תביעה להרמת מסך

תביעה להרמת מסך היא נסיון של נושה לטעון כי יש לחייב את מנהל החברה באופן אישי בחובות של החברה אותה הוא ניהל. לענין זה נקבע בהלכה הפסוקה כי אין לנהוג בדרך של הרמת מסך על דרך השגרה, שהרי אם כך נעשה, יתערער יסוד היסודות של האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בתור שכזה. מבנה משפטי זה, שזכה להכרה וליישום יציב ומתמשך בדין ובהלכה, השפעתו מכרעת על התהליכים הכלכליים בארץ ובעולם. מכאן, הזהירות הרבה שיש לנקוט בהתייחסות לאישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד וההימנעות מלפגום בה כשאין הדבר מחוייב המציאות עם זאת, הוכרו ע"י ההלכה הפסוקה גם חריגים לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, המאפשרים הסתכלות אל מעבר לפרגוד ההתאגדות, חריגים הנובעים מ"הצורך למנוע עוולות העלולות לנבוע כתוצאה מניצול לרעה או הפעלה לא ראויה של האישיות המשפטית הנפרדת. החריגים המקובלים מתייחסים למקרים בהם מבצע המנהל, האורגן של החברה, עוולה, נוהג בתרמית או בהתנהגות בלתי ראויה, או כאשר הוא מבריח נכסים מהחברה אל בעלי המניות. להלן פסק דין בנושא תביעה להרמת מסך: פסק דין 1. הנתבע היה מנהלה של חברת ע. גרבר תעשיות בע"מ (להלן: "החברה"). החברה עסקה בייצור ושיווק יריעות פלסטיק ומוצרי אריזה. נגד החברה ניתן ביום 5.2.02 צו פירוק. 2. התובעת סיפקה לחברה בחודש ספטמבר 2000 חומרי גלם, וביום 12.11.00 מסרה החברה לתובעת 3 שיקים, מעותדים לחודשים מרץ, אפריל ומאי. לטענת הנתבע, נרשמה על השיקים בטעות שנת 2000, בעוד שהם נועדו להפרע בשנת 2001. משהשיקים הנ"ל לא כובדו, פתחה התובעת תיק הוצל"פ בגינם, ולאחר מכן, ביום 22.1.01, היא נאותה להחליפם בשלושה שיקים אחרים, שמועדי פרעונם מרץ, אפריל ומאי 2001. בנוסף לשלושת השיקים הללו, נתנה החברה לתובעת חמישה שיקים נוספים, שניים ביום 31.1.01, אחד ביום 7.2.01, אחד ביום 14.2.01 ואחד ביום 15.2.01. 3. התביעה דנן הינה כנגד הנתבע, מנהל החברה, והיא נסמכת על שתי טענות עיקריות: האחת, כי הנתבע ידע בעת שמסר את השיקים כי החברה לא תוכל לפרוע אותם, ולכן הוא נהג בחוסר תום לב והפר באופן אישי את חובות הזהירות החלות עליו, ויש לחייבו באופן אישי בחובות החברה. ידיעתו הנטענת של הנתבע מבוססת על טענות התובעת לגבי מצב החברה בעת מסירת השיקים, כאשר ע"פ הטענה לחברה היו חובות עצומים, ולא היתה לה מסגרת אשראי בבנק; הטענה השנייה היא כי פעולותיו של הנתבע בחשבון הבנק עולות כדי מירמה, שכן הנתבע העביר חלק מהכספים שנכנסו לחשבון החברה לאחר שהוגבל ביום 15.2.01, לחשבונו הפרטי, וכמו כן הוא העביר כספים לנושים אחרים תוך העדפת מירמה שלהם, ובין היתר העביר כספים לחברה ממנה שכרה החברה את הנכס, שהיא חברה שבבעלותו ובבעלותו של אחיו, מר יעקב גור. 4. מנגד, טוען התובע כי אין מקום להרים את מסך ההתתאגדות. לטענתו, החברה אכן נקלעה לקשיים כספיים, אולם היא הגיעה להסדר נושים בחודש 11.00. במסגרת זו, היא הגיעה להסדר עם נושיה העיקריים - בנק הפועלים וחברת אולפינים. בתקופת ההסדר, היה הנתבע סבור כי המשבר של החברה הוא זמני, וכי ניתן יהיה להחלץ ממנו. לטענתו של הנתבע, אכן לחברה לא היתה מסגרת אשראי בבנק הבינלאומי, אולם מכוח ס' 8 ג' להסדר עם בנק הפועלים (נספח א' לתצהיר הנתבע), התאפשרה העברת