מהי הענקה אסורה ? במסגרת הליכי פשיטת רגל ניתן לפעול על פי סע' 96 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"מ- 1980, שעניינו ביטול הענקה אסורה, שביצע חייב, ללא תמורה, לפני שנעשה פושט רגל - המגמה הטמונה בהוראה זו היא מניעת הקטנת המסה של נכסי החייב מהם יכולים הנושים להפרע. סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1983 קובע כי חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל. סעיף 13 לחוק החוזים הנ"ל קובע כי חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל. סעיף 439 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, קובע כי הנותן מתנה או מוסר או מעביר או משעבד נכס מנכסיו - או גורם לאחת מאלה, בכוונה להונות נושה מנושיו, דינו - מאסר שלוש שנים. החלת עוולת הפרת חובה חקוקה בהתחשב באיסור הפלילי הנ"ל. סעיף 63 לחוק הירושה , תשכ"ה 1965 מאפשר הרחבת עזבון לצרכי פסיקת מזונות כאשר לא היה בעזבון כדי סיפוק מזונות לכל הזכאים ואזי רשאי ביהמ"ש לראות כחלק מן העזבון מה שנתן המוריש בלי תמורה נאותה שנתיים לפני מותו. סעיף 7 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג 1973 מאפשר לביהמ"ש להרחיב את בסיס האיזון כאשר בן זוג הוציא או התחייב להוציא נכס מרשותו בכוונה לסכל את זכותו של בן זוגו לאיזון, רשאי ביהמ"ש לראותו לצורך איזון המשאבים כאילו הוא עדיין של אותו בן זוג. להלן פסק דין בנושא הענקה אסורה: פסק דין התובענה 1. התובענה הוגשה לביהמ"ש המחוזי בדרך של המרצת פתיחה ובה עותרת התובעת (להלן: "האישה") ליתן פס"ד המצהיר כי נתבע 1 (להלן: "הבעל") הוא בעל זכויות החכירה בדירה אשר ברחוב החבצלת 22, יבנה, הידועה כגוש 4943 חלקה 36/1 (להלן: "הדירה"), הרשומה ע"ש נתבע 2, אחיו של הבעל (להלן: "הגיס"). כמו כן, עתרה כי ביהמ"ש יורה ללשכת רישום המקרקעין ברחובות לבטל את הרישום ע"ש נתבע 2 ולרשום את נתבע 1 כבעל זכויות החכירה בדירה. במסגרת אותו הליך, הגישה התובעת המרצה ובה ביקשה להטיל עיקול זמני על זכויותיו של נתבע 2 בדירה. מביהמ"ש המחוזי, הועבר התיק לדיון בבימ"ש זה, לאחר שנקבע שם בהחלטה מיום 8.4.97, כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבימ"ש לענייני משפחה. רקע עובדתי 2. התובעת ונתבע 1 נישאו זל"ז בשנת 1969 ולהם שישה ילדים. במהלך הנישואין התגוררו בדירה נשוא התביעה, הדירה נרכשה ונרשמה ע"ש הבעל, עוד בטרם הנישואין. במהלך הנישואים, בשנת 1973, הורחבה מדירה בשטח של 40 מ"ר לדירה בת 100 מ"ר + מחסן. 3. בשנת 87, לאחר 18 שנות נישואין, עזבה האשה את הדירה ביחד עם ששת ילדיהם, פתחה בהליכי גירושין כנגד בעלה והגישה תביעות שונות לקבלת זכויותיה, בין השאר הוגשה תביעה בעניין זכויותיה בדירה ובהסכם פשרה נקבע כי האשה זכאית לקבל 24% מהדירה. נתבע 1 שילם לתובעת את חלקה בדירה בשנת 94. 4. תקצר היריעה מלפרט את כל ההליכים המשפטיים שננקטו ע"י הצדדים, זה כנגד זה, בין בביהמ"ש ובין בביה"ד והנמשכים עד היום, אציין אך זאת כי במשך כ - 13 שנה סירב הנתבע ליתן גט לתובעת על אף החלטות המחייבות אותו במתן הגט. רק ביום 19.10.99 סודר הגט אלא שבכך לא תם ולא נשלם, שכן הנתבע הגיש מייד לאחר מכן, ביום 20.1.00, "בקשה לביטול הגט". 