סוגיית החזר ארנונה - השבת כספים שנגבו על ידי המדינה לכאורה שלא כדין, היא סוגיה בעייתית ביותר ומתחבטים בה בתי משפט ומלומדים. מחד גיסא, יש לשקול את זכותו של הפרט להשבה של סכומים שנגבו ממנו שלא כדין . במסגרת זו, יש לתת את הדעת על הנסיבות שבהן בוצע התשלום. מאידך גיסא, יש לשקול את אינטרס ההסתמכות של הרשות, שבמקרים רבים פעלה בתום לב וגבתה את הסכומים בהסתמך על חזקת חוקיותו של דבר החקיקה שמכוחו פעלה, או בהסתמך על המצב המשפטי הנוהג ועל הפרשנות הנוהגת של הדין כשמדובר בתקיפת פעולת הרשות בנושא שיש לו השלכות על התקציב שלה (וכזו היא הטלת ארנונה וגבייתה), עבור הזמן עלול לפגוע באינטרסים של הרשות ושל הכלל. המסים הנגבים על-ידי הארנונה מהווים חלק נכבד מהתקציב של הרשות. ביטול החלטת הרשות המטילה את הארנונה לקראת סוף שנת הכספים או אף באמצעיתה, לאחר שסכומי הארנונה נגבו והוצאו למימון השירותים העירוניים במסגרת התקציב של אותה שנה, יפגע באינטרסים הן של הרשות והן של כלל תושבי העיר. ביטול החלטת הרשות והקביעה שגביית הארנונה אינה חוקית יביאו לחיובה להחזיר את אשר גבתה ביתר, דבר שתוכל לעשותו רק מתוך התקציב של השנים הבאות. אם כך יקרה, לא יהיה באפשרותה של הרשות לספק לתושבים את השירותים הראויים, אלא אם תוכל, במסגרת החוק, להגדיל את שיעורי הארנונה בשנים הבאות. כך או אחרת ייפגעו גם הרשות, גם התושבים. להלן פסק דין בנושא החזר ארנונה: פסק דין חנותו של התובע נישומה במשך עשרות בשנים לצורך חיוב בארנונה על פי שטח של 27 מ"ר. בתגובה לבקשת התובע נמדד הנכס ונמצא כי יש לחייבו על פי שטח של 14 מ"ר . העירייה הודיעה לאחרון כי שטח הנכס תוקן מ-26 ל-14 מ"ר, החל מיום 1.9.04, בסמוך ליום הגשת הבקשה. התביעה לפני הינה להשבת הפרש כספי הארנונה למשך תקופת החזקה, עד למועד המדידה. ואלו העובדות הצריכות לתובענה: 1. ביום 18.11.1969 רכש חיים מועלם (להלן: "התובע") זכויות חזקה בדמי מפתח בחנות למכירת פירות וירקות (להלן:"הנכס"). עיריית תל אביב (להלן: "הנתבעת"), רשמה את התובע כמחזיק בנכס, המצוי ברחוב התקווה 33 בתל אביב, החל מאפריל 1970, ח-ן ארנונה: 4017-0330-001-21. 2. במשך שנים שילם התובע ארנונה על הנכס, לפי שטח של 26.55 מ"ר. 3. בשנת 1991, ערכה הנתבעת סקר מחזיקים בו נרשם כי שטח הנכס הינו 26.55. בדו"ח הלאקוני מופיעה חלוקה בין חנות, בשטח 13.95 וסככה בת 12.6. כן נרשם שם כי השטח הוא "ללא שינוי". מאז, ועד 2004 לא נערכה כל בדיקה נוספת בנכס. 4. ביום 9.9.04 התקבלה במשרדי האגף לחיובי ארנונה של הנתבעת בקשת התובע לערוך בדיקה חוזרת של שטח הנכס. לטענתו, קטן השטח בפועל מזה שהינו מחויב ומשלם מס בגינו. 5. ביום 11.10.04 ערכה הנתבעת ביקורת בנכס ומצאה כי שטח הנכס הינו 13.55 מ"ר. ב 13.10.14 שלחה הודעה לתובע כי שטח הנכס לצורך חיוב הארנונה שונה ל - 14 מ"ר החל מיום 1.9.04. 6. ב 14.11.04 פנה התובע וביקש בדיקתה של הנתבעת להחזר כספים בגין הפרש השטח לתקופה שמשנת 1970- 2004. הנתבעת דחתה פנייתו וטענה כי לא קיבלה כל פניה קודמת לשינוי, ולפיכך תבוצע ההקטנה לחיוב ממועד הבדיקה ואילך. 7. התובע הגיש תביעתו לבית המשפט להשבת 120,838 ₪ ששילם ביתר במרוצת שנים אלו. סכום התביעה- הפרש החיוב בארנונה עתה, במכפלת שנות החיוב. 8. הנתבעת הגישה בקשה לדחייה על הסף (בש"א 167544/05) בטענת חוסר סמכות עניינית. נטען כי הסמכות הייחודית נתונה למנהל הארנונה ולוועדת הערר. הבקשה נדחתה בשל טענת התובע להתרשלות הנתבעת במילוי תפקידה- טענה המקנה לבית משפט זה את סמכות הבירור. 