מה ההשפעה שיש לקביעתו של בית הדין על שלילת מזונות אישה על פסק דינו של בית המשפט האזרחי בדבר המזונות? שאלה זו מתעוררת בכל אותם המקרים בהם דין המזונות שעל פיו דן בית המשפט האזרחי הוא המשפט העברי. מה ההשפעה שיש לקביעתו של בית הדין הרבני - שניתנה בגדר סמכותו, בדונו בתביעת הגירושין בתביעת הגירושין - כי בשל מעשה כיעור שעשתה האשה היא חייבת לקבל גט, על זכותה של האשה לקבלת מזונות, עפ"י המשפט העברי, הנדונה בבית המשפט האזרחי? גישתו של בית משפט זה הינה, כי פסק דין שניתן ע"י בית הדין הרבני בגדרי סמכותו מחייב את בעלי הדין "כמעשה בית דין" בכל התדיינות אחרת ביניהם לפני בית משפט אזרחי. אך האם בכל מקרה שבו חוייבה אישה לקבל גט מבעלה, התוצאה היא שלילת מזונותיה, או שמא ישנם מקרים שלמרות החיוב בגט, חייב הבעל במזונות אשתו עד להשלמת הליך נוסף כגון השלשת גט, או תשלום דמי הכתובה או שניהם? דהיינו מה היחס שבין החיוב בגט ובין הפטור ממזונותיו ע"פ הדין האישי. על שאלה זו משיב כב' השופט פורת תוך התבססות של המשפט העברי בעמ"ש 41/96 כבירי נ' כבירי: על מנת לענות על שאלה זו יש לבדוק: 1. האם חיוב בגירושין המוטל על אשה ע"י בית הדין גורר אחריו את ביטול זכות האשה למזונות או שמא יש צורך בהליך נוסף של השלשת גט וכתובה, והאם התשובה לכך מושפעת מעילת החיוב בגירושין. 2. באילו נסיבות דורש בית הדין הרבני מן הבעל השלשת גט וכתובה על מנת לפטור אותו ממזונות אשתו. 3. האם הפטור ממזונות בעקבות פסק דין המחייב את האשה בגירושין, במידה שפטור כזה קיים, הוא מיידי או עשוי להתממש רק לאחר סירובה של האשה למלא אחר פסק דינו של בית הדין הרבני. להלן פסק דין בנושא שלילת מזונות אישה בבית דין רבני: פסק דין בפני תביעת מזונות שהוגשה ע"י אישה ובתה כנגד בעלה. א. רקע עובדתי 1. התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת" או "האישה") והנתבע (להלן: "הנתבע" או "הבעל) נישאו זל"ז כדמו"י ביום 29.8.89 (להלן: "הצדדים" או "בני הזוג"). מנישואיהם אלה נולדה להם בתם פלונית - היא התובעת 1, ילידת 18.11.91 (להלן: "הקטינה" או "הבת"). 2. הנתבע הנו נכה משרד הביטחון, לפני כ - 16 שנה אובחן כחולה נפש סכיזופרני ונפסקו לו 25% נכות נפשית, נכותו היא צמיתה, הוא נוטל כדורי פרביאן ומקבל מדי פעם טיפולים נפשיים בביה"ח גהה. 3. האישה הגישה מספר תביעות: תביעת מזונות ומדור (תמ"ש 4590/98), תביעה למשמורת (תמ"ש 4593/98) וכן תביעה לשמירת זכויותיה הממוניות, לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון, תשל"ג1973- (תמ"ש 4592/98) בנוסף הגישה האישה בקשה לצו הגנה כנגד הבעל (תמ"ש 4595/98) ומנגד הגיש הבעל תביעה לפירוק שיתוף בדירת המגורים (תמ"ש 4594/98). בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 31.10.98, בתביעה לצו הגנה, קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט שלנוכח מצבו הבריאותי של הבעל הסובל ממחלה נפשית, עדיף לסיים את הסכסוך בהסכם פשרה כולל, או לחילופין לפרק את השיתוף בדירה בתחילת בראשית הדיונים וכל צד ילך לדרכו. ב"כ הבעל הסכים להצעה זו וכנ"ל גם ב"כ האישה. (פרוטוקול מיום 21.12.98 עמ' 2,3). בהסכמת הצדדים הוחלט כי צו ההגנה יעמוד בתוקפו עד ליום 10.1.94 ובמועד זה נקבע לדיון במעמד הצדדים. כמו כן, הוזמן תסקיר מהאגף לשירותי רווחה של עירית פתח תקווה. 