5. באחת התביעות, שהוגשה ע"ש האשה ביום 9.3.94 לבימ"ש שלום בנתניה, בת.א. 1978/94 ניתן ביום 1.5.96 פס"ד כנגד הבעל, המחייבו בתשלום כספי לאשה. האשה פתחה בהליכים לגביית החוב בהוצל"פ בתיק מס' 12-0683693-3, החוב בעת הגשת תביעה זו, נע בסביבות 140,000 ש"ח. 6. משביקשה האשה לבצע את פסה"ד ע"י מימוש דירת נתבע 1, גילתה בעת בדיקה בלשכת רישום מקרקעין, כי ביום 29.10.95, בעיצומם של ההליכים המשפטיים נגדו, העביר הבעל את זכויותיו בדירה, ללא תמורה, לידי אחיו, שלמה כהן, נתבע 2 (נסח רישום צורף כנספח א' להמרצת הפתיחה). המסגרת הנורמטיבית 7. ענייננו, לטענת התובעת, בעתירה לסעד מכח הוראות סעיף 34 (ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז1967- (להלן: "חוק ההוצאה לפועל") הקובע: " 34 (א) ... (ב) בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם" טענות הצדדים 8. לטענת התובעת, העברת הזכויות ע"ש נתבע 2 נעשתה על מנת שלא ניתן יהיה להפרע מהדירה במסגרת הליכי ההוצל"פ, רישום הדירה ע"ש נתבע 2 אינו אלא מצג שווא, כאשר נתבע 1 הוא בעל הזכויות האמיתי בדירה והוא אשר מחזיק ומתגורר בה גם בפועל. 9. לנתבעים טענות מקדמיות בנוגע לחוסר סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה וליתן סעדים כפי שהתבקשו ע"י האשה בתובענה. לגופו של עניין, טוענים, כי אבי המשפחה הוא זה שמימן את רכישת הדירה, הרחבתה ופדיון חלקה של התובעת, והוא זה שהחליט על העברתה לבנו, נתבע 2. לטענתם, האב הינו דמות דומיננטית, השולטת במשפחה, על פיו ישק דבר בכל הנוגע לילדיו ובייחוד בכל הנוגע לנתבע 1 שהוא בנו הבכור, על כן העברת הזכויות לנתבע 2 "לא היתה הברחת רכוש אלא העברה בתום לב על פי הוראות האב" (סיכומי הנתבעים, עמ' 7). סמכות עניינית 10. טענת הנתבעים כי בימ"ש זה חסר סמכות עניינית, אין לה על מה שתסמוך. סע' 33 לחוק ההוצל"פ אמנם קובע כי הסמכות לדון בתובענה כגון דא, נתונה לבית המשפט המחוזי, אולם בנסיבות בהן הסכסוך הינו בין בני משפחה ועילתו סכסוך בתוך המשפחה, יכול ותעלה הטענה כי הסמכות תהא נתונה לבימ"ש לענייני משפחה. דא עקא כי במקרה דנן, לא לנו להכריע בסוגיה זו שכן גם אם לשיטתו של ב"כ הנתבעים היה על האשה לפנות לבית המשפט המחוזי, הרי שבפועל כן עשתה ! אלא שמשם הועברה התובענה לדיון בפני בימ"ש זה על פי החלטה מיום 8.4.97, ומשכך לא תשמע ממילא טענה כנגד סמכותו העניינית של בית משפט זה וזאת לאור סעיף 79 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984. צו להעברת הליך, כמצוות הסעיף הנ"ל, מקנה סמכות שיפוט לביהמ"ש הנעבר ומהווה מעשה בית דין לעניין סמכותו. ביטול הענקות בתרמית 11. בענייננו בחרה התובעת במסלול של תובענה על פי סע' 34 (ב) לחוק ההוצאה לפועל, לפיכך התובענה תבחן לאורו, אולם אציין אך על קצה המזלג הוראות דין נוספות המתייחסות לתוצאות הענקה בתרמית בהקשרים הרלוונטים בהתאמה. א. במסגרת הליכי פשיטת רגל ניתן לפעול על פי סע' 96 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) התש"מ1980-, שעניינו ביטול הענקה, שביצע חייב, ללא תמורה, לפני שנעשה פושט רגל - המגמה הטמונה בהוראה זו היא מניעת