1 פירט בתצהירו מהם התשלומים אותם לא זכה לקבל מתדביק ולא נחקר על כך. אף במכתבה של זנית - נספח ג' לכתב התביעה, מודה המשיבה כי החלק היחסי בגין כל תשלום פשרה עתידי יחול עם ביצוע תשלום הפשרה, כך שמדובר בהודאת בעל דין. באשר להתפטרותו הנטענת של המשיב 2, טוענים המערערים כי המשיבים עצמם מודים כי שירותיהם ניתנו עד חודש אוקטובר 1996 ואין כל דרישה לשכר עבור שירותים מעבר למועד זה. גם חוב שכר הטרחה מפורט לתקופה המסתיימת ביוני 1996 בלבד. אלו מעידים לפי הטענה, על הפסקת מתן שירות המשיבים במועד זה. לסיכום גורסים המערערים כי ישנה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור במקרה דנן, זאת לאור ההלכה הקובעת כי די בהגנה לכאורה ובדוחק בכדי שתתקבל בקשת נתבע למתן רשותלהתגונן בפני תביעה בסדר דין מקוצר. המשיבים מדגישים בטיעונים בפנינו את קיומו של הסכם מפורש ומפורט בין הצדדים אשר קובע, בצורה שאינה מותירה כל ספק, כי כל פשרה שתושג תוך שנה מתום ההתקשרות תחשב כהצלחה מצד המשיבים ותבטיח זכאותם לשכר ההצלחה. כן הודגשו הטענות העובדתיות הסותרות שמעלים המערערים בניסיונות, כך אליבא דמשיבים, להתחמק מתשלום חובם. המשיבים מילאו חלקם בהסכם ושעה שהמערערים נמנעו מקיום התחייבויותיהם על בית המשפט לאכוף קיומו של ההסכם. דיון בחנו את טענות הצדדים ואת הראיות שהונחו בפנינו והגענו לכלל דעה כי פסק דינה של הערכאה הדיונית הינו ראוי בנסיבות הענין. לא מצאנו כל צידוק להתערבותנו בקביעותיו. עיון בכתב התביעה ובבקשת הרשות להתגונן, ככל שזו מתייחסת לענין חוב שכר הטרחה ויתרת החוב , מלמד כי לא נטענת בענין כל טענת הגנה ולפיכך בדין נדחתה בקשת הרשות להתגונן ברכיב זה ואין מקום להתערבותה של ערכאה זו. לפיכך נותרה במחלוקת סוגיה אחת והיא שאלת החוב בגין שכר ההצלחה עבור הסכם הפשרה. תצהיר ההגנה מעלה מספר נקודות הגנה אפשריות, כאשר הן סותרות זו את זו. ראשית הטענה כי למשיבים אין דבר וחצי דבר עם הסכם הפשרה שהושג. שנית, גם אם קשורים הם בצורה זו או אחרת להסכם הרי שלא היו הגורם העיקרי והיעיל לקשירת העסקה. שלישית, העסקה ממילא לא יצאה לפועל ולכן גם התשלום עבור שכר ההצלחה צריך שיהיה בהתאם לתשלומים שהושגו מהסכם הפשרה. ורביעית, המשיב 2 התפטר בטרם נחתם הסכם הפשרה ולכן אין הוא זכאי לשכר הצלחה בגינו. בבחינת טענות ההגנה שהעלו המערערים יש להתייחס לעובדה כי מדובר בטענות המועלות במסגרת בקשת רשות להתגונן. מבקש הבקשה, במסגרת הליך תביעה בסדר דין מקוצר, אינו נדרש להראות כיצד יוכיח את הגנתו או את הטענות העובדתיות אותן הוא מעלה, עול ההוכחה המוטל עליו הינו מצומצם. כך מצינו בספרו של כב' הש' אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 311: "בדיון בבקשה לרשות להתגונן , בית המשפט אינו צריך להשתכנע שהטענות