##(1) מהי דיספוזיציה ?## דיספוזיציה משמעה העברת נכסים מאדם אחד לאחר. ##(2) דיספוזיציה בנכס:## בית המשפט ציין כי ניסיון החיים מלמד כי חייבים מנסים בכל דרך שלא לפרוע את חובותיהם בין אם זה משום שאינם רוצים בכך ובין אם זה משום שאינם יכולים לעשות כן, ולשם כך הם מעבירים את זכויותיהם ברכוש לאחר או מוכרים אותן זכויות כדי לחמוק מתשלום החובות; ועל כן; בדרך הטבע יפעלו בסתר ולא יגלו את מעשי ידיהם לנושים. ##(3) צו איסור דיספוזיציה בנכס:## צו מניעה זמני בכלל וצו איסור דיספוזיציה בפרט, נועדו לשמור על המצב הקיים במועד בו מוענק הצו. הרצון הוא לשמור על מערכת נסיבות קיימת מבלי שמי מהצדדים יפעל לשינויה טרם בירור מצב הזכויות לאשורו במסגרת הליך משפטי תלוי ועומד. בבוא בית משפט לתן צו איסור דיספוזיציה, הוא עושה כן על בסיס מערכת העובדות שהוצגה בפניו, במועדים הרלוונטים, מבלי לקבוע ממצאים סופיים בקשר לזכויות המתנגשות, עניין אשר עתיד להתברר במסגרת ההליך העיקרי. בית משפט יבחן במסגרת הבקשה את מאזן הנוחות ושיקולים מן היושר. בית משפט יקח בחשבון מהו הנזק שעתיד להיגרם למבקש אם לא ינתן הצו לעומת הנזק שיגרם למשיב עם מתן הצו כאשר הסוגיה תבחן בין היתר על ידי השאלה האם ניתן יהיה לפצות על הנזק בפיצוי כלכלי כלשהו. עוד יבחן בית משפט האם מבקש הבקשה פעל ביושר תוך גילוי עובדות רלבנטיות לבקשה. כאשר מבוקש צו איסור דיספוזיציה, ככלל, בתי המשפט נוטים להיעתר לו (מתוך הנחה שמדובר בסעד שאינו גורם נזק משמעותי) אלא אם מוכח כי הנזק שבמתן הצו עולה על הנזק שייגרם אם לא יינתן הצו. וכך נקבע: "באשר למאזן הנוחות, ככלל, כשמדובר בבקשה למתן סעד זמני למניעת דיספוזיציה בנכס מקרקעין, נוטה מאזן הנוחות לטובת מבקש הסעד הזמני. זאת, מפני שאם יתקבל ערעור המבקש לאחר שלא ניתן הסעד הזמני, עלול להיווצר מצב בלתי-הפיך (ע"א 4445/10 אבן חיין נ' חברת צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ, פסקה 3 (15.8.2010); עניין דעוס, פסקה 17)". (ע"א 268/14 שחר הררי, עו"ד - נאמן על נכסי הים נ' מדמון (25.03.2014)). ##(4) להלן החלטה בבקשה לצו האוסר לבצע דיספוזיציה בנכס:## החלטה 1. בפני בקשה למתן צו מניעה זמני (להלן: "הבקשה") שהוגשה במסגרת הליך פשיטת הרגל, צו האוסר על המשיבה 2 לבצע דיספוזיציה בהקשר לבית מגורים המצוי ברח' החוף בשבי ציון והידוע כחלקות 146, 147 בגוש 18115 שיקרא (להלן: "הבית"). א. העובדות הרלבנטיות: בתאריך 10/5/04 הוגשה הבקשה דנן ובעקבותיה החליט כב' השופט גרשון ליתן צו מניעה זמני, במסגרת הליך פשיטת הרגל, המונע מהמשיבה לבצע דיספוזיציה כלשהי בדירת המגורים; קרי בבית הנ"ל (להלן: "צו המניעה"). ביום 16/5/04 קיים כב' השופט גרשון דיון והחליט כי צו המניעה הזמני ישאר בעינו עד למתן החלטה אחרת. ביום 22/6/04 קיים ישיבה נוספת שנדחתה גם היא ליום 29/6/04, שגם היא