4. במהלך דיון שהתקיים ביום 10.1.99, עקב אי בהירות באשר להתפרצות מחלתו של הבעל, ועד כמה היא מהווה גורם מסוכן לתובעת ולבת, הוצע לבעל להסכים לשהות מחוץ לבית, עד ליום 4.2.99, זאת מבלי להודות בשום טענה או עובדה בענין מעשי האלימות וכי המועד שנקבע לקדם משפט ביום 4.2.99 בתביעת הפירוק יהיה לישיבת הוכחות, ישמעו ראיות ותינתן החלטה בתביעת הפירוק. הנתבע הסכים וצו ההגנה הוארך בהסכמתו עד ליום 4.2.99. 5. כבר בתחילת הדיון ביום 4.2.99 בענין הפירוק הסכימו הצדדים לפרק את השיתוף בדירה, למכרה כפנויה למרבה במחיר וחלוקת התמורה בחלקים שווים. כונסי הנכסים מכרו את הדירה וכל אחד מהצדדים קיבל סכום של 45,000 דולר. עם מתן ההחלטה לפירוק השיתוף הצהיר הנתבע כי הוא לא ישוב לדירה בפרק זמן שעד למכירתה והצורך במתן צו הגנה התייתר. 6. ביום 4.2.99, הוחלט גם לחייב את הנתבע במזונותיהם הזמניים של אשתו ובתו בסך 3,000 ש"ח לחודש החל מיום 1.2.99. החיוב התבסס על הכנסתו של הנתבע משני מקורות: א. קצבת נכות בסך 4,750 ש"ח לחודש. ב. סכום של 1,400 ש"ח לחודש מעבודתו הארעית בחברת "אוין ליין טאבו" בע"מ. 7. בתאריך 5.5.99 הוחלט להפחית את גובה החיוב לסך 2,600 ש"ח לחודש, זאת לנוכח הפסקת עבודתו של הנתבע בחב' און ליין בע"מ, ע"פ הנימוקים שפורטו בהחלטה הנ"ל. ב. טענות הנתבע: 1. א. האישה חוייבה ע"י בית הדין הרבני לקבל גט, והיא מסרבת לקבלו, לפיכך אינה זכאית למזונות. ב. עקב סירובה לחיות עם בעלה יש לקבוע שהיא "מעין מורדת" ואין היא זכאית למזונות. 2. אתייחס תחילה לטענה הראשונה. בס' 2(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי"ט - 1959 נקבע: "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו. "הדין האישי" לגבי יהודי שהוא אזרח ותושב ישראל הוא דין תורה (ע"א 592/83 פורר נ' פורר לח(3) 561) ועפ"י הדין האישי קמות או נעלמות חובתו של הבעל וזכותה של האשה למזונות". (ע"א 731/78 עוזר נ' עוזר פד"י לג(2) 172 בעמוד 175). בע"א 4982/92 טביב נ' טביב פד"י מח (3) עמוד 392 (להלן: "הלכת טביב) בעמוד 394 נשאלה השאלה: "... מה השפעה יש לקביעתו זו של בית הדין על פסק דינו של בית המשפט האזרחי בדבר המזונות? שאלה זו מתעוררת בכל אותם המקרים בהם (כמו גם במקרה שלפנינו) דין המזונות שעל פיו דן בית המשפט האזרחי הוא המשפט העברי. מה השפעה יש לקביעתו של בית הדין הרבני - שניתנה בגדר סמכותו, בדונו בתביעת הגירושין בתביעת הגירושין - כי בשל מעשה כיעור שעשתה האשה היא חייבת לקבל גט, על זכותה של האשה לקבלת מזונות, עפ"י המשפט העברי, הנדונה בבית המשפט האזרחי? אף ענין זה אינו חדש עמנו. גישתו של בית משפט זה הינה, כי פסק דין שניתן ע"י בית הדין הרבני בגדרי סמכותו מחייב את בעלי הדין "כמעשה בית דין" בכל התדיינות אחרת ביניהם לפני בית משפט אזרחי...". אך האם בכל מקרה שבו חוייבה אישה לקבל גט מבעלה, התוצאה היא שלילת מזונותיה, או שמא ישנם מקרים שלמרות החיוב בגט, חייב הבעל במזונות אשתו עד להשלמת הליך נוסף כגון השלשת גט, או תשלום דמי הכתובה או שניהם? דהיינו מה היחס שבין החיוב בגט ובין הפטור ממזונותיו ע"פ הדין האישי. על שאלה זו משיב כב' השופט פורת תוך התבססות של המשפט העברי בעמ"ש 41/96 כבירי נ' כבירי (לא פורסם). 