כספים לפעילות החברה מהחשבון בבנק הפועלים. לכן, לא נדרשה מסגרת אשראי, בחשבון הנוסף של החברה בבנק הבינלאומי, שבאמצעותו שילם הנתבע, לרשויות המס ולספקים שונים. באשר לטענת המירמה, הנתבע טוען כי לא משך כספים לעצמו, אלא העביר כספים לחשבונו הפרטי, רק על מנת לאפשר לו לבצע תשלומים עבור החברה. לא זו בלבד שהנתבע לא משך כספים לזכותו, אלא שהוא ובנו אף העבירו לחברה בתקופת המשבר סך של כ-2,750,000 ₪. יוער, כי הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה פסק הדין יינתו על סמך כל חומר הראיות שבתיק, וללא חקירות נגדיות של העדים. הרמת מסך 5. התובענה דנן, הינה תובענה בעילה של הרמת מסך, היינו - נסיון של נושה לטעון כי יש לחייב את מנהל החברה באופן אישי בחובות של החברה אותה הוא ניהל. לענין זה, כידוע, נקבע בהלכה הפסוקה כי: "אין לנהוג בדרך זו (של הרמת מסך, ר.ר.), על דרך השיגרה, שהרי אם כך נעשה, יתערער יסוד היסודות של האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בתור שכזה. מבנה משפטי זה, שזכה להכרה וליישום יציב ומתמשך בדין ובהלכה, השפעתו מכרעת על התהליכים הכלכליים בארץ ובעולם. מכאן, הזהירות הרבה שיש לנקוט בהתייחסות לאישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד וההימנעות מלפגום בה כשאין הדבר מחוייב המציאות" (ע"א 4606/90 תל מר בע"מ נ. מוברמן, פ"ד מ"ו (5), 353). עם זאת, הוכרו ע"י ההלכה הפסוקה גם חריגים לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, המאפשרים הסתכלות אל מעבר לפרגוד ההתאגדות, חריגים הנובעים מ"הצורך למנוע עוולות העלולות לנבוע כתוצאה מניצול לרעה או הפעלה לא ראויה של האישיות המשפטית הנפרדת" (ר' פסה"ד מוברמן הנ"ל, בעמ' 361). החריגים המקובלים מתייחסים למקרים בהם מבצע המנהל, האורגאן של החברה, עוולה, נוהג בתרמית או בהתנהגות בלתי ראויה, או כאשר הוא מבריח נכסים מהחברה אל בעלי המניות. יש לבחון את העובדות נשוא המקרה דנן, לאור ההלכות והעקרונות שצויינו לעיל. האם ידע הנתבע בעת מסירת השיקים כי הם לא ייפרעו? 6. כאמור, טענתה הראשונה של התובעת הינה כי במועד מסירת השיקים ע"י הנתבע, הוא ידע או לפחות היה עליו לדעת מעל לספק סביר, כי השיקים יחוללו. אין חולק כי החברה נקלעה למשבר בחודש ספטמבר 2000. היא פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה להקפאת הליכים, בין היתר לאור תקוותה כי כאשר יתחיל לפעול קו ייצור חדש, מצב החברה ישתפר, והיא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. בחודש נובמבר 2000, ובטרם הדיון בבית המשפט המחוזי, הגיעה החברה להסכם עם נושיה העיקריים - בנק הפועלים וחברת כרמל אולפינים (ספקית של חומר גלם). ע"פ ההסדר עם בנק הפועלים, נפרס חוב החברה לבנק (שעמד על כ- 7 מליון ₪), ל-69 תשלומים חודשיים שווים, כשהוסכם כי מ-1.12.00 למשך 9 חודשים, הוסכם כי החברה תשלם לבנק רק את הריבית על החוב הבלתי מסולק. גם עם כרמל אולפינים הגיעה החברה להסדר, ביחס לחוב כלפיה (בסך 1,651,072 ₪), וכרמל אולפינים המשיכה לספק חומר גלם לחברה. הנתבע טען כי לא העמיד לנושים הנ"ל בטוחות נוספים בהסדרים הנ"ל - נוכח אמונתם שיש סיכוי טוב לשיקום החברה (ר' ס' 6 ז' לתצהירו הראשון). כל השיקים דנן, נמסרו לתובעת ע"י החברה במהלך תקופת ההסדר, לפני שחשבון הבנק של החברה