היתר המצאה מחוץ לתחום

כאשר לא ניתן לבצע מסירת כתבי בי דין בארץ, באחת הדרכים הקבועות בתקנות, נזקק בית המשפט להמציא את ההזמנה מחוץ לישראל. רשות זו תוכל להינתן במקרים המפורטים בתקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, ללא רשות זו אין תובע רשאי לבצע המצאה מחוץ לתחום. מקום בו הומצאה הזמנה שלא כדין, לרבות מקרה בו מתברר כי התביעה הנדונה אינה כלולה לפחות באחד המקרים המפורטים בתקנה 500, הרי שלמעשה לא קנה בית המשפט סמכות לדון בתביעה. להלן החלטה בנושא היתר המצאה מחוץ לתחום: החלטה 1. מבוא בפני בקשה להורות על ביטול היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט. היתר זה ניתן במסגרת המרצה מס' 058074/97 והוא מתייחס לכל מסמכי בי-דין הכרוכים בתביעת המשיבה לסעד הצהרתי, חלוקת רכוש וכספים ומתן חשבונות (תמ"ש 026072/97). הבקשה מתבססת על שתי טענות: א. בימ"ש זה אינו מוסמך לדון בתובענת המשיבה. ב. בימ"ש זה אינו הפורום הנאות לדון בתובענה. הצדדים ניהלו מו"מ לפשרה במשך תקופה ארוכה, ובקשו מביהמ"ש לעכב החלטתו. סיכומים אחרונים הוגשו ביום 31.8.99, לאחר שב"כ הצדדים לא הגיעו להסכמות כלשהן. 2. רקע עובדתי (כפי שמציג אותו כל אחד מבעה"ד) המבקש והמשיבה הינם יהודים, אזרחי אנגליה. הם נישאו באנגליה בשנת 1979, (לטענת המבקש בנישואין אזרחיים ולטענת המשיבה כדמו"י), והתגרשו זמ"ז ביום 17.9.92 בפני ביהמ"ש העליון לעניני משפחה בלונדון. חייהם המשותפים התנהלו באנגליה. לטענת המבקש, המשיבה מעולם לא היתה אזרחית ישראלית, וכל חייה התגוררה באנגליה. הוא עצמו איננו אזרח ישראלי מזה שנים, והוא מתגורר באנגליה 30 שנה. לטענת המשיבה, המבקש ויתר על אזרחותו הישראלית רק בשנת 1995, וזאת במסגרת מאבקי הגירושין שניהל עימה. עוד טוענת המשיבה כי "עדיין מופיע זכרו (של הנתבע) במרשם האוכלוסין, כתושב רחוב …… בת"א". תביעתה של המשיבה, אשר הוגשה לבימ"ש זה, מתייחסת לשווי הרכוש כדלקמן: א. דירה בת שלושה חדרים, ברח' …. בתל-אביב, הידועה כגוש … , חלקה … תת חלקה (להלן: "דירה א'…"). ב. דירה בת חמישה חדרים, ברח' …בהרצליה, הידועה כגוש… חלקה …, תת חלקה (להלן: "דירה ב' …"). לטענת המשיבה, דירות אלה נרכשו מכספיהם המשותפים של בנה"ז, לאחר שהמבקש לקח משכנתא מבנק למשכנתאות בלונדון ונמלט לישראל. בעקבות זאת, פונו המשיבה והבנות מן הדירה. יצויין עוד כי לטענת המשיבה, גובה המשכנתא שלקח המבקש בגין הדירה קרוב לגובה שווי השוק שלה. נכון ליום התביעה, אף אחת מהדירות האמורות לא נמצאה בבעלותו של המבקש, ולפיכך, תבעה המשיבה את מחצית שווין ולא את מחצית הזכויות בהן. הזכויות ב"דירה א" הועברו במסגרת הסכם, שהצדדים לו הינם המשיבה מחד, והמבקש, אחותו ובעלה מאידך. הסכם