להלן פסק דין בנושא אכיפת פסק חוץ מזונות: פסק דין 1. בפני תובענה לאכיפת פסק חוץ של מזונות קטינה, מכוח חוק אכיפת פסקי דין חוץ תשי"ח - 1958, כנגד אביה של הקטינה מר דורו גבריאל סובה (להלן: "התובעת"; "הנתבע"; בהתאמה). 2. המסכת העובדתית/הרקע לתובענה: א. התובעת 2 והנתבע נישאו זל"ז ביום 7.6.91. (להלן שניהם: "בני הזוג"). מנישואין אלה נולדה ביום 7.1.92 בתם, התובעת. ב. ביום 23.6.93 התגרשו בני הזוג זו מזה וביהמ"ש בדראגאשני שברומניה ציוה על הנתבע לשלם לתובעת 2 עבור התובעת דמי מזונות בס"ך של 10,000 ל"י (מטבע רומני) לחודש. ג. כעבור מס' חודשים הגישה התובעת תביעה להגדלת מזונות ואכן, ביום 10.2.94 הגדיל ביהמ"ש בפס"ד נוסף את דמי המזונות של הקטינה לס"ך של 30,000 ל"י. ד. שני פסה"ד צורפו לכתב התביעה (בתרגום לעברית), הנתבע עבר להתגורר בישראל והוא עובד בחב' לחיפוש נפט. התובעת מבקשת לאכוף את פסקי הדין שנתנו בביהמ"ש ברומניה. בישיבת יום ה - 4.10.99 נאמר מפי הנתבע: "פסקי הדין שניתנו ברומניה נתנו בנוכחותי פסקי הדין הם סופיים. אין לי התנגדות שביהמ"ש יתן פס"ד לאכוף את פסקי הדין שניתנו ברומניה". 3. המסגרת הנורמטיבית א. סמכותו של בימ"ש זה להיזקק לתובענה מוקנית לו מכוח ס' 3 (ב) לחוק ביהמ"ש לעניני משפחה, התשנ"ה - 1995. ב. ס' 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח - 1958 קובע את התנאים לאכיפה: "בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו 2 תנאים אלה: (1) הפסק ניתן במדינה שלפיה דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתיתו....." התנאי הראשון לס' הנ"ל מחייב קיום סמכות פנימית של מערכת השיפוט הזרה. למושג "סמכות פנימית" (לפי דיני מדינת חוץ) יש שני פנים: - סמכות פנימית כוללת (של מערכת השיפוט הזרה בכללותה). - סמכות פנימית ספציפית (של בימ"ש המסויים שנתן את פסה"ד). השאלה הנשאלת לאיזה סוג סמכות התכוון המחוקק? פרופ' שפירא במאמרו "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ" עיוני משפט כרך ד' עמ' 509 כותב: "מניתוח לשון ס. 3 (1) עולה בברור שהכוונה היא לסמכות פנימית כוללת. מבקש האכיפה חייב להראות - ודי לו אם יראה שהפסק ניתן במדינה, שהסמיכה את מערכת השיפוט שלה להוציא פס"ד כזה בנסיבות העניין. פס"ד שהוא פרי שימוש בסמכות פנימית כוללת עומד איפוא בתנאי של ס. 3 (1), אפילו ניתן על ידי ביהמ"ש שלא היה מוסמך ספציפית, מבחינה מקומית או ענינית, לתיתו". בע"א 472/64 ענבי נ' היועמ"ש פד"י יט (1) 645, 648, אומר הנשיא אגרנט: "אין להכיר בתוקפו של פס"ד, הקובע בעניין מעמדו האישי של האדם ושניתן על ידי בימ"ש של מדינה זרה אלא אם היתה לו סמכות ליתן את פסה"ד, ורואים אותו בימ"ש כבעל סמכות שכזאת אך ורק אם המדינה הזרה היתה מקום מושבו הקבוע של האדם או אם (יתכן) היה לפחות אזרח מאזרחיה". על דברים אלה חזרה השופטת בן