בתצהירו של המבקש נכונות הן; עליו לצאת מן ההנחה, שיש אמת בדברים ואין לו צורך לבחון את מהימנותם." ראה גם בספרו של ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 676: "בדונו בבקשה למתן רשות להתגונן, אין השופט, או הרשם, רשאי לקבוע עובדות, כדרך שעובדות נקבעות בתצהיר לצורך הליכי ביניים. לא זו מטרתו של סדר הדין המקוצר. אין השופט רשאי, בשלב זה, לשקול את מהימנות העדות ולסרב לנתבע רשות להתגונן מפני שאינו נותן בו אמון...די לו (לנתבע) להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח" המערער 1 הודה בתצהירו בקיומה של פגישה בינו ובין המשיב 2 , לאחר שנחתם הסכם הפשרה בו נמכרו מניות המערערים תמורת סך של כ-12 מליון ₪ , כפי שציין המערער 1 בעדותו. בפגישה זו נעתר המערער 1 לשלם למשיבים מקדמה על סך 80,000 ₪ על חשבון החוב. לטענתו, הסכים לכך בכפוף לקבלת כתב שיפוי מהמשיבים, לפיו במידה שיידרש להשיב את הכסף לתדביק יושב לו הסכום. בכך הודו למעשה המערערים כי מגיע למשיבים שכר עבור שירותיהם וכי הסכם הפשרה שנחתם בין המערערים לבין תדביק ודרורי נובע משירותיהם של המשיבים. שהרי יתרת החוב ושכר הטרחה שחייבים המערערים עמדה על כ-12,000 ₪ בלבד ואילו שכר ההצלחה עבור יצירת הסכם פשרה הוא שעמד על 150,000 ₪. מדוע אם כן הסכים המערער 1 לשלם סך של 80,000 ₪ על החשבון, כאשר סכום החוב לא עולה על 12,000 ₪? לו היתה אכן מידה של אמת בטענת המערערים, כי אין כל קשר בין המשיבים לבין הסכם הפשרה, שכולו לכאורה תוצאת תביעת הפירוק, הרי שלא היתה כל סיבה בידי המערערים לתשלום סך זה 'על חשבון'. אין זאת אלא שהמערער 1 עצמו סבר כי למשיבים מגיע שכר ההצלחה בעקבות הסכם הפשרה ולכן ההין להתחייב לתשלום סך של 80,000 ₪ על חשבון החוב הכולל של מעל ל-160,000 ₪. יתרה מכך, במקרה דנן אנו סבורים כי גם אילו היו מוכחות טענות המערערים בדבר ניתוק הקשר בין שירותי המשיבים לבין הסכם הפשרה שהושג, עדין יש להיעתר לתביעת המשיבים לתשלום שכר ההצלחה. סעיף 4 להסכם בין הצדדים מגדיר תשלום שכר הצלחה בהתקיים אחת החלופות המופיעות בו: "במקרה שתושג אחת או יותר מהמטרות המפורטות לעיל, ישולמו הסכומים שלהלן:.... 4.4 במקרה של הסכם פשרה ליישוב הסכסוך הקיים בין ליברמן לקבוצת דרורי: 250,000 ₪. השכר ישולם במזומן ע"י החברה תוך 30 ימים ממועד הסכם הפשרה." עינינו הרואות, אין ההסכם קובע בזכות מי או מה יושג ההסכם, כן לא נקבע מנגנון לפיו במידה שיושג הסכם שכזה יש לבחון האם פעולותיהם של המשיבים הן שהביאו ליצירתו. אף ניסיון המערערים להסתמך על הלכות דיני התיווך אינו יכול לסייע להם במקרה זה. ראשית, כלל לא ברור אם יש לראות במשיבים מתווכים וההסכם בין הצדדים לא הגדיר פעולתם כפעולת תיווך. שנית, גם אם נניח כי שירותי הייעוץ מטעם המשיבים דומים