זה אושר בביהמ"ש המחוזי בת"א ביום 5.6.97 (להלן: "הסכם הפשרה"). בהסכם זה, התחייב גיסו של המבקש לשלם למשיבה "סך של 175,000 ש"ח (בנוסף לתשלום הסך של 236,000 ש"ח אותם שילם עד כה בתיק ההוצל"פ)" , ונקבע כי: "תשלום זה הינו לסילוק סופי ומוחלט של תביעותיה של המשיבה" (סעיף 2 א' להסכם הפשרה). עוד נקבע לענין תשלום זה, כי הוא "יהווה תשלום מראש של מזונות הקטינות עד הגיעם לגיל 18 ועד בכלל" (סעיף 2 ד'). עפ"י ההסכם גיסו של המבקש "יוכל להעביר על שמו את הדירה…בת"א, ו"המשיבה" תהא מנועה מלטעון לזכויות כלשהן לגבי דירה זו..." (סעיף 2 ה' להסכם). ואולם, בסעיף 4 להסכם הודגש כי " "המשיבה" שומרת לעצמה את הזכות לתבוע את "המבקש" בכל תביעה כספית או רכושית אחרת פרט לזכויות הקנייניות בדירה "א", בכל ערכאה מתאימה בארץ או בחו"ל בגין כספים אשר שימשו את "המבקש" או שימשו לרכישת הדירה "א" ו/או לרכישת הדירה "ב" בהרצליה ו/או כל סכום כספי אחר המגיע מ"המבקש", ובלבד שהמשיבה מתחייבת בזאת שלא לעתור לקבלת סעד זמני או קבוע אשר עשוי למנוע מז' (גיסו של המבקש), לקבל לבעלותו הבלעדית את הדירה "א" ת"א". גם "דירה א" נמכרה עובר להגשת התביעה. 3. הטענות המשפטיות א. תחולת תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- (להלן: "תסד"א) לטענת המשיבה, תביעתה נכנסת בגדר אחת החלופות של תקנה 500 לתסד"א. תקנה 500 (1) - "מבקשים סעד נגד אדם שמקום מושבו או מקום מגוריו בתחום המדינה". לטענת המשיבה, המדובר בבע"ד אשר היה ישראלי עד לשנת 1995 וגם כיום רשום במירשם האוכלוסין. לטענתה, המבקש התגורר בישראל, תקופה ארוכה, ורק על מנת להימנע מהדין ומהחוק אינו נמצא בישראל באופן קבוע. לטענת המשיב, תקנה זו אינה חלה בעניננו, וזאת לנוכח העובדה כי מרכז חייו, מקום מגוריו הרגיל, מקום עבודתו הרגיל, ומקום המצאות משפחתו - כולם הינם באנגליה ולא בישראל בה הוגשה התובענה. תקנה 500 (2) - "נושא התובענה הוא כולו מקרקעין המצויים בתחום המדינה". לטענת המשיבה, תקנה זו חלה גם כאשר התובענה מתייחסת לתמורת מכירתם של נכסי המקרקעין. וזאת כאשר נכסי המקרקעין נרכשו מכספים משותפים אשר מחציתם נתבעים בכתב התביעה. לטענת המבקש, נשוא התובענה כלל אינו מקרקעין, אלא המדובר בתביעה כספית גרידא. לטענתו, תביעות כספיות הקשורות במקרקעין, הינן תביעות כספיות רגילות ללא כל זיקה למקרקעין, וככאלה, אינן נכנסות בגדר "תובענה שכולה מקרקעין". תקנה 500 (3) - "מבקשים לפרש, לתקן, לבטל או לאכוף פעולה, שטר, צוואה , התחייבות או חבות בנוגע למקרקעין המצויים בתחום המדינה". כאמור, לטענת המשיבה, אין נפקא מינה לכך שהמקרקעין, שאת מחצית שווים היא תובעת, נמכרו לצד ג'. תקנה 500 (4) - "התובענה היא לאכוף חוזה, לבטלו, להפקיעו