השאלה, האחת, העומדת להכרעה היא, האם - אם לאו - בא הנתבע בגדר הגדרת "דייר ממשיך", כמשמעות מונח זה בחוק הדיור הציבורי. סעיף 1 לחוק, קובע ומגדיר, בין היתר, מי הוא "דייר ממשיך": "בן זוג של זכאי שנפטר.... לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו... ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי...." אין חולק, כי הדירה נשוא התביעה הינה "דירה ציבורית" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. אין גם מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע הינו בנו של המנוח, אשר היה, עובר לפטירתו, "זכאי" כמשמעות מונח זה בחוק. הצדדים נחלקו בשאלה, האם התגורר הנתבע בדירה יחד עם אביו המנוח למצער, משך שלוש שנים רצופות טרם פטירתו. להלן פסק דין בנושא זכויות דייר ממשיך בדיור הציבורי: פסק-דין מבוא ורקע 1. התובעת - עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ (שתקרא להלן גם: "עמידר"), מנהלת מטעם המדינה השכרתן של דירות ציבוריות ובכלל אלו דירה בת 3 חדרים המצויה בקומת ג' בבנין הבנוי ברח' רמת הגולן 13, בחולון (להלן: "הדירה" או המושכר"). 2. בתאריך 9/4/79, נחתם חוזה שכירות (להלן: "חוזה השכירות") בין עמידר לבין המנוח (להלן: "המנוח") ורעייתו (להלן: "הדיירת החוזית"). בשנת 1984, התגרשו בני הזוג. הדיירת החוזית עזבה את הדירה ועברה להתגורר בדירה חלופית מטעם התובעת, ברח' גבעת התחמושת 2, בחולון. המנוח המשיך להתגורר בדירה עד לפטירתו ביום 11/4/05. 3. הנתבע, בנם של בני הזוג עבו, מחזיק בדירה וטוען לזכויות בה. מכאן התביעה. העתירה וטענות הצדדים 4. בתביעה שכאן, אשר הוגשה במקורה בהליך של סדר דין מקוצר, עתרה התובעת לפינויו של הנתבע מהדירה, וכן לחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים, העולים לסך של 6,535 ₪, בערכי יום הגשת התביעה. לטענת התובעת, עם פטירת המנוח ו/או עובר לפטירתו פלש הנתבע לדירה ומחזיק בה שלא כדין, ללא הסכמתה ובניגוד לרצונה. לגירסת התובעת, משהלך המנוח לבית עולמו, זכאית היא לקבל לידיה את החזקה בדירה, בהעדר זכות לנתבע להתגורר בה. הואיל והנתבע - כך לתובעת - לא התגורר עם המנוח תקופה של 3 שנים טרם פטירתו, אין הוא זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה במעמד של "דייר ממשיך" כמשמעות היגד זה בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשכ"ט-1998 (להלן: "חוק הדיור הציבורי" או "החוק"). 5. בבקשת הרשות להתגונן ובתצהיר הנלווה לה, טען הנתבע, כי עם שחרורו מצה"ל בחודש ינואר 2002, החל להתגורר עם אביו המנוח, זאת נוכח הקשיים האובייקטיביים להמשיך ולהתגורר בדירת אמו. לשיטת הנתבע, בחודש אוקטובר 2004, הוא החל את לימודיו באוניברסיטת בן גוריון בבאר-שבע, שם הוא לן במשך ימות השבוע אצל חברים, ובסופי השבוע ובחופשות הוא התגורר יחד עם אביו המנוח, בצוותא חדא. לטענת הנתבע, הוא נמנע מלדווח לגורמים המוסמכים על מגוריו עם המנוח, זאת בשל החשש