3. על מנת לענות על שאלה זו יש לבדוק: "א. האם חיוב בגירושין המוטל על אשה ע"י בית הדין גורר אחריו את ביטול זכות האשה למזונות או שמא יש צורך בהליך נוסף של השלשת גט וכתובה, והאם התשובה לכך מושפעת מעילת החיוב בגירושין. ב. באילו נסיבות דורש בית הדין הרבני מן הבעל השלשת גט וכתובה על מנת לפטור אותו ממזונות אשתו. ג. האם הפטור ממזונות בעקבות פסק דין המחייב את האשה בגירושין, במידה שפטור כזה קיים, הוא מיידי או עשוי להתממש רק לאחר סירובה של האשה למלא אחר פסק דינו של בית הדין הרבני". 4. במקרה דנן, נפסק ע"י בית הדין הרבני ביום 9/2/2000 כי האישה חייבת לגבי גט מבעלה. על פסק דינו של בית הדין האזורי הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול, בפסק-דינו מיום 7/5/2000 לא ביטל בית הדין הגדול את החיוב בגט, אלא החזיר את התיק לבית הדין האזורי לצורך דיון בשאלת הכתובה. 5. בדיון שהתקיים בענין הכתובה הציע בית הדין הרבני כי יוטל עיקול על כספי הבעל בגובה דמי הכתובה, והדיון בענין דמי הכתובה יכול שיתקיים גם לאחר סידור הגט. בהחלטה הנ"ל פנה ביה"ד הרבני לב"כ האשה לשקול את הצעת ביה"ד בכובד ראש ולהשיב לבית הדין עד ליום כ' תמוז תש"ס. "באם לא תתקבל תשובת ב"כ האשה על הצעת בית הדין, אזי ביה"ד יחליט האם יסודר גט פיטורין בין הצדדים ואח"כ ידון בענין הכתובה או באם לדון בענין דמי כתובה לפני סידור הגט". אין לבית המשפט כל מידע האם ב"כ הבעל הודיע לבית הדין כי הוא מסכים להצעתו של בית הדין. כמו כן אין לבית המשפט כל מידע האם ב"כ הבעל הסכים להצעה זו. אך תשובתם של הצדדים לבית הדין אינה יכולה לשנות את העובדה שמהחלטת בית הדין עולה כי לצד החיוב בגט לא נפסק כי האישה איבדה את כתובתה. בעמ"ש 41/96 כבירי נ' כבירי מפרט כב' השופט פורת, תוך התבססות על הדין העברי את המקרים בהם יפסוק בית הדין הרבני שעל הבעל להשליש גט וכתובה כתנאי לפטור ממזונות האשה, ואחת הדוגמאות נופלת בד' אמותיו של המקרה הנדון בפני. המקרה המתאים לעניינו צויין בס' 17ב לפסק הדין הנ"ל: "ב. מקרים בהם אין סיכוי לשלום בית או שהצדדים חיים בפירוד זמן רב וביה"ד סבור שעל הצדדים להתגרש, אך האשה ממאנת לקבל גט. במקרים בהם בית הדין מגיע למסקנה אחרי בדיקה ובירור ממצים, שאין כל סיכוי לשלום בית (למשל, לאחר מספר נסיונות פיוס כושלים או שעבר זמן רב ללא שיפור ביחסים והצדדים חיים בפירוד), יש מקום לראות את סירובה של האשה לקבל גט כנקמנות גרידא בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה" ובעצם כ"עיגון" הבעל ולכן מאפשרים לבעל להשליש את הגט והכתובה (ראה תיק ת"א 2944/לו פד"ר כרך יא' 193 בעמ' 206 ותיק י-ם 1275 / תשט"ז פד"ר כרך ו' עמ' 24). כך גם במקרה שהוגדר כחריג ומיוחד ע"י ביה"ד הרבני עצמו שמצא, שהאשמה להפרעת שלום הבית היא מצד האשה או שהאשה טוענת כי היא רוצה שלום בית רק כלפי חוץ (ראה אוסף פסקי דין בעריכת ד"ר ז. ורהפטיג חלק א' תיק 1/51/704 של ביה"ד הגדול לערעורים עמ' נא בעמ' נד). משפסק ביה"ד הרבני על גירושין במקרה כזה והרשה הפקדת גט, תובה ופיצויים, במקרה שפסקו אותם, הרי עם ההפקדה פטור הבעל ממזונות אשתו (ראה ע"א 571/69 כהנא נ' כהנא, פ"ד כד(2) 549 בעמ' 555, וראה הפסיקה המצוטטת שם). 