במאפייניהם לפעולת תיווך, כפי שנקבע ע"י הערכאה הדיונית, אין בכך כדי להחיל את התנאים שקבעה ההלכה לגבי מתווכי מקרקעין. לא זו אף זו, גם אם תוחל ההלכה בדבר היות המתווך הגורם היעיל ביצירת העסקה, הרי שהלכה זו אינה מתקיימת בנסיבות דנן, שעה שהצדדים קבעו מפורשות בחוזה כי נותן השירות זכאי לשכר ההצלחה בכל מקרה שיושג פתרון לסכסוך ובלא שנקבע כל תנאי המגביל שכרו. יפים לענייננו דברים שנאמרו בע"א 2144/91 הנרי מוסקוביץ' נ' אסתר ביר, פ"ד מח(3) 116: "במידה שקיים חוזה מפורט - הולכים אחר תניות החוזה. חוזה התיווך עשוי לקבוע נסיבות או תנאים מסויימים אשר יקנו את הזכאות לדמי תיווך. תנאים או נסיבות אלו עשויים להיות עצם מציאת צד לעיסקה או מציאת צד בעל כשירויות ותכונות מסויימות, או נסיבות כיוצא באלה. הם עשויים ללבוש צורה של כריתת חוזה (למשל, כי רק כריתת החוזה מצמיחה את זכאות המתווך). הם אף עשויים להיות כריתת חוזה תקף (להבדיל מחוזה אשר נפל פגם בכריתתו). בהתאם לכלל כי "תוכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים" (סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973) ניתן לקבוע תנאים נוספים לזכאות המתווך. תנאים אלו עשויים להתייחס לפעולות הנדרשות מהמתווך, לפרק זמן מסויים בו כל עיסקה תזכה את המתווך, אפילו נעשתה שלא בסיועו וכיוצא באלה" (ההדגשה אינה במקור). אכן, דברים אלה נכתבו לפני כניסתו לתוקף של חוק המתווכים במקרקעין הקובע הוראות בתחום זה, אלא שחוק זה מתייחס למתווכים במקרקעין בלבד. בענייננו אכן נקבע פרק זמן מסוים במהלכו מגוון רחב של עסקאות בין המערערים לבין קבוצת דרורי, יזכה את המשיבים בשכר הצלחה. מלבד סעיף 4.4. שצוין לעיל, גם בסעיף 4.7 נקבע: "במקרה של פתרון הסכסוך בין ליברמן וקבוצת דרורי בדרך שאינה מפורטת בהסכם זה: החברה או ליברמן, בהתאם לנסיבות, ישלמו לזנית שכר על פי התעריף הנקוב לעיל המתייחס לתרחיש הקרוב ביותר לתרחיש שהתרחש בפועל" וכן בסעיף 4.9 המתייחס לעסקאות בגינן יחול שכר הטרחה, נאמר כי השכר יחול בין היתר על: "כל פשרה, או פתרון אחר לסכסוך הקיים בין ליברמן לדרורי המושגים תוך 12 חדשים מתום תקופת ההתקשרות". (ההדגשות אינן במקור). תקופת ההתקשרות, כפי שנקבעה בסעיף 7 להסכם, התחילה ב- 15.5.96 ונסתיימה ב-30.6.96. הסכם הפשרה נחתם ביום 25.3.97, דהיינו במסגרת שנים עשר החודשים שמתום תקופת ההתקשרות. מכאן שהמערערים התחייבו מפורשות בחוזה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי במידה שיושג הסכם פשרה במשך התקופה של 12 החודשים מתום ההתקשרות הרי שהמשיבים יהיו זכאים לשכר הצלחה. אין כל סייג לסעיף זה ואין חשיבות אם המשיבים הם אלו שפעלו את הפעולה המהותית והאחרונה אם לאו. נוסח הסעיפים בחוזה גורף וכולל כל פתרון שיימצא לסכסוך הקיים בין המערערים