הקטנת המסה של נכסי החייב מהם יכולים הנושים להפרע. ב. סע' 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1983 קובע כי חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור - בטל. ג. סע' 13 לחוק החוזים הנ"ל קובע כי חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל. ד. סע' 439 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, קובע כי הנותן מתנה או מוסר או מעביר או משעבד נכס מנכסיו - או גורם לאחת מאלה, בכוונה להונות נושה מנושיו, דינו - מאסר שלוש שנים. ה. החלת עוולת הפרת חובה חקוקה בהתחשב באיסור הפלילי הנ"ל. ו. סע' 63 לחוק הירושה , תשכ"ה1965- מאפשר הרחבת עזבון לצרכי פסיקת מזונות כאשר לא היה בעזבון כדי סיפוק מזונות לכל הזכאים ואזי רשאי ביהמ"ש לראות כחלק מן העזבון מה שנתן המוריש בלי תמורה נאותה שנתיים לפני מותו. ז. סע' 7 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג1973-, מאפשר לביהמ"ש להרחיב את בסיס האיזון כאשר בן זוג הוציא או התחייב להוציא נכס מרשותו בכוונה לסכל את זכותו של בן זוגו לאיזון, רשאי ביהמ"ש לראותו לצורך איזון המשאבים כאילו הוא עדיין של אותו בן זוג. ע"א 8789/96 פולק נ' פולק (טרם פורסם) את סע'ק ג' לעיל השווה ל -ע"א 245/81 סולטאן נ' סולאטן, לח (3) 169 יוער כי ככלל קיימת שאלה אם זכאי מי שלא היה צד לחוזה והחוזה גם לא נעשה לטובתו לטעון לבטלותו או לתבוע ביטולו. שאלה זו לא תשאל כאשר ניתן להגיש תביעה שכזו בהתאם לאחד מסעיפי החקיקה הספציפיים שמאפשרים זאת, כמו בענייננו סעיף 34 (ב) לחוק ההוצל"פ. הרציונאל להוראת סעיף 34 (ב) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז - 1967 12. סעיף 34 (ב) לחוק ההוצל"פ קובע מנגנון אשר נועד לפתור מצבים בהם חייבים יוצרים מצג שווא לגבי מקרקעין, אשר שייכים להם למרות שאינם רשומים על שמם (אלא ע"ש צד ג') והוא במהותו "הרמת מסך מעבר לזכויות קנייניות רשומות". ע"א 4/84 שטאל נ' עימדר מג (1) 265, 272 מטרתו של סעיף 34 (ב) לחוק ההוצל"פ הוא לסייע בידי נושים, ולייעל את הגביה, במקרים בהם חייבים מבריחים את רכושם. היקפו של ההסדר בסעיף זה מוגבל לסיטואציה שבה מתקיימים הליכי הוצאה לפועל לשם אכיפת פסק דין. המ' 3149/96 (י-ם) אביחלק (פושט רגל) נ' אביחלק, דינים מחוזי, כרך כ"ו 661. הווי אומר: "הזכות להגיש תובענה לפי סע' 34 (ב) לחוק ההוצאה לפועל ניתנה רק בידיו של "זוכה" נגד "חייב": דהיינו רק "במסגרת הליך קיים לביצוע פסק דין ידוע, שנפתח בידי זוכה ידוע כלפי חייב ידוע, ושהליכי ביצועו בהוצאה לפועל כבר התחילו" (כדברי כב' השופט א' מצא בדעת רוב - בדיון בשאלה שממנה ניתן להקיש לעניננו - בע"א 4199/97 אוריאלי נ' סמואל (טרם פורסם); כן ראו ד' בר - אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה רביעית, 1998) בע"מ 304 ב')." ע"א 8798/96 פולק נ. פולק הנ"ל 13. בענייננו, על פי העובדות המפורטות בכתב התביעה והמקימות את עילת התביעה, נראה כי עסקינן בהליכי הוצאה לפועל שהתחילו, המתנהלים בין האשה - "זוכה ידוע", לבעלה - "חייב ידוע" במסגרת "הליך קיים" מס' 12-06836-93-3, אשר "נפתח" ע"י האשה לצורך ביצוע "פס"ד ידוע" בת.