9. בכתב הגנתה העלתה הנתבעת גם את טענת ההתיישנות. 10. עילת התביעה- עשיית עושר ולא במשפט ולחלופין פיצוי מכוח עוולת הרשלנות. טענות התובע 11. התובע טוען כי הינו אדם פשוט העוסק למחייתו במכירת ירקות בשוק ולא ראה סיבה לחשוד כי השטח לפיו הוא מחויב בארנונה הינו שונה מהקיים בפועל. לגרסתו, חשדו התעורר כששמע באקראי שיחה בין בעלי חנויות סמוכים. 12. לטענתו, נובעים חיובי תשלומי הארנונה המופרזים מרשלנות הנתבעת ועובדיה, אשר ערכו מאז ומתמיד את המדידות במקום (כך למשל הסקר בשנת 91 שגם בו נקבע כי שטח חנותו הינו 27 מ"ר). לשיטתו, הסתמך על החזקה כי דרישת הרשות לתשלום מבוססת כדין ואין לייחס לו רשלנות תורמת. 13. הואיל והתובע לא שמר קבלות וחשבונות משנת 1970, ערך את החישוב להשבה על בסיס המחיר הנכון ל- 1.3.05 והכפילו בשלושים וחמש שנות החיוב העודף. טענות הנתבעת 14. לטענת הנתבעת, לא הוכיח התובע את התרשלותה בעריכת המדידות ו/או הביקו-רות. לשיטתה, על מנת להוכיח רשלנות של הנתבעת, היה על הנתבע להראות כי הסקר שבוצע על ידה בשנת 91' (שממצאיו הם שטח של 26.55 מ"ר [חלוקה ל - 13.95 מ"ר חנות ו-12.6 סככה]), לא תאם את המציאות כפי ששררה באותה עת ו/או כי היה סקר אחר של המשיבה בנכס, על פיו ידעה הנתבעת כי שטח הנכס שונה מזה המופיע ברישומיה ולמרות זאת לא עדכנה את ספריה. הנתבעת טוענת כי גרסותיו העובדתיות של התובע בנוגע לשטח סותרות ומעורפלות וכי נמנע במתכוון מלהצהיר כי השטח היה ונותר ללא שינוי כל השנים. 15. נטען כי התביעה התיישנה וכי ההגנה הקבועה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות תש"יח - 1958, לפיה "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התביעה. תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.." אינה יכולה לחול עליה. לשיטתה, ידיעתו הסובייקטיבית של התובע את העובדות אינה קובעת את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות, אלא יש לשאול אם הידיעה של שטח הנכס ופרטי הודעות החיוב הייתה תלויה בו והאם יכול היה לדעת אותם לו נקט בזהירות סבירה. לטענת הנתבעת - יש לענות לשתי השאלות הללו בחיוב. 16. כן נטען כי התובע לא הרים את נטל הוכחה ביחס לסכום התביעה ואף מטעם זה יש לדחות את תביעתו. 17. תשובתה של הנתבעת לעילת ההתעשרות שלא במשפט הינה כי חייבה כדין את התובע ולכן לא קמה לו זכות ההשבה. 18. דיון: על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 הסמכות לדון במחלוקות הנוגעות להודעת החיוב בארנונה נתונה באופן ייחודי למנהל הארנונה, לרבות גודל הנכס והשימוש בו. סמכותו של בית משפט זה קמה כאשר נטענת טענת רשלנות. הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית. הבקשה נדחתה בגין העובדה כי השטח המהווה את בסיס החיוב שונה בשנת 2004 ובהסתמך על טענת התובע כי הנתבעת התרשלה בעת שערכה בעבר בדיקות תקופתיות. 19. לאחר שניתן לתובע יומו בבית המשפט הגעתי למסקנה כי לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח טענותיו אלו. 20. ראשית ייאמר כי לזכות העירייה עומדת חזקת התקינות, שהחלטותיה ופעולתה תקינה וחוקית: "...