פסק דין זו בקשה להגדלת מזונות ילדים. הצדדים חתמו ב2.1.91- על הסכם יחסי ממון וגירושין אשר אושר בבית הדין הרבני. על פי ההסכם חויב הנתבע במזונות בנם, יליד 1986, בסך 500 ש"ח לחודש צמוד "לתוספת היוקר המשולמת לשכירים במשק". כתוצאה מהצמדת סכום הנ"ל, הינו עומד כיום על כ730- ש"ח לחודש. בסעיף 5ד' להסכם נאמר כדלהלן: "האשה והילד מתחייבים שלא לתבוע בעתיד הגדלת מזונות מעבר למה שנקבע בהסכם. אם תופר ההתחייבות והבעל ייתבע לשלם סכום גבוה יותר - יהא התובע אשר יהא, כי אז מקבלת האשה על עצמה לשפות את הבעל ולשלם לו מכיסה כל סכום שבית המשפט יטיל עליו בתשלום מזונות מעבר לסכום שהוסכם בין בני הזוג בהסכם זה. בנוסף, האשה תמציא ערב אחד להבטחה שהבעל לא ייתבע להגדלת מזונות (רצ"ב כתב ערבות, מסומן באות א')." 4. נספח א' להסכם, החתום על ידי אמה של [התובעת], הינו מסמך הנושא את התאריך 2.1.91 ואת הכותרת "כתב ערבות", ובו נאמר כדלהלן: אני, מתחייבת בזאת לשפות את [הנתבע], ולשלם לו מכיסי כל סכום שבית המשפט יטיל עליו בתשלום מזונות מעל 500 חמש-מאות ש"ח לחודש. הריני מצהירה שידוע לי כי בהסכם הגירושין של [הנתבע] ו[התובעת] מתחייבים האשה והילד שלא לתבוע בעתיד הגדלת מזונות מעבר למה שנקבע בהסכם (חמש מאות ש"ח לחודש). אם תופר ההתחייבות והבעל ייתבע לשלם סכום גבוה יותר, יהא התובע אשר יהא - כי אז מתחייבת אני לשלם לו מכיסי כל סכום שבית המשפט יטיל עליו בתשלום מזונות מעבר לסכום של 500 ש"ח - הסכום שהוסכם בין בני הזוג." 5. האשה (עתה הגרושה, אשר תכונה להלן - התובעת) תובעת עתה הגדלת מזונות לבנה, כשטענתה המרכזית היא כי הסכום המשולם היום, כ730- ש"ח, הינו פעוט ביחס לצרכיו של הבן. הנתבע הגיש הודעת צד ג' אל התובעת ואל אמה בתביעה לשיפוי על פי הסכם הגירושין ועל פי נספח א' הנ"ל. 6. השאלה היחידה אשר אליה מתייחסת החלטה זו הינה בדבר תקיפותו של חיוב השיפוי, גם של התובעת וגם של אמה. ככל שמדובר בשיעור דמי המזונות שהבעל יחויב בהם, אשאיר נושא זה לשלב שני של הדיון, ועל כן אגדיר פסק דין זה כפסק דין חלקי. טענות הצדדים 7. לטענת הצדדים השלישיים, יש לפסול את סעיף השיפוי שבהסכם עצמו עקב היותו מנוגד לתקנת הצבור; ראשית, לאור הפסיקה, אשר לטענת הצדדים השלישיים פוסלת סעיפי שיפוי באופן עקרוני עקב פגיעתם בטובת הקטין, ושנית - כיון שבמקרה ספציפי זה הסכימו הצדדים השלישייים לתנאי השיפוי "בתנאי עושק ו/או כפייה ותחת לחץ והשפעה בלתי הוגנת של הנתבע על הצדדים השלישיים ופרט על האם". לטענתן, יצר הנתבע "אווירה של פחד טרור ואלימות" אשר אילצה את האם ואת אימה להסכים לכל תנאי על מנת "להימלט מאימתו של הנתבע". נסיבות אלו מחייבות את המסקנה שסעיפי השיפוי והערבות אינם תקיפים כאמור. 