א. 1978/94. אומנם התובעת לא ציינה בתובענה כי זו מוגשת עפ"י סע' 34 ב' לחוק ההוצל"פ אולם עפ"י תק' 74 (ב) לתקנות סד"א : " מותר להביא בכתב טענות כל הוראת דין שהטוען מתכוון להסתמך עליה, אך אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראות דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו". (הדגשה של: צ. צ.) סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה חמישית, אורי גורן, עמ' 62. וכן השווה ל - ע"א 4199/97 אוריאלי נ. סמואל (טרם פורסם). העובדות הנדרשות לצורך הקמת עילת תביעה על פי סע' 34 ב' לחוק ההוצל"פ פורטו כאמור במלואן בסעיף 6 לתובענה, ועל כן באם ישתכנע ביהמ"ש כי הדירה היא אכן של הבעל ולא של נתבע 2, כפי הרישום, הרי שיוכל להעניק לה סעד הצהרתי כבקשתה. ברי, כי בדיקת הזכאות לסעד ע"פ סעיף 34 (ב) לחוק ההוצל"פ תבחן רק בהתקיים הליך ספציפי בהוצל"פ. אולם, לכשינתן פסה"ד ההצהרתי, הרי שהוא תקף לכולי עלמא, וניתן יהא לממש את הנכס גם במסגרת הליכי גביה אחרים ונוספים. 14. מטרת סע' 34 לחוק ההוצל"פ, היא להאבק בחייבים המוסיפים לשלוט ברכושם ולנהוג בו מנהג בעלים, אך מסתירים את בעלותם ע"י יצירת מצג שונה במרשם. יעדו של הסע' הנ"ל הוא יעילות הגבייה וכנגדו ניצבת זכות הקניין הקבועה בסע' 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. בהתנגשות שבין השניים, גובר האינטרס של יעילות הגבייה שכן זכות הנושה לגבות את חובו היא תכלית ראוייה והולמת את ערכי מדינת ישראל (אינטרס שלטון החוק שעניינו בקיום פסקי דין) וגם דרישת "המידתיות" מתמלאת - היינו - הפגיעה היא "כנדרש" לשם השגת התכלית הנ"ל. ה.פ. (ת"א) 1823/92 בנק דיסקונט נ' סבג, פ"מ תשנ"ו (3), תשנ"ו 1996, 421 האיזון אם כן, צריך להיעשות במישור הראייתי. המישור הראייתי 15. סע' 34 (ב) לחוק ההוצל"פ נוקט בלשון מפורשת המטיל את נטל השכנוע על כתפי התובעת "בית משפט רשאי.. לאחר ששוכנע"... על התובעת לשכנע את ביהמ"ש הן בטענתה כי נתבע 1 הינו הבעלים בדירה, והן כי נתבע 2 איננו הבעלים בדירה. 16. הנטל המוטל על התובעת הוא בשניים: גם נטל השכנוע וגם נטל הבאת הראיות, והנטל הוא כבד. ההכבדה מתחייבת מהאינטרס של שמירה על זכות הקניין, אך יחד עם זאת יש לזכור כי עסקינן ברמת הוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, שדי כדי שתטה את מאזן ההסתברות לטובת התובע, להבדיל מרמת הוכחה גבוהה יותר הנדרשת במישור הפלילי. הוצאה לפועל הליכים והלכות, בר אופיר (מהודרה רביעית 1988) עמ' 304. 17. המשפט האנגלו-אמריקני פיתח כללים המשמשים אמות מידה להפעלת סע' 34 (ב) Badges of Fraud - כללים אלו הן "חזקות שבעובדה" שכאשר התשובה עליהן חיובית הם מהווים "אותות מרמה", ככל שמצטברים אותות אלו כך עובר הנטל לנתבעים להפריכם ולהראות את תום ליבם של מבצעי העסקה. האותות הם: חדלות פרעון של מעביר הבעלות, קשרים בין המעביר לנעבר, איום של תביעה, חשאיות, חריגה מדרכם המקובלת של עסקים, העברת כל נכסי החייב, שמירת הנאה למעביר, שמירת החזקה בנכס בידיו. הוצאה לפועל הליכים והלכות, שם בעמ' 304 ב' ה"פ (ת"א 1823/92) בנק דיסקונט נ' סבג הנ"ל הראיות בענייננו 18. במקרה שלפני מצאתי כי אותות המרמה מתקיימות כולן כאחת: א. חדלות הפרעון של מעבר הבעלות לטענת נתבע 1 לא נותר לו דבר מכספי הפיצויים, אין לו דבר חוץ מביטוח לאומי בסך 1400 ש"ח לחודש, בגלל קנאת התובעת הינו חסר רכוש היום, ובכספי החסכונות מימן עורכי דין שהאשה גררה אותו אליהם, וגם חי מהם. (ח.