ועדת ערר מס שבח

בהתאם להוראת סעיף 87 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) התשכ"ג - 1963 משהוגשה השגה על שומה שהוצאה מכוחו של החוק, על מנהל מס שבח להשיב להשגה בהחלטה מנומקת תוך שנה מיום שקיבל את הודעת ההשגה. בסיפא לאותה הוראה נאמר כי אם לא השיב המנהל למשיג במהלך תקופה זו, יראו את ההשגה כאילו התקבלה. סעיף 88 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) קובע כי הרואה עצמו מקופח בהחלטת המנהל רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו ההחלטה, לערור עליה לפני ועדת ערר. שר המשפטים, בתוקף סמכותו כאמור בסעיף 89 לחוק, אמנם מינה ועדות ערר ליד בית המשפט המחוזי, אשר על החלטותיהן ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מעת מתן ההחלטה על ידי הוועדה (ראו: סעיף 90 לחוק). להלן פסק דין בנושא ועדת ערר מס שבח: פסק דין 1. המבקש הגיש תובענה נגד המשיב, מנהל מיסוי מקרקעין מרכז (להלן: "המשיב") בדרך של המרצת פתיחה, בה עתר למתן צו הצהרתי שלפיו השגה שהגיש ביום 31/3/98 בהתייחס לשומת מס שבח שהוציא המשיב שמספרה 97115158 (להלן: "השומה") התקבלה במלואה (להלן: "ההשגה"). בהמשך לכך עתר המבקש גם למתן צו הצהרתי שלפיו "הדרישה לתשלום מס עפ"י סעיף 4 ו-5 לפקודת המיסים (גביה) שנשלחה למבקש, בין השאר ב-1/2/05" אשר צורפה כנספח א' לתובענה, אינה כדין ודינה להתבטל. המשיב מצידו הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף בתיק בש"א 10219/05 מטעמים שיפורטו בהמשך (להלן: "הבקשה לסילוק על הסף" או "הבקשה"). בהחלטתי מיום 9/5/05 נעתרתי לבקשת המשיב ליתן לו ארכה להשיב לתובענה לגופה בכתב תשובה, עד אשר תוכרע הבקשה לסילוק על הסף. המבקש השיב בכתב לבקשה לסילוק על הסף והמשיב הגיב בכתב לתשובה. התקיים דיון בבקשה שבה נחקרו המצהירים על תצהיריהם שניתנו במסגרת כתבי הטענות בבקשה - המבקש מן הצד האחד וגב' אביגיל יוסף המשמשת כמפקחת שומה במיסוי מקרקעין באר שבע מן הצד השני - שלאחריו סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב בבקשה, העומדת עתה להכרעה לפניי. הרקע לתובענה 2. ביום 23/7/97 הוגשה למשיב הצהרה על מכירה מיום 5/6/97 של 15% מהזכויות במבנה באשקלון על ידי המבקש ומר פליקס חדד למר שמואל לוי. ביום 9/12/97 הוציא המשיב את השומה, על סך 6,338 ₪ (קרן). ביום 19/4/98 נתקבלה אצל המשיב ההשגה שהגיש המבקש הנושאת תאריך 31/3/98, ואשר במסגרתה התבקש המשיב להכיר לצורך ניכוי בהוצאות שונות שהוציא המבקש לטענתו להשבחת המקרקעין טרם המכירה, ולתקן בהתאם את השומה. ביום 18/11/98 ניתנה החלטה בהשגה, שבעקבותיה גדלה השומה לסך של 11,248 ₪ (קרן) (להלן: "ההחלטה בהשגה"). המבקש לא שילם את המס (כאשר יוער למען הסדר כי לטענת המשיב, שהמבקש לא חלק עליה, שותפו של המבקש למכירה, מר חדד, שילם את חלקו במס - ראו עדות גב' יוסף בעמ' 4 לפרוטוקול, שורות 11-13). משכך, שלח