או לפסלו, או לעשות בו על דרך אחרת, או לקבל דמי נזק או סעד אחר בשל הפרתו, באחד מהמקרים האלה: א) החוזה נעשה בתחום המדינה. ב) על החוזה חלים דיני מדינת ישראל לפי כתבו או מכללא". יצויין כי בקשתה של המשיבה להיתר המצאה, לא התבססה על תקנה זו או על תקנה 500 (5), ואולם תקנות אלו הועלו בדיון מיום 1.4.97 (ומאוחר יותר בסיכומים). לטענת המשיבה, החוזה עליו היא מתבססת הינו הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד ואשר צופה אפשרות של הגשת תביעה רכושית כנגד המבקש בישראל. הסכם זה נערך בישראל, נחתם בישראל ואושר ע"י ערכאה שיפוטית בישראל, ועל כן מובן גם כי דיני מדינת ישראל חלים עליו. לטענת המבקש, המשיבה מעולם לא טענה כי ענין תביעתה הוא אכיפת התחייבות כלשהי של המבקש, מה גם שההסכם האמור קויים במלואו, ולפיכך, אין כלל תחולה לתקנה זו. תקנה 500 (5) - "תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה - ואין נפקא מינה היכן נעשה החוזה - אפילו קדמה לאותה הפרה...". לטענת המשיבה, המדובר בתביעה המבוססת על הסכם מכללא בין המבקש לבינה בענין שיתוף הנכסים ביניהם. ב"פירות" הרכוש המשותף נקנו נכסי מקרקעין שונים נשוא תביעתה של המשיבה. ולפיכך, משנכסי המקרקעין נמכרו או הועברו ע"י המבקש, הופר החוזה מכללא בין הצדדים בענין השיתוף במקרקעין, וכל זאת בישראל. תקנה 500 (7) - "התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה". המעשה עליו מבססת המשיבה את טענתה הינו רכישת המקרקעין בישראל ע"י המבקש מכספים משותפים של הצדדים, מכירתם וקבלת תמורתם לידיו. לטענת המבקש, תקנה זו מתייחסת למעשי נזיקין, ולפיכך אף לתקנה זו אין תחולה בנסיבות הענין. ב. קיומה של עילת תביעה טובה " ובת סיכויים" לטענת המבקש, המשיבה לא הראתה בבקשתה למתן היתר ובתצהיר המצורף לה עילת תביעה הראויה להתברר. לטענת המשיבה, היא אכן גילתה בבקשתה ובתצהירה עילה טובה. ג. שיקול דעת ביהמ"ש לטענת המבקש, ישראל אינה הפורום הנאות לדון בתובענת המשיבה, וזאת מאחר שהצדדים הינם אזרחי ותושבי אנגליה, כאשר המשיבה התגוררה (ועודנה מתגוררת) באנגליה כל חייה, והמבקש מתגורר שם מזה כ- 30 שנה, ומאחר ומרכז חייהם היה ועודנו באנגליה. ישראל אינה הפורום הנאות גם לנוכח העובדה כי לנתבע אין נכסים הרשומים על שמו בישראל, לנוכח העובדה כי עילת התובענה נוצרה בחו"ל (הואיל והמשיבה תובעת את השבת הכספים "שנגזלו" ממנה "במרמה" באנגליה), וכן לאור היותם של המסמכים הבנקאיים והרכוש שנצבר, אם נצבר, משנת 1976 מקורם באנגליה. העדים, לפיכך, (מטעם הבנקים ו/או רשם המקרקעין) אף הם אנגלים. לנוכח כל האמור לעיל, טוען המבקש, כי מירב הזיקות הן לאנגליה ולא לפורום המקומי. לטענת המשיבה, הפורום