סמכותו של בית המשפט להיזקק לתובענה מוקנית לו מכוח סעיף 3 (ב) לחוק ביהמ"ש לעניני משפחה, התשנ"ה - 1995. ב. סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח - 1958 קובע את התנאים לאכיפה: "בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו 2 תנאים אלה: (1) הפסק ניתן במדינה שלפיה דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתיתו....." התנאי הראשון לסעיף הנ"ל מחייב קיום סמכות פנימית של מערכת השיפוט הזרה. למושג "סמכות פנימית" (לפי דיני מדינת חוץ) יש שני פנים: סמכות פנימית כוללת (של מערכת השיפוט הזרה בכללותה). סמכות פנימית ספציפית (של בית המשפט המסויים שנתן את פסה"ד). השאלה הנשאלת לאיזה סוג סמכות התכוון המחוקק? מניתוח לשון סעיף 3 (1) עולה בברור שהכוונה היא לסמכות פנימית כוללת. מבקש האכיפה חייב להראות - ודי לו אם יראה שהפסק ניתן במדינה, שהסמיכה את מערכת השיפוט שלה להוציא פס"ד כזה בנסיבות העניין. פס"ד שהוא פרי שימוש בסמכות פנימית כוללת עומד איפוא בתנאי של סעיף 3 (1), אפילו ניתן על ידי ביהמ"ש שלא היה מוסמך ספציפית, מבחינה מקומית או ענינית, לתיתו. אין להכיר בתוקפו של פסק דין, הקובע בעניין מעמדו האישי של האדם ושניתן על ידי בית המשפט של מדינה זרה אלא אם היתה לו סמכות ליתן את פסה"ד, ורואים אותו בית המשפט כבעל סמכות שכזאת אך ורק אם המדינה הזרה היתה מקום מושבו הקבוע של האדם או אם (יתכן) היה לפחות אזרח מאזרחיה. הדרישה שפסק החוץ ינתן בסמכות לפי הדין הבינלאומי פרטי החל בישראל היא תנאי בסיסי ואין להעלות על הדעת הכרה בפסק חוץ שניתן ללא סמכות. התנאי השני לסעיף דן בסופיות פסק החוץ: "(2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור"; אי כפיפותו של הפסק לערעור במדינת מוצאו היא איפוא אמת המידה לסופיותו, לצורך אכיפה בישראל. כל עוד אפשר לערער על הפסק במדינת החוץ, ומכל שכן אם ערעור עליו תלוי ועומד שם בפועל, אין להכריזו כפסק אכיף אצלנו. יוצא מן הכלל אחד לתנאי של אי כפיפית לערעור קבע המחוקק לענין אכיפת פסקי חוץ בעניני מזונות בסעיף 8 לחוק: רשאי ביהמ"ש ואם ראה צידוק לכך בנסיבות העניין, לאכוף פסק חוץ זמני או צו ביניים בענייני מזונות, אף כשהוא ניתן עוד לערעור ובלבד שנתקיימו בו שאר התנאים האמורים בחוק זה. המחוקק ראה צורך, מטעמים חברתיים ואנושיים מובנים ובהתאם לפרקטיקה בינלאומית רווחת, להקל עם מי שזכאי ובדרך כלל זקוק למזונות. ההקלה היא בעצם האפשרות לאכוף כאן פסקי חוץ וצווי ביניים (שמעצם טבעם אינם סופיים) בעניני מזונות ובאי תלותו של התנאי בדבר אי כפיפית לערעור. התנאי השלישי: "(3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותוכנו של הפסק אינו סותר את תקנה הציבור". תנאי זה נחלק לשניים: א. החלק הראשון דן בכוונה להכפיף גם פסקי חוץ לדינים של אכיפת פס"ד בישראל, כדי שלא יתעורר כל ספק בדבר אי אכיפותם בישראל של אותם חיובים (הגלומים בפס"ד זרים), שהדין הישראלי בדבר הוצל"פ של פסקי דין אינו מספק כלים למימושם. (דוג' לכך ניתן למצוא במקרה של פסק חוץ המורה על ביצוע בעין של חוזה למתן שירות אישי להבדיל מפסק חוץ לתשלום קצוב שהוא סופי). ב. החלק השני דן באי פגיעה בתקנת הציבור בישראל. המושג 'תקנת הציבור' ('public