נדחתה לאחר דיון קצר ליום 8/7/04. בשלב זה התיק הגיע לשולחני וקיימתי דיון במעמד שני הצדדים. סיכומי הצדדים עסקו בפן של טענות סף ובפן המהותי. הואיל והועלו טענות סף; אני מחליט תחילה לסקור את הטענות הללו ולהכריע בהן ובמידה ולא יתקבלו אעבור לדון בטענות המהותיות האחרות. ב. ובתמצית אלו הן טענות הסף: 1. אין בידי המבקש פס"ד ולא מדובר בסכום קצוב. 2. הבקשה הוגשה באיחור ולא במועד הקבוע בחוק. 2. א. הטענה הראשונה: אין בידי המבקש פס"ד ולא מדובר בסכום קצוב. המשיבים סומכים ידם על פס"ד שניתן על ידי כב' השופט גרשון בתיק פש"ר 8071/03, מרק סנופ נגד בנק לאומי בע"מ תק - מח - 2003(4) עמ' 2728 (להלן: "פסד סנופ"). שם נקבע כי לא התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 7 לפקודה ולכן הבקשה נמחקה. על פס"ד זה הוגש ערעור לבית משפט עליון בתיק ע"א 743/04 שבו ניתן פס"ד ביום 13/9/04 (טרם פורסם). הערעור נמחק לפי המלצת השופטים ולכאורה לא ניתן לומר כי פסה"ד של בית המשפט המחוזי אושר ופרשנותו נתקבלה - נא עיין בפסה"ד של בית משפט עליון. לשיטת המבקש, אין כל חובה לקיומו של פס"ד אלא די בקיומה של עילה אחת מהעילות המנויות בסעיף 5 (1)(ב) וסעיף 5 ס"ק (6) לפקודה והוא מפנה בעניין זה לפס"ד ניתן ע"י כב' השופטת דורנר בפרשת ירון ייני נגד י.א. ת.א. התייעלות בע"מ (רע"א 2164/00 תק-על 2000(2) עמ' 2006, (להלן: "פס"ד ייני"), שם נקבע כי די בראיות לכאורה לקיומו של חוב. זאת ועוד המבקש טוען עוד כי כאשר החייב עשה מעשה פש"ר, קמה סמכות בית המשפט ליתן נגדו צו כינוס על פי סעיף 6 לפקודה. בפסה"ד ייני הנ"ל נקבע כי הן בסעיף 2 המגדיר מי הוא חייב והן בסעיף 5 לפקודה המגדיר מהו מעשה פשיטת רגל, לא נדרש המבקש צו לכינוס הנכסים, להוכיח קיום החוב ע"י הצגת פס"ד חלוט ואף בעניין זה הפנה לע"א 397/87 יורם גיל נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ פ"ד מ"ד(2) עמ' 397 (להלן: "פס"ד גיל") ולספרם של המלומדים לוין וגרוניס "פשיטת רגל" שם בעמ' 89-88 נכתב כי דרוש סכום קצוב שאינו דורש שומה. סעיף 5 לפקודה קובע כי פרט לאמור בסעיף 5(6) הכלל הוא שהגשת פס"ד נגד החייב אינה תנאי קודם לפתיחת הליכי פשיטת הרגל - בעניין זה הוא מפנה לספרו של קציר "דיני פשיטת רגל". ב. טענות העדרו של פס"ד המבקש סומך ידיו על סעיף 5 לפקודה המגדיר "מעשה פשיטת רגל" שכולל מספר עילות חלופיות ודי בקיומה של עילה אחת מאלו המוזכרות שם על מנת לבסס בקשת נושה למתן צו כינוס נכסים ופשיטת רגל נגד חייב. ג. הבקשה הוגשה באיחור: קרי הבקשה הוגשה לאחר שחלפו 3 חודשים. המבקש טוען כי יש להתחיל במניין שלושת החודשים מיום רישום הערת אזהרה ולא מיום הסכם הגירושין. המשיבים סבורים אחרת: דהיינו, מניין הזמן מיום חתימת הסכם הגירושין ומיום זה ועד להגשת הבקשה חלפו יותר משלושה חודשים, ועל כן דין הבקשה להדחות על הסף בהתאם לסעיף 7(3) לפקודה. 