הנאות לדון בבקשתה הינו ישראל, וזאת ממספר טעמים: ראשית, לתביעה זיקה ענינית לישראל שכן, המדובר בשתי דירות אשר היו בבעלותו של המבקש בישראל והיו רשומות על שמו. שנית, הצדדים הסכימו בהסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פס"ד, כי למשיבה שמורה הזכות לתבוע את תביעתה בישראל. שלישית, העדים שעדותם נדרשת לתובענה מצויים בישראל: המבקש עצמו היה עד לשנת 95 אזרח ישראל, אמו ואחותו (אשר לטענת המבקש, הלוותה לו כספים לרכישת הדירה "א") מתגוררת בישראל. וכן בנה"ז ז' (גיסו של המבקש ואשתו), עימם ניהלה המשיבה מאבק משפטי בנוגע לדירה "א", מתגוררים בארץ. במידה והתביעה תתברר באנגליה, יוטל על המשיבה, לטענתה, עול כלכלי כבד הכרוך בהבאת העדים המצויינים לעיל לאנגליה. רביעית, באם ידרש ביקור במקום הרי שהוא יתאפשר רק בישראל, שכן המקרקעין מצויים בארץ. חמישית, אכיפת פסה"ד (באם תצלח התביעה) אפשרית, לטענת המשיבה, רק בישראל, וזאת מאחר שהמבקש מצוי בחובות באנגליה. בירור התביעה באנגליה ואכיפתה בישראל יגרום, לטענתה, סרבול דיוני אשר יאריך את ההליכים המשפטיים. שישית, ישראל היא הסביבה הטבעית לישוב הסכסוך בין הצדדים לאחר שבין הצדדים התנהלו כבר הליכים בארבע ערכאות שונות. ולבסוף, טוענת המשיבה, כי המדובר בתיק המשיק בנקודות רבות לסוגיות משפטיות שהתעוררו בעבר בין הצדדים. ולפיכך, באם הדיונים בתיק זה יתנהלו באנגליה הרי שבהכרח ידרשו תרגומם ו/או אכיפתם של כתבי בי דין והחלטות שיפוטיות שהיו חלק מהדיונים שהתנהלו כבר בארץ במסגרת תיקים אחרים, והדבר ייקר ויסרבל את ההליכים. המשיבה טוענת טענות נוספות לענין סמכות השיפוט לביהמ"ש בארץ, אשר מתבססות על הסכמתו של המבקש לשיפוט זה: ד. יפוי הכח ביום 27.10.98 חתם המבקש על יפוי כח כללי המייפה את כוחם של עו"ד סמוכה ו/או עו"ד פרדו לעשות בשמו ובמקומו פעולות כמפורט ביפוי הכח. יפוי כח זה אינו מוגבל להגשת בקשה לחוסר סמכותו של בימ"ש זה לדון בתביעה, אלא הינו כללי ומסמיך את עוה"ד לפעול בכל הדרוש. לטענת המשיבה, בע"ד אשר הסכים לתת יפוי כח כללי לעו"ד מקומי שייצג אותו בתובענה (להבדיל מיפוי כח המוגבל להתנגדות לסמכות השיפוט), נחשב למסכים מכללא למרותו של ביהמ"ש בישראל. ה. כתב הגנה לטענת המשיבה, הטוען לגופה של תובענה והמצרף לכתב ההגנה מסמכים להוכחת הטענות, לא ישמע בטענת העדר סמכות כנ"ל. ו. תניית השיפוט כאמור, ביום 5.6.97 חתמו הצדדים על הסכם פשרה אשר אושר וקיבל תוקף של פס"ד בביהמ"ש המחוזי ע"י כב' השופט קלינג. במסגרת הסכם זה נקבע כדלקמן: " "המשיבה" שומרת לעצמה את הזכות לתבוע את "המבקש" בכל תביעה כספית או רכושית אחרת פרט לזכויות הקנייניות בדירה "א", בכל ערכאה מתאימה בארץ או בחו"ל בגין כספים אשר שימשו