המשיב מעת לעת דרישות תשלום למבקש, ועל רקע זה הוגשה התובענה על ידי האחרון. טענות הצדדים 3. לטענת המבקש, ההחלטה בהשגה בטלה מעיקרא (VOID) שכן ניתנה בחוסר סמכות, באשר ההחלטה ניתנה על ידי גב' יעל עיני שהיא גם זו שערכה את השומה בעוד שחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) התשכ"ג - 1963 (להלן: "החוק") שמכוחו הוצאה השומה, קובע לאמור: "מי שערך את השומה לא יחליט בהשגה עליה". (סע' 87א לחוק). עוד הוא טוען כי ההחלטה בהשגה לא נתקבלה אצלו במועד הקבוע בחוק - תוך שנה מעת שהמשיב קיבל את לידיו את ההשגה (ראו: סעיף 87 לחוק) - וגם כאשר זו הומצאה למבקש היא היתה בלתי קריאה. גם מטעמים אלה, לטענת המבקש, המצב הוא שלמעשה לא ניתנה החלטה בהשגה ומשכך יש לראותה כנתקבלה. המבקש מדגיש כי הגם שיש לו טענות ממשיות לגבי תוכן ההחלטה בהשגה, אזי במסגרת התובענה דנן הוא אינו תוקף את תוכנה אלא טוען רק לבטלותה מעיקרא ולנסיבות "אי נתינתה", כלשונו. 4. לטענת המשיב, החלטה בהשגה נשלחה למבקש כבר ביום 18/11/98, ולכל המאוחר בשנת 2003 גם לשיטתו של המבקש; ומשהמבקש לא ערער על ההחלטה בהשגה בדרך ובמועד הקבועים לכך בחוק, הפכה ההחלטה בהשגה לסופית ולא ניתן עוד לערער עליה. מכל מקום, מוסיף המשיב וטוען, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה, שכן בחוק נקבעה פרוצדורה ייחודית לתקיפת ההחלטה בהשגה ואין המבקש יכול לעקוף דרך זו על ידי פנייה לבית המשפט בבקשה למתן סעד הצהרתי. המסגרת הנורמטיבית 5. בהתאם להוראת סעיף 87 לחוק וככל שהיא נוגעת לענייננו, משהוגשה השגה על שומה שהוצאה מכוחו של החוק, על מנהל מס שבח להשיב להשגה בהחלטה מנומקת תוך שנה מיום שקיבל את הודעת ההשגה. בסיפא לאותה הוראה נאמר: "לא השיב המנהל למשיג במהלך תקופה זו, יראו את ההשגה כאילו התקבלה". סעיף 88 לחוק קובע לאמור: "הרואה עצמו מקופח בהחלטת המנהל רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו ההחלטה, לערור עליה לפני ועדת ערר, ובין היתר לערור על כל החלטה של המנהל בהשתמשו בשיקול הדעת הניתן לו בחוק זה". שר המשפטים, בתוקף סמכותו כאמור בסעיף 89 לחוק, אמנם מינה ועדות ערר ליד בית המשפט המחוזי, אשר על החלטותיהן ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מעת מתן ההחלטה על ידי הוועדה (ראו: סעיף 90 לחוק). המבקש לא נקט במסלול זה שמתווה החוק, אלא שלטענתו גם לא היה עליו לעשות כן, באשר אינו מבקש לערער על תוכן ההחלטה בהשגה, אלא טוען שזו למעשה מעולם לא ניתנה; כך, בין משום שלא נמסרה לו ובין משום שאינה קריאה, ובכל מקרה הולדתה בחוסר סמכות לנוכח העובדה שמי שערך את השומה הוא גם מי שהחליט בהשגה בניגוד למצוות סעיף 87א לחוק. אפנה לברר את טענות הצדדים, תחילה את המצב העובדתי ובהמשך לכך את המצב המשפטי. המצב העובדתי 6. אין מחלוקת כי אמנם ניתנה החלטה בהשגה ביום 18/11/98, אלא שהצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם ומתי זו הומצאה למבקש. לטענת גב' יוסף מטעם המשיב, עם מתן ההחלטה, זו נשלחה למבקש לפי הכתובת שמסר ככתובתו בהשגה. בסיכום טיעוניו המבקש טוען כי קיבל בסופו של דבר את ההחלטה בהשגה אלא שהיה זה שנים לאחר מכן ולאחר פניות חוזרות ונשנות שלו. ואולם, בתובענה שהגיש ובתצהיר התומך בה וכך גם בתצהיר התומך בתשובתו לבקשה, בחר המבקש בניסוח מעורפל בענין זה, ממנו משתמע כי אינו טוען באופן מפורש שההחלטה בהשגה לא נתקבלה אצלו במועד, בשנת 98', אלא שהוא טוען שההחלטה שנתקבלה לא היתה קריאה ומשכך "למעשה", כלשונו, הוא לא קיבלה (ראו סעיפים 6 ו - 7 לתצהיר התומך בתובענה). 7. אומר כבר עתה כי לנוכח הערפול שבו בחר המבקש בניסוח הדברים, כאמור, ולאור התרשמותי ממנו בעת שנחקר על תצהירו, שוכנעתי כי אמנם קיבל לידיו את ההחלטה בהשגה בשנת 98' וספק בעיני אם זו לא היתה קריאה. אמנם העותק שנותר בידי המשיב ונכתב באמצעות נייר קופי אכן לא קריא, אך ניתן להניח שהמקור של המסמך שנשלח למבקש היה קריא וברור. חיזוק למסקנה זו אני מוצאת בכך שאין זה מתקבל על הדעת, לנוכח התרשמותי מן המבקש, שבמשך שנים מאז שהגיש את ההשגה לא ראה לנכון להתעניין מה עלה בגורלה, הגם שלא הומצא לו "אישור מס שבח" הנדרש לצורך העברה בלשכת רישום המקרקעין של הנכס שמכר, ורק החל משנת 2003 החל בפניות תכופות ואינטנסיביות בכתב בהקשר זה למשיב (ראה נספחים ב-יב לתצהיר המבקש בתמיכה לתשובתו לבקשה). אמנם המבקש טען, בתמיכה לגרסתו, כי לא קיבל את ההחלטה בהשגה בשל העובדה ששינה כתובתו, אך גם אם כך אין לו אלא להלין על עצמו מששלח המשיב את ההחלטה בהשגה לכתובת שהמבקש ציין בהשגה ככתובתו ומהתכתובת הענפה שהציג המבקש עולה כי הודיע למשיב על שינוי כתובת רק בשנת 2003 (ראו מכתבו של המבקש מיום 7/1/03, נספח ד לבקשה; וכן עדות גב' יוסף בעמ' 3 לפרוטוקול שורות 3-6). כאשר נשאל בחקירתו מתי שינה כתובת, השיב שאינו זוכר (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 6-7). אך מעבר לכך - מתברר שהמבקש עצמו היה חבר בוועדות ערר במשך שנים וגם בעת הרלוונטית לתובענה או בסמוך לכך, כך שהוא מודע היטב להליכי ההשגה ודרכי הערעור על החלטה בה. לא רק זאת, אלא שעל פי עדותו עשה המבקש ועודנו עושה עשרות עסקאות במקרקעין, כך שהמטריה אינה זרה לו, בלשון המעטה (ראו עמ' 5 לפרוטוקול שורות 6-12 ועמ' 6 שורות 7-9). אשר על כן, גם אם ההחלטה בהשגה שהומצאה לו לא היתה קריאה, ניתן היה לצפות שיפנה תשומת לב המשיב לכך; ואם בחר שלא לעשות כן, אין מקום לאפשר לו להישמע שנים לאחר מכן בטענה כי בהיות ההחלטה בהשגה בלתי קריאה, כמוה כלא היתה. 8. גם לו הנחתי לטובת המבקש כי ההחלטה בהשגה לא הגיעה לידיו בזמנו משום ששינה כתובתו, אף שלא הודיע על השינוי למשיב, אזי המבקש עצמו מודה שבשנת 2003 או לכל המאוחר בשנת 2004 הומצא לו נוסח קריא של ההחלטה בהשגה (שהועתק מההעתק שנותר בידי המשיב ונראה שמשום