8. פסלותו של סעיף השיפוי מחייבת אף את המסקנה, לטענת הצדדים השלישיים, כי גם התחייבותה של אם התובעת, תהיה בטלה, כיון שכתב הערבות עליה חתומה לא יצר התחייבות עצמית אלא ערבות גרידא, וככל שחובתה הראשית של התובעת לשיפוי אינה תקיפה, כך גם הערבות לקיום תנאי השיפוי נופלת אף היא. 9. בטיעוניו בפניי הוסיף ב"כ הצדדים השלישיים המלומד טענה נוספת בעד פסלותו של כתב הערבות והיא שלפי תיקון תשנ"ח לחוק הערבות, התשכ"ז1967-, נקבע בסעיף 21(ב) שאם בחוזה הערבות של ערב יחיד לא נקוב "סכום קצוב" - כי אז פטור הערב היחיד מערבותו. אי לכך, כיון שכתב הערבות עליו חתומה אם התובעת הינו ל"כל סכום שבית משפט יטיל" על הנתבע, הרי שהתחייבות זו אינה ל"סכום קצוב", ואין לה, איפוא, כל תוקף. ברם, לטענה זו אין ממש, כיון שעל פי הוראות המחוקק, תחילת התיקון לחוק היא ביום 1.6.1998, ועל התחייבויות לשיפוי וחוזי ערבות שנכרתו לפני תחילתו של החוק יוסיף לחול החוק הקודם. אי לכך, הרי שתיקון תשנ"ח אינו חל על כתב הערבות במקרה דנן, שנחתם ב1991-. 10. בתשובתו בפניי לטענות אלו טען ב"כ הנתבע המלומד כי הפסיקה הקיימת אינה תומכת בעמדתו הגורפת של ב"כ הצדדים השלישיים כאילו שסעיפי שיפוי פסולים באופן עקרוני בעקבות היותם תמיד מעצם טיבם מנוגדים לתקנת הצבור, וכי יש לדון בכל מקרה לגופו. באשר לתלותו של כתב הערבות בתקיפותו של סעיף השיפוי, טוען ב"כ הנתבע כי המסמך עליו חתמה [אמה של התובעת] אינו ערבות אלא התחייבות עצמאית לשיפוי, ועל כן גם אם יוחלט שלסעיף השיפוי אין תקיפות, גם אז יש לחייב את [אמה של התובעת] לשפות את הנתבע בגין כל סכום נוסף שיוטל עליו לתשלום מזונות מעל לסכום שהתחייב לשלם בהסכם. תקיפותם של סעיפי שיפוי 11. צודק ב"כ הנתבע בטענתו כי טרם נפסק בבית המשפט העליון שסעיפי השיפוי מנוגדים לתקנת הצבור באופן עקרוני וכי על כן יש תמיד לפוסלם. התפתחותה של הפסיקה בנושא זה מעידה על מאמצי בית המשפט להתמודד עם שני שיקולים מנוגדים בתחום הזה; כדברי השופט ברק (כתוארו דאז) בפסק דין "קוט" המפורסם (ד"נ 4/82 קוט נ' קוט פ"ד לח(3) 197, 204-5): "שניים הם הפרמטרים התוחמים את גבולותיה של מחלקת המריבה. הפרמטר הראשון הוא פרמטר חוזי. בין הבעל לבין האישה נערך חוזה המסדיר את יחסי הממון שביניהם, לרבות מזונות ילדיהם. בחוזה זה נכללת הוראת שיפוי. חוזים יש לקיים, וזכויות שיפוי יש לכבד. ...סדרי חברה תקינים משמעותם כיבוד התחייבויות.... הפרמטר השני ענינו "טובת הקטין". האב חב במזונות בנו, וההסדרים המשפטיים צריכים להבטיח הגשמתה המלאה של חבות זו. קיומה של חובת השיפוי עשוי לפגוע במזונות הקטין, ועשוי לקטוע את מטה לחמו." בהמשך דבריו, מציין השופט ברק כי הערך החיובי בעמידה על קיום החוזה, כולל סעיף השיפוי, אינו רק פונקציה של האינטרס הציבורי הכללי כי יש לקיים הסכמים; במסגרתם של הסכמי ממון וגירושין בין בני זוג קיים לכך שיקול מיוחד: "האינטרס הציבורי הוא כי תמצא מסגרת נורמטיבית, אשר תאפשר לבני הזוג להגיע לידי הסכם בדבר יחסי הממון שביניהם, תוך ידיעה כי כפוף לתביעות אפשריות של הילדים או לשינוי נסיבות, יש אפשרות להגיע לידי איזון כספי שיש בו יסוד של סופיות. על יסוד ידיעה זו מוכנים הצדדים לפשרות כספיות, אשר יביאו בסופו של דבר להסכם הגירושין, דבר זה הינו - כפי שציין חברי השופט אלון - לא רק לטובתם של בני הזוג עצמם, אלא גם לטובת ילדיהם הקטינים. אומר השופט אלון (בע"א 255/81 קוט נ' קוט, פ"ד לו(1) 243,236): "כלל גדול הוא בידינו, שמטובתו של הציבור ומחינוכו בדרך הטוב והישר הוא לשמור על הסכמים ולקיים את דברם וכתבם, ומאד נהא זהירים, עד שנבוא לפגוע בזכויות, ששני הצדדים יצרו ביניהם בהסכם, שנערך כדת וכדין, וכלל זה יפה וטוב הוא אף לענין הסכמים, הנערכים בין שני בני הזוג בדבר הסדר יחסי הממון שביניהם, לרבות הסדר המזונות לקטין; ולא זו בלבד, אלא מתן תוקף וכיבודם של הסכמים אלה, בעיקרו של דבר, יש בהם משום טובת הקטין, שטוב ורצוי גם מבחינת שלומו וחינוכו, שסידור העניינים הכספיים שבין הוריו, הנפרדים זו מזו ופונים איש איש לדרכו וביתו החדש, ייעשה בהסכמה ומרצון, ללא מריבות ומלחמות, הנחרשות בראש ובראשונה על גבם הרך ומוחם הרופס של הילדים הקטינים". (עמ' 243)." (בעמ' 224). מצד שני, אין להתעלם מן העובדה כי סעיפי השיפוי עלולים במקרים רבים להשפיע לרעה באופן משמעותי ב"טובת הקטין", כיון שבמקרה הרגיל יבוא כל סכום שתחויב האם לשלם לשיפוי בעלה מכיסה הדל, וסכומים אלה יחסרו לה לפרנסת הבית וכלכלת הילד - התובע. על כן התפתחה בפסיקה גישה המורכבת משני פתרונות: מצד אחד, ניתן לפסול את סעיף השיפוי באותם מקרים שעל פי הנסיבות ניתן להסיק כי קיימת עילה לכך על פי חוק החוזים, כגון: אילוץ, טעות או הטעייה, אי חוקיות או פגיעה ברורה בתקנת הצבור, וזאת: "כאשר האב התנער מכל וכל מחובתו לזון את בנו וכפה למעשה גישתו זו על אשתו, מכוח הסכם השיפוי, ללא תמורה של ממש. בהסכמי שיפוי נשוא פסקי דין אלה, נמצא כי האב פגע פגיעה ממשית בטובתו של הקטין. (ראה למשל ע"א 625/76, 624/76 פלוני נגד אלמונית, פד"י לא(3) 85; ע"א 51/78 בראור נגד בראור, פד"י לב(4) 231; ע"א 17/81 סער נגד סער, פד"י לו(3) 207)." ע"א 151/85 רודן נ' רודן ואח', פ"ד לט(3) 186. מצד שני, קבעו בתי המשפט פתרון פשרה, באותם מקרים שלא ניתן להגדיר את סעיף השיפוי כמנוגד לתקנת הציבור אבל בכל זאת יש להסיק כי הפעלת הסעיף תשפיע מיידית לרעה על טובת הקטין; על פי פתרון זה - סעיף השיפוי נשאר בתוקף, אלא שזמן ביצועו נדחה עד שהילד מגיע לגיל 18, שאז כבר מסתיימת חובת המזונות, או "עד שתעשיר" - היינו, עד שתשיג האם משאבים מספיקים שבהם תוכל להשיב לבעל את סכום השיפוי בלי שבכך תיפגע טובתו של הקטין. פתרון זה - כשמו כן