ודרורי, במהלך התקופה האמורה, מה גם שלא עלתה כל טענה בדבר כישלון או מחדל בשירותים שביצעו המשיבים ונראה כי עבדו נאמנה לשם קידום ההסכם. תביעת הפירוק התנהלה בעת שנחתם החוזה בין המשיבים והמערערים ולו סברו המשיבים כי היא תוביל להסכם פשרה ואין צורך בשירותיו של גורם חיצוני, לא היו נזקקים לשכור את שירותי המשיבים. בנסיבות האמורות נראה כי אף מן הטענה כי המשיב 2 התפטר, לא יוכלו המערערים להיוושע. זאת משום שגם אם נסתיימו שירותיו במועד אותו ציינו, עדין הסכם פשרה שנחתם נכלל בתנאי ההסכם ומחייב תשלום שכר ההצלחה למשיבים. כמו כן אין טענת ההתפטרות סותרת את האפשרות שפעולות המשיבים טרם ההתפטרות-לכאורה, הן שהביאו בסופו של יום להתגבשות הפשרה. אשר לטענת המערערים בדבר חלקיות הסכם הפשרה, הרי שאם בחרו המערערים להתייחס לעסקה בינם ובין המשיבים כעסקת תיווך, דיני התיווך מחייבים תשלום שכרו של המתווך על עצם גיבוש העסקה. כפי שנקבע בע"א 107/86 אהרון חסין נ' דוד בלאס, פ"ד מ"ב (1) 517: "הלכה פסוקה היא שמתווך זוכה בשכרו משהביא את הצדדים לידי הסכם מחייב. העובדה שהצדדים לא מימשו את ההסכם או לא קיימו אותו אינה שוללת מהמתווך את שכרו אלא אם הותנה אחרת.". מה גם שכלל לא ברור אם לא המערערים עצמם הם שנמנעו מקיום תנאי הפשרה . נקודה נוספת שראוי להדגיש הינה העובדה שהמערערים נמנעו מתשלום שכר הטרחה עבור חודשים 1/96-6/96 ויתרת חוב מיום 30.6.95. כפי שכבר צוין כנגד מתן השירותים ושכרם של המשיבים לא נטען דבר, מכאן שהימנעות מתשלום סכומים אלו, שאינם שנויים במחלוקת, מעידה אף היא כי כל מטרתם של המערערים היתה התחמקות מקיום התחייבויותיהם החוזיות כלפי המשיבים. בין אם נראה ביחסים בין הצדדים יחסים חוזיים ובין אם נראה בהם שותפים לעסקת תיווך, הרי שבכל מקרה חלה על הצדדים החובה לנהוג בתום לב. בפרשת מוסקוביץ' הנ"ל נאמר: "דיני התיווך הם ענף מדיני החוזים. קשר התיווך הוא קשר חוזי. לכן חובת תום הלב חלה במישרין מכוח סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי)." ניסיונם של המערערים להתחמק מתשלום שכרם של המשיבים, גם לגבי הסכומים המוסכמים, מעלה חשש כי התנהגותם נגועה בחוסר תום לב ואין בית המשפט יכול להיעתר לבקשתם ולאפשר בכך השהייה נוספת בשכרם של המשיבים. העולה מן האמור לעיל הוא כי לדידנו גם לו היו מוכיחים המערערים טענותיהם לא היה בכך כדי להועיל להם להימנע מקיום התחייבויותיהם לאור החוזה. בדין נדחתה בקשת הרשות להתגונן מטעם המערערים ופסק הדין שניתן כנגדם ראוי שיוותר על כנו. לפיכך הערעור נדחה. על המערערים לשלם למשיבים הוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסך 25,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הערבון יועבר לב"כ המשיבים ע"ח ההוצאות. דמי תיווךדיני חברותמניותתיווך