הוגבל, ולפני שהחברה נכנסה להליך של פירוק. עולה מהאמור, אם כן, כי מצבה הכלכלי של החברה בתקופה בה נמסרו השיקים היה בעייתי. עם זאת, החברה ניסתה לצאת מהמשבר בתקופה זו. 7. התובעת, בתצהירים ובסיכומים מטעמה, הדגישה את מצבה הבעייתי של החברה. כך, לטענתה, עולה מחוות דעת המומחה מטעמה של התובעת, כי החברה ציינה בדוחות הכספיים שלה מ-12.00, כי "קיים ספק משמעותי בדבר קיום החברה כעסק חי", כן עולה מהדוחות הכספיים כי נכון ליום 31.12.00, הסתכם הגרעון בהון העצמי של החברה בסך 4,951,151 ₪. הגרעון בהון החוזר הסתכם בסך 13,306,924 ₪. הפסד החברה בשנת 2000 הסתכם בסך של 3,222,987 ₪. בנוסף, לחברה לא היתה מסגרת אשראי בבנק. 8. אני סבורה כי אין לקבוע כי הנתבע ידע או היה עליו לדעת "מעל לספק סביר", כטענת התובעת, כי כל השיקים שמסר - לא יכובדו. ראשית, לא הוכח כי הנתבע ידע בפועל כי השיקים לא יכובדו. הנתבע כפר בטענה, ואין בסיס לקביעה כי הנתבע ידע זאת בצורה פוזיטיבית. 9. השאלה היא האם היה על הנתבע לדעת ברמה גבוהה של סבירות, כי השיקים לא יכובדו. החברה, כאמור, מסרה לתובעת שיקים דחויים על חשבון הזמנת סחורה. אם תתקבל טענת התובעת, לפיה כבר במועדים שבהם נמסרו השיקים - הנתבע לא היה רשאי למסור אותם, משמעות הדבר היא למעשה כי הנתבע היה צריך להפסיק את פעילותה של החברה לפני המועד בו היא נפסקה בפועל ע"י הבנק, משום שהיה עליו להבין כי החברה נמצאת במצב כזה ש"אין לה תקומה", ומשמעותה של פעילות נוספת שלה היא רק גרימת נזקים נוספים לנושים נוספים. 10. אני סבורה כי התובעת לא הוכיחה שבמקרה דנן, היה על הנתבע להפסיק את פעילות החברה קודם למועד בו היא נפסקה בפועל. אכן, מצבה הכלכלי של החברה היה רע, ועל כך אין חולק. ואולם, חרף המצב הכלכלי הגרוע של החברה, לשני הנושים העיקריים שלה, היה אמון בה, במובן זה שהם היו מוכנים לעכב את גביית חובה של החברה כלפיהם, על מנת לנסות לאפשר לחברה להתאושש, לאור פעולתו של קו הייצור של החברה. בסופו של דבר, הסתבר בדיעבד, כי החברה לא התאוששה - והיא נכנסה להליך של פירוק. אולם, כאשר הן בנק הפועלים והן כרמל אולפינים לא היו סבורים במועדים הרלוונטים לתביעה כי אפסו הסיכויים כי החברה תתאושש, אינני סבורה כי בית המשפט יכול לקבוע כי זה המצב. 11. בנק הפועלים אף הסכים, בסעיף 8ג' להסדר (נספח א' 1 לתצהיר הנתבע), כי עודפי הכספים של החברה בבנק הפועלים יועברו לחשבון החברה בבנק הבינלאומי. לכן יכלה החברה לפעול ללא מסגרת אשראי בבנק הבינלאומי, על סמך ההנחה כי יועברו לחשבון בבנק הבינלאומי כספים מבנק הפועלים. 12. האמור לעיל, נכון ככל שמדובר בשלושת השיקים הראשונים נשוא התובענה, השיקים המוחלפים. מקובלת עלי גירסת הנתבע, כי על השיקים נרשמה בטעות שנת 2000, והם היו צריכים להיות מעותדים לשנת 2001. על כל פנים, את שאלת ידיעתו של הנתבע לגבי הסיכוי שהשיקים ייפרעו, יש לבחון למועד בו ניתנו השיקים החלופיים, היינו - 15.1.01. במועד זה, אני סבורה כי לא ניתן עדיין לקבוע כי הנתבע היה צריך לדעת ברמה גבוהה ביותר של סבירות כי לחברה אין תקומה, וכי מאמצי השיקום לא יצלחו. 13. אני סבורה כי למסקנה דומה ניתן להגיע גם לגבי חמשת השיקים האחרים, שנמסרו, כאמור, בין 31.1.01 עד 15.2.01. אמנם השיק האחרון נמסר ביום בו נודע לנתבע (ע"פ תצהירו המשלים), כי חשבון החברה בבנק הבינלאומי הוגבל (ר' ס' 7ג' לתצהיר המשלים). אולם, אין ראיה כי הנתבע ידע זאת כבר בעת שמסר את השיק האחרון. 