להלן פסק דין בנושא בקשה להקטנת מזונות: פסק - דין 1. מדובר בתביעה להקטנת מזונות שהתובע הגיש ביום 20.12.96 נגד אשתו ושלושת ילדיו הקטינים. 2. כידוע, עפ"י ההלכה הפסוקה פסק דין למזונות ניתן לשינוי, כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות להבדיל משינוי של מה בכך (ר' ע"א 442/83 קם נ' קם פד"י לח (1) 767, ע"א 469/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב פד"י לב (1) 667, ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה פד"י לו (3) 187). אולם שינויו של פסק דין למזונות כפוף לשני תנאים מצטברים: א. כי עקב שינוי הנסיבות המהותי לא יהיה זה צודק להשאיר את פסק הדין הקודם על כנו (ר' פס"ד קם דינים עליון עמ' 5). ב. כי עקב שינוי הנסיבות המהותי, אכיפתו של פסק הדין הראשון הפכה לבלתי צודקת לחלוטין (ר' פס"ד קם, שם). על מנת שבית המשפט יעתר לבקשה לשינוי סכום המזונות, על התובע לפעול בענין זה בתום לב ובנקיון כפיים (ר' פס"ד קם, שם, בעמ' 6). 3. ההלכה הפסוקה קבעה, כי ההשוואה צריכה להעשות בין מצב הדברים שהתובע טוען שהוא שורר כיום, לעומת מצב הדברים כפי שהיה בעת מתן פסק הדין שאותו רוצים לשנות (ר' שמגר: ע"א 315/78 לוי נ' לוי פד"י לג (1) 22). 4. התובע תבע להקטין את סכום המזונות שנפסקו לו בפסק הדין שניתן ביום 15.6.95 בתמ"א 4309/93 בבית המשפט המחוזי ותוקן ע"י בית המשפט העליון בע"א 5128/95 ביום 20.5.96 . 5. שינוי הנסיבות הנטען ע"י התובע הוא כדלהלן: א. התובע לוקה בבריאותו ואינו מסוגל למצוא עבודה (ר' סעיף 10 לכתב התביעה). ב. התובע אינו עובד כיום (ר' סעיף 7 לכתב התביעה) ומקבל דמי אבטלה בסך של כ- 2,000 ש"ח בחודש (ר' סעיף 8 לכתב התביעה). 6. התובע לא טען ולא הוכיח מה היה מצב הדברים, בשני הנושאים הנ"ל, בעת מתן פסק הדין שאותו הוא רוצה לשנות. התובע התרכז, אך ורק בהוכחת מצבו העכשוי. בית המשפט אינו צריך לעשות את מלאכתו של התובע שאינו מצביע בכתב התביעה על שינוי נסיבות, דהיינו, אינו מצביע על ההבדל בין מצבו בעת מתן פסק הדין לבין מצבו כיום, ולפיכך רק בשל כך היה מקום לדחות את התביעה. יתר על כן, התובע לא נקב בכל סכום שאותו הוא מבקש להפחית מסכום המזונות ואף לא נקב בסכום המזונות שהוא מוכן לשלם (ר' סעיף 15 לכתב התביעה). אם התובע אינו יודע מה הוא בדיוק מבקש, כיצד ידע בית המשפט זאת, גם אם יטה להפחית את סכום המזונות? הנשיא שמגר קבע כי בית המשפט אינו צריך לעסוק בהשערות, בהנחות ובניחושים כשמדובר בתביעה כספית שיש להוכיחה כיאות וכי תביעת מזונות אינה שונה מכך (ר' ע"א 130/85 כהן נ' כהן פד"י מ (1) 69, 71). 