הוא, "פשרה" ותו לא. אין בו כדי להגן על חופש ההתקשרות, כיון שבפועל - סעיף השיפוי אינו מופעל באותו רגע שבגינו דרש הבעל כי הסעיף ייכלל בהסכם, היינו בעת שבית המשפט מחייב אותו במזונות גבוהים יותר. במקום זה, "מממן" הבעל את חובת האישה לשיפוי על ידי כך שעליו להמתין להחזר הכספי למשך תקופה ארוכה, ואולי אף לצמיתות, בכפוף למצבה הכספי של האם בעתיד. מאידך גיסא, דחיית חלותו של סעיף השיפוי "עד שתעשיר" אינה משרתת את טובת הקטין באופן מלא, כיון שאף אם יידחה יום הפירעון "עד שתעשיר", אין ספק שאפשרות זו כי האם תחויב בתשלום בעתיד תרתיע אותה מלהגיש תביעה בשם הילד להעלאת המזונות, מפאת פחד יום הדין שבסופו של דבר לא יפסח עליה, אם כי רק לאחר דחייה של ממש. כדברי השופט ברק בפס"ד "קוט": "גישת ביניים זו היא השיקול שנוצר במקבילית הכוחות אשר על הפרמטרים המרכזיים שבה עמדנו... "טובת החוזה" באה לידי הגשמה בכך, שחיוב השיפוי הוא חיוב שריר וקיים ותופס. אין האשה משוחררת ממנו. "טובת הקטין" באה לידי הגשמה בכך שביצוע חובת השיפוי נדחית אם הגשמתה פוגעת במזונות הילדים. אף אחד משני הפרמטרים לא זכה לניצחון מלא. "טובת החוזה" לא הוגשמה במלואה, שכן דחיית הביצוע אינה חלק מהליכי ההוצאה לפועל. דחיית הביצוע היא חלק מההליך השיפוטי עצמו, והיא מהווה, על כן, חריג לדין הכללי. "טובת הקטין" לא הוגשמה אף היא במלואה, שכן חובת השיפוי קיימת ושרירה, והיא עשויה להרתיע אימהות מלפעול בעתיד למימוש זכות המזונות של הילדים. "הרי ברור שהאם היא שתצטרך להחליט בעתיד מתי יגיע המועד לתבוע הגדלת סכום המזונות המגיע לקטין ומה שיעור אותה הגדלה, וכלום אפשר להעלות על הדעת שהשיקול שהיא תצטרך להחזיר לאב את מלוא הסכום שיפסק לטובת הקטין לא יכנס לכלל שיקוליה?" (ת.מ.א. (י-ם) 116/68, בעמ' 383, השופט א' לנדא). אכן, בתי המשפט מצאו את שביל הביניים, המאפשר "קיום בצוותא" של "טובת החוזה" עם "טובת הקטין" במסגרתה של פשרה מקובלת." (210-211). 12. ברור מדברים אלה כי בית המשפט לא ראה בסעיף השיפוי דבר אשר מעצם טיבו הינו מנוגד לתקנת הציבור. השיפוי כשלעצמו הוא כלי מקובל באמתחתם של מנסחי שטרות, וממשיך להיות כלי מקובל בכל סוגי החוזים. העובדה שהאם מתחייבת לשפות את הבעל אינה כשלעצמה סיבה לפסלות הסעיף, לא פחות ולא יותר מכל סעיף שיפוי אחר. במה דברים אמורים? כל עוד שאין בסעיף השיפוי כדי למנוע מהקטין כל דרך אפקטיבית ליהנות מחובת המזונות המוטלת על אביו. רק אז יתערב בית המשפט לטובתו, לפעמים על ידי פסלותו כליל של הסעיף, במקרים הקיצוניים שבהם ניסה האב להתחמק לגמרי מחובתו לפרנס את ילדיו, או על ידי דחייה בזמן ביצועו "עד שתעשיר" במקרים קיצוניים פחות שבכל זאת יש בהם כדי להשפיע לרעה על "טובת הקטין" כתוצאה מהפחתת משאביה של האם שתיגרם על ידי השיפוי. 