14. בנוסף, אינני סבורה כי סמיכות המועדים למועד הגבלת החשבון, די בה כשלעצמה כדי להצביע, ללא ראיות נוספות, על כך כי הנתבע ידע בסמוך למועד ההגבלה כי הבנק עתיד להגביל את החשבון. בהחלט יתכן, כי הבנק החליט להגביל את החשבון ללא הודעה מוקדמת, כאשר הנתבע היה סבור וקיווה, כי ניתן יהיה להוסיף ולקיים את החשבון לפרק זמן נוסף. אין אינדיקציה בחומר הראיות לכך שהבנק הודיע מבעוד מועד כי הוא עתיד להגביל את חשבון הבנק של החברה. 15. לענין זה, מעניין להשוות את עובדות התובענה דנן, לעובדות נשוא פסק הדין בענין פניגשטיין נ. חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ (ע"א 9183/99 מיום 28.4.04). גם בענין פניגשטיין הנ"ל נמסרו ע"י החברה המחאות דחויות, ועלתה השאלה האם המערער, שהיה מנהלה הכללי של החברה, צריך לשאת באופן אישי בחובותיה. גם באותו ענין, הוגשה חוות דעת של רואה חשבון, לפיה החברה היתה חברה בסיכון, לאור הפסדים גדולים ויחס מינוף גבוה, וכי קריסתה היתה צפויה, לאור מודלים כלכליים שונים. בית המשפט העליון בעניין פניגשטיין, הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבע כי אין על המערער חובה לשאת באופן אישי בחובות החברה. 16. בפסק הדין נקבע, כי המערער ואף גיזבר החברה, לא ידעו ולא חשדו בפורענות המתקרבת, ולא ניתן היה להבנות לענין זה מחוות דעתו התיאורטית של רואה החשבון; כן נקבע כי היה על בית המשפט לנקוט זהירות בנושא זה של ה"מצב הנפשי" של הנתבעים; בית המשפט קבע כי השאלה איננה אם בלב הנתבעים קינן חשש כלשהו לקריסתה של החברה, אלא "השאלה שעליה יש ליתן את הדעת היא אם במועדים הרלוונטיים קינן בלב הנתבעים חשש ממשי וקונקרטי להפיכתה של החופר לחדלת פרעון". בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי גם בהתקיים חשש מעין זה, ניתן להקשות, אם ועד כמה חייב צד לעיסקה מסחרית לגלות אודות קיומו לצד השני. הטלתה של חובת גילוי תציב מנהל, המאמין בתום לב ביכולתו לחלץ את החברה מן המשבר שאליו נקלעה, בפני גזרה שספק אם יוכל לעמוד בה. (ולענין זה ר' גם ע"א (ת"א) 2643/00 כץ ואח' נ. טיצר סופט בע"מ, דינים מחוזי ל"ג (6), 663, גם שם נקבע כי הטלת חובה לגלות לנושים על קשיים של החברה, תביא לתוצאה העגומה של מניעה מראש של כל סיכוי להצלת העסק). בפסק הדין פניגשטיין, דובר על מערכת יחסים ארוכת שנים בין החברות, ואף על פי כן, לא מצא בית המשפט העליון לנכון להטיל על המערער אחריות אישית, למרות שקבע כי התקיימו "יחסים מיוחדים" בין המערער לבין המשיבה. אך, ביחסים מיוחדים כשלעצמם, כך נקבע, אין די כדי להטיל אחריות אישית על המנהל. עוד נקבע כי העובדה שמנהל לא לקח על עצמו אחריות אישית (כגון ע"י שיהיה ערב לחיובי החברה), היא ענין המתומחר בחישוב התמורה החוזית עליה הסכימו הצדדים. יש להביא בחשבון גם את העובדה כי מדובר בהתקשרות בין צדדים שווים, שאיש מהם אינו מצוי בעמדת כוח מיוחדת יחסית לאחר. 17. כל הדברים הנ"ל יפים גם לעניננו. גם בעניננו, לא היתה החברה מצויה בעמדת כוח יחסית לתובעת בעת המו"מ ביניהן. אף על פי כן, לא דרשה התובעת, במסגרת אף אחת מן ההתקשרויות בינה לבין החברה, כי הנתבע יערוב באופן אישי להתחיבויות