השגה למנהל הארנונה

מהי סמכות בית המשפט לדון בטענות הנוגעות לתשלום ארנונה כללית שניתן להגיש בגינן השגה למנהל הארנונה ? סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 מסדיר את הטענות הנוגעות לתשלום הארנונה שההשגה בגינן הינה בסמכותו של מנהל הארנונה. את ההשגה יש להגיש תוך תשעים יום מיום קבלת הודעת התשלום. סעיף 3(א)(3) שעניינו בטענת "אינני מחזיק בנכס" הוסף בתיקון לחוק משנת תשנ"ד, וביחד איתו הוסף סעיף 3(ג) (חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 4), התשנ"ד-1994, ס"ח 241). סעיף 3(ג) מעניק לבית המשפט שיקול דעת להתיר טענה בעניין "אינני מחזיק בנכס" בפני בית המשפט, וזאת אף אם לא הוגשה השגה במועד. נראה כי התייחסותו של סעיף 3(ג) לסעיף קטן (א)(3) מצמיחה טעויות בפרשנותו, שכן ניתן לסבור שהוא מתייחס לכל סעיף 3(א) בעוד שלא כך הדבר. לפיכך שיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי סעיף 3(ג) נוגע רק לטענת "אינני מחזיק בנכס" ולא לשאר הטענות הכלולות בסעיף 3(א). להלן החלטה בנושא השגה למנהל הארנונה: החלטה זוהי החלטה מאוחדת בשתי בקשות רשות ערעור שהוגשו על ידי עירית הרצליה (להלן גם: העיריה) ועוסקות בסמכות בית המשפט לדון בטענות הנוגעות לתשלום ארנונה כללית שניתן להגיש בגינן השגה למנהל הארנונה על-פי סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר). רע"א 1809/07 1. בקשה זו עניינה בתביעה שהגישה עירית הרצליה לבית משפט השלום בתל-אביב בסדר דין מקוצר כנגד חברת גיא לי בע"מ (להלן: החברה) בטענה כי החברה חבה לה תשלומי ארנונה ותשלומים נוספים בסך של 22,692 ₪. החברה הגישה בקשת רשות להתגונן מפני התביעה, בה טענה לטעויות בחיוב הארנונה הנוגעות לשטח הנכס אותו היא שוכרת ולסיווגו. טענתה המרכזית של העיריה בתגובה לבקשה זו היתה כי בית המשפט נעדר סמכות לדון בטענות החברה מאחר שהן בסמכותו הבלעדית של מנהל הארנונה בהתאם לסעיף 3(א) לחוק הערר. בית משפט השלום (כב' השופט מ' קליין) העניק לחברה רשות להתגונן כנגד הפקדת ערובה, וקבע, באשר לטענת הסמכות, כי לא ניתן לחסום את פנייתו של האזרח לבית המשפט לאור ס' 3(ג) לחוק הערר. כן נקבע כי מאחר שהחברה שלחה מכתב למנהל הארנונה בו העלתה טענותיה, ומכתב זה לא נענה על ידי העיריה והחברה לא הופנתה להליכי ההשגה המקובלים, הרי שיש בכך להעיד על חוסר תום לב מצד הרשות, ועל כן אין היא יכולה כעת לטעון לחלוף המועד להגשת השגה. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי העיריה לבית המשפט המחוזי נדחתה. בית המשפט (כב' השופטת ש' דותן) קבע כי "אין בהוראת סעיף 3(א) לחוק הנ"ל כדי לחסום את החייב, שלא השיג תוך המועד הקבוע, מהעלאת טענותיו בבית המשפט, אם בית המשפט התיר זאת". רע"א 1888/07 2. אף בבקשה זו הגישה עירית הרצליה תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב בסדר דין מקוצר בה תבעה תשלום חוב ארנונה וחובות נוספים בגין חנות ומרתף אשר בבעלותם של מרים וחיים שרוני (להלן: שרוני). שרוני הגישו בקשת רשות להתגונן בה העלו, בין היתר, טענות בנוגע לסיווג הנכס. אף במסגרת בקשה זו טענה העיריה כי טענה מסוג זה הינה בסמכותו הבלעדית של מנהל הארנונה. בית המשפט (כב' השופט מ' קליין) פסק גם במקרה זה כי יש להחיל את ס' 3(ג) לחוק הערר ולאפשר לאזרח לממש את זכות הגישה לערכאות, אלא אם כן מצביעה העיריה על כך שהאזרח קיבל הודעה על חיובו והיה מודע לאפשרות להגיש השגה או ערר. משלא הוכיחה העיריה יסודות אלו העניק בית המשפט לשרוני רשות להתגונן. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי העיריה לבית המשפט המחוזי נדחתה אף היא (כב' השופטת ש' דותן) כאשר בית המשפט שב ומסתמך על סעיף 3(ג) לחוק הערר. טענות הצדדים 3. הצדדים בשתי הבקשות מעלים טענות שונות הנוגעות לסכסוך ביניהם ואינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). מקל וחומר כאשר מדובר בטענות שעניינן אך במתן רשות להתגונן, ולפיכך ידונו לעומקן בהליך העיקרי. כבר נפסק כי "כאשר מדובר בהחלטה ליתן לנתבע רשות להתגונן - אין בית משפט זה נוטה להתערב בכך בגלגול שלישי שהרי לא נמנע מהתובע יומו בבית המשפט" (רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' יוסף סלמה, פסקה 18 לפסק הדין (לא פורסם, 4.1.2007)). עם זאת, באשר לטענה הנוגעת לסמכותו של בית המשפט מצאתי מקום ליתן רשות לערער ולפיכך אפרט את טענות הצדדים ככל שהן נוגעות לטענה זו. 4. עירית הרצליה טוענת כי סעיף 3(ג) לחוק הערר אכן מותיר שיקול דעת לבית המשפט לאפשר לחייב העלאת טענה שהיה ניתן להשיג בגינה בפני מנהל הארנונה, אך זאת רק באשר לטענה לפי סעיף 3(א)(3) לחוק הערר, שעניינה בהחזקת הנכס על ידי החייב. טענות אחרות הינן בסמכותו הבלעדית של מנהל הארנונה. העיריה טוענת כי פתיחת השומות זמן כה רב לאחר הפיכתן לסופיות ללא שהוגש ערר בגינן פוגעת פגיעה של ממש בקופה הציבורית ואינה מאפשרת לרשות המקומית לאמוד את הכנסותיה ולנהל את ענייניה הכספיים כיאות. מעבר לכך טוענת העירייה כי בשתי הבקשות מדובר בטענות טכניות ועובדתיות אשר על פי ההלכה הפסוקה המקום להעלותן הוא בפני מנהל הארנונה. העיריה מוסיפה וטוענת כי גישת הערכאות דלמטה מסכלת הלכה למעשה את מטרותיו של הדיון בסדר דין מקוצר. 5. ברע"א 1809/07 סומכת החברה את ידיה על החלטות הערכאות דלמטה וטוענת כי אין מקום לחסום את אפשרות הגישה של האזרח על ידי מתן פירוש מצמצם לסעיף 3(ג) לחוק הערר, ויש ליתן שיקול דעת לבית המשפט האם לאפשר העלאת הטענות בפניו. כן היא טוענת שהוגשה על ידיה השגה למנהל הארנונה באמצעות המכתב שנשלח על ידה. עוד טוענת החברה כי אמנם חלק מטענותיה הינן עובדתיות וטכניות אך היא העלתה אף טענה מהותית הנוגעת לסבירות גובה הארנונה. 6. ברע"א 1888/07 טוענים שרוני כי בבקשתם ליתן רשות להתגונן כלל לא העלו טענה הנוגעת לסיווג הנכס, אלא הועלתה טענת קיזוז וכן טענה לפיה מונעת העיריה מלעשות שימוש בנכס ולפיכך אין היא יכולה לדרוש ארנונה בגינו. לטענתם, העיריה בעצמה טענה בפני ועדת הערר כי טענות בדבר מצבו הפיזי של הנכס ואפשרויות השימוש בו אינם בסמכותו של מנהל הארנונה. לעניין סוגיית הסמכות טוענים שרוני כי סעיף 3(א) לחוק הערר אינו חוסם את הסמכות העקרונית של בית המשפט להפעיל שיקול דעת ולאפשר לאזרח לפנות לבית המשפט לתקיפת החיוב בארנונה. דיון 7. כאמור, בכל הנוגע לשאלת סמכותו של בית המשפט מצאתי כי יש מקום ליתן רשות ערעור ולדון בבקשות כבערעורים. הנימוק המרכזי עליו ביססו הערכאות דלמטה