3. הכרעה בטענת סף זו: סעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל קובע: "מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה: (1) בישראל או במקום אחר - (א) נתן נכס מנכסיו מתנת מרמה או העבירו העברת מרמה; (ב) העביר או שעבד נכס מנכסיו העברה או שעבוד, שאילו נעשו כשהוא מוכרז פושט רגל היו בטלים משום העדפת מרמה לפי כל דין תקף אותה שעה; (6) לא מילא אחר הדרישות שבהתראת פשיטת רגל לפי פקודה זו תוך שבעה ימים לאחר שהומצאה לו בישראל, או תוך הזמן שנקבע לכך בצו בית המשפט שהתיר את ההמצאה אם הומצאה בחוץ לארץ, ולא הניח את דעת בית המשפט כי יש לו תביעה שכנגד או קיזוז או דרישה שכנגד שאינם פחותים מסך החוב הפסוק ושלא היה בידו לעוררם בתובענה שניתן בה פסק הדין; לענין זה, "חוב פסוק" - לרבות סכום שניתן צו חלוט לשלמו, ו"תובענה" - לרבות הליכים שבהם ניתן הצו". הסעיף הנ"ל קובע את העילות שיש בהן כדי להתיר לנושה לפתוח בהליכי פשיטת רגל נגד חייב. המבקש מצביע על שיקול נוסף שיש בו כדי להצדיק הגשת בקשה לצו כינוס ופשיטת רגל ללא פס"ד; הוא החשש שמצבו יורע והנושה לא יוכל להפרע מהחייב. יש לתת משנה תוקף לשיקול זה, לאור מציאות החיים; שבה ההליכים המשפטיים נמשכים זמן רב. לדעת המבקש אין כל דרישה לקיומו של פס"ד חלוט; לשם פתיחה בהליכי פש"ר. 4. טענות המבקש מקובלות עלי. הוראות הסעיף הנ"ל אינן דורשות קיומו של פס"ד סופי או חלוט במובן זה שאין עליו ערעור, אלא די בהבאת ראיות לכאורה לקיומו של חוב. בענייננו המבקש נקט ביום 3.5.04 בהליך של פתיחת תיק הוצל"פ לביצוע משכנתא על נכס שבבעלות החייב וכן הוגשה תביעה לבית משפט השלום בחיפה (ת"א 475/04) ובעקבות זאת הגיש בקשה למתן צו כינוס והכרזת המשיב 1 כפושט רגל. המשיב ערב לחובות החברות שבניהולו ואשר המשיבה החזיקה או מחזיקה במניותיהן. 5. לית מאן דפליג כי חברות אלה חייבות כספים למבקש וכי יש בבית נשוא הדיון כדי להבטיח פרעון החוב במידה וימומש. המשיבים הריעו את מצב המבקש בהעברת זכויות המשיב 1 בבית למשיבה ובהעברת חלקה של המשיבה בחברה החייבת למשיב, בתמורה לכך. המשיבים מסתמכים על פס"ד של בית משפט זה בפרשת סנופ. זוהי הלכה שאינה מחייבת. על פי הפקודה קיימים שני מסלולים לפתיחה בהליכי פשיטת רגל; האחד לפי סעיף 3 והשני לפי סעיף 5. בענייננו המבקש בחר את המסלול על פי סעיף 5 לפקודה ועל פיו אתייחס לטענות הצדדים. בהקשר לסעיף 5 לפקודה כבר נפסק כי די בקיומן של ראיות לכאורה לקיומו של חוב - רע"א 2164/00 ירון הני נגד י.א.ת.