7. כאמור, פסק הדין ניתן בבית המשפט המחוזי ביום 15.6.95 ואילו תביעה זו הוגשה ביום 29.12.96, דהיינו כשנה וחצי לאחר מתן פסק הדין הראשון. השאלה היא האם התובע הוכיח, כי במשך שניה וחצי השתנה מצבו הבריאותי לרעה וכתוצאה מכך פחתה הכנסתו, כך שלא יהיה זה צודק להשאיר את פסק הדין הקודם על כנו או שאכיפתו הפכה לבלתי צודקת? 8. כאמור, התובע לא טען ולא הוכיח מה היה מצבו הרפואי בעת מתן פסק הדין הקודם. בית המשפט המחוזי התייחס בפסק דינו לכך וקבע: "לטענת הנתבע, נפגע כושר השתכרותו בשל התאונות שעבר וכראיה לכך הביא חוו"ד מדר' יהושע גושן ממכון ד"ר שהוגשה כתעודת מומחה מה- 17.4.94 ונקבע בה כדלקמן: "מתקשה ויתקשה לעבודה בכל עבודה בה נדרשת תפיסה ומיומנות יד שמאל. לא יוכל להשתלב בעבודות הדורשות מיומנות בהפעלת שתי הידיים. עם זאת, לא קבע המומחה כי הנתבע מנוע מלעבוד כנהג מונית. הלכה למעשה לא התקשה הנתבע בנהיגה כאשר בילה עם חברתו בנסיעה לטבריה בינואר 1994, כך עולה מעדותו הוא עצמו בעמ' 43 ש' 2, עמ' 44 ש' 18 ומעדות החוק שלמה ולדמן (עמ' 51 ש' 17, עמ' 52 ש' 12)". 9. מיניתי את ד"ר מ. פריטש (פרי) כמומחה רפואי בתחום האורטופדי והוא הגיש חוות דעת מיום 6.1.98 לבית המשפט. ממצאיו של המומחה הם: מדובר בגבר בן 41 שנה שסובל מכאבים בע"ש הצווארי עם מגבלה קלה בתנועה, כאבים באצבע I ביד שמאל והגבלה בתנועה, כאבים בע"ש המותני (נזק נוירוגני שורשי) וכאבים בברך הימנית. "לפיכך אני מעריך שמר אליצור אינו מסוגל לעבודה הכרוכה בנהיגה, מאמצים גופניים ועבודה ידנית עדינה (כגון לוטש יהלומים)". ב"כ הנתבעים, לא ביקש לשלוח שאלות הבהרה למומחה ולפיכך יש לקבל את מסקנותיו. דע עקא, שהתובע הצהיר בסעיף 2 לתצהיר המשלים והעיד כי הוא עובד כנהג מונית 5 שעות ביום, 5 ימים בשבוע ובכך השמיט את הקרקע מתחת למסקנות המומחה הרפואי. מכאן, שמצבו הבריאותי של התובע לא השתנה לרעה מאז מתן פסק הדין הקודם; יש להזכיר כי התובע נפגע בשתי תאונות דרכים בשנים 91' ו- 94', דהיינו, לפני מתן פסק הדין הקודם ופסק הדין הקודם מתייחס לכך (ר' ע"מ 7, 8 לפסק הדין). 10. כאמור, טענתו השניה של התובע בכתב התביעה היתה כי הוא אינו עובד כיום וכי פוטר עקב פקודת מאסר שהוצאה לבקשת הנתבעת בגין חוב מזונות (ר' סעיף 7 לכתב התביעה). לטענה זו של התובע אין להתייחס הואיל והתובע עצמו בתצהיר המשלים שהגיש הצהיר כי הוא עובד במשרה חלקית כנהג מונית, החל מפברואר 97'. תלושי המשכורת משנת 1996 מראים על משכורת של 2,400 ש"ח נטו בחודש, בעוד שבפני בית המשפט המחוזי הוא הציג תלושי משכורת של 1,400 ש"ח בחודש ואילו בתובענה זו הוא הציג תלושי שכר של 1,100 ש"ח בחודש. ולפיכך, נראה כי לתובע יש השפעה על גובה הסכומים הנרשמים בתלושי השכר שלו. גם בבית המשפט המחוזי התובע טען כי הוא פוטר באוגוסט 1994 (ר' עמ' 8 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי לא קיבל את גירסתו של התובע כי הוא משתכר 1,400 ש"ח בלבד וקבע כי הכנסה זו אינה סבירה "לא סביר שהנתבע הצליח לפרנס משפחה בת 5 נפשות מאז ספטמבר 1992 ממשכורת של 1,400 ש"ח בתוספת קצבת הנכות מבלי שצבר חובות כבדים" (ר' עמ' 9 לפסק הדין). 