שהוא תוצר של רישום בנייר קופי לא ניתן היה להפיק ממנו צילום קריא) (ראו סעיף 7 לתצהיר המבקש שניתן בתמיכה לתובענה ומכתב המשיב מיום 21/11/04 שצורף כנספח ה' לתצהיר). אף על פי כן, גם אז לא הגיש המבקש ערר כקבוע בחוק. כאשר נשאל מדוע, השיב כי כך נהג מתוך בחירה: "ש. ב-2003 טענת שלראשונה ראית את ההחלטה בהשגה, מדוע אז לא הגשת ערר לבית משפט מוסמך? ת. ניסיתי ליצור קשר עם מי שקיבל את ההחלטה ולשבת איתו את (צ"ל: על - ע.ב.) זה. לא בכל דבר צריך לפנות לבית המשפט. ש. בחרת שלא לפנות לבית המשפט. ת. אנחנו במדינה מתוקנת ולא בכל דבר צריך ללכת לבית המשפט ולעשות ענין. יש כאן התנהלות לא סבירה מצידכם. המפקחת שהחליטה בענין, גבי עיני, לא היה לה אומץ להגיע לבית המשפט ולהשיב לטענות שלי." (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 20 עד עמ' 8 שורה 3). תשובה זו מדברת בעד עצמה. המצב המשפטי 9. בחוק נקבעה הדרך לתקיפת שומת מס שהוצאה מכוחו - הגשת השגה בתוך 30 יום מעת שנמסרה לנישום הודעת שומה, הגשת ערר על החלטה שניתנה בהשגה בתוך 30 יום מעת מסירתה של זו לנישום, ולבסוף ערעור לבית המשפט העליון בבעיה משפטית בתוך 45 יום מעת שנמסרה לנישום החלטת ועדת הערר (ראו סעיפים 87, 88 ו- 90 לחוק). משקבע המחוקק הליכים מיוחדים להשיג על השומה ומועדים לנקיטתם, אין לאפשר עקיפת הליכים אלה על ידי פנייה לבית המשפט בתובענה למתן סעד הצהרתי כפי שעשה המבקש; שאם לא תאמר כן, ירוקנו הוראות החוק לענין זה מתוכנן. ניתן להקיש בהקשר זה מדברים שנאמרו מפי כב' השופט ש. אשר כבר בע"א 306/78 פרומה קרוליק נ' עזבון המנוח פנחס ואח', פ"ד לג(1) 496 (להלן: "ענין קרוליק"), שם נעשה נסיון לתקוף בצורה עקיפה שומה של מנהל מס עזבון ונקבע כי לא ניתן לעשות כן על דרך פנייה לבית המשפט למתן סעד הצהרתי, שעה שקיימת דרך הקבועה בחוק הרלוונטי לבירור השאלות הנוגעות לשומת המס: "טוען בא-כוח המערערת שהעובדה בלבד שקיימת דרך משפטית אחרת, ואפילו יעילה יותר, להשגת מבוקשה של המערערת, אין בה כדי למנוע מבית המשפט היענות לתביעתה למתן פסק דין הצהרתי. אינני חולק על דברים אלה, אלא שבמקרה דנן לא בדרך חילופית אחרת או בדרך יעילה יותר עסקינן, אלא בדרך שנקבעה על-ידי המחוקק במיוחד לבירור ענינים הקשורים עם קביעתו של מס. פנייתה של המערערת בענין הכרת זכויותיה 'ההיסטוריות' אין לה מטרה אחרת זולת קביעת עובדה לצורך הטלת מס העזבון, וכוונתו של המחוקק היא שענין כזה יידון בדרך שנקבעה בחוק ולא אחרת." (שם, בעמ' 498) ובהמשך מסכם השופט אשר את דעתו לאמור: "כשלעצמי הייתי מאמץ את הגישה שלפיה קביעת חבותו של אדם למס, כולל החלטה בכל שאלה הכרוכה בקביעת החבות והיקפה, חייבת להתברר בדרך המיוחדת שיועדה לה על-ידי המחוקק, אלא אם הסכימו הצדדים, במסגרת סמכותה החוקית, לדרך דיונית אחרת. לדעתי מוטב לקבוע בענין זה הלכה ברורה וחד-משמעית כדי למנוע התדיינות מיותרת, ולא הייתי