האם חוות דעתו של השמאי המכריע מאיינת את היטל ההשבחה שהוטל בהסכמה, או שמא השמאי המכריע לא התייחס כלל להיטל ההשבחה המוסכם ? להלן החלטה בנושא שמאי מכריע היטל השבחה: החלטה המבקשים הינם בעלים של חלקה 22 בגוש 7186 ברחוב מאיר יערי 17 תל-אביב (להלן: המקרקעין). על המקרקעין חלה תכנית בנין ערים שמספרה 1112א' (להלן: תב"ע 1112א'). ביום 13.8.1997 פורסמה למתן תוקף תכנית בנין ערים 1112ג' (להלן: תב"ע 1112ג') שהוחלה על המקרקעין, ואשר הסדירה את הזכויות במקרקעין על דרך של איחוד וחלוקה מחדש. סעיף 12 להוראות תב"ע 1112ג' קבעי כי תנאי מוקדם לבניה בשטח התכנית הוא אישורה של תכנית עיצוב אדריכלי (להלן: תוכנית העיצוב). ביום 14.8.2000 נערכה בין המבקשים והמשיבה שומת השבחה בהסכם, עקב אישור תב"ע 1112ג' וההשבחה שנבעה בגינה. על פי השומה המוסכמת חויבו המבקשים בתשלום היטל השבחה בגין תב"ע 1112ג' בשיעור של 1,028,732 ש"ח, נכון ליום 28.8.1997. ביום 3.1.2001 אושרה תוכנית העיצוב. בעקבות טענת המבקשים כי תכנית העיצוב גרמה להם נזק רב, הם הגישו למשיבה בקשה להקלה בבניה המותרת לפי תב"ע 1112ג'. ביום 10.4.2002 דנה המשיבה בבקשה והחליטה לאשרה. המשיבה הוציאה למבקשים שומת השבחה בגין הקלות הבניה. על שומה זו ערערו המבקשים בטענה, כי תוכנית העיצוב פגעה בהם בהשוואה למצב הדברים שהיה טרם אישורה. לנוכח המחלוקת על השומה, הגיעו הצדדים להסכמה על מינוי האדריכל אורי שטרית כבורר (להלן: הבורר ), בכדי לקבוע האם תוכנית הבינוי פוגעת בבעלים בהשוואה לתב"ע 1112א', ותב"ע 1112ג'. כמו כן סוכם כי באם ייקבע כי תוכנית הבינוי פוגעת יקבע השמאי יוסף זרניצקי (להלן: השמאי המכריע) את גובה הנזק בהתחשב בהקלות הבניה שאושרו. ביום 16.2.2004 קבע הבורר כי תוכנית הבינוי פוגעת בבעלים בהשוואה לתב"ע 1112א' ותב"ע 1112ג'. ביום 25.11.2004 קבע השמאי המכריע כי ההקלות שניתנו צמצמו את הנזק ולא השביחו את המקרקעין, ומכאן שאין היטל השבחה בגין ההקלות שניתנו. כמו כן אמד השמאי המכריע את הנזקים שנגרמו למקרקעין כתוצאה מאישור תוכנית העיצוב בסכום של 381,730 דולר, שווה ערך ל- 1,561,329 ש"ח, וזאת נכון ליום 3.1.2001. ביום 14.6.2005 אישר בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד הרשם ב' שמואל) את החלטתו של השמאי המכריע (להלן: פסק דינו של הרשם), מבלי להתייחס לטענת קיזוז שהועלתה על ידי המשיבה. המבקשים הגישו את פסק הבוררות ללשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב-יפו. המשיבה הגישה בקשה בטענת "פרעתי". לטענתה יש לקזז מסכום החוב את היטל ההשבחה המוסכם, בו חויבו המבקשים בגין תב"ע 1112ג' בשיעור של 1,028,732 ש"ח. ביום 20.2.2006 החליטה ראש ההוצאה בפועל בתל-אביב-יפו, לקבל את בקשת המשיבה בטענת "פרעתי", וקבעה כי חוב היטל ההשבחה כפי שנקבע מכוח השומה המוסכמת הוא אכן סכום סופי קצוב, וכי מהחלטת השמאי המכריע לא עולה כי היא מבטלת את חובת המבקשים בתשלום היטל ההשבחה בגין אישור תב"ע 1112ג'. על החלטות ראש ההוצאה לפועל הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו טענו כי ראש ההוצאה לפועל טעתה כאשר קבעה, כי בסמכותה לדון בטענות הקיזוז. כן טענו המבקשים כי טעתה ראש ההוצאה לפועל כאשר לא קבעה, כי חוות דעתו של השמאי המכריע ביטלה ואיינה את חובת היטל ההשבחה שנקבע בשומה המוסכמת. ביום 25.7.2007 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור (כבוד השופטת י' שטופמן) בקובעו, כי פרשנותה של ראש ההוצאה לפועל את פסק דינו של הרשם, אינה חורגת מפרשנות לשונית בסיסית והכרחית לביצועו של פסק הדין, ועם נקיטת פרשנות זו, לא חרגה ראש ההוצאה לפועל מסמכותה. כמו כן קבע בית המשפט כי גם לגופו של עניין אין כל עילה להתערב במסקנת ראש ההוצאה לפועל, לפיה מוגבל פסק הבוררות להשפעת תוכנית העיצוב על ערך הנכס וזאת בהשוואה למצב הדברים לאור תב"ע 1112א' ותב"ע 1112ג'. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בה טוענים המבקשים, כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את ערעורם, ובכך שלא קבע כי אין בסמכותה של ראש ההוצאה לפועל לדון בטענת הקיזוז. לטענתם, טענת הקיזוז אותה טוענת המשיבה, הינה טענה שנויה במחלוקת ועל כן בירור המחלוקת בעניין היטל ההשבחה אינו צריך להתברר במסגרת הליכי ההוצאה לפועל ולא ניתן לקזז סכומים שאינם קצובים ושנויים במחלוקת בהליך בפני ראש ההוצאה לפועל. עוד טוענים המבקשים כי טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא ניתנה החלטה שיפוטית המאיינת את תוקף היטל ההשבחה שהוטל. טענה נוספת שמעלים המבקשים היא כי גם חובת ההגינות מחייבת את קבלת רשות הערעור. מנגד, סומך בא כוח המשיבה את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוען כי דין הבקשה להידחות ולו מן הנימוק שאין בה שום שאלה עקרונית המצריכה דיון ב"גלגול שלישי". עוד טוען בא כוח המשיבה כי עיקרי הטענות בבקשה הן במישור העובדתי, ועובדות אלו נבדקו והוכרעו על ידי הערכאות הקודמות. דין בקשת רשות הערעור להידחות. עניינם של המבקשים כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שלישי, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, המבקשים לא העלו בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי". במקרה שלפניי מדובר בהכרעה בשאלה עובדתית ספציפית, האם חוות דעתו של השמאי המכריע מאיינת את היטל ההשבחה שהוטל בהסכמה, או שמא השמאי המכריע לא התייחס כלל להיטל ההשבחה המוסכם. משכך אין מדובר בשאלה משפטית עקרונית (ראו רע"א 1994/07 ייזום ניהול וביצוע י.נ.ו.ב בניה ופיתוח בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא (טרם פורסם, 22.8.2007)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות. מעבר לדרוש יוער, כי דין הקשה להידחות גם לגופו של עניין. בסיכום הפגישה שנערכה ביום 20.10.2003 בין נציגי המבקשים והמשיבה, בה הוחלט להעביר את המחלוקת לבוררות שתיערך על ידי הבורר , ובשלב הבא לשמאי המכריע, נקבע כי: "כדי לתקן את הנזק ביקשו הבעלים הקלות שאושרו להם, והמחלוקת עתה היא אם מגיע מהם היטל השבחה בגין הקלות אלו כטענת הועדה המקומית, או שבסופו של דבר נגרם להם נזק". סיכום הפגישה קובע כי על הבורר לבדוק האם בגין ההקלות הבניה שניתנו יש להטיל היטל השבחה, או שמא נגרם נזק למבקשים. אין כל התייחסות לבדיקת השומה המוסכמת. גם עיון בשומתו של השמאי המכריע, לא מעלה כל התייחסות ספציפית לביטול היטל ההשבחה המוסכם. בפרק הפתיחה לשומתו קובע השמאי המכריע כי לחוות דעתו שתי מטרות. המטרה הראשונה היא לקבוע את ההשבחה במידה ונוצרה עקב אישור ההקלות על ידי המשיבה. המטרה השנייה היא קביעת הנזק, במידה ונוצר, בעקבות אישור תוכנית העיצוב. אין התייחסות כלל להיטל ההשבחה המוסכם. גם במסגרת הפרק הדן בהחלטתו של השמאי המכריע נקבע כי ההקלות שניתנו, צמצמו את הנזק ולא השביחו את המקרקעין ומכאן שאין היטל השבחה בגין ההקלות האמורות. השמאי המכריע קובע את הנזק שנגרם עקב תוכנית העיצוב, ללא כל התייחסות להיטל ההשבחה המוסכם, וזאת על פי המנדט שניתן לו. אין זה סביר כי השמאי המכריע, הדן בנושא ההקלות בבניה והנזק שנגרם למבקשים, מבליע בתוך הכרעתו גם את ביטולו של היטל ההשבחה המוסכם, נושא שלא נדרש לבדוק, וללא התייחסות מפורשת לכך בשומתו. אם אכן היו המבקשים סבורים כי השמאי המכריע איין בשומתו את היטל ההשבחה המוסכם, יכלו לפנות אליו להבהרה. המבקשים לא פעלו בצורה זו והדבר אומר דרשני, ופועל לחובתם. טענתם של המבקשים כי ראש ההוצאה לפועל פעלה בחוסר סמכות עת קיבלה את טענת פרעתי היות ומדובר בקיזוז שנוי במחלוקת אין לה על מה להסתמך. היטל ההשבחה נקבע בהסכמה. מדובר על סכום שלא היה שנוי במחלוקת, שנקבע בהסכמת המבקשים והמשיבה. שומה מוסכמת נערכה על פי סעיף 14(ב) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, והיא מהווה חוב סופי לתשלום. ועל כן אין לומר כי המדובר בקיזוז השנוי במחלוקת (ראו דוד בר אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות כרך א' 196א (מהדורה שישית, 2007)). באם רצונם של המבקשים לערער על היטל ההשבחה המוסכם, הדרך לעשות זאת היא באמצעות פנייה לבית המשפט המוסמך, ולא בפני ראש ההוצאה לפועל. לאור כל האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקשים ישאו בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה, בסך של 10,000 ש"ח, בצירוף מס ערך מוסף כדין. היטל השבחהשמאותשמאי מכריע