פורת בע"א 499/79 בן דיין נ' אינטרנשיונל בע"מ , פ"ד ל"ח (2),99: "הדרישה שפסק החוץ ינתן בסמכות לפי הדין הבינ' פרטי החל בישראל היא תנאי בסיסי ואין להעלות על הדעת הכרה בפסק חוץ שניתן ללא סמכות". במקרה דנן, שני פסקי הדין שצורפו לכתב התביעה ניתנו באמצעות בימ"ש בדראגאשני, מחוז וילצ'יה, רומניה. לשני בני הזוג היתה זיקה משמעותית לרומניה ושניהם היו תושביה עובר לגירושין. בנסיבות אלה ניתן לקבוע שפסקי החוץ ניתנו בסמכות ע"פ המשפט הבינלאומי פרטי הנוהג בישראל. - התנאי השני לס' דן בסופיות פסק החוץ: "(2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור"; אי כפיפותו של הפסק לערעור במדינת מוצאו היא איפוא אמת המידה לסופיותו, לצורך אכיפה בישראל. כל עוד אפשר לערער על הפסק במדינת החוץ, ומכל שכן אם ערעור עליו תלוי ועומד שם בפועל, אין להכריזו כפסק אכיף אצלנו. יוצא מן הכלל אחד לתנאי של אי כפיפית לערעור קבע המחוקק לענין אכיפת פסקי חוץ בעניני מזונות בס. 8 לחוק: "רשאי ביהמ"ש ואם ראה צידוק לכך בנסיבות העניין, לאכוף פסק חוץ זמני או צו ביניים בענייני מזונות, אף כשהוא ניתן עוד לערעור ובלבד שנתקיימו בו שאר התנאים האמורים בחוק זה". ממאמרו הנ"ל של פרופ' עמוס שפירא עולה כי: "המחוקק ראה צורך, מטעמים חברתיים ואנושיים מובנים ובהתאם לפרקטיקה בינלאומית רווחת, להקל עם מי שזכאי ובדרך כלל זקוק למזונות. ההקלה היא בעצם האפשרות לאכוף כאן פסקי חוץ וצווי ביניים (שמעצם טבעם אינם סופיים) בעניני מזונות ובאי תלותו של התנאי בדבר אי כפיפית לערעור". אשר על כן, אין מקום לסברה, שמא פסקי המזונות שנתנו במקרה דנן, אינם אכיפים לפי החוק הנ"ל. היפוכו של דבר; מן החוק ניתן ללמוד, שהוא אף בה להרחיב בסוגיה זו דווקא, ובו בזמן שהחוק קובע כי הוא יוחל על פסקים שהם חלוטים ואין עליהם עוד ערעור, נכללה בס. 8 לחוק הנ"ל הוראה מיוחדת, לגבי פסקי מזונות זמניים. זאת ועוד, הנתבע עצמו ציין בדיון מיום 4.10.99 כי רואה הוא את פסקי הדין כסופיים ומכאן, שאין בכוונתו לערער עליהם או לפעול לבטולם. - התנאי השלישי: "(3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותוכנו של הפסק אינו סותר את תקנה הציבור". תנאי זה נחלק לשניים: א. החלק הראשון דן בכוונה להכפיף גם פסקי חוץ לדינים של אכיפת פס"ד בישראל, כדי שלא יתעורר כל ספק בדבר אי אכיפותם בישראל של אותם חיובים (הגלומים בפס"ד זרים), שהדין הישראלי בדבר הוצל"פ של פסקי דין אינו מספק כלים למימושם. (דוג' לכך ניתן למצוא במקרה של פסק חוץ המורה על ביצוע בעין של חוזה למתן שירות אישי להבדיל מפסק חוץ לתשלום קצוב שהוא סופי - כפי שעולה גם מן המקרה שלנו). ב. החלק השני דן באי פגיעה בתקנת הציבור בישראל. המושג 'תקנת הציבור' ('public policy') הוא מטבעו גמיש ובלתי ניתן להגדרה ממצה. גלומים בו אינטרסים חיוניים (פוליטיים, חברתיים, כלכליים), ערכים