חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים) נועד להבטיח את החזרתם המיידית של ילדים, אשר הורחקו שלא כדין אל מדינה מתקשרת או לא הוחזרו ממנה; זאת כדי שיכובדו ביעילות זכויות משמורת וביקור על פי הדין של המדינה ממנה הוצאו הקטינים. להלן פסק דין בנושא החזרת ילדים חטופים: פסק דין התביעה שבפני הוגשה ביום 25/08/99 במסגרת חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א1991-, וענינה החזרת קטין , יליד 28/10/91, לאביו. להלן הרקע להגשת התביעה: 1. המבקש, יליד לונדון ובעל אזרחות בריטית, היגר למדינת דאלאס שבארה"ב בשנת 1980, שם פגש את המשיבה, תושבת ישראל בעבר ובעלת אזרחות ישראלית ואמריקאית. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בישראל במאי 1990 ומאז התגוררו במדינת דאלאס. מנישואין אלו נולד בנם... . (למשיבה בן נוסף - ... - שנולד מנישואין קודמים). 2. ביום 25/11/98 הגיעה המשיבה עם שני ילדיה לישראל - בידיעתו ובהסכמתו של המבקש - שכרה דירה בירושלים, רשמה את הילדים לבתי ספר ואף החלה לעבוד כפסיכולוגית במשרד ממשלתי, תוך שהמבקש הגיע מדי פעם לישראל לתקופות של כשבועיים עד חודש ושהה עם משפחתו. 3. ביום 25/11/98 שלח המבקש מכתב למשרד הקליטה בישראל בו הודיע, בין השאר: "רעייתי ואני מעונינים לחיות בישראל, ואני מבקש השגת מסמכי העבודה הנדרשים... אישור זה מתייחס לשלושתנו ביחד ולא באופן אינדיבידואלי... זהו צעד מרגש עבור המשפחה שלנו. תודה לכם". (מש2/ - תורגם מאנגלית - ח.ב.). 4. בזמן ששהה המבקש בארץ פנו הצדדים למגשר מוסכם (עו"ד ...) ע"מ להסדיר ביניהם מחלוקות לענין עתידם המשותף ואולם הגישור לא הצליח, וביום 13/07/99 הגישה האם בבימ"ש זה בקשה לישוב סכסוך. האב מצידו פנה ביום 19/07/99 במכתב נוסף למשרד הקליטה וביקש לחזור בו מפנייתו הקודמת ולסגור כל תיק שנפתח בעניינו עקב המכתב הראשון, וביום 25/08/99 הגיש התובענה, נשוא פס"ד זה, להחזרת קטין חטוף עפ"י אמנת האג. טענות הצדדים: 5. המבקש אינו חולק על כך כי האם והילדים הגיעו ארצה בהסכמתו ואולם לטענתו סוכם בין הצדדים כי הם יגיעו ארצה לביקור למשך שנה אחת ולאחר מכן יחזרו לארה"ב. לטענתו משהבין כי המשיבה הונתה אותו וכי בכוונתה להתיישב בישראל דרך קבע הגיש העתירה שבנדון. גרסת המשיבה הינה כי המעבר לישראל היה לתקופה שלא הוגדרה בזמן בעקבות החלטת הצדדים להגר מארה"ב, כאשר התכנית היתה שהמבקש יצטרף אליהם לאחר שיסגור עסקיו בארה"ב, ובמהלך תקופה זו יחליטו אם להשתקע לצמיתות בישראל או במקום אחר. 6. לטענת ב"כ המשיבה מלכתחילה לא היה מקום להגיש התביעה במסגרת חוק האמנה, שכן משהגיע הקטין לארץ בהסכמת שני ההורים וחי כאן בהסכמת שניהם במשך למעלה משנה אין מקום לטענה שמקום מגוריו הרגיל הינו בארה"ב. תחולת החוק: 7. כמצויין בסע' 1 לאמנה נועד החוק להבטיח את החזרתם המיידית של ילדים, אשר הורחקו שלא כדין אל מדינה מתקשרת או לא הוחזרו ממנה; זאת כדי שיכובדו ביעילות זכויות משמורת וביקור על פי הדין של המדינה ממנה הוצאו הקטינים. על פי סע' 3 לאמנה: "הרחקתו או אי החזרתו של ילד תיחשב לא כדין כאשר - (א) יש בהן הפרת זכויות