13. היו שופטי עליון שהרחיקו לכת עוד יותר בסוגיה זו. הנשיא שמגר, למשל, בשורה של פסקי דין פרי עטו, נקט בעמדה תקיפה יותר מזו של השופט ברק. ניתן להבחין בהחלטותיו נטייה יותר לכיוון של השימוש בעילת תקנת הציבור כדי לפסול סעיפי שיפוי המשפיעים לרעה על טובת הקטין, ופחות לכיוון השימוש בדחיית ביצועם של סעיפים אלה "עד שתעשיר" וכדומה. לדידו, הפגיעה בטובת הקטין הינה פגיעה בכבודו כאדם, ומנוגד למדיניות המחוקק המשתקפת בסעיפים 12 ו13- לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט1959-; ראה, ע"א 5464/93 פלוני נ' פלונים (פייר נ' פייר ואח'), פ"ד מ"ח (3) 857. עם זאת, חשוב לציין כי גם הנשיא שמגר מעולם לא קבע כי סעיפי השיפוי בהסכמי ממון וגירושין מנוגדים עקרונית לתקנת הציבור וכי יש תמיד לפוסלם. בכל החלטותיו בנושא זה הקפיד הנשיא שמגר לציין כי ניתן לפסול את הסעיפים הנ"ל בהתחשב בנסיבות. היו אף מקרים שהחליט במפורש שלא לפסול סעיפי שיפוי; טול, למשל, את ע"א 806/86 מילנר נ' מילנר פ"ד מב(3) 414, שבו אמר: "לאור מכלול הנסיבות אשר על רקעם נערכו ההסכמים בין ההורים ואשר הסכם השיפוי חלק מהם, אין לגלות עילה שתביא לבטלות החוזה בשל טעמים של תקנת הציבור". 14. את הפתח לצעד אחרון זה השאיר כב' הנשיא שמגר פתוח, בקובעו כי המבחן לפגיעה בתקנת הציבור הינו מבחן דינמי, אשר תמיד עובר שינויים ככל שהשקפת עולמה של החברה הישראלית משתנה עם הזמן, ועל כן - מסקנותיו של בית המשפט בזמן נתון באשר לכשרות או פסלות של סעיף השיפוי, אין בו כדי לחייב כי כך יש להסיק גם לאחר זמן: "הרי אין ספק, כי הסוגיה של תקנת הציבור היא בין הנושאים שהם בבואה לתפיסות עולם ולהשקפות החיים המיוחדות למסגרת חברתית או לאומית נתונה וכי התוויית תחומיה של עילת פסלות זו ודרכי יישומה לנסיבותיו של כל מקרה הן מלאכתה העצמאית והייחודית של כל שיטת משפט. זאת ועוד, אך מובן שהתפיסות בכגון דא משתנות עם חלוף העתים ומבטאות תמיד את אמונותיה ודעותיה של אותה התקופה. בתי המשפט מוסיפים למגוון הקיים של מקרים בהם מופעל העיקרון או אף גורעים ממה שהיה מקובל בעבר, וכל זאת במסגרת היישום של העיקרון הכללי הרחב, שהוזכר לעיל, למערכת נסיבות קונקרטיות זו או אחרת". (ע"א 5464/93 פלוני נ' פלונים, בעמ' 862). 15. לאחרונה ננקט צעד אחרון זה, של פסול עקרוני של סעיפי השיפוי, בפסק דין תמ"ש 005971/97 אלמונית נ' אלמוני (לא פורסם), מאת כב' השופט פיליפ מרכוס, בבית משפט זה, בו קבע כי ההשפעה ההרתעתית של סעיפי השיפוי תמיד תזיק לטובת הקטין, ואף אם במקרה נתון זה או אחר תתגבר על כך אם הילד ותגיש תביעה להגדלת המזונות - הרי ש"בטלה דעתה אצל כל אדם". מדבריו עולה כי הוא סבור שהשקפת עולמה של החברה הישראלית בשנת 1999 לא תסבול כל פגיעה בטובת הקטין כתוצאה מסעיפים אלה או אחרים שהוכנסו להסכם ממון וגירושין, ואף אם יש במסקנה זו כדי לפגוע באינטרס הציבורי שבשמירת תקפותם של תנאי חוזה, ידו של הקטין על העליונה באופן המוחלט ביותר. 