חברתיים בסיסיים, עקרונות מוסר מושרשים ומושכלות ראשונים של צדק והגינות. כאשר עומד פסק חוץ בסתירה חזיתית לאינטרס חיוני או לערך מרכזי כזה (כגון, כשיש בפסק כדי לפגוע בשלומו, בחירותו, או במוסריותו של הציבור המקומי), חזקה על ביהמ"ש ישראלי שלא יתן יד למימושו של פסק זה כאן. לא כן, כאשר המדובר בפס"ד למזונות, אשר עקרונות המוסר והצדק מחייבים אכיפתו. בימ"ש במקרים אלו חייב לפתוח שעריו בפני פסקים זרים אלה אשר תואמים את השקפת המוסר וחוש הצדק שלנו. - התנאי הרביעי שבס'. "(4) הפסק הוא בר ביצוע במדינה בה הוא נותן" כדי להיות אכיף בישראל, על פסק החוץ להיות כשיר להוצל"פ במדינת מוצאו. אם מסיבה זו או אחרת, טרם היה הפסק לבר ביצוע או חדל להיות כזה שם, אין לאוכפו כאן. (כך למשל לא ניתן לאכוף בישראל פסק חוץ שכבר התיישן במדינת מוצאו). לא כך הם פני הדברים במקרה דנן שכן הפסק כשיר להוצל"פ במדינת החוץ וניתן להכריזו כאכיף כאן. - בנוסף קובע ס. 4 (א) לחוק האמור: "פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בימ"ש בישראל". פרופ' עמוס שפירא במאמרו "הכרה ואכיפה של פסקי חוץ" עיוני משפט, כרך ה' עמ' 38 כותב: "הדרישה שבס' 4 להדדיות מכוונת להמריץ מדינות חוץ לאכוף פסקים ישראליים בחינת אכוף לי ואכוף לך". אך גם אם ברורה מדיניות המחוקק מבחינה עקרונית ניסוחה הסטאטוטורי רב בו הסתום על המפורש. איזוהי מדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של "בתי המשפט בישראל"? האם די בהעדר אפשרות חוקית לאכיפתם של פסקי חוץ כל שהם כדי להצביע על חוסר הדדיות, או שמא יש צורך להוכיח שהמדינה הנדונה מפנה את עורפה לפסקים ישראליים דווקא בעוד שהיא פותחת את שעריה לרווחה בפני פסקים שמקורם במדינות אחרות? כלום חייבת מדיניות אי האכיפה (לגבי פסקים זרים בכלל או פסקים ישראליים במיוחד) להיות מעוגנת בדין מפורש, או שמא די בכך שהיא משתמעת מהפרקטיקה הרווחת בבתי המשפט של אותה מדינה? האם צריכה אפשרות האכיפה להיות חסומה בפני כל פסק ישראלי שהוא, או אולי תספיק העובדה שפסק ישראלי דומה (לפסק הזר שאכיפתו מתבקשת כאן) לא היה זוכה שם לאכיפה? כלום מוגבל הביטוי "אין אוכפים" לעצם האפשרות של אכיפה, או שמא משתרע הוא גם על הדרכים והפרוצדורה לאכיפה?....". פרופ' עמוס שפירא אשר מעלה את השאלות והתהיות הנ"ל מוסיף וכותב: "המבחן הקובע הוא אם אוכפים במדינת החוץ פסקים ישראליים אם לאו. סבורני כי יש ליישם מבחן זה בזהירות היינו, לקצוב לדרישת ההדדיות תחולה מצומצמת וזאת הן לאור שיקולי פרשנות והן בעיקר, מטעמי מדיניות משפטית היורדת לשורשי התופעה של מתן נפקות לפסקי חוץ". בע"א 619/89 שרה קראן נ' ריצ'רד דוד קסון מה (2) 656 קובע הש' שמגר: "...