11. בית המשפט המחוזי התרשם לרעה מאמינותו של התובע וקבע: "הנתבע לא עשה עלי רושם אמין ובמקרים רבים סתר את עצמו" (ר' עמ' 14 לפסק הדין). בהמשך נאמר שם: "נראה כי בני משפחתו התגייסו לעזרתו על מנת להעלים את רכושו מהתובעת ואף מבית המשפט במסווה של העברת רכוש לאחיו או החזר הלוואה לאחותו" (ר' עמ' 15 לפסק הדין). ובהמשך: "בעת שהנתבע משים עצמו כמסכן וחסר אונים הוא מלווה לחברתו סכום כסף לרכישת מכונית חדשה, כאשר לפי דבריו הוא חסר כל ואינו יכול לזון את ילדיו" (ר' עמ' 15 לפסק הדין). "התרשמתי כי מדובר באדם המתנער מכל אחריות כלפי משפחתו ומוכן לצורך זה לשקר בבית המשפט, לגייס את בני משפחתו לעזור לו בבניית גירסה שקרית ומצד שני לחיות היטב (כולל נסיעות למקומות נופש) עם חברתו לחיים" (ר' עמ' 15 לפסק הדין). 12. קיים הבדל ניכר בין התביעה הראשונה לתביעה זו מבחינת נטל ההוכחה, בעוד שבתביעה הראשונה נטל ההוכחה היה מוטל על הנתבעים (דכאן) והם אכן נעזרו בחוקר פרטי והצליחו לשכנע את בית המשפט כי התובע אינו אמין וכי הכנסותיו עלולות על אלה שהוא מצהיר עליהן, הרי שבתובענה שלפנינו נטל ההוכחה הוא על התובע ואיני סבור שיש לדרוש מהנתבעים להשקיע שוב את אותם אמצעים של חוקר (שנסע עם התובע שילם לו ולא קיבל קבלה) ע"מ להראות כי הכנסתו של התובע עולה על ההכנסה שהוא מצהיר עליה. גם בחקירתו הנגדית חזר התובע על הטענה כי שילם כספים לאחותו ולאמו, טענה שבית המשפט המחוזי דחה אותה כבלתי אמינה (ר' עמ' 2 לדיון מיום 14.22.97). 13. יש לזכור כי לתובע הכנסה מקצבת נכות בסך של כ- 640 ש"ח בחודש (ר' אישור המל"ל), אך לפי דבריו בחקירה הנגדית גם סכום זה מקוזז לכיסוי חוב המזונות ע"י המל"ל (ר' דבריו בעמ' 2 ש' 16, 18). 14. בסעיף 7 לתצהיר המשלים התובע טען כי משפחתו תומכת בו, אך לא הביא כל ראיה שתתמוך בעדות זו. זו עדות של בעל דין המעוניין בתוצאות ההליך ואינו מוצא כל נימוק מדוע להאמין לתובע, כאשר היה ביכולתו להביא לעדות את בני משפחתו התומכים בו לטענתו. לפיכך איני מאמין כי בני משפחתו של התובע תומכים בו. 15. התובע טוען כי הוא מקבל הבטחת הכנסה בסך 640 ש"ח בחודש וצירף אישור של המל"ל על כך, מכאן שלנתבע הכנסה בסך 1,040 ש"ח בחודש ממנה הוא חי. לפי טענתו הוא אינו משלם שכ"ד , חברתו היא שמשלמת את שכר