נ. 24.3.99, 17 ). זאת ועוד, הנתבע טוען במפורש בסע' 17 לתצהיר עדותו הראשית כי אין בידו לשלם את הסכום הפסוק בפסה"ד נשוא תובענה זו. יצויין, כי האמור בסע' 17 הנ"ל מתייחס ספציפית לטענת האישה בסעיף 9 לתצהירה שבו נטען כי נתבע 1 לא קיים חיוביו ולא שילם את החוב הפסוק הננקט בהליך ההוצל"פ הספציפי בו עסקינן. מכאן למדנו כי נתבע 1 מלכתחילה דאג לחדלות פרעון. ב. קשרים בין מעביר לנעבר הנעבר - נתבע 2, הינו אחיו של המעביר - נתבע 1. איום של תביעה ג. העברת הזכויות בוצעה בעיצומם של הליכים משפטיים בין הצדדים ובעיצומו של ההליך הספציפי נשוא התביעה - התביעה הוגשה ביום 9.3.94, פס"ד ניתן ביום 1.5.96 ואילו הזכויות בדירה הועברו ביום 29.10.95. עוד טוען הנתבע בסע' 17 לתצהירו "אשתי רודפת ורדפה אחריי וגרמה לי הוצאות משפטיות כבדות". ד. חשאיות הזכויות בדירה הועברו ללא ידיעת התובעת שגילתה זאת רק כשביקשה לנקוט הליכי גבייה - ב"כ התובעת ביקשה בהוצל"פ להתמנות ככונסת נכסים על הדירה לצורך מימושה ( נספח יב' לתצהיר עדות ראשית של נתבע 1 ) וכשהתבקשה ע"י ראש ההוצל"פ להמציא נסח רישום, התברר לה כי הזכויות הועברו לנתבע 2. ה. חריגה מדרכם המקובלת של עסקים הזכויות הועברו ללא תמורה, בעוד שהדרך המקובלת היא מכר הזכויות בדירה בתמורה. האמור נכון בעיקר כאשר לנתבע 1 אין כל רכוש נוסף ואין לו קורת גג אחרת, בעוד שלנתבע 2 בית ביתיר שם מתגורר עם משפחתו. ו. העברת כל נכסי החייב ככל הידוע, אין לנתבע 1 נכסים נוספים הרשומים על שמו חוץ מאותה דירה שהועברה לנתבע 2 . ז. שמירת הנאה למעביר, שמירת החזקה בנכס בידיו נתבע 1 ממשיך להתגורר בדירה ולעשות בה שימוש כבעלים בדיוק באותה מידה כפי שעשה קודם להעברת הזכויות בדירה ובתקופת המגורים המשותפים עם התובעת. הנתבע 1 אינו משלם שכ"ד ולאחרונה ממש אף השקיע כספים בשיפוץ הדירה (ח.נ. לנתבע עמ' 20, 24.3.99, ח.נ. לתובעת עמ' 3, 15.2.99). לכשנמצאו כל אותות המרמה, עובר הנטל לנתבעים להפריכם ולהוכיח את תום ליבם. 19. נתבע 1 טוען, כי העביר את הזכויות בדירה לאחיו, ללא תמורה, בהוראות אביו "הבית הוא של אבא, כשאבא נותן הוראה אנו עושים מה שהוא מבקש" (חקירה נגדית), על טענה זו חזר נתבע 2 "משום שהוא (האב) הבעלים למעשה" (הערה שלי צ.צ.) (סעיף 40 לתצהיר עדות ראשית של נתבע 2). מייד ייאמר כי עדות הנתבעים ואביהם הייתה בלתי אמינה לחלוטין, בעוד התובעת עשתה עלי רושם אמין. 20. אבי התובעים הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי מימן את רכישת הדירה עוד טרם נישואי נתבע 1. זאת ועוד, בשנת 73, כאשר הורחבה הדירה, עזר לנתבע 1 ושילם כ - 20,000 לירות ובשנת 94 כאשר ניתן פס"ד לפיו על נתבע 1 לשלם לתובעת בגין חלקה בדירה סך של 33,600 דולר, הוא (האב) נתן את הכסף. ומדוע הועברה הדירה מנתבע 1 לנתבע 2? "כיוון שאני המממן בכל הזמן, והדירה למעשה רכושי, הוריתי לבני נתן להעביר את הדירה על הבן שלמה" (סעיף 