16. עקרונית, דעתי כדעתו, ויש תמיד להגן על טובת הקטין, גם כשמחייב הדבר פגיעה בקדושת החוזה. אבל, אין בכך לדעתי כדי לחייב כי ייקבע שכל סעיפי השיפוי פסולים עקרונית, בכל מקרה ובכל הנסיבות. הרי כפי שנאמר לא פעם בהחלטות בית המשפט העליון, יהיו מקרים שבהם סעיף השיפוי לא יזיק לקטין בכל צורה שהיא; למשל, בדברי השופט ברק בפס"ד "קוט": כך הוא הדבר, אם האשה החייבת (בין חוב לבעלה מכח זכות השיפוי, ובין חוב לערב נוכח זכות החזרה) היא בעלת נכסים המספיקים לתשלום החיובים, בלא לפגוע במזונות הקטינים. במקרה זה מקויים עקרון כיבוד התחייבויות, בלא לפגוע בטובת הקטין. אכן, בשורה ארוכה של פסקי דין מומשה חבותה של אשה, בלא שהדבר פגע בטובת ילדיה (ראה, למשל, ע"א 89/66 פד"י כ'(4) 157; ע"א 508/70 פד"י כ"ה (1) 603)." דוגמא נוספת, בדברי הנשיא שמגר בפס"ד אלמונים הנ"ל, שם החליט, כזכור, שלא לפסול את סעיף השיפוי: "האם היתה, אליבא דכולי עלמא, בעלת אמצעים בעת כריתת החוזה והיא נטלה על עצמה את כיסוי המזונות של הקטין על יסוד האמצעים הכספיים שעמדו לרשותה, ולא על אף העדרם". אם נפסול עתה את סעיפי השיפוי אף במקרים אלה, הרי שלא את טובת הקטין נשרת, שהרי האינטרסים שלו לא ייפגעו, אלא את טובת האם, שהיא ורק היא תיהנה מביטול הסעיף במקרים המתוארים זה עתה, ובכך יש אך ורק פגיעה באינטרס הציבורי בשמירת התחייבויות חוזיות, ללא כל "תמורה" לטובת הקטין. יתירה מזו: עמדה כזו עלולה אף לגרום נזק לטובתו של הקטין אם תרתיע פסלותו האוטומטית של סעיף השיפוי ברצונו של הבעל לכרות את ההסכם ולהביא לסופיות המאוחלת עליה דיבר השופט ברק בפס"ד קוט. 17. לדעתי, איפוא, חשוב אמנם להשיג את המטרה של שמירה אופטימלית על טובת הקטין, ונטרולו של כל אפקט הרתעתי של סעיפי השיפוי, אבל די לנו לשם כך אם תיקבע רק חזקה כי סעיפי שיפוי מנוגדים לטובת הקטין וכי הם משפיעים לרעה גם על מצבה הכלכלי של האם וגם על נכונותה להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט. בכך מועבר למי שמבקש לממש את סעיף השיפוי את הנטל להוכיח אחרת, היינו שאין במימושו כל השפעה שלילית על טובת הקטין, ומן הראוי שיהיה כך, ושהוא - ולא האם - יצטרך להוכיח את טענתו. אמנם יש גם בכך "סטייה" מסוימת מן הפסיקה הקיימת, כיון שבע"א 716/81 לוי נ' לוי ואח', פ"ד לז(4) 132, נקבע כי נטל ההוכחה של ניגוד לתקנת הצבור מוטלת על כתפיה של מי שטוען לפסלותו של סעיף השיפוי, היינו על האם. אבל כאן ניתן בהחלט לומר כי "התפיסות בכגון דא משתנות עם חלוף העתים..." כדברי הנשיא שמגר בפס"ד פלוני הנ"ל (בעמ' 862), וכי "בתי המשפט מוסיפים למגוון הקיים של מקרים בהם מופעל העיקרון [של תקנת הציבור - ב.