מסייג את ההלכה על-ידי 'טעמים מיוחדים' למיניהם." (שם בעמ' 500). דברים דומים הביע כב' השופט ויתקון בע"א 175/77, מדינת ישראל נגד בדיע רמאדאן פ"ד לב(2) 673. שם נתבקש פסק דין הצהרתי שאין המשיב חייב בהיטל מעבר לסכום ששילם ובקשת המדינה לדחות את התביעה על הסף נדחתה על ידי הערכאה הדיונית: "ערעור המדינה על פסק דין זה בדין יסודו. המשיב הודה בכך שלא הגיש ערעור לפי התקנות, אך לדעתו אין הוא מנוע מללכת בדרך תביעה רגילה. ברם, מזמן נפסקה ההלכה, שמקום שהנישום רשאי לערער על שומה, אין הוא יכול ללכת בדרך אחרת, אלא אם כן החוק עצמו משאיר בידו את הברירה." והדברים כוחם יפה גם במקרה דנן. 10. ודוק: גם אם נפל פגם בהחלטה בהשגה, משזו ניתנה על ידי מי שערך את השומה כטענת המבקש, אין בו כדי לשלול את סמכותה של ועדת הערר, אשר במסגרת סמכותה יש בידה ליתן את הדעת אף על התוצאות המשפטיות של פגם כאמור (ראו: המ' 460/63 אדית לש נ' ועדת השומה שליד עיריית נהריה, פ"ד יח (1) 319, 322). בית המשפט העליון דן במסגרת ע"א 367/85 מדינת ישראל ואח' נ' יהונתן קיטאי, פ"ד מא (3) 398, בסוגיה דומה לענייננו, שבמסגרתה נטען כי מדובר בשומה בטלה מעיקרא, להבדיל משומה הניתנת לביטול, ועל כן זכאי המבקש לתקוף אותה בדרך עקיפה באמצעות בקשה למתן סעד הצהרתי וסעד של השבה בעקבותיו. בית המשפט דחה הבחנה זו בקבעו, מפי כב' השופט א' וינוגרד: "ההבחנה שנעשתה בעניננו על ידי שופטי הרוב (בערכאה הדיונית - ע.ב.) בין שומה הבטלה מעיקרא לשומה הניתנת לביטול לענין תקיפה עקיפה בבית משפט שלום אינה מקובלת עלי. לפי גישה זו יוכל כל נישום, בין שאחר את המועד להגשת השגה או ערר ובין שאינו מרוצה מהחלטה שניתנה נגדו בהליכים אלה, לפנות לבית משפט השלום בתביעה להשבה ולטעון במסגרתה שהשומה בטלה מעיקרא. עם טענה זו הוא יפתח לעצמו שערי דיון חדשים. לא זו היתה מטרת המחוקק שקבע הליכים מיוחדים להשגה ולערר ומועדים להגשתם. מי שלא פעל במועד או מי שנדחו השגתו או עררו - הפכו אלה ל'מעשה-בית-דין' ואין מקום לעורר הענין מחדש במסגרת תביעה להשבה. (וראו בנידון ע"א 714/68 זיס נגד המועצה המקומית אשדוד, פ"ד כג (2) 623, 628)" 11. דחיתי כאמור את גרסת המבקש שלפיה לא קיבל את ההחלטה בהשגה בעת שנשלחה אליו בנובמבר 1998, וכן את טענתו שההחלטה בהשגה שקיבל לא היתה קריאה; אך גם לו קיבלתי את גרסתו - אזי לשיטתו קיבל לידיו עותק קריא של ההחלטה בהשגה בנובמבר 2004, ומשכך היה עליו להגיש ערר אם חפץ בכך לכל המאוחר עד סוף שנת 2004. אם בחר שלא לעשות כן, אין בכך כדי להכשיר או להצדיק עקיפת המנגנון הקבוע בחוק להשיג על ההחלטה בהשגה, לא מבחינת הדרך בה נקט בפנותו בתובענה לבית המשפט ולא מבחינת המועדים. סוף דבר 12. לנוכח כל האמור, אני מורה על סילוק התובענה על הסף ומחייבת את המבקש בתשלום שכר טרחת עו"ד למשיב בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. מיסיםמס שבחעררועדת ערר