5 לתצהיר עדות ראשית), ולגרסת נתבע 1: "הבית הוא של אבא כשאבא נותן הוראה אנו עושים מה שהוא מבקש". סתם כך, ללא כל נימוק. הוראה זו תמוהה ביותר ואינה הגיונית, התמיהה מתעצמת בעיקר לאור העובדה כי לנתבע 1 אין כל רכוש אחר ואילו לנתבע 2 בית בישוב יתיר, שם מתגורר עם משפחתו, ומדוע יקפח האב דווקא את נתבע 1, סתם כך לפתע פתאום, לאחר שתמך בו כל כך הרבה לטענתו, תמיכה שאף אחד מכל שאר האחים (10) לא זכה בה וזאת בזכות היות נתבע 1 בנו בכורו (ח.נ. לאב, עמ' 8, מיום 24.3.99) - מה קרה אם כן? התשובה: "בגלל שאני ממנתי אותו, היה לי כוח לקחת אותו ונתתי הוראה שימסור את זה לאח שלו" ולשאלה "למה", ענה: "כי זה פקדון אצל אח שלו ואם אני אצטרך לאח השני אני יעביר את זה לאח השני" (ח.נ. לאב, עמ' 10, 24.3.99), גם תשובה זו עדיין לא מבהירה לשם מה הועברה הדירה, שהרי "הפקדון" יכול היה להישאר אצל נתבע 1. את התשובה ניתן למצוא בדברי נתבע 2 (חקירה נגדית עמ' 4, 24.3.99). "ש. אם אביך ממן את רוב הדירה ונאלץ להמשיך לממן, היות וכעס על מה שקורה, למה לא הורה לנתן להעביר את הדירה על שמו והורה להעביר את הדירה על שמך? ת. אני יותר בטוח מנתן (נתבע 1) במצבו היום". (הערה שלי צ.צ.) 21. מייד ייאמר, כי אינני סבורה שהאב מימן את הדירה וכי יש לו שליטה עליה או שהיא "רכושו" או שיש לו "בעלות" כהגדרת הנתבעים ואביהם (כפי שיפורט להלן). כך גם אינני מאמינה לאידיליה המוצגת ע"י בני המשפחה כאילו כולם, ובעיקר נתבע 1, קיבלו בשיוויון נפש והכנעה את הוראת האב להעביר את הדירה מנתבע 1 לנתבע 2 באופן שנתבע 1 נותר קרח ללא כל רכוש. ההעברה לנתבע 2 נעשתה על כן מסיבה אחת בלבד, להבריח את הדירה מנושים פוטנציאלים מפני שהוא "יותר בטוח מנתן במצבו היום". יצויין כי אותה צייתנות לאב, שמנסה להציג נתבע 1, לא חלה משום מה, כאשר האב ניסה לשדלו ליתן גט לתובעת (חקירה נגדית לאב, עמ' 10, 24.3.99, חקירה נגדית לתובעת, עמ' 3, 15.2.99). 22. יצוין כי הנתבעים ואביהם לא הצליחו להחליט האם הדירה הועברה בתמורה או ללא תמורה. בחקירת יכולת מיום 2.7.98 (נספח ח' לתצהיר נתבע 1) אמר הנתבע "מכרתי את הנכס בדירה שגרתי עם אשתי, זה היה בשנת 94, אני לא זוכר כמה קיבלתי". אח"כ ביקש לתקן פרוטוקול ולכתוב "אני לא קיבלתי תמורה". דא עקא כי בתצהיר עדות ראשית שוב חוזר "הכן ולא" בסעיף 19 הצהיר - "אני גר בדירה... אני לא נתתי מתנה אלא אבי שהוא מממן הדירה" ובסע' 22 "ההעברה ללא תמורה נעשתה כך על פי ייעוץ... למרות שבפועל הייתה תמורה". מסעיף 6 לתצהיר נתבע 2 גם משתמע שהייתה תמורה ואילו ההעברה ללא תמורה הייתה מטעמי חסכון בלבד, לעומת זאת בחקירתו טען באופן נחרץ שמעולם לא שילם כל תמורה. 23. כאמור, אינני מאמינה שהאב מימן את הדירה, את הרחבתה ואת פדיון חלקה של התובעת, ועל כן הוא בעליה. טענה זו היא מופרכת, הדירה הייתה רשומה על שם נתבע 1, הרישום מהווה ראייה חותכת לתוכנו (סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-). כדי לסתור ראיה זו אין די להפריח טענות באוויר, ואין די לטעון שהאב מימן את רכישת הדירה, ממן את הרחבתה ומימן גם את תשלום חלקה של האישה, כל זאת, מבלי שתובא ולו אסמכתא אחת לאמת כי מקור המימון היה ממנו. נטען ע"י האב כי המקור בא מ"הבלטות" (ח.