תביעת חוב העולה על סכום החוב האמיתי

הגשת תביעת חוב, ביודעין, בסכום העולה על סכום החוב האמיתי, ראויה לכל גינוי ואף לחיוב בהוצאות משמעותיות. עם זאת, בהעדר הוראת חוק מתאימה, הרי שאין לבעל התפקיד סמכות לדחות את תביעת החוב כולה רק בשל כך. להלן החלטה בנושא תביעת חוב העולה על סכום החוב האמיתי: החלטה החייב היה - במועדים הרלוונטים לבקשה זו - בעל מניות ומנהל בחברת פטריק הכט שיווק בע"מ שעסקה בייבוא ושיווק רהיטים (להלן: "החברה"). המערערת, חברת טרנס אטלס בע"מ, הינה חברה העוסקת במתן שירותי שילוח ועמילות מכס, ובין השנים 1998-1999 העניקה לחברה את שירותיה בקשר עם מטעני ייבוא שיועדו לחברה. בין היתר, הוסכם בין הצדדים כי המערערת תשא בכל תשלומי החובה הנובעים מהשירותים (מכס, מע"מ, דמי הובלה ימית כויו"ב) וכי החברה תשיב את הסכומים ששולמו במועד מאוחר יותר. הסכמה זו הוסדרה בהסכם שכרתו החברות ביום 8.12.1998, ובו נקבע, בין היתר, כי למערערת תהא זכות עכבון ושעבוד בסחורות המוחזקות בידה, להבטחת תשלום חובותיה. עוד נקבע (בסעיף 8(ב) לאותו הסכם) כי אם לא שולם חובה של החברה למערערת לאחר שניתנה לה התראה בת 30 יום תהא המערערת רשאית לממש את הנכסים המוחזקים בידה. בחודש יוני 1999 מסר החייב למערערת המחאה אישית שלו, על סך 275,000 ₪, ערוכה לפקודת המערערת, וזאת מתוקף היותו ערב לחובות החברה כלפיה. להמחאה זו נלווה מכתב לפיו סוכם כי ההמחאה תשמש בטוחה לפרעון סופי של המחאות מעותדות שנתנה החברה למערערת, ותמסר לפרעון רק במקרה שהחברה לא תעמוד בתשלומיה. והנה - טוענת המערערת - בחודש שלאחר מכן נתגלה לה כי החברה נתונה בקשיים, ושחרורו של מטען שהגיע עבור החברה מאיטליה (להלן: "המטען האיטלקי") התעכב ימים רבים בשל חובות של החברה לספק האיטלקי. באותה העת, לטענת המערערת, חלה התדרדרות במוסר התשלומים של החברה, ובמהלך החודשיים הבאים חוללו 19 המחאות שנמשכו על שם החברה, בהעדר כיסוי מספיק בחשבון הבנק שלה. ההמחאה האישית שמסר החייב להבטחת פרעון המחאות החברה עלתה בגורל דומה, ולאור זאת עיכבה המערערת את המטען האיטלקי בידה ואיימה לפעול למימושו אם לא יפרעו החובות. במסגרת הנסיונות להגיע לפשרה, ועל מנת לצמצם את חובותיה, מסרה החברה לידי המערערת מספר רהיטים, שערכם שנוי במחלוקת, אך הנסיון להגיע לפשרה כוללת לא עלה יפה, ולבסוף מכרה המערערת את כל פריטי הריהוט בסכום של כ-123,000 ₪. לדידה של המערערת, נותר חוב החברה כלפיה לאחר מימושו של המטען האיטלקי, כשהוא עומד על סך של כ-.218,000 ₪. ביום 24.2.2000 הגישה המערערת תביעת חוב למנהל המיוחד ותבעה את הסכום של 275,000 ₪, זאת בהסתמך על המחאת החייב אשר חוללה על ידי הבנק. תביעת החוב נדחתה במלואה, ומכאן הערעור. המנהל המיוחד מעלה מספר נימוקים לסירובו להכיר בתביעת החוב: נימוק אחד הוא כי המערערת נהגה בחוסר תום לב בהגישה תביעת חוב העולה על סכום חובה של החברה כלפיה. לטענתו, חובה של החברה, אליבא דמערערת, עמד על 218,000 ₪ בלבד, ולפיכך, הגשת תביעת חוב על מלוא סכום ההמחאה - 275,000 ₪ - מהווה נסיון להתעשר