מהעלאת שכר הדירה החודשי. מאותה הסיבה - כך לנתבע - הוא לא שינה את כתובת מגוריו מדירת אמו לכתובת המושכר. טוען איפוא, הנתבע כי הוא מחזיק בדירה כדין מכוח היותו "דייר ממשיך", וככזה הוא אינו פולש ומסיג גבול בה - כנטען. הנתבע כפר בזכותה של התובעת לקבלת דמי שימוש ראויים, בהיקף הנתבע על ידה. 6. בהמלצת בית המשפט ובהסכמת התובעת, ניתנה לנתבע רשות להתגונן מפני התביעה. נשמעו ראיות, הוגשו סיכומי טענות הצדדים, כך שהגיעה עת ההכרעה. דיון והכרעה 7. מטענות הצדדים עולה, כי השאלה, האחת, העומדת להכרעה היא, האם - אם לאו - בא הנתבע בגדר הגדרת "דייר ממשיך", כמשמעות מונח זה בחוק הדיור הציבורי. סעיף 1 לחוק, קובע ומגדיר, בין היתר, מי הוא "דייר ממשיך": "בן זוג של זכאי שנפטר.... לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו... ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי...." אין חולק, כי הדירה נשוא התביעה הינה "דירה ציבורית" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. אין גם מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע הינו בנו של המנוח, אשר היה, עובר לפטירתו, "זכאי" כמשמעות מונח זה בחוק. הצדדים נחלקו בשאלה, האם התגורר הנתבע בדירה יחד עם אביו המנוח למצער, משך שלוש שנים רצופות טרם פטירתו. יודגש ויובהר, כי הנטל להוכחת מעמדו של הנתבע כ"דייר ממשיך", מוטל על כתפי הנתבע כמי שטוען לזכויות בדירה. סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מורה אותנו כי "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". בתביעה כאמור, "די לו לתובע להוכיח, כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראיה לנתבע, להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין אשר זכות הבעלות כפופה לה" [ע"א 16482 עיריית תל אביב-יפו נ' גרינטשיין, פ"ד נ"ג, 353 ; ע"א 127/77 קפה נ' לוי ואח', פ"ד ל"א (3), 455] משהלך המנוח (הדייר החוזי) לבית עולמו, פג תוקפו של חוזה השכירות וממילא זכאית התובעת - כבעלת הדירה או כמי שמייצגת את בעליה - לקבל לידיה את החזקה בה לאלתר, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ (ראו: סעיף 25 לחוזה השכירות). הנתבע, המבקש, להמשיך ולהחזיק בדירה, בניגוד לרצון הבעלים, עליו מוטל הנטל להוכיח כי עומדת לו זכות כזו. 8. הפועל היוצא מהאמור לעיל הוא, כי על הנתבע להוכיח, במידה הדרושה במשפט האזרחי, התקיימותו של התנאי הדרוש על מנת שיוכר כ"דייר ממשיך" בדירה, קרי: מגורים יחד עם המנוח בדירה, למצער 3 שנים טרם פטירתו (ראו: ע"א 20541/01 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל נ' ואחניש). ההשכיל הנתבע להוכיח מגורים, כאמור, משך שלוש השנים שקדמו לפטירת אביו המנוח? מחומר הראיות עולה, כי לא עלתה בידו כזאת. הנתבע כ"דייר ממשיך" - האומנם? 