את החלטותיהן נוגע לסעיף 3 לחוק הערר, שזו לשונו: 3. השגה (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים ו ו-269 לפקודת העיריות. (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה. סעיף 3(א) לחוק הערר מסדיר את הטענות הנוגעות לתשלום הארנונה שההשגה בגינן הינה בסמכותו של מנהל הארנונה. את ההשגה יש להגיש תוך תשעים יום מיום קבלת הודעת התשלום. סעיף 3(א)(3) שעניינו בטענת "אינני מחזיק בנכס" הוסף בתיקון לחוק משנת תשנ"ד, וביחד איתו הוסף סעיף 3(ג) (חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 4), התשנ"ד-1994, ס"ח 241). סעיף 3(ג) מעניק לבית המשפט שיקול דעת להתיר טענה בעניין "אינני מחזיק בנכס" בפני בית המשפט, וזאת אף אם לא הוגשה השגה במועד. נראה כי התייחסותו של סעיף 3(ג) לסעיף קטן (א)(3) מצמיחה טעויות בפרשנותו, שכן ניתן לסבור שהוא מתייחס לכל סעיף 3(א) בעוד שלא כך הדבר. לפיכך, צודקת העיריה בטענתה כי שיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי סעיף 3(ג) נוגע רק לטענת "אינני מחזיק בנכס" ולא לשאר הטענות הכלולות בסעיף 3(א). הוכחה לכך ניתן למצוא בדברי הכנסת בדיון על הצעת התיקון לחוק. יו"ר ועדת הפנים ואיכות הסביבה דאז, יהושע מצא הסביר את מטרת התיקון: "הוספה הוראה שלפיה אדם שלא השיג, כלומר שלא ערער לפי חוק מיוחד זה בטענה שחויב אף-על-פי שלא היה מחזיק, יוכל בכל זאת להעלות את הטענה אם ייתבע בדין לשלם את הארנונה. לפני התיקון הזה, ברגע שאדם חויב ולא הגיש השגה, כבר לא יכול היה לפנות לערכאות" (ד"כ התשנ"ד 8784). נראה, אם כך, כי סעיף 3(ג) לחוק הערר מעניק לבית המשפט שיקול דעת רחב יחסית להתיר בפניו העלאת טענת "איני מחזיק בנכס", גם אם טענה זו לא הועלתה בהליכי ההשגה שמסדיר החוק, אך שיקול דעת רחב זה מוגבל לטענה זו בלבד. 8. עם זאת, אין לומר כי דרכו של האזרח חסומה לחלוטין אף כאשר מדובר בטענות המנויות בסעיף 3(א)(1), (2), (4) לחוק הערר. אמנם, נפסק על ידי בית משפט זה כי יש לפרש בהרחבה את סמכותם של גופי הערר השונים בכלל, ושל מנהל הארנונה בפרט, וזאת מטעמים של נגישות האזרח לגופים אלו, מומחיות גופי הערר ומיצוי הליכים יעיל ומהיר (ע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק פסקה ו(3)(לא פורסם, 30.8.06)). עם זאת, הכירה הפסיקה בסמכותו הכללית של בית המשפט לדון גם בעניינים אשר באו אליו למרות מסלול ההשגה הקבוע בחוק, למרות שהודגש כי סמכות זו תופעל במקרים חריגים בלבד (רע"א 4471/98 לוחות הגליל בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה אזורית מעלה יוסף (לא פורסם, 3.9.98); עע"מ 10826/03 מנהל הארנונה בעיריית עכו נ' קלאב מרקט רשתות שיווק בע"מ (לא פורסם, 11.6.06)). 9. השאלה באילו נסיבות יתיר בית המשפט להעלות בפניו טענות שנקבע להעלאתן מנגנון יישוב מחלוקות ייחודי בחוק, נידונה בהרחבה ברע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481 (2000). נפסק, מפי כב' השופטת פרוקצ'יה, כי "מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה". עם זאת, "נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית המשפט הרגיל או לבג"צ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר והוא כאשר מדובר בענין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת". הנשיא (כתוארו אז) ברק העיר כי שאלה סבוכה היא האם לועדות הערר סמכות ייחודית או מקבילה אך, מכל מקום "אפילו אניח כי הסמכות היא מקבילה, מן הראוי הוא לעשות שימוש בשיקול הדעת השיפוטי, ובגדר "הסעד החילופי", להכיר בסמכותה של ועדת הערר". 