שלא כדין, וראוי לדחות את תביעת החוב כולה. הנאמן מוסיף וטוען כי על נושה המגיש תביעת חוב לנאמן ראוי שתוחל חובת זהירות וחובת אמון מוגברות, וזאת לאור פערי המידע שבין הצדדים, ומבקש ללמוד גזירה שווה מתקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 (להלן: "התקנות"), הקובעת כי "נושה מובטח שהפר הוראה מהוראות סימן זה לא יהא זכאי להשתתף בחלוקת דיבידנד", וכן מסעיפים 212 ו-223 לפקודת פשיטת הרגל. נימוק זה, חוששתני, אין בידי לקבל. תקנה 90 מתייחסת במפורש לנושה מובטח, ולא לנושה רגיל, וזאת בשל מעמדו המיוחד אל מול בעל התפקיד ויתר הנושים. על מעמדו של הנושה המובטח עמדתי בהחלטתי בעניין בש"א (תל-אביב-יפו) 7831/01 - יורם חגבי-חגי נ'Antwerpse Diamantband NV, תקדין-מחוזי 2001(3)7524, עמ' 7527: "דומה, כי המחוקק היה ער לעובדת היות הנושה המובטח בעל הידע הטוב והמדויק ביותר על אודות ערכה של בטוחתו, ואי-לכך, כפף אותו לחובת זהירות בסיסית כלפי הנאמן, אשר הפרתה מקימה מעין חזקה חלוטה של נזק ראייתי כבד לקופת פשיטת הרגל וליתר הנושים, אשר גרם הנושה המובטח במחדלו. נזק זה מצדיק, אליבא לצו המחוקק, את דחיית תביעת החוב של אותו נושה מובטח, בלא שתידון לגופה." עם זאת, כאמור, נושה רגיל אינו נהנה מהיתרונות המוקנים לנושה מובטח, ולפיכך בחר מתקין התקנות שלא לדרוש ממנו את אותן חובות אמון וזהירות. גם סעיפים 212 ו-223 לפקודת פשיטת הרגל אין בהם כדי להביא לתוצאה הרצויה למנהל המיוחד, שכן סעיפים אלו עוסקים בהטלת אחריות פלילית על מי שטוען טענת כזב במסגרת הליכי פשיטת רגל, אך אין בהטלת אחריות כזו כדי לשלול מבעל הדין את זכותו להכרה בתביעת החוב. אמנם, הגשת תביעת חוב, ביודעין, בסכום העולה על סכום החוב האמיתי, ראויה לכל גינוי ואף לחיוב בהוצאות משמעותיות. עם זאת, בהעדר הוראת חוק מתאימה, הרי שאין לבעל התפקיד סמכות לדחות את תביעת החוב כולה רק בשל כך. בנוסף, מעלה המנהל המיוחד טענות כבדות משקל לגבי עצם קיומו של חוב. לטענת החייב, אותה קיבל המנהל המיוחד, בפגישה שהתקיימה ביום 29.7.1999 בין נציגי החברה לנציגי המערערת, הוסכם כי המערערת תשחרר את המטען האיטלקי מהמכס ותעביר את הטובין מן המכס למחסני ערובה, תוך שהמערערת תשא בעלויות הקשורות בכך כנגד מסירת ריהוט בשווי של כ-50,000 ₪ ממחסני התצוגה שלה. עוד הוסכם כי הריהוט ישוחרר ממחסני הערובה תמורת תשלום חלק מן החוב. לטענת המנהל המיוחד הפרה המערערת את ההסכם ופעלה למימוש הטובין ללא הסכמת החברה. המנהל המיוחד קיבל את טענת החייב, לפיה שווים של הטובין שהכיל המטען האיטלקי עלה לכדי 400,000 ₪, והוא מעלה טענות קשות לענין דרך המכירה של הטובין על ידי המערערת. אין חולק כי הרהיטים לא הוצגו למכירה בצורה מסודרת תחת קורת גג אחת, אלא פוזרו במספר מקומות, לרבות בתים פרטיים של בעלי עניין במערערת. הריהוט הוצע למכירה בשעות אקראיות, מבלי שדבר מכירתו יפורסם כראוי וכנדרש על פי חוק, ומבלי שתתקבל חוות דעת מקצועית לגבי שויים קודם למכירה, וזאת למעט התייעצות של המערערת בבעלי חנויות רהיטים. בנוסף, טוען