את "המבקש" או שימשו לרכישת הדירה "א" ו/או לרכישת הדירה "ב" ו/או כל סכום כספי אחר המגיע מ"המבקש"...". מכאן עולה, לטענת המשיבה כי הצדדים העניקו סמכות שיפוט ייחודית לביהמ"ש בישראל לדון בכל תביעה רכושית ו/או כספית שתגיש המשיבה כנגד המבקש. ז. החלטות שיפוטיות בהליכים קודמים לטענת המשיבה, החלטות שיפוטיות קודמות המתייחסות לצדדים כבר קבעו כי הסמכות הדיונית בין הצדדים נתונה לבימ"ש בישראל. המשיבה מפנה לתביעת מזונות הקטינות אשר היא הגישה בשם בנותיה לביהמ"ש המחוזי בת"א, וכן לדיון שהתנהל בפני כב' השופט קלינג, במסגרתו ביקשו "בני הזוג ז" (שהיא, כאמור, אחות המבקש) להצהיר כי הם הבעלים של הדירה "א", כאשר המבקש והמשיבה היו הנתבעים בתביעה האמורה. עוד מציינת המשיבה כי המבקש הגיש ערעור על פסה"ד למזונות ובקשות לעיכוב ביצוע, ובנוסף לכך הגיש תביעה לבימ"ש זה לביטול מזונות ו/או הפחתתם. לטענת המשיבה, ניהול הליכים משפטיים שונים בערכאות שונות בישראל, מלמד על הסכמתו של המבקש להתדיין בבימ"ש בישראל. 4. דיון א. כאשר לא ניתן לבצע מסירת כתבי בי דין בארץ, באחת הדרכים הקבועות בתקנות, נזקק ביהמ"ש להמציא את ההזמנה מחוץ לישראל. רשות זו תוכל להינתן במקרים המפורטים בתקנה 500 לתסד"א. ללא רשות זו אין תובע רשאי לבצע המצאה מחוץ לתחום. מקום בו הומצאה הזמנה שלא כדין, לרבות מקרה בו מתברר כי התביעה הנדונה אינה כלולה לפחות באחד המקרים המפורטים בתקנה 500, הרי שלמעשה לא קנה ביהמ"ש סמכות לדון בתביעה. ור' לענין זה את: ת"א (ת"א) 1741/84 קרויזניק נ' ניטרוקסיד בע"מ (לא פורסם) מפי סגן הנשיא י. חריש. וכן רע"א 481/89 מארק פקג'ינג סיסטמס אינק נ' מהדרין בע"מ, פד"י מ"ד (1), 113. "מקום שהוגשה בקשה לביטול היתר ההמצאה, מעמידה בקשה זו את כל העובדות והשיקולים שנטענו מדעיקרא וענין מתן היתר ההמצאה למבחן מחודש, משל כאילו לא ניתן ההיתר מעיקרו". שכן, כאשר מדובר בנתבע זר יש גם אלמנט של הקניית סמכות בינ"ל, ולא רק הבאת ההליך לידיעת הנתבע. ר' דברו של כב' השופט ש. לוין, בע"א 39/89 GENERAL ELECTRIC CORP נ' מגדל, פד"י מ"ב (4) 768,762. המבקש טוען, אם כן, כי ההזמנה הומצאה לו שלא כדין, וזאת לפי שתביעת המשיבה אינה נכנסת בגדר אף אחת מחלופות תקנה 500. לעומת זאת טוענת המשיבה, כי מעבר לכך שתביעתה הינה אכן בגדר אחת מחלופות תקנה 500, סמכות השיפוט של בימ"ש זה נקנתה גם מכח תניית השיפוט כפי שהיא מופיעה בהסכם הפשרה (יצויין כי בקשתה של המשיבה להיתר המצאה התבססה אך ורק על תקנה 500). ואולם, מקום בו יתברר כי התביעה הנדונה אינה בגדר תקנה 500, לא יהא בתנית שיפוט זו (אשר בעניננו מקנה סמכות מקבילה לבימ"ש בישראל ולבימ"ש בחו"ל) כדי לשנות. שכן, במקרה כזה נשמט הבסיס תחת תוקפה