המשמורת המוענקות לאדם, למוסד או לכל גוף אחר, בין במאוחד ובין בנפרד, על פי דין המדינה שבה היה מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו וכן (ב) בעת ההרחקה או אי ההחזרה הופעלו אותן זכויות בפועל בין במאוחד ובין בנפרד, או שהיו מופעלות כך אילמלא ההרחקה או אי ההחזרה". סע' 4 לאמנה קובע כי זו "תחול על כל ילד אשר מקום מגוריו הרגיל היה במדינה מתקשרת סמוך לפני כל הפרה של זכויות משמורת או ביקור...". 8. לפיכך, כדי שתחול האמנה, על המבקש להוכיח אלו: א. כי מקום מגוריו הרגיל של הקטין הינו בארה"ב. ב. כי לאב זכויות משמורת על- פי דין מקום מגוריו הרגיל של הקטין סמוך לפני הרחקתו או אי החזרתו, שהופעלו בפועל בעת ההרחקה או אי ההחזרה, או שהיו מופעלות כך אילמלא כן. ג. כי הרחקת הקטין או אי החזרתו נעשתה תוך פגיעה בזכויות משמורת אלו. מקום מגוריו הרגיל של הקטין: 9. אין חולק כי מקום מגוריו הרגיל של הקטין עד 03/08/98 היה בארה"ב, כי הוא הגיע לישראל בהסכמת האב וכי מאז הוא מתגורר בישראל. דא עקא, מקום מגוריו הרגיל של הקטין לענין תחולת חוק האמנה צריך להיבחן בהתייחס למועד החטיפה (או אי ההחזרה), שהרי אם אמנם נכונה טענת המבקש כי מלכתחילה סוכם עם האם שהם יצאו לביקור בישראל למשך שנה, משחלפה שנה והילד לא הוחזר תחול האמנה. בענין זה יש מקום להפנות לע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי (פ"ד נ"א (2) 241), שם נקבע מפי הנשיא ברק, כי משהגיע הקטין לשהות זמנית בישראל "רצונו של האב להשאר בישראל אינה עושה את ישראל כמקום מגוריו הרגיל של הקטין...". כדי שייקבע כי ישראל הינה מקום המגורים הרגיל של הקטין יש לבדוק אם אמנם בשלב כלשהו בטרם הגיעו האם והקטין לישראל או בעת שהותם כאן היתה הסכמה של הצדדים לשינוי מקום המגורים. 10. אין חולק כי משפחתה של המשיבה נמצאת בארץ וכי אמה ובני משפחה אחרים נזקקו לה עובר להגעתה. לדבריה מזה שנים החליטו בני הזוג כי אינם מעונינים להמשיך לחיות בארה"ב והוסכם ביניהם שיבדק מקום מגורים אחר לפני שהקטין יתחיל את חוק לימודיו בבית הספר. משכך הוסכם, כבר באוגוסט 98 כי היא ושני הבנים יעברו לישראל וכי המבקש, שעיקר עבודתו כרוך בנסיעות רבות לחו"ל, יצטרף אליהם לפחות לחלק מהזמן. ואמנם על פי המוסכם הגיעה המשיבה ארצה עם שני הילדים, הם שכרו דירה למגוריהם, הילדים נרשמו למוסדות חינוך והיא התחילה לעבוד כפסיכולוגית במסגרת משרד הבריאות. 11. נטל ההוכחה כי לא כך הם פני הדברים וכי מלכתחילה יצאה המשיבה עם הקטין לביקור בארץ למשך שנה מוטל על המבקש, ואולם הוא לא הרים נטל זה. גרסת המשיבה נתמכת בביקוריו התכופים של המבקש בארץ, בפנייתם המשותפת למגשר, בשכירת הדירה בירושלים ובעיקר במכתב, המאושר נוטריונית ששלח בנובמבר 1998 למשרד הקליטה, בו ביטא באופן חד משמעי את הסכמתו ורצונו להצטרף למשפחתו ולהשתקע יחד עמה בישראל. 