המנהל המיוחד כי ההסכם שנכרת בין הצדדים ביום 8.12.1998 אינו אלא הסכם מוסווה לשעבוד צף, אשר לא נרשם. מעיון בהסכם אין ספק כי המנהל המיוחד צודק בטענתו - המדובר בהסכם המאפשר למערערת לעכב בידה מטלטלין שבבעלות החברה ולממשם, ואיני רואה כל דרך אחרת לפרש תניה זו אלא כתניית שעבוד צף. לאור זאת, הרי שעל כל האמור לעיל מוסיף המנהל המיוחד את הטענה, הנכונה כשלעצמה, כי על פי חוק, מימוש שעבוד צף יכול שייעשה רק על פי הוראת צו שיפוטי, ולא בדרך של "מימוש עצמי". בכל אלו, טוען המנהל המיוחד, גרמה המערערת נזקים עצומים לחברה, ומשכך מתקזזים נזקים אלו כנגד חובותיה של החברה למערערת. אין ספק כי אם נכונות טענותיו של המנהל המיוחד, אזי יש מקום לדחות את תביעת החוב, שהרי על פי סעיף 7(א) לחוק הערבות, יכול ערב (לענייננו - החייב) להעלות כלפי הנושה כל טענת הגנה שעמדה לחייב עצמו (לעניינו - לחברה), ואם אכן גרמה המערערת נזק לחברה בשיעור העולה על תביעת החוב, הרי שניתן לקזז שיעורם של נזקים אלו מחובה של החברה כלפי המערערת, ויוצא כי בדין דחה המנהל המיוחד את תביעת החוב. עם זאת, הערכת שווים של הטובין שנמכרו (הן המטען האיטלקי והן הריהוט מהתצוגה) ואמדן הנזק שנגרם - אם נגרם - לחברה בשל מכירתו, אינם עניינים הראויים להתברר במסגרת בקשה למתן הוראות בפני בית משפט של פשיטת רגל, וראוי כי יתבררו בפני בית המשפט המוסמך לכך. במסגרת אותה תובענה ראוי לברר גם את יתר המחלוקות העובדתיות שבין הצדדים, לרבות אלו הנוגעות להסכמות שנעשו בין הצדדים ולנסיבות מכירת הטובין. לקראת סיום, ראיתי לנכון לציין טעם נוסף שמעלה המנהל המיוחד להתנגדותו לאישור החוב, והוא כי במימוש השעבוד "עקפה" המערערת שעבוד צף, מדרגה ראשונה, שהחזיק בנק לאומי על כלל נכסי החברה. טענה זו, יש לציין, אין עניינה בבקשה דנא: זאת הן לאור העובדה כי היא עוסקת במעמד הקדימות של החוב ולא במהותו, והן לאור העובדה כי טענה זו נוגעת ליחסים שבין המערערת לבין הבנק, ואין לה כל ענין באישור תביעת החוב. נראה כי המנהל המיוחד עמד על כך בעצמו, בציינו: "הח"מ מבקש להבהיר כי כל שבקש עת הציג את מערך היחסים בין המערערת לבין הבנק לא היה אלא להמחיש את דפוסי הפעולה של המערערת והתנהגותה, אשר אינם עולים בקנה אחד עם הדין". עם זאת, סבורתני כי לאור העניין שיש לבנק בשאלות שהובאו לעיל, הרי מן הראוי לצרפו כצד לכל בקשה נוספת שתוגש בקשר עם השעבוד הצף, ואני מורה לצדדים לעשות כן. סוף דבר; אני קובעת כי השאלות שהובאו לעיל ואשר לא הוכרעו במסגרת החלטתי זו יתבררו בפני בית משפט הדן בענינים אזרחיים, ואני מתירה למערערת לפנות בתביעה כנגד החייב, על מנת לבררן, וזאת בכפוף לכך שתביעה כזו תוגש בתוך 30 יום מהיום. אם אכן תוגש תביעה כזו יוכל המנהל המיוחד, ככל שיראה בכך צורך, להגיש תביעה נגדית בכפוף לאישורו של בית המשפט. בהתחשב בהתנהגותה של המערערת, הן במימוש הנכסים ללא אישור בית המשפט, והן בהגשת תביעת החוב העולה, במוצהר, על החוב הנטען על ידה, אני מחייבת את המערערת בהוצאות משפט בסך כולל של 10,000₪. תביעת חובחוב