7. המסקנה היא איפוא, שכל עוד לא נקבע ע"י ביה"ד כי האשה איבדה את כתובתה, הרי שהבעל חייב במזונותיה. במקרה דנן ביה"ד אמור לקיים דיון בענין הכתובה. אם יחליט ביה"ד כי האשה איבדה את כתובתה ולא תופיעה לסידור הגט, אזי יהא הבעל פטור ממזונותיה, ואם יחייב את הבעל בכתובתה, הוא גם יקבע את גובה הסכום, ומשישולם הסכום לאשה או שיופקד לזכותה בגיזברות ביה"ד והיא לא תופיעה לסידור הגט, יהא הבעל פטור ממזונותיה. ג. האם דינה של האישה כדין "מעין מורדת"? 1. טענתו החלופית, של ב"כ הנתבע כי התובעת אינה זכאית למזונות, כי איננה רוצה לחיות עם בעלה. היא רוצה להיות פרודה, אך יחד עם זאת לקבל מזונות מהנתבע, ודינה כדין "מעין מורדת". 2. הקביעה כי האשה היא "מעין מורדת" נתונה לסמכותה של הערכאה האזרחית והיא ניתנת לקביעה ע"פ חומר הראיות, כתבי הטענות, עדויות שהוגשו בבית הדין ותסקיר סעד. "קיים הבדל מהותי בין קביעת בית הדין שהאישה היא מורדת "לכל דיני המורדת" המפסידה מזונותיה כאחת מתוצאות מרידתה, לבין קביעתו שדינה של האישה כמורדת לענין המזונות בלבד (מעין מורדת)". לעניין זה ראה: בג"צ 206/70 שרגאי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח' פד"י כד 2 עמ' 487. 3. בתביעת המזונות שהוגשה בתיק תמ"ש 4591/98 מתארת התובעת התנהגות אלימה פיזית ומילולית מצד הנתבע כלפיה, הכוללת קללות וגידופים וזריעת הרס וחורבן ע"י שבירת חפצים בבית, דבר אשר לכאורה מצביע על "אמתלא מבוררת" לחיות בנפרד מבעלה ולא לאבד את זכויותיה למזונות, אך ממכלול הראיות לא שוכנעתי כי כך הם פני הדברים, והדברים יוסברו בהמשך. 4. בסע' 5 לכתב התביעה בתמ"ש 4591/99 נטען בס' שלהלן: "5. התובעת סובלת מחירופים וגידופים של הנתבע כלפיה, קללות וצעקות המתרחשות גם בנוכחות הבת. הנתבע מעליב את התובעת ופוגע בה במילים חריפות ביותר." בסע' 6 לכתב התביעה נטען: "6. חיי התובעות הפכו ממש בלתי נסבלים, לתובעת אין מנוח מטענותיו, קללותיו והתעמרותו של הנתבע בהן. הנתבע מטיל על התובעות אימה פחד וטרור עד כי התובעת חוששת להמרות את פיו של הנתבע ומצייתת בדייקנות לכל פקודותיו". בסע' 7 לכתב התביעה נטען: "7. הנתבע הנו אדם מאד לא יציב, בלשון המעטה וסובל מהפרעות נפשיות בגינם נפסקו לו 25% נכות צמיתה. עקב נכותו, חייב הנתבע ליטול תרופות הרגעה והוא מקבל טיפולים פסיכיאטרים בביה"ח גהה. לנתבע התקפות זעם והתפרצויות שלעיתים מגיעות גם לסכנה פיזית של ממש כלפי התובעת." בסע' 8 לכתב התביעה נטען: "8. הנתבע זורה הרס וחורבן בבית הצדדים, מפזר חפצים, מלכלך ומעשן סיגריות בשרשרת ובכמויות אדירות, דבר הפוגע קשות בתובעות הסובלות מהעשן. כל בקשותיה ותחנוניה של התובעת מהנתבע שיחדול מהתנהגותו זו נדחו על ידו בבוז והוא טוען שהוא מתנהג כך בכדי ללמד את התובעות לקח." 5. לתביעה זו קדמה תביעת מזונות שהוגשה ביום 14/1/98 בתיק תמ"ש 4590/98. התביעה הוגשה ע"י התובעת בעצמה, אך לבקשתה היא נמחקה ביום 30/3/98. בתביעה הנ"ל, נושא האלימות הפיזית ושבירת החפצים בבית כלל אינו מוזכר. בסע' 3 נטען : "הנתבע מתעמר נפשית בתובעת מס' 2 וזאת מתחילת נישואיהם. הנתבע מטיל על התובעת אימה ופחד והוא השליט בבית, איומי טרור ממש". בסע' 3 ה' נטען: "הנתבע השליט בבית אוירת מורא ופחד עד כי התובעת 2 חוששת להמרות את פיו ומצייתת בדייקנות כל פקודותיו. הסנקציות של הנתבע לאי הציות הינן משונות ומפחידות, התובעת חיה בפחד מתמיד מבלי שתוכל לנבא את מעשיו, מעלליו והתנהגות הנתבע". 