החלטה 1. איחדנו את הדיון בכל העררים משום שכולם עוסקים באותה שאלה והיא שאלת אלימות הברניקים בבולגריה. 2. בשעתו החלטנו בוע 1971/02 צרפתי ואח' נגד הרשות המוסמכת, כי גם מעשה אלימות שבוצע על ידי זרוע שלטונית של מדינה בה היתה השראה גרמנית, נכנס לגדרו של סעיף 2 (1) לחוק הפיצויים הגרמני, אולם קבענו כי ככלל, מעשה אלימות ספורדים על ידי הנוער הברניקי, אינם מהווים מעשה אלימות של זרוע השלטון, אלא אם מהעובדות יעלה אחרת. החלטה זו הרחיבה בעצם את פרשנות סעיף 2 (1) לחוק הפיצויים הגרמני ואולם בית המשפט המחוזי, בע"א 1919/03 עוזיאל ואח' נגד הרשות המוסמכת, הרחיב ההלכה עוד יותר וקבע כי הכלל הוא שמעשי אלימות של הנוער הברניקי, יחשבו כמעשה של זרוע שלטונית ככלל, אלא אם הנסיבות ילמדו אחרת. 3. בשם הוודאות המשפטית, מאחר ואנו מונחים על ידי פסיקת בית המשפט המחוזי ומאחר ופסיקה זו הולכת לקראת הנכים, נפסוק על פי הלכת בית המשפט המחוזי. 4. לפיכך יש לבחון את עניינו של כל עורר על פי ההלכה שנקבעה בבית המשפט המחוזי. העוררת 1 5. העוררת, ילידת 28, טענה כי הוכתה על ידי ארבעה ברניקים, לובשי מדים ונושאי מקלות. עוד בדיון שהתקיים בעניינה של העוררת בפנינו בזמנו, קיבלה המשיבה את גרסתה העובדתית של העוררת. לפיכך ולאור התרשמותנו מגרסת העוררת עתה, הערר מתקבל. העוררת 2 6. העוררת, ילידת 30, טענה לשני אירועי אלימות ברוסה שבבולגריה. בראשון, מספר ברניקים נכנסו לאולם בו התגוררו עם משפחות אחרות ובמהלך האירוע, הוכתה העוררת. בשני, הוכתה כאשר שבה מעבודתה בפרפומריה, כאשר עברה ליד בית קולנוע לידו היו חבורת ברניקים. 7. מטעם העוררת העידו שתי עדות, אחותה הגב' מטי פריבלר והגב' לוי סטלה. לאחר ששמענו את העוררת ואת העדות מטעמה, לא נוכל לומר כלל וכלל כי שוכנענו שהאירועים המתוארים על ידי העוררת והעדות, אכן אירעו. כך למשל תיאורה של הגב' פריבלר את האירוע הראשון היה כללי ולא קנה את אימוננו ולגבי האירוע השני, טענה כי אין קשר בינו לבין עבודתה של העוררת בפרפומריה, שכן העוררת עבדה בפרפומריה בסופיה ולא ברוסה כטענת העוררת. גם עדותה של הגב' לוי לגבי האירוע הראשון היה כללי ולא שוכנענו מאופן התיאור, כשלגבי האירוע השני טענה - בניגוד לעדות העוררת - כי רק העוררת היתה במקום והוכתה והיא כלל לא הבחינה ביהודים נוספים. 8. לפיכך וכאשר גם אופן תיאורה של העוררת את הדברים לא שכנע אותנו באמיתותו - הערר על כל רכיביו נדחה. העורר 3 9. העורר, יליד 34, ביסס את עררו על הטענה למעשה אלימות מצד חבורת ברניקים שהתנפלה עליו ועל חבריו. 10. לאחר ששמענו את העורר וניתנה לנו הזדמנות להתרשם ממנו, שוכנענו כי האירוע אכן אירע ועל כן, הערר מתקבל. 11. למען הסר ספק, אין באמור לעיל התייחסות כלשהי לטענה של העורר כי נפגע באוזנו, בהעדר מסמכים כלשהם לעניין זה. העוררת 4 12. העוררת, ילידת 30, טענה כי שלושה ברניקים במדים ידו עליה אבנים בגורנה גומיה שבבולגריה. 13. לאחר ששמענו את העוררת ואת העדות מטעמה, שוכנענו כי גרסתה גרסת אמת היא ועל כן, הערר מתקבל. העורר 5 14. העורר, יליד 36, טען כי הוכה על ידי מספר ברניקים במדים בעת שמכר מזון ברוסה שבבולגריה. 15. לאחר ששמענו את העורר וניתנה לנו ההזדמנות להתרשם ממנו, שוכנענו כי גרסתו גרסת אמת היא ועל כן, הערר מתקבל. העורר 6 16. העורר, יליד 37, טען כי מספר ברניקים הכו והטביעו אותו בעת שרחץ עם אחרים בנהר בוידין שבבולגריה. 17. לאחר ששמענו את העורר וניתנה לנו ההזדמנות להתרשם ממנו, לא נוכל לומר כלל וכלל כי שוכנענו מתיאורו את הדברים. למטה מן העניין אציין, כי גם אילו היינו מקבלים את גרסתו העובדתית, איננו סבורים כי מדובר במעשה אלימות שנכנס לגדרו של סעיף 2 (1) לחוק הפיצויים הגרמני, גם על פי הפרשנות המרחיבה של בית המשפט המחוזי, שכן נראה כי המדובר יותר במריבת נערים ולא במעשה שנעשה על ידי הברניקים כזרוע שלטונית ונגד העורר בשל יהדותו. 18. לפיכך הערר נדחה. 19. סוף דבר - העררים של העוררים 1, 3, 4 ו-5 מתקבלים. העררים של העוררים 2 ו-6 נדחים. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 30 יום מעת קבלת ההחלטה, בשאלה משפטית בלבד. פיצוייםניצולי שואהיהדות