התנאי שבס. 4 (א) מתייחס להדדיות הכללית שבאכיפה ולא להדדיות לגבי סוג ספציפי של פסקים דווקא". - כאשר שקיימות אמנות דו צדדיות או רב צדדיות כפי שקורה במקרה עסקינן, הן נותנות ביטוי מפורש וחגיגי לעקרון ההדדיות, תנאי ההדדיות מתמלא ומאפשר אכיפת פסקי החוץ. במקרה דנן, כמפורט בס. 6 לכתב התביעה ניתן להכריז על פסקי הדין כאכיפים מכוח אמנת ניו-יורק אשר נחתמה ביום ה - 20.6.56. בפרק "ההתחייבות למזונות, אמנה לקבלת מזונות מחו"ל" אשר צורף לתובענה מצויין כי האמנה נחתמה על ידי מדינת ישראל ביום 20.6.56 וקיבלה תוקף ביום ה - 4.4.57. כמו כן, מרשימת החברות באמנה זו אשר צורפה אף היא לתובענה עולה כי בין המדינות החברות מצוייה רומניה. - כאמור, ס' 3 ו - 4 מונים כמה וכמה תנאים החייבים להתמלא בפס"ד עד שיוכרז אכיף, ואילו ס. 6 מונה כמה וכמה טיעוני הגנה שאם יוכח אחד מהם לא יוכרז פסק החוץ אכיף. בפני ביהמ"ש לא הועלתה כל טענה מבין התנאים המוקדמים המנויים בס. 3 ו - 4 לחוק או לחילופין כל טיעוני הגנה המנויים בס. 6 לחוק. הואיל ונתקיימו כל הכללים שנקבעו בס. 3 ו - 4 לחוק והואיל ולא הועלתה בפני ביהמ"ש כל טענה מן המנויות בס. 6 לחוק ואשר הן בגדר הגנה מפני אכיפה, ניתן לסכם ולציין כי שני פסקי החוץ שנתנו ברומניה אכיפים. מבחינתם של פסקי החוץ עולה, כי נתנו במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה היו מוסמכים לתתם וכי אף אם ניתנים עוד לערעור הרי שהמדובר בפסקי דין למזונות ובהסכמתו של הבעל לדבר סופיותם. החיוב בפסקי הדין ניתן לאכיפה. על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותוכנם אינו סותר את תקנת הציבור ואף תואם אותה. לסיכום אציין כי מטרתה ותוצאתה של אכיפת פסק חוץ לפי חוק אכיפת פסקי חוץ תשי"ח - 1958, היא להכשיר את פסק החוץ להוצאה לפועל מקומית, ממש כאילו היה פסק דין ישראלי לכל דבר. ס. 10 לחוק מבטא זאת בלשון ברורה: "פסק חוץ שהוכרז אכיף, דינו לענין הוצל"פ כדין פסק שניתן כדין בישראל". 4. ומן הכלל אל הפרט א. אין בדעתי להתייחס לטענת התובעת כי על המשיב לשלם 20% מהכנסתו הכללית עבור דמי המזונות שכן לא הוכח הדין הזר בהקשר זה ואף לא הועלתה כל טענה מפי התובעת בדבר הוכחותו.כמו כן, לא הוגשה לביהמ"ש זה תביעה להגדלת מזונות כי אם לאכיפת פסק חוץ בו נקבע מראש הסכום החודשי שעל הנתבע לשלם. ב. בפרוטוקול מיום ה - 4.10.99 מצויין הנתבע כי קיים את חובת המזונות המוטלת עליו על פי פסקי הדין והפקיד כספים לחשבון בשם של מירה והאנה הבת. מס'. 5 לכתב התביעה עולה כי הנתבע אכן שילם על חשבון שני פסקי הדין סכומים "זעירים ביותר" וזאת לפני שנעלם מרומניה. חובת ההוכחה בדבר תשלום חובותיו של הנתבע מוטלת עליו ומכל מקום אינה ענין לכאן. אי לכך נקבע כדלקמן: ג. אני מכריז על פסקי הדין שניתנו על ידי ביהמ"ש בדראגשני, רומניה ביום ה - 23.6.93 וביום 10.2.94 בענין הגירושין והמזונות כפסקי דין אכיפים בישראל. ד. לאור הסכמת הנתבע למתן פסק דין כנגדו אינני עושה צו להוצאות. משפט בינלאומיאכיפת פסק חוץמזונות