6. בעוד שבתביעה מיום 19/10/98 (תמ"ש 4591/98) מתארת התובעת "הרס וחורבן בבית הצדדים, מפזר חפצים, מלכלך, מעשן", הרי שתאור זה אינו מצויין בתביעה שהוגשה ביום 14/1/9 בתיק תמ"ש 4590/98. גם האמור בסע' 5 לכתב התביעה בתיק תמ"ש 4591/95 המתאר קללות וצעקות וגידופים, אינם מתוארים בתיק תמ"ש 4590/98. 7. מהעובדות אשר תוארו בכתב התביעה בתיק תמ"ש 4591/99 ניתן להתרשם כי ההרס והחורבן ושבירת החפצים, הינם דבר מתמשך והפכו להיות חלק "מההווי" המשפחתי. אם אכן כאלה הם הדברים. מדוע לא צויין הדבר בתביעת המזונות שהוגשה מספר חודשים קודם לכן ונימחקה (תמ"ש 4590/98). 8. זאת ועוד, בתיק בש"א 8660/98 שהוגש ביום 15/11/98, כחודש לאחר הגשת התביעה למזונות בתיק תמ"ש 4591/98 עתרה התובעת למתן צו מניעה האוסר על הנתבע להטריד או לאיים על המבקשת. משמע, שההטרדות והאיומים הטרידו אותה, ולשם מניעתן היא עתרה לקבל סעדים מבית המשפט ולא משום "הרס וחורבן בבית" או "אלימות פיזית". 9. יודגש, כי לאורך כל אותה תקופה שלגביה ניטען כי הנתבע הינו אלים פיזית ו/או מילולית ושבר חפצים בדירה וגרם להרס וחורבן כביכול, לא הוגשה אפילו תלונה אחת למשטרת ישראל. מניתוח העדויות עד כה, אני מתקשה לקבל את גרסת התובעת כי בעלה נקט כלפיה באלימות פיזית ו/או זורע הרס וחובן בבית ע"י שבירת חפצים. 10. א. בחלוף כ- 7 שבועות מאז שהוגשה הבקשה למתן צו מניעה האוסר להטריד ו/או לאיים, הגישה האישה תביעה למתן צו הגנה עפ"י החוק למניעת אלימות במשפחה התשנ"א - 1991 אך טענת האלימות הפיזית במקרה זה גם לשיטתה של התובעת לא היתה כלפיה, אלא נטען כי האב שפך ספל רותח של תה על הבת, באופן שהיא נזקקה לטיפול רפואי. לביסוס טענה זו צורפה תעודה רפואית. ב. הנתבע טוען כי שפיכת התה היתה בשגגה. הוא סובל מצמצום קשה בשדה הראיה, הוא רואה רק במבט ישיר כמו דרך צינור בשתי עיניו. (אשורו של ד"ר כרמון שצורף לתצהיר עדות ראשית). כשהוא עבר ליד בתו הוא נתקל בה ושפך את התה על כתפיה. אני נוטה להאמין לאב כי אירוע שפיכת התה, היה אירוע חד פעמי ובשגגה. למסקנה זו הגעתי, בין היתר: א. מעיון בתסקיר מיום 1.2.99 שהוזמן עקב טענות האלימות עולה כי בין האב לבין בתו היתה מערכת יחסים תומכת ואוהבת עד פרוץ המשבר. ב. בחקירתה נשאלה האם: "בן אדם שלא מספיק שהוא נכה ממשרד הבטחון מבחינה נפשית יש לו מגבלה בראיה ואת מעיזה להגיד שהוא שפך את הקפה על הילדה בכוונה? תשובה: זה מה שהילדה אמרה". כלומר, העדות היא "מכלי שני" - הבת. ואם נוסיף לכך את קביעתה של פקידת הסעד כי: "התרשמתי כי הילדה מגינה מאוד על האם והופכת את האב לאדם מפחיד שהיא לא רוצה להיות איתו בקשר. קיימת תלות מאוד גדולה בין האם לילדה שאינה בריאה לה. גם בעולמה הפנימי הילדה מבינה שכדי להמשיך להיות בקשר קרוב ותלוי באמא היא צריכה להפוך את האב למפחיד ורע. רק כך היא יכולה לשמור על אהבתה המלאה של האם". ומסיבה זו יש לי יסוד סביר להניח כי באירוע של שפיכת התה ראתה הבת "צל הרים, כהרים". 