של ההמצאה, והענין לפיכך לא נכנס כלל לגדר השיפוט של בימ"ש זה. ב. אשר לטענת המשיבה בדבר החלטות שיפוטיות אחרות בענין הצדדים אשר מבססות, לטענתה, מעשה בי"ד לענין סמכותו הבינ"ל של בימ"ש זה - ראשית, יש לומר באופן כללי כי אין זה מן הנמנע שעל ענין פלוני בין צדדים תחול תקנה 500 ועל ענין אחר בין אותם צדדים לא תחול התקנה. ולגופו של ענין, ההחלטות, נשוא טענתה של המשיבה, מתייחסות לסכסוכים אחרים בין הצדדים (האחד הינו בעניין מזונות ילדיהם המשותפים, והשני בעניין הזכויות הקנייניות בדירה "א" בתמורה לתשלום מזונות העבר והעתיד) ואין להן ולתביעה זו קשר ישיר. ג. השאלה הינה לפיכך, האם תקנה 500 חלה בענין שבפני, וזאת כאמור לאחר שנפרשו בפני גם טענות המבקש. בטרם אדון בחלופות תקנה 500 הרלוונטיות אחת לאחת, ברצוני להקדים ולתאר את מהות תביעתה של המשיבה. תביעתה של המשיבה נסבה, למעשה, על שיתוף נכסים בין בנה"ז (בהיותם בנ"ז) אשר הינו תוצאה של חיי הנישואין ביניהם. לטענתה, הצדדים היו שותפים בכספים אשר הוברחו ע"י הנתבע מאנגליה (לאחר שנגזלו ממנה במרמה), ולמעשה תביעתה הינה להשבת מחציתם. וכהגדרת התובעת עצמה בסעיף 4 לכתב תביעתה: "תביעה זו ענינה בכספים שהוברחו על ידי הנתבע לאנגליה, נגזלו במרמה מהתובעת, כפי שיפורט להלן, ושימשו את הנתבע לרכוש על שמו שתי דירות בישראל, אשר מחצית שווין מגיע לי עפ"י כל דין ולרבות הדין הזר-האנגלי, כפי שיפורט להלן". המשיבה מתארת בכתב תביעתה כיצד במהלך שנות חייהם המשותפים (אשר כולן התנהלו באנגליה) עברו בנה"ז מדירה לדירה שיפצו אותן וכיצד האמירו ערכן. התובעת קובעת עוד את ערך רכושם המשותף כשהוא נקוב בלי"שט. מאי נפקא מינה? התביעה נסבה, לפיכך, על הכספים המשותפים של בנה"ז נכון ליום הפירוד ביניהם או למועד הגירושין. על פי הנטען, כספים אלו הינם משותפים כפועל יוצא מחייהם המשותפים של בנה"ז, מהמאמץ המשותף ומאיחוד המשאבים ביניהם, כאשר חייהם המשותפים של הצדדים התנהלו, כאמור, באנגליה. התביעה איננה נסבה, אם כן, על הדירות אשר רכש המבקש בכספים המשותפים לכאורה. הדירות הן אך ורק האפיק בו בחר המבקש להשקיע את כספי המשיבה. לא זו אף זו, המשיבה, כאמור, לא תבעה כלל את חלקה בדירות אלו, וזאת לאחר שהן אינן נמצאות עוד בבעלות המבקש. ועתה אדון בחלופות הרלוונטיות של תקנה 500 אחת לאחת: לנוכח האמור לעיל, ברי כי תקנות 500 (2) ו- (3) אינן חלות במקרה שבפני. נשוא התובענה אינו מקרקעין, שכן המקרקעין המצויינים בכתב התביעה אינם עוד בבעלותו של המבקש-הנתבע (וזאת ממועד הקודם להגשת התביעה). וראה לענין זה את ההסבר שמציע ד"ר י. זוסמן בספרו (עמ' 228) לתקנה 500 (2): "נושא התובענה הוא כולו מקרקעין המצויים בתחום המדינה הינו, כשזכות הקנין