policy') הוא מטבעו גמיש ובלתי ניתן להגדרה ממצה. גלומים בו אינטרסים חיוניים (פוליטיים, חברתיים, כלכליים), ערכים חברתיים בסיסיים, עקרונות מוסר מושרשים ומושכלות ראשונים של צדק והגינות. כאשר עומד פסק חוץ בסתירה חזיתית לאינטרס חיוני או לערך מרכזי כזה (כגון, כשיש בפסק כדי לפגוע בשלומו, בחירותו, או במוסריותו של הציבור המקומי), חזקה על ביהמ"ש ישראלי שלא יתן יד למימושו של פסק זה כאן. לא כן, כאשר המדובר בפסק דין למזונות, אשר עקרונות המוסר והצדק מחייבים אכיפתו. בית המשפט במקרים אלו חייב לפתוח שעריו בפני פסקים זרים אלה אשר תואמים את השקפת המוסר וחוש הצדק שלנו. התנאי הרביעי שבסעיף. "(4) הפסק הוא בר ביצוע במדינה בה הוא נותן" כדי להיות אכיף בישראל, על פסק החוץ להיות כשיר להוצל"פ במדינת מוצאו. אם מסיבה זו או אחרת, טרם היה הפסק לבר ביצוע או חדל להיות כזה שם, אין לאוכפו כאן. (כך למשל לא ניתן לאכוף בישראל פסק חוץ שכבר התיישן במדינת מוצאו). לא כך הם פני הדברים במקרה דנן שכן הפסק כשיר להוצל"פ במדינת החוץ וניתן להכריזו כאכיף כאן. - בנוסף קובע סעיף 4 (א) לחוק האמור: "פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בית המשפט בישראל". הדרישה שבסעיף 4 להדדיות מכוונת להמריץ מדינות חוץ לאכוף פסקים ישראליים בחינת אכוף לי ואכוף לך. אך גם אם ברורה מדיניות המחוקק מבחינה עקרונית ניסוחה הסטאטוטורי רב בו הסתום על המפורש. איזוהי מדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של "בתי המשפט בישראל"? האם די בהעדר אפשרות חוקית לאכיפתם של פסקי חוץ כל שהם כדי להצביע על חוסר הדדיות, או שמא יש צורך להוכיח שהמדינה הנדונה מפנה את עורפה לפסקים ישראליים דווקא בעוד שהיא פותחת את שעריה לרווחה בפני פסקים שמקורם במדינות אחרות? כלום חייבת מדיניות אי האכיפה (לגבי פסקים זרים בכלל או פסקים ישראליים במיוחד) להיות מעוגנת בדין מפורש, או שמא די בכך שהיא משתמעת מהפרקטיקה הרווחת בבתי המשפט של אותה מדינה? האם צריכה אפשרות האכיפה להיות חסומה בפני כל פסק ישראלי שהוא, או אולי תספיק העובדה שפסק ישראלי דומה (לפסק הזר שאכיפתו מתבקשת כאן) לא היה זוכה שם לאכיפה? כלום מוגבל הביטוי "אין אוכפים" לעצם האפשרות של אכיפה, או שמא משתרע הוא גם על הדרכים והפרוצדורה לאכיפה? המבחן הקובע הוא אם אוכפים במדינת החוץ פסקים ישראליים אם לאו. סבורני כי יש ליישם מבחן זה בזהירות היינו, לקצוב לדרישת ההדדיות תחולה מצומצמת וזאת הן לאור שיקולי פרשנות והן בעיקר, מטעמי מדיניות משפטית היורדת לשורשי התופעה של מתן נפקות לפסקי חוץ. התנאי שבסעיף 4 (א) מתייחס להדדיות הכללית שבאכיפה ולא להדדיות לגבי סוג ספציפי של פסקים דווקא. כאשר שקיימות אמנות דו צדדיות או רב צדדיות כפי שקורה במקרה עסקינן, הן נותנות ביטוי מפורש וחגיגי לעקרון ההדדיות, תנאי ההדדיות מתמלא ומאפשר אכיפת פסקי החוץ. לסיכום מטרתה ותוצאתה של אכיפת פסק חוץ לפי חוק אכיפת פסקי חוץ תשי"ח - 1958, היא להכשיר את פסק החוץ להוצאה לפועל מקומית, ממש כאילו היה פסק דין ישראלי לכל דבר. סעיף 10 לחוק מבטא זאת בלשון ברורה: "פסק חוץ שהוכרז אכיף, דינו לענין הוצל"פ כדין פסק שניתן כדין בישראל". אכיפת פסק דיןמשפט בינלאומיאכיפת פסק חוץ