12. מסקנתי היא שאין להאמין לתובעת כי הנתבע נקט כלפיה ו/או כלפי הבת באלימות פיזית. ואם יטען ב"כ האישה כי גם אם לא הוכחה הטענה בדבר אלימות פיזית, אזי אלימות מילולית כן הוכחה, ומסיבה זו בלבד זכאית האישה לסרב לחיות עם בעלה מבלי שתאבד את מזונותיה - התשובה היא שגם אלימות מילולית מצד הנתבע כלפי התובעת לא הוכחה. לתובעת היתה ההזדמנות לתאר את מעשי האלימות המילולית בתובענה שהוגשה בתיק תמ"ש 4590/98. תביעה זו הוגשה אמנם על ידה, אך היא נעזרה ע"י פרקליט, ואם לא טענה טענות מסוג זה בהזדמנות הראשונה כשהגישה את תביעתה לביהמ"ש, יש להסיק כי אלה כלל לא היו. אם כבר נטענה הטענה בתיק תמ"ש 4590/98 כי הנתבע "השליט בבית אווירת מורא ופחד עד כי התובעת 2 חוששת להמרות את פיו ומצייתת בדייקנות לכל פקודותיו". או טענה כגון: "הנתבע מתעמר נפשית בתובעת מס' 2 וזאת מתחילת נישואיהם". מה יותר פשוט מאשר לבסס טענות אלה על תשתית עובדתית כיצד הנתבע משליט מורא ופחד האם ע"י צעקות ו/או ע"י קללות, או ע"י הרס וחורבן, אך הדבר לא נעשה. ואם יטען הטוען שכתב התביעה אינו אלה מסגרת שניתן למלאו תוכן במסגרת שמיעת הראיות, הרי שהתשובה היא שגם במסגרת זו הדברים לא הוכחו. מסקנתי היא שגם אלימות מילולית לא הוכחה. 13. גם אם הנתבע הוא נכה על רקע נפשי, יכולתי להתרשם כי ביסודו הוא איש משפחה שניסה במשך שנים, על אף מצבו הנפשי, לבנות משפחה ולכלכל אותה בכבוד. 14. שוכנעתי, כי אי רצונה של התובעת לחיות עם הנתבע אינו נובע מאלימות פיזית ואף לא מילולית. יתכן, שהתובעת החליטה שאין היא רוצה להוסיף ולחיות עם בעל שהוא נכה על רקע נפשי, המטופל בבית חולים לחולי נפש. אך את מצבו ידעה התובעת בעת שנישאה לנתבע. אי אפשר לכפות על התובעת לחיות עימו אך בנסיבות אלה אין לחייב את הנתבע במזונות אשתו. 15. התובעת נחקרה על רצונה או אי רצונה לחיות עם בעלה. מחומר הראיות עולות המסקנות הבאות: א. התובעת נתנה את הסכמתה לפירוק השיתוף בדירה בתביעת בעלה. עיינתי בפרוטוקול ולא מצאתי כל הסתייגות מצד ב"כ האשה לפירוק. הדבר מוסיף לביסוס הטענה כי רצונה בפירוד. התביעה לפירוק הוגשה ע"י הבעל, זאת לנוכח הטענה בדבר מעשי האלימות והגשת התביעה לצו הגנה, שלטענת הבעל, הושתתה על טענות שקריות, טענה שהוכחה בסופו של דבר כנכונה. ב. הורי האשה רכשו את הדירה, ולטענת התובעת היא שכרה אותה מהוריה, ואלה מסרבים לאפשר לנתבע להתגורר בדירה, ולו רק כבר רשות. ג. הנתבע הציע לתובעת לבוא ולהתגורר בדירתו אשר שכר, אך בדירה זו אין היא מוכנה לגור משום היותה בת 2 חדרים, ומשום שאין היא מאובזרת בכלים חשמליים באותה רמה שהייתה בדירתם המשותפת, ערב הפירוד. ד. במסגרת תביעתה לשלום בית בבית הדין הרבני הוחלט להפנות את הצדדים לייעוץ נישואין, אך התובעת לא פנתה לייעוץ משום שדרשה כי הנתבע ישא בכל העלות. 16. לצורך חזרה לחיים משותפים דורשת התובעת מהנתבע את הבלתי ניתן מצידו להשגה. בעוד שהיא עצמה, העבירה את התמורה שקיבלה ממכירת הדירה להוריה, היא דורשת מהנתבע תנאים שאין הוא מסוגל לעמוד בהם. 17. לא יכולתי להגיע למסקנה אחרת מאשר לקבוע כי התובעת אינה רוצה לחיות עם בעלה. היא רוצה להתגרש ממנו, אך יחד עם זאת, היא רוצה שהנתבע יחוייב במזונותיה. ומשלא גילתה התובעת "אמתלא מבוררת" לסירובה לחיות עם בעלה, אין היא זכאית למזונותיה. 18. כאן המקום להדגיש כי לאחר שמיעת כל הראיות הסתבר שמלכתחילה לא היה מקום ליתן את צו ההגנה, ואילו היו הצדדים מתגוררים יחדיו, והדירה לא היתה נמכרת - הייתי מבטל את צו ההגנה. ד. מזונות קטינה 1. לצורך פסיקת מזונות הקטינה, יש לקבוע את צרכיה מול הכנסתו או כושר השתכרותו של הנתבע. 2. הפסיקה קבעה כי יכולתו של בעל ואב לשאת במזונות הזכאים להם, נקבעת לא רק מהכנסתו מעבודה, אלא גם ממקורות אחרים, כולל רכושו. ע"א 230/85 עמיצור נ' עמיצור פד"י מ(1) 151, 147. ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס פד"י לח(1) 151, 147. 3. חיובו של האב לזון את בתו, שהיא כבת 9, הנה חובה עפ"י תקנת חכמים. בהתאם לחובה זו האב חייב לספק את צרכיה ההכרחיים של הקטינה ואם יש ביכולתו עליו להוסיף מדין צדקה. ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז פד"י לו(3) 449, 461. ע"א 324/88 אדר נ' אדר פד"י מג(3) 347. 4. באשר לשאלת חיובה של האם במזונות הבת מדין צדקה, הרי שווה האם לאב, ובלבד שיש לה האמצעים הדרושים כדי לחייבה. ע"א 466/82 גרובשטיין נ' גרובשטיין פד"י לו(4) 157, 164. ה. הכנסתו או לחילופין כושר השתכרותו של הנתבע: 1. הנתבע הוכר כנכה ע"י משרד הבטחון בשיעור של 25%, וככזה הוא מקבל קיצבת נכות שהיתה ביום הגשת התביעה כ- 4,600 ש"ח לחודש. מספר תשלומים בשנה הוגדלו, לצורך תשלומי דמי הבראה והפרשים, כך שניתן לאמוד את הכנסתו החודשית בסך 4,750 ש"ח לחודש, נכון ליום הגשת התביעה. 2. בנוסף עבד הנתבע בעבודות מזדמנות על בסיס עבודה יומית. במועד חיובו במזונות זמניים הוא עבד בחברה "און ליין טאבו" בע"מ כ- 4 שעות ביום והשתכר סכום של כ- 1,400 ש"ח. 3. על בסיס הכנסה זו חוייב הנתבע לשלם למזונות התובעות, אשתו ובתו סך של 3,000 ש"ח לחודש. לאחר מתן ההחלטה הזמנית פוטר הנתבע מעבודתו בחב' "און ליין טאבו" בע"מ וכתוצאה מכך הוא עתר להפחתת החיוב במזונות התובעים עקב ירידה בהכנסתו. בבקשה הנ"ל ראיתי צורך להתערב בגובה החיוב, עוד בטרם שמיעת ההוכחות והחיוב הופחת לסך 2,600 ש"ח לחודש. 4. ב"כ התובעת טען כי לא היו אלה פיטורים כי אם התפטרות על מנת להפחית את ההכנסה, ובעקבות זאת את גובה החיוב, אך טענה זו נדחתה עפ"י הנימוקים שפורטו בהחלטתי מיום 5/5/99. 5. כבר בעת מתן ההחלטה הזמנית ציינתי כי הכנסתו של הנתבע מעבודתו הנוספת היא ארעית, וספק אם גם בכך הוא יוכל להתמיד עקב מצבו הרפואי. 6. "מאז פיטוריו מחב' און ליין טאבו בע"מ" אין הנתבע עובד. כשנשאל מדוע אין הוא מחפש עבודה, הוא השיב כי מצבו הנפשי הורע, בעקבות המשבר בחיי הנישואין והדיונים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית הדין הרבני. מכאן המסקנה שבתום הדיונים הוא יהיה מסוגל לחזור לעבודה ארעית ולהוסיף על הסכום שהוא מקבל כקיצבת נכות. 7. כאמור, בעבר עבד הנתבע בעבודות מזדמנות מספר שעות ביום. אני מניח שבעתיד יוכל הנתבע לעסוק בעבודות מזדמנות, אולם אין כל בטחון שהוא יהיה מסוגל לעבוד חודש עבודה מלא. לכן אקבע את יכולתו להשתכר סכום נוסף בסכום של עד 700 ש"ח לחודש כך שניתן לקבוע כי הכנסתו מקיצבת נכות יחד עם כושר השתכרותו בסך 4,750 ש"ח + 700 = 5,250 ש"ח לחודש ומסכום זה אפסוק את מזונותיה של הקטינה. ו. צרכי הקטינה: 1. בס' 20 לכתב התביעה פורטו צרכי התובעות והסכום הנדרש הוא 7,050 ש"ח. בעדותה, שניתנה בתצהיר, חזרה התובעת על אותם פרטי צריכה, והסכום לא השתנה. 2. משהסקתי כי הנתבע אינו חייב במזונות אשתו, הרי שחלק מפרטי הצריכה כלל לא רלוונטיים, ואת הסכום יש להתאים לצרכי הקטינה בהתאם לכושר השתכרותו של האב כפי שצויין לעיל. 3. למעלה מן הצורך, אציין כי מחומר הראיות הוכח, כי הנתבע לא היה מסוגל בשום מקרה להשתכר סכום נטו כדי לשלם לתובעות סכום של 7,050 ש"ח לחודש. 