במקרקעין שנויה במחלוקת". כך גם תביעת המשיבה אינה לפרש, לתקן, לבטל או לאכוף פעולה התחייבות או חבות בנוגע למקרקעין המצויים בישראל. התביעה היא כאמור, כספית והיא מתייחסת לכספים המשותפים שהנתבע נטל, לטענת המשיבה, לעצמו. תקנה 500 (4) אף היא אינה חלה במקרה שבפני. זאת מאחר שתביעת המשיבה אינה נוגעת להסכם הפשרה. שכן, הסכם זה מסדיר את נושא מזונות העבר והעתיד של הקטינות (גיסו של המבקש מתחייב לשלם למשיבה סך 175,000 ש"ח בנוסף לתשלום סך 236,000 אותם שילם כבר בתיק ההוצל"פ בענין המזונות), ואת הזכויות הקניניות באחת הדירות נשוא התביעה (ההסכם מאפשר את העברת הזכויות לגיסו של המבקש כאשר המשיבה מתחייבת לא לטעון לזכויות כלשהן לגבי דירה זו, וזאת בתמורה להסדרת מזונות העבר והעתיד כאמור לעיל). המשיבה לא טענה כי חוזה זה הופר בצורה כלשהי, היא לא ביקשה לאכפו, לבטלו להפקיעו או לפסלו. המשיבה לא הפנתה כלל בכתב תביעה לחוזה זה אלא לענין תנית השיפוט המופיעה בו. (חוזה זה עשוי לשמש את המבקש הנתבע בטענת הגנה לענין איזון משאבים של בנה"ז, אך בכך ודאי אין כדי להוביל למסקנה כי תביעת המשיבה נוגעת לחוזה זה). אשר לתחולתה של תקנה 500 (5), באם נראה את שיתוף הנכסים בין הצדדים כחוזה מכללא, אזי הפרתו הינה בנטילת הכספים המשותפים מבלי ליתן למשיבה את חלקה בהם, וזאת נעשה באנגליה. ואין נפקא מינה לכך שכספים אלו הושקעו מאוחר יותר בארץ. אשר לתקנה 500 (1), כל שטענה המשיבה לענין תקנה זו הוא כי "מופיע זיכרו (של המשיב) במרשם האוכלוסין" (ס' 1 לכתב התביעה), וכי ויתורו על האזרחות הישראלית נעשה במהלך ההליכים המשפטיים המתנהלים בין בנ"ז. ודאי שאין בכך די כדי לבסס, ולו לכאורה, טענה בדבר היות מקום מושבו של המבקש-ישראל. העובדה שלנתבע היו נכסים בארץ ו/או הוא מחזיק בארץ כספים אינה מעלה או מורידה לענין זה. יצויין עוד, כי בכתב תביעתה ציינה המשיבה בכותרת כי הנתבע, אשר נושא דרכון בריטי מס' , הינו תושב אנגליה, לונדון, והוסיפה לכך את כתובתו שם. התוצאה הינה, אם כן, כי תביעתה של המשיבה אינה בגדר אף אחת מחלופות תקנה 500 לתסד"א. ד. אומנם, מקום בו נתברר כי היתר ההמצאה ניתן שלא כדין, יכול הנתבע למחול על פגם זה, וזאת כאשר הוא מסכים, במפורש או מכללא, לסמכותו הבינ"ל של בימ"ש זה. ואולם, סבורתני כי נסיבות הענין שבפני אינן מלמדות כי הנתבע - המבקש ויתר על טענת חוסר סמכות, כפי שטוענת המשיבה. טענת המשיבה בדבר הסכמתו של המבקש מתבססת כאמור על טופס יפוי הכח שצרף הנתבע, ועל נוסח כתב הגנתו. בתיק ביהמ"ש מצוי אמנם יפוי כח כללי במסגרתו, מיפה הנתבע -המבקש את עוה"ד סמוכה ופרדו: "... לעשות ולפעול בשמו ובמקומו בכל הפעולות הבאות, כולן או מקצתן הכל בקשר לענין הנ"ל והנובע ממנו כדלקמן:...". ואולם, המדובר בטופס יפוי כח סטנדרטי ושגרתי, אשר המקום המיועד למילוי הענין, אשר לצורכו מיופה כוחם של עוה"ד, נותר ריק. בנסיבות אלו, לא ניתן להסיק מנוסחו של יפוי הכח על הסכמתו של המבקש להתדיין בביהמ"ש בארץ. ור' לענין זה את ע"א 694/89 אוסטפלד נ' בהירי, פד"י מ"א (1) 783,780: "... ועל פרשנותו (של מסמך ההרשאה - ו.