א. בע"מ - תק-על 2000(2), 2006, שם נאמר: "סעיף 6 לפקודה קובע, כי כאשר עשה חייב מעשה פשיטת רגל, קמה סמכות לבית המשפט ליתן כנגדו צו כינוס. הן בסעיף 2 לפקודה, המגדיר מיהו חייב, והן בסעיף 5 לפקודה, המגדיר מהו מעשה פשיטת רגל, לא נדרש, כי מבקש הכינוס יוכיח את קיום החוב על ידי הצגת פסק דין חלוט. ראו גם: ע"א 397/87 יורם גיל נגד בנק דיסקונט לישראל, פד"י מד(3), 397 בעמ' 405-404. מכאן שבשלב זה, לא היה על המשיבה להוכיח, על ידי הצגת פס"ד חלוט, כי המבקש חב לה כספים כנטען, ודי בראיות לכאורה לקיומו של חוב זה. כן מובן, כי במצב זה יתנהל הליך משפטי נוסף, בו ידון החוב. אין בעצם קיום הליך נוסף זה כדי להביא בהכרח לעיכוב ההליכים בבקשת הכינוס. עם זאת בנסיבות המנויות בסעיף 16 לפקודה, רשאי בית המשפט לעכב את הדיון בבקשת הכינוס, עד לסיום ההליכים במשפט בדבר החוב". גם לוין וגרוניס בספרם בעמ' 89-88 "פשיטת רגל" - התייחסו לסוגיה זו ולדעתם די בסכום קצוב ואין כל דרישה לפס"ד; שם כתבו: "החוב עליו סומכת הבקשה צריך להיות בסכום קצוב. כאשר חישוב הסכום הוא עניין אריתמטי, שאינו מצריך שומה, יחשב החוב קצוב". מכל האמור לעיל מתבקשת המסקנה כי אין לקבל את טענות המשיבים שבהעדר פס"ד, דין הבקשה להדחות על הסף. המבקש הציג ראיות למכביר שיש בהן כדי לבסס את הקביעה שבענייננו קיימות ראיות לכאורה לקיומו של חוב, כדרישת סעיף 5 לפקודה. 6. באשר לטענה שהבקשה הוגשה באיחור אומר כי על פי רוב ינקוט אדם בהליך משפטי כשהוא יודע על קיומו של מעשה או מחדל מסוים שיש בו כדי להוות בסיס לאותו הליך. אימוץ גישת המשיבים עלול להביא לתוצאות לא צודקות. בד"כ עניינים הנוגעים לסכסוכים אישיים הקשורים בינו לבינה; הם נסתרים מן העין ולא גלויים לכלל הציבור בעיקר משום שההליכים מסוג זה מתנהלים בדלתיים סגורות. על כן; הקביעה שמניין הזמן קשור למועד עריכת הסכמים או אירועים שהתנהלו בדלתיים סגורות; אינה משתלבת עם ההגיון הסביר. ההצעה של המשיבים לקבוע כי מניין שלושת החודשים יהיה מיום עריכת הסכם הממון בין המשיבים לבין עצמם, אינה מקובלת עלי. הסכם זה לא הובא לידיעת המבקש ולא ניתן להניח כי היה באפשרות המבקש לדעת על קיומו ועל מועד עריכתו. לעומת זאת ניתן להניח כי רישום בספרי רשם המקרקעין; ספרים הפתוחים לכלל הציבור; ושבהם יכל המבקש לעיין ולהבחין בשינויים ברישום הזכויות, יש בהם כדי להוות בסיס למניין הזמן ומועד עריכתם יהיה המועד הקובע. סעיף 92 לפקודה קובע: "מי שאינו יכול לפרוע מכספו את חובותיו כשמגיע זמן פרעונם, וכדי לתת עדיפות לנושה פלוני או למי שערב לחובו או מתוך אילוץ או שידול שלא כדין מצא אותו נושה או מטעמו הוא מעביר נכס או משעבדו, או משלם כסף, או נוטל על עצמו התחייבות, או נוקט הליך משפטי או נכנע לו, לטובת הנושה או נאמנו, ועל סמך בקשת פשיטת רגל שהוגשה תוך 3 חודשים מיום שעשה כן; הוכרז פושט רגל, יראו את מעשהו כמעשה מרמה ויהיה בטל כלפי הנאמן". המבקשים טוענים בצדק כי די היה ברישום הערת האזהרה כדי לקיים את הדרישה למעשה פשיטת הרגל במובן סעיף 5(1)(ב) לפקודה - ע"א 2659/96 רוזין נגד בנק המזרחי (טרם פורסם. ניתן ביום 14/1/01). לטעמי יש לפרש את ההוראה הנ"ל באופן