לרשותה של הרשות המקומית עומדת חזקה התקינות (או החוקיות). על פי חזקה זו, נקודת המוצא הנה כי המינהל פעל באופן חוקי ותקין.praesumuntur rite et solemniter esse acta omnia ניתן, כמובן לסתור החזקה. הנטל מוטל על המבקש לעשות כן. חזקה זו נתקבלה בפסיקה הישראלית (ראו, למשל, רע"פ 1088/86 מחמוד נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הגליל המזרחי, פ"ד מד(417 (2; בג"צ 7351/95 גבעוני נ. השר לענייני דתות, פ"ד נ (128 ,89 (4; בג"צ 4146/95 עזבון המנוחה לילי דנקנר נ. מנהל רשות העתיקות, פ"ד נב (793 ,774 (4); חזקה זו חלה בכל תחומי המשפט הציבורי (ראו F. Bennion Statutory Interpretation 888 (3d ed, 1997 היא חלה ממילא גם לעניין פעולותיהן של רשויות מקומיות (ראו בג"צ 25/82 רוסיניק נ. עירית רעננה, פ"ד לו (772 ,766 (4; ע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ. ברעלי, פ"ד מט (472 ,463 (1). עוצמתה של החזקה משתנה על פי הנסיבות. בדרך כלל, ככל שעבר זמן רב יותר מהפעולה המנהלית, גובר כוחה של חזקת התקינות. בצדק ציין השופט זמיר כי "החזקה היא שההחלטה ניתנה כדין. לפיכך מי שטוען כי ההחלטה ניתנה שלא כדין עליו הראיה..." [ע"א 6066/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ , פ"ד נד(3), 749 ,עמ' 754-755]. עילת הרשלנות 21. בסיכומיו, כותב התובע: "טענת המשיב לעניין רשלנות המבקשת (כך במקור-ר.נ.) נסמכת על מדידות שביצעו באופן שגוי עובדיה או שלוחיה של המבקשת, לרבות בעת ביקורות תקופתיות , ושעליהן רשאי היה המשיב לסמוך כי נעשו כראוי. כפי שנאמר בבר"ע 7669/96 ומצוטט ע"י כב' השופט כהן בת.א. 17107/03 הנ"ל "נראה כי הטעות של הנתבעת מדברת בעד עצמה וכי הרשות המקומית התרשלה במובן שמדדה את הנכס כפי שמדדה, או שטעתה בחישוב השטחים... אדם המשלם בחשבו שהוראה חוקית מחייבת אותו לשלם סכום כסף, שעה שההוראה אינה חלה עליו, טועה טעות יסודית, ולכאורה הוא זכאי להשבה, ואין מקום לחייבו ברשלנות תורמת." 22. הנתבעת מכחישה את הטענה כי התרשלה ו/או טעתה במדידה וטוענת בצדק, כי הנטל על התובע להוכיח את ההתרשלות. לעניין זה, לא הוכח כי הנתבעת ביצעה או נוהגת לבצע בדיקות תקופתיות, למעט הסקר משנת 1991 ובעיקר לא הוכח כי הממצאים שנמצאו היו שגויים ולא שיקפו את המצב נאמנה וכי נגרם נזק לתובע. 23. בבקשתו לנתבעת לבדיקת השטח בשנת 2004 כתב התובע: "הנדון: חיוב שטח ארנונה שגוי העירייה מחייבת אותי בארנונה בשטח יותר גדול משמעותית ממה שקיים שטח בפועל. כנראה החל משנת 1972 השטח פוצל בעבר, והעירייה לא עדכנה את החיוב. אבקש לבצע בדיקה ולמדוד את השטח, ולזכות על כל התשלום העודף ששילמתי..." כך גם ב"דוח ממצאי ביקורת חוץ" מטעם העירייה, מצוין כי טענת הפונה היא פיצול ולפיכך יש למדוד את הנכס. 24. בתצהירו כתב התובע "מידי פעם היו באים לחנות פקחים של העירייה. בהתחלה לא היה לי רישיון עסק עירוני, ולאחר שהפקחים דרשו זאת ממני גם עשיתי רישיון עסק. על פי שטח חנות של 26 מ"ר. חישוב זה של השטח נותר בעינו גם כשעובדי הנתבעת ערכו במקום בדיקות תקופתיות". לא הובהר מתי ניתן הרישיון, והאם נערכו באותה עת מדידות כלשהן. 