פ.) חלים כללי הפרשנות החלים בדיני חוזים... לפי כללי הפרשנות הללו יש לפרש את מסמך ההרשאה לפי אומד דעתו של השולח... תוך העדפת האינטרס שלו על פני עניינו של הצד השלישי, המבקש להסתמך על פעולתו ועל התנהגותו". כך גם לא ניתן להסיק מנוסח כתב ההגנה על הסכמתו של הנתבע-המבקש להתדיין בבימ"ש בארץ, וזאת אף על פי שהאחרון טען גם מספר טענות לגופה של התובענה. וזאת לפי שמרבית סעיפי כתב ההגנה מתייחסים לשאלת הסמכות, בין אם הן מתייחסות ישירות לתנאים לקיומה של סמכות בינ"ל ובין אם הן עוסקות ברקע העובדתי אשר יש בו כדי לשנות לענין זה. בנסיבות אלה, אין בעובדה שהמבקש טען בכתב הגנתו גם טענות לגופה של התובענה כדי לשנות. ה. להשלמת התמונה (שכן לאור התוצאה האמורה לעיל התייתר הצורך לדון בטענת הפורום), יאמר כי הפורום הטבעי לדון בתביעתה של המשיבה הינו באנגליה. הצדדים ניהלו את כל חיי נישואיהם באנגליה, ולפיכך כל נסיון להוכיח את שיתוף המשאבים יהא בהכרח כרוך בהבאת עדים ו/או מסמכים מאנגליה, וחשוב מזאת הוא יהיה כרוך בהוכחת הדין הזר (האנגלי) לענין זה. הן המשיבה והן המבקש מפרטים בכתבי טענותיהם מעבר מדירה לדירה באנגליה, והשקעות שונות שנעשו בהן, בין אם מכספים משתפים ובין אם לאו. ברי כי גם לענין זה ידרשו עדים ו/או מסמכים מאנגליה. יתר על כן, ענין לקיחת המשכנתא מבנק לונדוני , אשר היא למעשה הבסיס עליו נשענת תביעת המשיבה (שכן, להבנתי את כתב התביעה, סכום המשכנתא מגלם את כספיהם המשותפים של בנה"ז, רובם ככולם) דורש בהכרח המצאת מסמכים שמקורם באנגליה. זאת ועוד, אין חולק כי מרכז חייה של המשיבה הינו בלונדון. לטענת המבקש, גם מרכז חייו נמצא בלונדון (והמשיבה לא טענה אחרת). סבורתני, כאמור לעיל, כי אין חשיבות של ממש לעובדה שבשלב מסוים שימשו כספיהם המשותפים לכאורה של הצדדים לרכישת דירות בארץ. באם תצלח תביעתה של המשיבה והיא תתקל בקשיים לאכוף פסק דין לטובתה (בשל העדר נכסים ו/או כספים על שם המבקש באנגליה), ודומני כי זהו למעשה חששה, הרי שפתוחה הדרך בפניה לבקש כאן אכיפתו של פסק חוץ. 5. התוצאה אני מורה על ביטול ההמצאה מחוץ לתחום, וקובעת כי בימ"ש בישראל איננו מוסמך לדון בתובענה ואיננו הפורום הנאות לכך. המשיבה תשלם למבקש הוצאות הבקשה בסך 10,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. היתר המצאה מחוץ לתחוםמשפט בינלאומי