10. שיקולים נוספים שהוכרו על מנת להתיר לאזרח להעלות טענותיו בפני בית המשפט על אף סמכותם של גופי ערר הינם מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 780 (2002)). באותו עניין הוזכר סעיף 7א לחוק הערר הקובע כי "בהודעת תשלום על ארנונה כללית תפרט הרשות המקומית את הזכויות והמועדים להשגה ולערר האמורים בחוק זה". בעניין זה אני סבורה כי ככל שהעירייה מראה שמילאה אחרי הוראות סעיף זה יש בכך כדי להוכיח את מודעותו של האזרח להליכי ההשגה, ולפיכך אין להתיר לו להעלות טענותיו בפני בית המשפט, בכפוף לחריגים האחרים הקיימים בעניין זה. מהעבר השני, גם אם לא מילאה העירייה אחרי חובתה זו, תהווה עובדה זו רק שיקול אחד מיני רבים בהחלטה האם להתיר העלאת הטענה בפני בית המשפט, ואין בה כדי להתיר אוטומטית העלאת טענות שהיו אמורות לעלות בהשגה בפני גופי ערר. 11. לבסוף אציין כי הועלתה הסברה, אם כי טרם הוכרעה, כי בטענות של אי חוקיות הנוגעות לתשלום הארנונה, אין בסמכותו של מנהל הארנונה לדון, והן נתונות לסמכותו של בית המשפט (רע"א 10643/02 חבס ח.צ.פיתוח (1993) בע"מ נ' עיריית הרצליה, פסקה 10 לפסק דיני וכן פסקה 2 לפסק דינה של השופטת נאור (לא פורסם, 14.5.06)). מן הכלל אל הפרט 12. אני סבורה כי בחינתן של הערכאות דלמטה את העניינים שבפנינו לא היתה נכונה. ראשית, לא ניתן היה להסתמך על סעיף 3(ג) כמתיר העלאת הטענות כנגד תשלום הארנונה בפני בית המשפט, שעה שבגין טענות אלו לא הוגשה השגה למנהל הארנונה. שנית, בית משפט השלום קבע כי העירייה לא הוכיחה את מודעות הנתבעים להליכי ההשגה. כפי שציינתי, די אם בהודעת התשלום שנשלחה למשיבים דכאן צוינה האפשרות להגשת הליכי השגה ומועדיהם על מנת להוכיח מודעות כזו, ואף אם לא צוינו הדברים בהודעת התשלום אין הדבר מקים זכות אוטומטית להעלאת הטענות בפני בית המשפט, אלא רק מהווה שיקול בהחלטה זו. 13. יתכן, לפיכך, כי היה מקום להחזיר את הדיון לערכאות דלמטה על מנת שישובו ויבחנו את העניין בהתאם לנתונים של כל מקרה. עם זאת, מאחר שמדובר בדיון בגלגול שלישי ובמתן רשות להתגונן, אני סבורה כי יש להסתפק בנתונים שבפני על מנת לדחות את הערעורים. ברע"א 1809/07 הסתמך בית משפט השלום בהחלטתו, בין היתר, על מכתב ששלחה החברה למנהל הארנונה, והיה מוכן לראות בה הגשת השגה שלא נענתה על ידי העירייה. העירייה מעלה כנגד נימוק זה מספר טענות, שיתכן ובחלקן יש מן הצדק, אך לאור מהות ההליך שבפנינו כאמור, איני מוצאת לנכון להתערב בהחלטתו זו של בית משפט השלום, ולפיכך תיוותר על כנה הרשות להתגונן שניתנה לחברה. ברע"א 1888/07 נראה כי עיקר טענותיהם של שרוני אינן נכללות במסגרת סעיף 3(א) לחוק הערר ולפיכך ממילא יש לבית המשפט סמכות לדון בטענות אלו. משכך, גם במקרה זה דין הערעור להידחות. העירייה תישא שכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ש"ח עבור כל אחת מהבקשות. ארנונה