החברה. ענין זה הוא ענין המתומחר בחישוב התמורה, ואל לבית המשפט, לכן, בד"כ להתערב בו. גם בעניננו, אני סבורה, כפי שפרטתי לעיל, כי לא ניתן לקבוע כי במועד מסירתם של כל השיקים ע"י הנתבע לתובעת, קינן בליבו של הנתבע "חשש ממשי וקונקרטי" כי החברה תהפוך חדלת פרעון. חשש מסוים ודאי היה קיים, אך אין די בו, לאור הזהירות שעל בית המשפט לנקוט בהקשר זה. נראה כי הנתבע (כמו שני הנושים הגדולים של החברה), קיווה עדיין באותו שלב כי ניתן יהיה להתגבר על הקושי, ולכן אף השקיע בחברה יחד עם בנו סכומי כסף גבוהים ומשמעותיים. סיכומה של נקודה זו - לא הוכח כי הנתבע נהג בחוסר תום לב והפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, כאשר מסר את השיקים לתובעת. טענת המירמה 18. טענת המירמה מבוססת על העברת כספים מחשבון החברה לחשבונו האישי של הנתבע בבנק. במהלך ההליכים המקדמיים בתביעה, הסתבר, כי לאחר שהוגבל חשבון הבנק של החברה, ביום 15.2.01, והשיקים שנמשכו ממנו ע"י החברה החלו לחזור ללא כיסוי, הרי כל אימת שהחשבון היה ביתרת זכות, נמשכו ממנו כספים - בין ע"י משיכות מזומן, ובין ע"י העברות בנקאיות. במסגרת הליך גילוי המסמכים, הסתבר גם לאן הועברו הכספים מחשבון החברה. כך, הסתבר כי 7 העברות היו לחשבון הנתבע. 19. הנתבע הבהיר, בתצהיר משלים מטעמו (מיום 4.2.04) את ההעברות הללו. הוא הסביר כי הכספים הועברו לחשבונו הפרטי, רק משום שחשבון החברה היה מוגבל, ולא ניתן היה למשוך שיקים מחשבון החברה. לטענת הנתבע, כל הפעולות נעשו, על מנת לאפשר קיום סביר של פעילות שוטפת של החברה, לשם שיקומה במסגרת ההסדר עם בנק הפועלים. מהתצהיר המשלים הנ"ל, ומהמסמכים שצורפו לו עולה, כי הנתבע הוציא מחשבונו הפרטי סכום כולל של 176,512 ₪, בעוד שלחשבון נכנס סכום נמוך יותר - 171,816 ₪. 20. בסיכומי התובעת נטען בהקשר זה, כי לאור העובדה שהוכח כי כספים הועברו לחשבון הנתבע, עובר הנטל אליו. בנוסף, נטען כי אין התייחסות לכל ההעברות בתצהיר הנתבע, כי חלק מההעברות היו לאחיו של התנבע, מר גור, חלקן - לחברה שבבעלות האח והנתבע, וכן הועברו כספים לעובד של החברה שהתפטר, ושאיים על הנתבע כי יתלוננן עליו במשטרה. התובעת טוענת כי מדובר בהעדפות מירמה של נושים, וכן כי לגבי חלק מההעברות, אין חשבוניות חתומות, ומועדי התשלום אינם מתיישבים עם מוסר התשלומים של החברה באותה עת. 21. ראשית, יצויין כי אני מקבלת את טענת התובעת לפיה משהוכח כי הועברו כספים לחשבונו הפרטי של הנתבע, עובר הנטל אליו להוכיח כי הוא לא הבריח כספים מהחברה. אולם, אני סבורה כי מתצהיר התשובה של הנתבע, וסיכומי התשובה שהגיש, עולה כי הנתבע הרים את הנטל שהוטל עליו. אני סבורה כי הנתבה הוכיח, כי הכספים שהועברו לחשבונו שימשו לתשלום לנושי החברה, וטענתו בהקשר זה לא נסתרה. 22. אינני סבורה כי ניתן לקבוע כי מדובר בהעדפת נושים פסולה. כל עוד לא נכנסה החברה להליך של פירוק, זכאים מנהליה להחליט איך לכלכל את עניניה הכספיים, ולאיזה נושים לשלם ראשונים. הדבר נכון אף אם מדובר בנושה שהוא חברה שלנתבע יש אינטרס בה (כדוגמת חברת הדר הגשר בע"מ, שהשכירה לחברה את משרדיה), כל עוד מדובר בנושה אמיתי, שהחברה אכן חייבת לו כסף. לא הוכח כי זה אינו המקרה בעניננו. 23. לכן, ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪ +מע"מ. הרמת מסך