4. בטרם שאקבע את צרכי הקטינה יש לברר תחילה האם התובעת שוכרת את הדירה מהוריה. אם התשובה לכך היא חיובית, הרי שיש לחייב את הנתבע גם בהשתתפות במדור, בשיעור של 40% מדמי השכירות. לענין זה ראה ע"א 52/87 הראל נ' הראל פד"י מג(4) 201. 5. ב"כ הנתבע טוען כי התובעת לא שילמה עד כה להוריה עבור דמי השכירות, והיא גם לא תשלם דמי שכירות בעתיד, וכי חוזה השכירות הינו פיקטיבי, והעובדה שעד לשמיעת ההוכחות לא שילמה התובעת כל סכום עבור דמי שכירות, מוכיחה על היות השכירות פיקטיבית. מנגד, טוענת התובעת, כי דמי השכירות טרם שולמו להוריה כי אין ביכולתה לשלם את הסכום והיא מקווה שפסק הדין בתובענה ייטיב עימה וביהמ"ש יפסוק לזכותה סכום נוסף כדי שיהיה ביכולתה לשלם להוריה את דמי השכירות. 6. אין מחלוקת כי הורי התובעת קנו את הדירה. העובדה שהם מאפשרים לתובעת ולבתה להתגורר בדירה והם מתנהגים עימה "כרחם אב על בנים" אינה מהווה סיבה שלא לחייב את הנתבע בהשתתפות בדמי השכירות עבור הבת, כולה או חלקה. הדבר דומה למה שנפסק בפני ביהמ"ש העליון ונפסק בע"א 66.67/88 דקר נ' דקר, פד"י מג (1) 122, בעמ' 124-125: "בעניין המדור, טען המשיב, כי האישה מתגוררת עם ילדיה אצל הוריה בנתניה וטרם שכרה דירה אחרת. בכך אין, כשלעצמו, כדי לשלול זכות האישה למדור, שהרי אחרת תיקלע האישה למעגל שוטה. כל עוד לא יהא בידיה הכסף הדרוש, לא תוכל לשכור דירה לעצמה; על כן, יכולה פסיקת מזונות עבור מדור להקדים את שכירת הדירה הלכה למעשה. אך מובן, כי אם יסתבר, כי האשה איננה שוכרת דירה אלא ממשיכה לגור עם משפחתה, ייתם גם ההצדק לפסיקת פריט המדור במסגרת המזונות." ואם ההנחה היא כך במקרה שאישה וילדים מתגוררים בבית הוריה, על אחת כמה וכמה שהאישה והבת מתגוררות בדירה השייכת להוריה. 7. עקב מצבו הרפואי של הנתבע כעולה מחומר הראיות ומשום הקושי של הנתבע להשיג עבודה נוספת בשכר נאות, אין מקום לחייב את הנתבע לספק את צרכי בתו בצרכים שאינם הכרחיים. הלכה פסוקה היא כי את הצרכים ההכרחיים כלל אין צורך להוכיח. אני מעריך את צרכי הקטינה ההכרחיים, כולל השתתפות במדורה ודמי טיפולה, בסכום של 1,600 ש"ח לחודש ובסכום זה יחוייב האב. בנוסף לסכום הנ"ל תקבל האם את קיצבת המל"ל כך שהסכום שיעמוד לרשותה לסיפוק צרכי הקטינה הוא 1,760 ש"ח. 8. סוף דבר ניפסק כדלקמן: א) תביעת התובעת מס' 2 למזונותיה נדחית. ב) הנתבע ישלם למזונות בתו לידי אימה סך 1,600 ש"ח לחודש החל מיום הגשת התביעה, 19.10.98. הסכום צמוד למדד המחירים לצרכן שבסיסו פורסם ביום 15/10/98 והוא יעודכן מידי 3 חודשים מבלי לשלם הפרשי מדד בין עדכון לעדכון. כל פיגור בתשלום ישא הפרשי הצמדה מיום החיוב ועד לתשלום בפועל. ג) כל סכום ששולם לידי התובעת מס' 2 או שהופקד בחשבונה הוא בר קיזוז. סכום ששילם הנתבע ביתר יוחזר ב- 6 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 19/12/2000 ועד גמר התשלום. סכום שטרם שולם ישולם ב- 6 תשלומים שווים ורצופים החל מיום 19/12/2000 ועד גמר התשלום. ד) בנוסף תקבל האם את קיצבת המל"ל. ה) המשמורת על הבת פלונית תהיה לאם. ו) פקידת הסעד במקום מגורי האם מוסמכת עפ"י סעיפים 19 ו- 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב - 1962 לקבוע הסדרי ראיה בין האב לבתו, להרחיבם או לצמצמם, הכל לפי שיקול דעתה המקצועית. ז) הואיל ותביעת התובעת למזונות נדחתה אני מחליט שלא ליתן צו להוצאות ושכ"ט. מזונות