שיקבע כי מניין הזמן של אותם 3 החודשים יחל מיום בו ידע הנושה על העברת הנכס או שעבודו או כאשר היה ביכולתו לדעת זאת; שאם תאומר אחרת; כל פרשנות אחרת תחטיא את תכלית החקיקה. נסיון החיים מלמד כי חייבים מנסים בכל דרך שלא לפרוע את חובותיהם בין אם זה משום שאינם רוצים בכך ובין אם זה משום שאינם יכולים לעשות כן, ולשם כך הם מעבירים את זכויותיהם ברכוש לאחר או מוכרים אותן זכויות כדי לחמוק מתשלום החובות; ועל כן; בדרך הטבע יפעלו בסתר ולא יגלו את מעשי ידיהם לנושים. בהוראה הנ"ל נאמר כי: "... מצא אותו נושה או מטעמו הוא מעביר נכס או משעבדו... ועל סמך בקשת פשיטת רגל שהוגשה תוך 3 חודשים מיום שעשה כן...". את הסעיף הנ"ל יש להבין באופן הבא: מעת שהנושה או מי מטעמו מצא וגילה כי החייב העביר נכס או שעבד אותו, עליו להגיש בקשת פשיטת רגל תוך 3 חודשים. לטעמי, אין לייחס את המילים "... מיום שעשה כן..." לחייב אלא לנושה; דהיינו, מיום שהנושה מצא וגילה את מעשה המרמה של החייב. הערת האזהרה נרשמה ביום 11/2/04 והבקשה של המבקש הוגשה ביום 10/5/04; דהיינו בטרם חלפו אותם 3 חודשים. על כן; ועל יסוד האמור לעיל, דין טענת המשיבים שהבקשה לא הוגשה במועד הקבוע; להדחות. וכעת לגוף העניין: אדגיש ואומר כי עסקינן בסעד זמני שמטרתו מניעת הברחת נכסים של החייב והבטחת פרעון החוב בבוא העת. סימני שאלה רבים מתעוררים כאשר מושמעת הטענה כי המשיבה ויתרה על זכויות יקרות בתמורה לזכויות ששווין פחות. אם אכן כך הם פני הדברים; נשאלת השאלה מדוע המשיבה עשתה כן? האם זה לשם שמימה? האם ייתכן שאישה שמתגרשת מסיבות שונות; תוותר על זכויותיה ותסכים לקבל מגרושה; נכסים ששווים פחות מהמגיע לה? גם דברים אלה יש בהם כדי ליצור חשש שעסקה זו לא נעשתה בתום לב ומתעורר חשד מבוסס שהמדובר בהעברת מרמה. המבקש אינו נדרש כאן להוכיח כוונת מרמה ודי בכך שהוא מצביע על כך שהחייב ביצע מעשה שיש בו העדפת נושים. במקרה בו נדרש בית המשפט להעניק סעד זמני הוא מפעיל תחת שבט ביקורתו את כל השיקולים הדרושים לרבות מאזן הנוחות, הוכחת זכות לכאורה, הנזק שיגרם באם הצו לא ינתן לעומת זה שיגרם מנתינתו. הצו דנן בא לשמור על המצב הקיים ולמנוע מילוט הבית לגורם אחר. השארת הצו על כנו לא תגרום כל נזק למשיבים; לעומת זאת ביטול הצו עלול להביא להעברת הבית לגורם שלישי ובבוא העת ובמידה ויקבע כי המדובר בהעברת מרמה שתבוטל; לא יוכל המבקש לממש את הנכס ואז לא יהיה לו מהיכן להפרע. בנסיבות הנ"ל ועל יסוד האמור לעיל, אני מורה כי הצו יחול על מחצית זכויות המשיב 1 בבית ואשר הועברו על ידו למשיבה 2. צו זה ישאר על כנו עד למתן החלטה אחרת וזאת בכפוף להודעה המוסכמת שהוגשה בבש"א 18534/04 ביום 14/12/04 וקיבלה תוקף של החלטה ביום 19/1/05. אני קובע כי הוצאות בקשה זו יהיו בסך 5,000 ₪ (סכום כולל מע"מ) והן יקבעו בהתאם לתוצאות בהליך העקרי. דיספוזיציה