צ.ג.] או אף גורעים ממה שהיה מקובל בעבר..." (שם), ובמצב דהיום, מחייבת הרגישות ההולכת וגוברת לטובת הקטין בציבור הישראלי כי תינתן לאם "ליהנות מהספק", ללא שתצטרך היא להוכיח את ההשפעה השלילית של סעיף השיפוי; וכי אם לטענת האב אין במימוש סעיף השיפוי כדי לפגוע כלל בטובת הקטין - עליו הראיה להוכיח את טענתו ולא על האם. ואם אמנם יצליח האב להוכיח כי לא נשקפת סכנה כלשהי לטובת הקטין במימוש סעיף השיפוי, פירושו של דבר שאין לאם כל הצדקה אובייקטיבית להגשת תביעה להגדלת המזונות בניגוד לסעיף השיפוי, ואם יפעול איום השיפוי להרתיעה מהגשת התביעה, הרי שהסעיף השיג תוצאה לגיטימית, שלא היה ניתן להשיגה אם היינו מאמצים פסול עקרוני לכל סעיפי השיפוי באשר הם. 18. לגישה זו יתרון נוסף והוא שככל הנראה לא יהיה יותר כל צורך לעכב את ביצוע השיפוי "עד שתעשיר"; או שהסעיף ייפסל על בסיס החזקה שהוא מנוגד לתקנת הציבור, או שיוכיח הבעל כי אין כל פגיעה בטובת הקטין עם ימומש מיד, אבל עילה לא תהיה לדחיית מימוש השיפוי לתקופה מאוחרת יותר. 19. אי לכך, הדיון בבקשה להגדלת המזונות יעבור עתה לשלב ההוכחות, והאב-הנתבע יוכל, במסגרת ההוכחות, להגיש ראיות להוכחת הטענה שמימוש סעיף השיפוי לא ישפיע לרעה בכל צורה שהיא בטובת הקטין. והיה ולא ירים את הנטל הזה, לא ימומש הסעיף ולא תחויב האם בשיפויו של האב. אופייה של חובת אם התובעת 20. באשר למסמך אשר עליו חתמה אם התובעת, אמנם נכון כי בתוכנו לא מדובר כלל במונחים של ערבות לחובת בתה לשפות את האב; כל הנאמר במסמך מתייחס להתחייבותה של אם התובעת "לשלם... כל סכום שבית המשפט יטיל עליו בתשלום מזונות מעל 500 ש"ח לחודש". אבל אין בכך כדי לסתור את המסקנה המתבקשת כי בכתב ערבות קא עסקינן ולא בהתחייבות עצמאית: א. ההסכם חייב את האם להמציא "ערב אחר" להבטחת התחייבותה (סעיף 5ד'). ב. סעיף 5ד' הנ"ל מפנה לנספח המצורף, ואשר עליו חתמה אם התובעת, בתור "כתב ערבות". ג. המסמך עצמו נושא את הכותרת "כתב ערבות", כאמור. ד. על כך יש להוסיף, על פי קביעת השופטת שטרסברג-כהן בע"א 4262/96, וואיה נ' וואיה, תקדין-עליון, כרך 97(4) תשנ"ז-תשנ"ח - 1997, שאם מתעורר ספק בפרשנות המסמך, ולא ברור אם מדובר בערבות או בהתחייבות עצמאית לשיפוי, "מפרשים אותו נגד מנסחו", ובמקרה דנן - הרי שהאב הוא אשר ניסח את המסמך ולא האם. 21. לאור מכלול הנסיבות המתוארות, אני רואה במסמך אשר עליו חתומה [אמה של התובעת] כתב ערבות ולא התחייבות עצמאית לשיפוי, ועל כן - ככל שחזקת הפסלות של סעיף השיפוי תישאר בעינה, הרי שגם כתב הערבות לא ימומש, כיון ש"אין ערבות אלא לחיוב בר תוקף" (סעיף 3 לחוק הערבות, התשכ"ז1967-). 22. הצדדים מתבקשים להגיש לבית המשפט תאריכים מוסכמים לשמיעת ההוכחות. קטיניםחוזהמסמכיםגירושיןהסכם גירושיןמזונות ילדיםהגדלת מזונותמזונות