הדירה. הוא משלם הלוואה בסך 700 ש"ח בחודש, הוא אוכל ב- 20 ש"ח ליום דהיינו בסך 600 ש"ח בחודש ומשלם לדבריו 15 ש"ח ביום עבור סיגריות דהיינו 450 ש"ח בחודש וקונה לבית מצרכים בסך 300 ש"ח בחודש (ר' שם, עמ' 5 ש' 14-9). בהמשך הודה גם שיש לו הוצאה חודשית בסך 200 ש"ח על פלאפון (ר' עמ' 7 ש' 3). דהיינו הוצאותיו המוצהרות של התובע מסתכמות בסך של 2,250 ש"ח בחודש, סכום העולה על מכפלת הסכום שהוא טוען שהוא מקבל בפועל, בסך 1,040 ש"ח. 16. כיוון שאיני מאמין לנתבע שהוא נעזר בבני משפחתו וכיוון שהוצאותיו כפולות מהכנסותיו הפנויות, אין להאמין לנתבע כשהוא טוען שהכנסתו מעבודה היא בסך 1,100 ש"ח בחודש. ולפיכך אני דוחה את טענתו השניה של הנתבע כי חלה הרעה בהכנסתו לעומת הכנסתו עובר לפסק הדין של בית המשפט המחוזי. 17. התובע לא טען לשינוי נסיבות עקב הגדלת הכנסה של הנתבעת ולפיכך אני מסכים עם ב"כ הנתבעת, עו"ד שמילה, כי הדבר אינו רלבנטי. מאחר שהכנסתה של נתבעת 1 לא השתנתה (900 ש"ח עפ"י קביעת בית המשפט המחוזי, ר' עמ' 7 לפסק הדין) ועל אותו סכום היא העידה בפני (ר' עמ' 9 ש' 7) והתובע לא הצליח להפריך או להזים את טענתה, יש לקבוע כי הכנסתה של נתבעת 1 לא גדלה. 18. לפיכך אני קובע כי התובע לא הוכיח כל שינוי נסיבות ובודאי לא הוכיח כל שינוי נסיבות מהותי ויש לדחות את תביעתו. 19. ב"כ הנתבעת עו"ד שמילה טוען, בסעיף 26 לסיכומיו, כי סכום המזונות עומד כיום ע"ס 2,800 ש"ח עבור אשה ושלושה ילדים קטינים, דהיינו סך של 700 ש"ח לכל אחד מהם וזהו בודאי סכום מינימאלי ביותר וכדבריו "קשה לחשוב על סכום נמוך יותר אשר יספק לנתבעים את צרכיהם הבסיסיים ביותר". סכום מזונות זה הוא בהחלט מינמאלי, כך שהמשך אכיפתו של פסק הדין אינה בלתי צודקת. 20. לפיכך אני דוחה את התביעה. 21. ב"כ התובע עו"ד ישראל בלום טוען, בסעיף 13 לסיכומיו, כי "לתובע ילד נוסף מקטני קטנים, יליד 15.1.98 שעול מזונותיו במלואו על התובע" לעובדה זו אין זכר, לא בכתב טענותיו של התובע, לא בתצהיר המשלים ולא בחקירתו. ד"ר זוסמן בספרו "סדרי הדין האזרחי" בערכת ש. לוין כותב על כך: "סיכומים בכתב אינה דרך נאותה להביא בהם ראיות נוספות על אלה שהובאו במהלך המשפט... בית המשפט העליון התריע כבר פעמים אחדות על עורכי דין ש"הגניבו" בדרך זו ראיות ללא רשות וציווה להתעלם מהן" (ר' ד"ר זוסמן, שם, בעמ' 513). לפיכך אף אני אתעלם מטענות "עובדתיות" אלה. 22. אני סבור שלתביעה לא היה מקום מלכתחילה ומכל מקום היה על התובע לבטלה מיוזמתו, כאשר התחיל לעבוד כנהג מונית חודש לאחר הגשתה ולא לנהל אותה במשך כמעט שנתיים ימים, לפיכך אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל. הפחתת מזונותמזונות