9. להוכחת מגוריו עם המנוח למן תחילת שנת 2002, כנטען, השליך הנתבע יהבו על עדותו של מר שמואל לוי, המתגורר באותו הבניין בו מצויה הדירה. על בסיס עדות יחידה זו - כמו גם על עדותו שלו - מבקש הנתבע להוכיח מגוריו בדירה לתקופה האמורה. דא עקא, כי אין בדעתי לסמוך על עדותו של עד זה - כלל ועיקר. לא זו בלבד שעסקינן בעדות יחידה, מגמתית ומגומגמת משהו, אלא שעדותו אינה מתיישבת עם חומר הראיות שהונח בפני, ובמיוחד העדרן של אלו אשר שומה היה על הנתבע להציגן. במה דברים אמורים. בתצהיר העדות הראשית מטעמו הצהיר מר לוי כי "ידוע לי כי מאז שחרורו מצה"ל בחודש ינואר 2002 מתגורר הנתבע בדירת אביו הנמצאת בקומה השלישית בבנין" (סעיף 4 לתצהיר הנ"ל). מניין יודע זאת העד? על כך השיב הלה, כי הוא פוגש את הנתבע פעמים רבות "... הן בשעות הערב כשהוא מגיע לישון בדירה, הן בשעות הבוקר כשיוצא ללימודים או לעבודה...." מר לוי חתם תצהירו בהצהרה חד משמעית לפיה "אין לי ספק כי מאז ינואר 2002 ועד היום הנתבע התגורר בדירה ברציפות". דא עקא, כי בחקירתו הנגדית היה עד זה פחות נחרץ. לכשנשאל העד הכיצד זה הצהיר כי ראה הנתבע מידי יום בשעות הבוקר והערב, נוכח הצהרת הנתבע עצמו כי חדל להתגורר בדירה החל מ - 03/03 ועד לשנת 2004, הלה השיב "... עוד פעם אני לא עוקב אחריו, אבל אני רואה אותו עולה יורד, בשבתות ובחגים...". ובהמשך "הנתבע טוען שמ-3/03 עד 2004 הפסיק להתגורר שם, יכול להיות" (עמ' 9לפרוטוקול מיום 21/1/08). לוּ כנה הייתה הצהרתו של מר לוי כי הנתבע מתגורר בדירה למן "ינואר 2002 ועד היום ... ברציפות", נפלא ממני הכיצד זה טוען בחקירתו, כי "יכול להיות" שהאחרון הפסיק להתגורר בדירה בתקופה האמורה? הגדיל מר לוי והעיד בחקירתו, כי הוא איננו יודע אל נכון האם הנתבע מתגורר בדירה או שמא הוא רק בא לבקר את אביו וכדבריו: "אני גר באותה כניסה, אני רואה אותו, אבל לא עוקב אחריו, אין לי מושג אם הוא בא לבקר את אביו" (שם, שם). הנה כי כן, יצא המרצע מהשק. העד איננו יודע אל נכון האם הנתבע התגורר עם אביו ברציפות ובקביעות, ולא זו בלבד, אלא שאינו יודע האם נוכחותו בבנין, בשבתות ובחגים, היה במסגרת ביקוריו אצל אביו. כך או כך, אין בדעתי לסמוך, כי הוא זה, על עדותו של מר לוי לשם הוכחת מגורי הנתבע - יחד עם אביו - משך שלוש שנים ברציפות טרם פטירתו. זאת ועוד, חרף הצהרת הנתבע כי "קרובי משפחתי ידעו שאני גר עם אבי", לא טרח הנתבע להביא מי מהם למתן עדות והדבר אומר דרשני. להוכחת מגוריו בדירה, יכול היה הנתבע להביא לעדות את אחותו הבגירה, את אמו, את חבריו ומכריו ומי מהשכנים המתגוררים בבנין. משום מה נמנע הנתבע מעשות כן, בלא ליתן הסבר כלשהו למחדלו זה. הלכה נודעת היא מימים ימימה, כי צד אשר נמנע מלזמן עד היכול לתמוך בעדותו, הרי שבהעדר הסבר מניח את הדעת, הימנעות כאמור מקימה חזקה, כי לו העיד עד זה, עדותו הייתה פועלת לחובת הצד הנמנע מהבאתו (ראו: קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649). בענייננו, הימנעות הנתבע מלזמן לעדות את אחותו הבגירה (כבת 31), או דודתו הגב' אריאלה (ראה נספח