נ. עמ' 11, 24.3.99) - עם כל הכבוד זו אינה אסמכתא. 24. זאת ועוד, פסה"ד שניתן בה.פ 664/91 (מש9/) מהווה מעשה בי"ד לגבי הזכויות בדירה ובו נקבע כי לאישה 24% ולבעל 76%. בפס"ד נוסף שניתן בהסכמה ביום 2.7.94 בת.א. 1634/93 נקבע כי נתבע 1 ירכוש את חלקה של התובעת (24%) בסך של 33,600 דולר (נספח א' לתצהיר עדות ראשית של התובעת) ואף נחתם שטר מכר ביום 22.11.94 בהתאם (נספח א' לתצהיר עדות ראשית של התובעת). כל הנ"ל מהווה מעשה בי"ד באשר לזכויות הבעלות של נתבע 1 בדירה, ובנסיבות אלו לא תשמע טענה בעלמה כי "הבית של האבא" מבלי שתובא כאמור ולו אסמכתא אחת להוכחת הטענה. 25. ודוק! האב היה איש קשה יום, עבד במכולת קטנה מבוקר עד ערב לפרנסת עשרת ילדיו, לאף אחד מהם לא רכש דירה, אלא רק "קצת מתנות" (ח.נ. עמ' 6, 24.3.99). במקרה דנן לא די שנטען כי האב רכש עבור נתבע 1 את הדירה, אלא גם הוסיף ושילם לאחר נישואיו את הרחבת הדירה וגם מימן את רכישת חלקה של התובעת ע"פ פס"ד בשנת 94. כל זאת כאשר אף אחד מהילדים האחרים שלו לא זוכה בנדיבות שכזאת וגם האב אינו מאפשר לעצמו מגורים בתנאים מרווחים שהרי הוא בעצמו התגורר עם עשרת ילדיו, במצוקה, בדירת חדר וחצי, ורק לימים הרחיבה שלב אחר שלב. (חקירה נגדית לאב, עמ' 3, 24.3.99, חקירה נגדית לתובעת, עמ' 5, 15.2.99). 26. במש17/ (צורף לעדות ראשית של התובעת) כותב הנתבע לטוען הרבני שייצג אותו "על הבית שילמתי 47 אלף דולר", "שילמתי" ולא אבי שילם. הנתבע עבד כ - 3 שנים לפני נישואיו (חקירה נגדית, עמ' 15, 24.3.99), והוא מעיד על עצמו שהיה בחור מצליח ומשכיל (חקירה נגדית עמ' 17, 24.3.99) כך שיכול היה לחסוך במשך כ - 3 שנים, במשכורת סבירה, את הסכום הנ"ל הדרוש לרכישת דירה בת חדר וחצי ביבנה, יתכן גם כי השלים מעט את החסר באמצעות הלוואה, או ע"י עזרה מסוימת מאביו. 27. אין חולק כי התובעת ונתבע 1 הרחיבו את הדירה, במהלך הנישואין, בשנת 1973, מדירה בת 40 מ"ר בת חדר וחצי, לדירה בשטח של 100 מ"ר לפחות + מחסן בחצר, לצורך כך נטלו בשנת 1973 משכנתא (תצהירי עדות של שני הצדדים), וחזקה שהם גם החזירו את התשלומים, בעוד שע"פ עדותה האמינה של התובעת בקשתם לסיוע מהאב נדחתה (ח.נ. עמ' 5, 15.2.99) לטענת האב ונתבע 1, האב נתן לצורך הרחבת הדירה סך של 20,000 לירות וגם עזר בהחזרי המשכנתא - הטענה הינה סתמית - לא הובאה כל אסמכתא לתשלום כלשהו ע"י האב, לא 20,000 לירות ולא החזר משכנתא. בהעדר אסמכתא, ולאור מצבו הכלכלי של האב אינני מאמינה לאב, גם לא לנתבע 1. אין כל הגיון בכך שאב יעזור לנתבע 1 להרחיב דירתו, כאשר לו עצמו דירה קטנה מלהכיל את משפחתו, ולילדיו האחרים נתן רק מתנות (חקירה נגדית לאב, עמ' 6, 24.3.99). יצויין כי האב, שאינו זוכר כמה עלתה הדירה בעת רכישתה, זוכר היטב כי כ - 4 שנים לאחר מכן נתן לצורך הרחבתה סך של 20,000 לירות. (ח.נ., עמ' 6 ו - 9, 24.3.99). "אני זוכר, מי שנותן הוא זוכר, ומי שלוקח הוא שוכח" (ח.נ. עמ' 9, 24.3.99), והנה לטענתו מימן את רכישת הדירה ומשום מה לא זכר בכמה! גם התובעת העידה כי מעולם לא שמעה שהאב נתן לנתבע 1 כסף לקנות דירה (חקירה נגדית, עמ' 7, 31.12.98). לטענת התובעת הרחבת הדירה עלתה כ - 40,000 לירות בשנת 73. 