25. הנטל להודיע על החזקה בנכס, וחדילת החזקה מוטל על המחזיק. כך גם כל שינוי ביחס אליו. הנתבעת כתבה כי לא מצאה בפנקסיה כל מידע או פניה של התובע לגבי הנכס למעט הסקר. במאמר מוסגר אציין כי אין זה "מתפקידו" של האזרח להביא מודדים מטעמו לשם קביעת השטח לחישוב הארנונה. הסתמכותו של האזרח על מדידות שמבצעת הרשות לצורך חיובי הארנונה ועל תוצאותיה הינה לגיטימית. ואולם, על האזרח מוטלת האחריות לעדכן את העירייה במועד על השינויים המבוצעים בנכס, ככל שהינם רלבנטיים לחיוב המס. 26. התובע לא כתב באופן מפורש כי הנכס שימש לו לחנות באותו אופן במשך כל השנים, האם החלוקה לחנות וסככה הינה קימת היום כפי שהייתה קימת בעבר. יתכן כי השמטת הצהרה כזו היא מקרית, אולם בהעדרה, ולנוכח התמיהות שנותרו ללא מענה, ובעיקר בשל העובדה כי התובע זנח במשך עשרות בשנים את הנטל המוטל עליו לעניין הבדיקה, ההשגה והערר, הנני דוחה תביעתו. עשיית עושר 27. מעבר לצורך ייאמר כי אף אם נגבו כספים לכאורה שלא כדין ע"י הרשות, יש לבחון את חובת ההשבה באיחור גם על פי שיקולים כלליים הנוגעים למהותה של הנתבעת כרשות ציבורית: "סוגיית השבת כספים שנגבו על ידי המדינה לכאורה שלא כדין, היא סוגיה בעייתית ביותר ומתחבטים בה בתי משפט ומלומדים. מחד גיסא, יש לשקול את זכותו של הפרט להשבה של סכומים שנגבו ממנו שלא כדין . במסגרת זו, יש לתת את הדעת על הנסיבות שבהן בוצע התשלום ... מאידך גיסא, יש לשקול את אינטרס ההסתמכות של הרשות, שבמקרים רבים פעלה בתום לב וגבתה את הסכומים בהסתמך על חזקת חוקיותו של דבר החקיקה שמכוחו פעלה, או בהסתמך על המצב המשפטי הנוהג ועל הפרשנות הנוהגת של הדין". [ע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים פ"ד נז' (3) 220, וראה גם ע"א 180/99 מנהל מס קניה נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נז' (3) 625]. 28. עוד נאמר כי: "כשמדובר בתקיפת פעולת הרשות בנושא שיש לו השלכות על התקציב שלה (וכזו היא הטלת ארנונה וגבייתה), עבור הזמן עלול לפגוע באינטרסים של הרשות ושל הכלל. ... המסים הנגבים על-ידי הארנונה מהווים חלק נכבד מהתקציב של הרשות. ביטול החלטת הרשות המטילה את הארנונה לקראת סוף שנת הכספים או אף באמצעיתה, לאחר שסכומי הארנונה נגבו והוצאו למימון השירותים העירוניים במסגרת התקציב של אותה שנה, יפגע באינטרסים הן של הרשות והן של כלל תושבי העיר. ביטול החלטת הרשות והקביעה שגביית הארנונה אינה חוקית יביאו לחיובה להחזיר את אשר גבתה ביתר, דבר שתוכל לעשותו רק מתוך התקציב של השנים הבאות. אם כך יקרה, לא יהיה באפשרותה של הרשות לספק לתושבים את השירותים הראויים, אלא אם תוכל, במסגרת החוק, להגדיל את שיעורי הארנונה בשנים הבאות. כך או אחרת ייפגעו גם הרשות, גם התושבים". [בבג"ץ 170/78 אסולין נ' ראש עיריית קריית גת, פ"ד מב(1) 678, 683]. 29. משלא הוכיח התובע כי הינו זכאי להשבה, מתייתר גם הצורך לשאול האם ראוי לפטור את העירייה, לפי ס' 2 לחוק עשיית עושר. התיישנות וסכום התביעה 30. הערות נוספות, אף הן למעלה מן הצורך: מקובלת עלי עמדת הנתבעת מנימוקיה כי לעניין ההתיישנות, זכאי התובע לכל היותר להשבה של כספי שבע שנות חיוב מיותר. לטעמי, צודקת הנתבעת גם בטענתה כי לגבי סכום התביעה, לא די בחישוב שנעשה על ידי התובע שכן שיעור הארנונה משתנה מעת לעת ומסיווג זה לאחר. הנתבעת שלחה לתובע, בעת שדחתה את דרישתו, את צווי הארנונה הרלבנטיים, דהיינו, שיכול היה לחשב במדויק את סכום התביעה. גם הטענה שלא נשמרו מסמכים בידי התובע להוכיח את הסכומים ששילם במהלך השנים איננה יכולה להישמע בכל הנוגע לשנות ההתיישנות (שבע שנים אחורנית) שכן חזקה על האזרח שהוא מסוגל להשיג מסמכי בנק או דוחות מס הכנסה לתקופה כזו, רטרואקטיבית. 31. לאור כל האמור לעיל במקובץ, נדחית התביעה. 32. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ארנונה