ד' לתצהיר ת/1), מקימה חזקה, כי אילו עדותם הייתה נשמעת - עדותם הייתה פועלת לחובתו. יתר על כן, לו כנה הייתה גרסת הנתבע לפיה התגורר בדירה משך 3 שנים רצופות למן שחרורו מצה"ל (2002) ועד למועד פטירת המנוח, אני תמה הכיצד זה לא השכיל הנתבע להציג לבית המשפט ראיה אובייקטיבית כלשהי להוכחת טענתו. הנתבע לא המציא, אף לא מסמך אחד (מכתב או רישום אחר) המעיד על מגוריו בדירה. בחקירתו הנגדית הודה הנתבע, כי "את הדואר קיבלתי אצל אמי, המען היה אצל אמי, כי בדירה של אבא שלי זו הייתה בעיה" (שם, עמ' 10). איזו בעיה הייתה להעתיק את כתובת מגוריו מדירת אמו לכתובת הדירה? סתם הנתבע ולא פירש. עם כל הסימפטיה שיש לרחוש לנתבע - נוכח שירותו הצבאי ביחידה קרבית - אין די בהצהרה בעלמא על מגוריו בדירה משך 3 שנים רצופות, בלא להמציא כל אסמכתא אובייקטיבית לביסוסה. הסברו של הנתבע, כי נמנע מלהעתיק מגוריו לכתובת הדירה בשל החשש להעלאת דמי השכירות - לאו הסבר הוא, שכן חשש זה קיים ועומד אף באשר למגוריו בדירת אמו, למן שחרורו מצה"ל. כך או כך, לא מצאתי כי יש ליתן אמון בגרסת הנתבע כאילו הוא התגורר בדירת המנוח, ברציפות למן שנת 2002 - בהעדר תשתית ראייתית כלשהי המוכיחה כזאת. 10. לא די בכך שהנתבע לא השכיל להוכיח גרסתו בדבר מגוריו בדירה 3 שנים טרם פטירת אביו המנוח, אלא שגרסתו נסתרת מחומר הראיות שהוצג על ידי התובעת. לשם הפרכת טענת המגורים שבפי הנתבע, צירפה התובעת לתצהיר העד מטעמה - מר אלי מעודה - דוחות ביקורי המעגל (להלן: "הדוחות"), אותם עורכת התובעת כחלק מנוהל ביקורים שהיא מבצעת בדירות הציבוריות שבניהולה (נספחים ה' (1) לתצהיר הנ"ל). מהדוחות עולה, כי בביקורי מר מעודה בדירה מהימים 9/7/03, 16/6/04 [נספחים ה' (2) ו-ה' (3)], לא נמצא הנתבע כמי שמתגורר בדירה וכי המנוח מתגורר בה בגפו. בחקירתו הנגדית נדרש מר מעודה לנסיבות עריכת הדוחות והלה השיב נחרצות כי "בוודאות אני יכול לומר שהתגורר בגפו". לא מצאתי טעם וסיבה מדוע שלא ליתן אמון מלא בתוכנם של הדוחות ובעדותו של מר מעודה, אשר חזקה עליו כי עשה את מלאכתו נאמנה. מקובלת עלי לעניין זה, עמדת ב"כ התובעת בסיכומי טענותיה, כי דוחות ביקורי המעגל הינם "רשומה מוסדית" כהגדרת מונח זה בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "הפקודה"), הואיל ואלה עומדים בתנאים הבסיסיים הקבועים בסעף 36 לפקודה. אין ספק, כי עמידר הינו "מוסד" כהגדרתו בסעיף 35 לפקודה. כן אין חולק, כי ביקורי המעגל נערכים, מידי שנה בשנה, במהלך הניהול הרגיל והשוטף של הדיור הציבורי וכי קיים נוהג אצל עמידר לערוך דוחות כאמור. נמצא, כי דוחות ביקורי המעגל עונים על שלושת התנאים הנדרשים בסעיף 36 לפקודה להיותם "רשומה מוסדית", כך שדוחות אלה קבילים המה להוכחת אמיתות תוכנם. הנה כי כן, עדות קבילה ומהימנה לנו מפי רכז השטח, מר אלי מעודה - המגובה במסמכים אובייקטיביים, לפיה הנתבע לא התגורר בדירה יחד עם המנוח למצער עד ליום 16/6/04 (נספח ה' (3) ל-ת/1). 