30,000 לירות מתוכן מומנו ע"י משכנתא והסך הנוסף מתמורה שקיבלו ממכונית שנמכרה והלוואה מאדם בשם כילאב. התובעת מכחישה שקיבלו 20,000 לירות מהאב (חקירה נגדית, עמ' 16, 4.1.99). 28. עוד טוענים נתבע 1 והאב, כי התשלום בסך של 33,600 דולר ששולם ע"י נתבע 1 לתובעת, בגין חלקה בדירה על פי פס"ד מיום 2.7.94, מומן ע"י האב. לעומת זאת, לגרסת התובעת, נאמר לה מפי התובע שהוא עושה מאמצים כבירים לשלם לה את חלקה (ח.נ. עמ' 4, 12.2.99). האב טוען כי שילם סכום זה מכספי ביטוח חיים שקיבל בשנת 79 שהופקדו בבנק (חקירה נגדית עמ' 9-10, 24.3.99), מכאן שניתן היה להוכיח זאת ללא קושי - אלא שזאת לא נעשה ובהעדר אסמכתא אינני מאמינה גם לגרסה זו. ויצויין כי באותה עת קיבל נתבע 1 פיצויים, לדבריו בסך - 80,000 ש"ח - בהחלט ייתכן כי עשה בהם שימוש לצורך התשלום לתובעת. 29. עוד נראה תמוה, להעברת זכויות הנטענת כתמימה, מדוע הנתבעים טרחו לרשום הערת אזהרה לטובת נתבע 2, ביום 6.7.95, כאשר הבעלות נרשמה ביום 29.10.95 (נ2/), מה הדחיפות? ולשם מה בכלל לרשום הערת אזהרה כאשר מדובר בהעברה ללא תמורה המושתת על יחסי אמון - האם לא לצורך חסימת הדרך בפני נושים? 30. לנתבעים, אח נוסף, צפניה. מהחקירה הנגדית של האב, עולה, בהעדר הכחשה (חקירה נגדית, עמ' 7, 24.3.99), כי גם צפניה ניהל הליכים משפטיים כנגד אישתו ובמסגרת זו נחלץ האב גם לעזרתו באותה שיטה, בטענה, שקנה לצפניה את הבית. 31. מן המקובץ עולה כי הנתבעים נכשלו מלהוכיח שהאב הוא המממן והבעלים של הדירה. ההיפך הוא הנכון, הוכח שהאב לא מימן ולא יכול היה לממן את רכישת הדירה, הרחבתה ופדיון חלקה של התובעת. ניסיונם של הנתבעים להסתתר מאחורי הטעון כאילו פעלו בהוראת אביהם שמימן את הדירה, שולל לחלוטין את תום ליבם. סוף דבר 32. מכל האמור לעיל, שוכנעתי, שנתבע 1, הוא הבעלים של הדירה, הגם שאינו רשום כבעלים. מסקנתי זו התקבלה לאחר שמצאתי שהתקיימו כל "אותות המרמה" ולאחר שהנתבעים, לא רק שלא הצליחו להוכיח את תום ליבם בבצעם את העברת הזכויות, אלא שהוכח כאמור ההיפך הגמור מכך. היגיון הדברים וניסיון החיים בנוסף לראיות שפורטו לעיל, אינם מתירים מקום לספק - נתבע 1 הבריח את הדירה ורשם אותה ע"ש נתבע 2 על מנת להתחמק מתשלום חובותיו לתובעת. נסיונם של התובעים לאחר שהתגלה הדבר על ידי התובעת להציג מצג כוזב כאילו נתונים הם לשליטתו ופעלו בהוראתו של האב אשר מימן את הדירה - נכשל. אמירות סתמיות שאינן נתמכות באסמכתאות כלשהן, אינן מתיישבות עם ההגיון ואינן נותנות מענה הולם לכל אותות המרמה שהוכחו, כמו גם שוללות כאמור לחלוטין את תום ליבם של הנתבעים 33. לפיכך, התביעה מתקבלת. מוצהר בזאת כי נתבע 1 הינו בעל הזכויות בדירה הידועה כגוש 4943 חלקה 36/1 ברחוב חבצלת 22, יבנה. ניתן בזה צו ללשכת רישום מקרקעין לבטל את רישום הזכויות בדירה הנ"ל ע"ש נתבע 2 ולרשום את נתבע 1 כבעל הזכויות בדירה. הנתבעים ביחד ולחוד ישאו בהוצאות ושכ"ט ב"כ התובעת בסך כולל של 20,000 ש"ח + מע"מ. הסכום נושא הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק עד התשלום המלא בפועל. ביטול הענקה (פשיטת רגל)