12. גם עדותו הבלתי אמינה של המבקש יש בה כדי לתמוך בגרסת המשיבה. המבקש הסתבך בסתירות וחצאי אמיתות בכל ענין שנראה לו שיכול להיות קשור להכרעה בתובענה, בין אם מדובר בענין טריוויאלי ופעוט ובין אם בענין כבד יותר. תקצר היריעה מלפרט את הדברים כולם ואתייחס לדוגמאות אחדות: א. כשנשאל לענין מגורי משפחתו בלונדון: "ש. זה נכון שכל משפחתך גרה בלונדון? ת. לא. ש. המשפחה שלך לא גרה באנגליה? ת. יש לי משפחה באנגליה. ש. מי מהמשפחה שלך גר באנגליה? ת. הורים, אחים, אחיות, דודים דודות. ש. במה טעיתי כששאלתי אם המשפחה שלך גרה בלונדון? ת. אני לא יודע למה אתה רוצה להגיע" (עמ' 8 לפרו'). ב. גם בשאלה טריוויאלית כמו - "יש לך הפרעות בזיכרון. אתה מקבל תרופות לצורך הענין?" הסתבך המבקש: "ת. לא, לפי זכרוני". "ש. אתה לא לוקח תרופות פסיכאטריות להפרעה בזכרון, או לקחת עד שהפסקת לפני כמה חודשים? ת. כן. ... ש. כמה שנים לקחת תרופות לזכרון? ת. אני חושב שבמשך תשע שנים. ש. מתי בפעם האחרונה לקחת? ת. הבוקר בשעה 9.00" (עמ' 13 לפרו'). ג. כאמור שלח המבקש בנובמבר 98 מכתב למשרד הקליטה (מש2/), בו ציין: "רעייתי ואני מעוניינים לחיות בישראל... זהו צעד מרגש עבור משפחתנו...". בחקירתו הכחיש תחילה המבקש כי ידע שהמכתב מיועד למשרד הקליטה והסביר "חשבתי שזה יגיע לחברת כוח אדם" (עמ' 15 ש' 18). אח"כ אמר שהבין שזה יגיע "לכאילו הסוכנות היהודית שהיא לא גוף ממשלתי" (עמ' 15 ש' 25), אף כי לבסוף אישר שידע: "ש. אז ידעת שהיא שולחת אותו למשרד הקליטה? ת. ידעתי" (עמ' 16 ש' 7-6). גם הסברו כי המכתב נכתב במטרה לעזור למשיבה להשיג עבודה בארץ אינו מתיישב עם האמור במכתב לענין אזרחות הילדים וחשיבות הענין למשפחה כולה. ד. בכתב התביעה ציין המבקש כי בחודש נובמבר 98 החלה המשיבה לדבר על אפשרות להשתקע לצמיתות בארץ. מאחר שהתנגד לכך הוא הגיש "מיד תביעה מתאימה בארה"ב". משנשאל המבקש אם זה אמנם המצב האמיתי השיב: "ת. אם כן זה היתה טעות בתרגום לעברית... אני לא זוכר אם בנובמבר 98 אך בערך באותו זמן התקשרתי למשרד החוץ האמריקאי ואמרתי להם שאני מודאג מהאפשרות שבני ... ישאר בארץ. לא פתחתי תיק באותו זמן ". (עמ' 11 ש' 17-21). ובהמשך (עמ' 14): "ש. אמרת קודם שהיתה לך בעיה של תרגום, אולי כי הקראתי לך בעברית. עכשיו אני מקריא לך באנגלית. סע' 11, זה לא נכון שאתה פתחת בהליכים? ת. אני השתמשתי במילה פילינג יורידית אבל לא התכוונתי לתביעה. לא ידעתי מה זאת אומרת פילינג. ש. אבל לא פתחת תיק באמריקה? ת. כבר אמרתי לך שלא פתחתי". אח"כ הסתבר, באמצעות בא כוחו, שהוא כן הגיש תובענה, אף כי לא ברור מה עלה בגורלה. הנה כי כן לא זאת שנסתרה עדותו של המבקש לענין עצם הגשת התובענה שם, אלא שאם אמנם כטענתו, בנובמבר 98 נודע לו לראשונה מהמשיבה כי בכוונתה להשתקע בארץ יש בהתנהגותו במועד האמור כדי להצביע על שיתוף פעולה והסכמה לדבר. ודוק - במועד זה ממש הוא פנה למשרד הקליטה בהודעה לפיה "רעייתי ואני מעונינים לחיות בישראל..." (מש2/ הנ"ל). 13. גם לענין חלקו בשכירת הדירה החדשה ע"י המשיבה ניסה המבקש להתחמק תחילה: "ש. האם נכון שהיית עם ... בהליכים שקדמו לשכירת הדירה? ת. לא. ש. אתה לא היית עם ...? ת. כן הייתי. ... ש. אני אומר לך שבתחילת יולי 98 הייתם אצל משפחת ... ודברתם על השכרת הבית, ואפילו אמרת יש קומה למעלה, זה מתאים לי לעבוד פה. פה אני מוכן לגור? ת. זה נכון" (עמ' 18 לפרו') (ההדגשות כאן ולהלן שלי - ח.