11. ואם לא די באמור לעיל, באים ממצאי החקירה מיום 21/9/04 (נספח ו' ל-ת/1), ומפריכים לחלוטין את גרסת הנתבע למגוריו עם המנוח עד למועד פטירתו. בדוח החקירה האמור, אשר נערך לבקשת עמידר ע"י א.א. חקירות (להלן: "דוח החקירה") על מנת לבחון את מצבו הסוציואקונומי של המנוח - קובע החוקר, כי ממצאיו העלו כי "בדירה מתגורר הדייר שמעון בגפו" (סעיף ז' לדוח החקירה). דוח החקירה נערך עת רבה טרם פרוץ המחלוקת בדבר מגורי הנתבע בדירה, וברי כי, יש לייחס לדוח זה משקל באשר לאמיתות תוכנו, נוכח העובדה שהוא תואם לממצאי דוחות המעגל המתייחסים לתקופה האמורה (9/04). זאת ועוד זאת, בביקור המעגל שערך מר מעודה בדירת אמו של הנתבע ביום 9/3/03, צויין כי בדירה האחרונה מתגורר הנתבע יחד עם אחותו רותם. לדברי מר מעודה, עת ביקר בדירת האם, הוא שאל את האחרונה מי מתגורר בדירה? ועל בסיס תשובתה של האם הוא עדכן את הפרטים. העובדה שאמו של הנתבע לא מצאה לנכון לעדכן את רכז השטח על כך שבנה הנתבע חדל מלהתגורר עמה זה מכבר - יש בה כדי ללמד, כי הנתבע התגורר עמה בדירתה במועד הביקור קרי, בחודש מרץ 2003. 12. נמצא אפוא מהאמור לעיל, כי הנתבע לא השכיל להוכיח - מחד, כי התגורר עם אביו בדירה 3 שנים עובר לפטירתו, ומאידך, התובעת הניחה תשתית ראייתית מספקת ממנה ניתן להסיק, במידה הקרובה לוודאי, כי זה הראשון לא התגורר בדירת אביו, למצער עד ליום 16/6/04 (נספח ה' (4) ל-ת/1). ברי, אפוא, כי למן יום 16/6/04 ועד למועד פטירת המנוח (11/4/05), לא חלפה התקופה המינימאלית הנדרשת לשם רכישת מעמד של "דייר ממשיך" בדירה. הסעדים המבוקשים 13. משלא הוכיח הנתבע, אף לא לכאורה, כי הוא רכש מעמד של "דייר ממשיך" בדירה - חזקתו בה הינה שלא כדין והינו בגדר משיג גבול בה. התובעת זכאית, אפוא, לסעד הפינוי וסילוק היד המבוקש על ידה. לא כך אמורים הדברים באשר לסעד הכספי לו עותרת התובעת בתביעתה. לבד טענה סתמית ובלתי מבוססת באשר לגובה דמי השימוש הראויים, לא הניחה התובעת תשתית ראייתית כלשהי להוכחת היקפם של אלה. פלט "מצב חשבון" אשר צורף לתצהירו של מר מעודה (נספח ז' ל-ת/1) איננו יכול להוות תחליף לחוות דעת מומחה לעניין זה, ובוודאי שאין בפלט זה כדי להוות "רשומה מוסדית" כנטען ע"י ב"כ התובעת בסיכומי טענותיה. לא למותר לציין, כי בתצהירו (סעיף 11 ל-ת/1) הצהיר מר מעודה, כי חוות דעת שמאי בדבר גובה דמי השימוש הראויים "תוגש טרם מועד ההוכחות". חוות דעת כאמור לא הוגשה חרף המוצהר. התוצאה 14. סוף דבר, לאור המקובץ לעיל, התוצאה הינה כדלקמן: א. הנני מורה לנתבע, לפנות ולסלק ידו מהדירה המתוארת בסעיף 1 לעיל, ולהחזיר החזקה בה לתובעת כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ מטעמו. על מנת לאפשר פינוי מסודר של הדירה, מעכב ביצוע הפינוי לתקופה של 60 יום מהיום. ב. נוכח היות הנתבע סטודנט ובנסיבות העניין, אין אני עושה צו להוצאות. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דייר ממשיך