ב.). ובמשמע - לא זאת שהמבקש הצהיר בפני צדדים שלישיים (המשכירים) על כוונתו "לגור" ו"לעבוד" בארץ אלא שהשתתפותו הפעילה בשכירת הדירה ביולי 99, ולו עבור המשיבה והקטין - מאששת את גרסת המשיבה כי לא לענין ביקור בן שנה שאמור היה להסתיים באוגוסט 99 נתן את הסכמתו מלכתחילה. 14. גם העובדה שמאז התברר לו לטענתו כי כוונת המשיבה להשתקע בארץ (נובמבר 98) ועד להגשת התובענה נשוא פס"ד זה חלפו שמונה חודשים במהלכם ביקר המבקש תכופות בארץ, נסע עם המשיבה לטיול בפריז, פנה עמה למגשר מוסכם וכל כיוצא בזה, בלא שהעלה טענה לענין חזרת הקטין לארה"ב יש בה כדי לתמוך בגרסת המשיבה. 15. ממילא, אפילו נניח כי הצדדים לא החליטו סופית אם אמנם ישתקעו בישראל או שמא ימצאו לעצמם מקום מגורים אחר, לא בביקור של שנה בארץ מדובר, אלא למצער במגורים ארעיים. 16. ואף זאת, לא נמצאה ראיה כלשהי שענין הטענה "לביקור למשך שנה" עלתה בשלב כלשהו בטרם הגשת התביעה. לעומת זאת גם מעדותו של המבקש עולה כי הצדדים שקלו להגר מארה"ב ובדקו אופציות שונות מזה זמן. להלן קטע מעדותו של המבקש בענין: "האם זה נכון שבמשך תקופה ארוכה שקלתם לעבור מארה"ב לאנגליה או לישראל? ת. לא. ... ש. ולאנגליה? ת. חשבתי לאנגליה. חשבתי לעבור לכל מיני מקומות. ש. מתי? ת. אני חשבתי הרבה פעמים לעבור ממקום למקום... אני גם בזמן האחרון הייתי שלוש פעמים בפריז וגם חשבתי לעבור לפריז אבל דאלאס היא ביתי..." (עמ' 9 לפרו'). ולמטה מזה: "ש. האפשרות למשל שתעברו לאנגליה עלתה ביניכם? ת. דיברנו כמה פעמים על זה אך לא בצורה רצינית. ש. מתי? ת. מתי שהוא באביב 99" (עמ' 10 לפרו'). ודוק - אביב 99 חל בעת שהות הקטין בארץ. 17. גם העובדה כי המבקש רוקן כמעט את תכולת הבית בדאלאס וכן את משרדה של המשיבה שם, יש בה כדי ללמד כי אף לטעמו דאלאס הפסיקה להיות מקום המגורים הרגיל שלו או של הילד. 18. מכל המקובץ עולה כי אין בסיס לגרסת המבקש כי מלכתחילה נתן הסכמתו לכך שהקטין יילווה לאמו לביקור בן שנה בארץ. לכל היותר ניתן להניח לטובת המבקש כי בטרם יצאו הקטין ואמו (וכן הבן ...) ארצה, הם תכננו לבדוק מקום מגורים קבוע אחר, וישראל היתה רק אופציה אחת שהם ביקשו לבדוק. דא עקא, גם בהנחה שאמנם כך, משברור שלא למטרת ביקור נשלח הקטין אלא למגורים - ולו למגורי ארעי - עד שייקבע מקום המגורים הקבוע, הפכה ישראל ל"מקום המגורים הרגיל" של הקטין, וממילא חוק אמנת האג איננו חל. פגיעה בזכויות המשמורת: 19. אפילו היתה מתקבלת הטענה כי מקום המגורים הרגיל של הקטין הינו בארה"ב (דאלאס), עדיין על המבקש להוכיח כי על פי דין המדינה שם הופרו זכויות משמורת שלו - שנבעו מכוח דין, החלטה שיפוטית או הסכם בעל תוקף משפטי באותה מדינה. המבקש לא הראה כי זכויות משמורת כאמור לעיל - שהופעלו על ידו או היו מופעלות על ידו אילולא "החטיפה" - נקבעו לו עפ"י הסכם או החלטה שיפוטית ואף לא הוכיח כי אלו מוקנות לו על פי דין המדינה כאמור. 20. אשר על כן נדחית הבקשה. המבקש ישלם הוצאות המשיבה בסך של 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ מהיום. קטיניםחטיפת ילדים (אמנת האג)