הוגשה בקשה להורות למפרק החברה לשלם לבנק כספים שהצטברו בקופת הפירוק. עניין לנו במצב מורכב, בו עולה טענה כי חוב מובטח העומד לטובת בנק נושא ריבית חריגה; אם אכן כך הם פני הדברים, אין חולק כי ככל שישולם החוב מאוחר יותר, כך עשויה קופת הפירוק (ובעיקר הנושים הבלתי-מובטחים) להפגע באופן חמור יותר. להלן החלטה בנושא ריבית על חוב מובטח: החלטה מונחת בפני בקשתו של מר צבי צ'אקיר, הערב לחובה של חברת היפר-דנטל בע"מ כלפי בנק לאומי לישראל (להלן: המבקש, החברה והבנק, בהתאמה), כי אורה למפרק החברה לשלם לבנק כספים שהצטברו בקופת הפירוק, וזאת בתמורה לכתב שיפוי. נימוקו העיקרי של המבקש הינו, כי חובה של החברה לבנק (אשר הינו נושה מובטח בשעבוד צף), צובר ריבית חריגה ותופח מדי יום. המפרק וכונס הנכסים הרשמי מתנגדים לבקשה, ואלו נימוקיהם: 1. הבקשה גדושה טענות עובדתיות, בלא שצורף לה תצהיר כדין. כך למשל, הטענות בדבר ריבית בנקאית חריגה, מצבה של קופת הפירוק ועוד. המבקש אינו מציין את מסגרת האשראי או שיעורי הריבית המוסכמת בין החברה לבנק, מהו הסכום המינימלי עליו גובה הבנק ריבית חריגה, וכיוצא באלו. די בכך כדי לדחות את הבקשה. לעניין זה מוסיף המפרק וטוען, כי פנה אל הבנק בכדי שיגיש בהקדם את תביעת החוב שלו כלפי החברה, ופניה זו טרם נענתה. 2. הבקשה מוקדמת מדי: טרם הוגשו תביעות חוב על-ידי נושי החברה, ואף לא על-ידי הבנק עצמו; אין דוחו"ת מבוקרים של החברה, מהם ניתן ללמוד על היקף החובות המשוער בדין קדימה; יתכן, כי הנשיה בדין קדימה תעלה על הסכום המצוי בקופת הפירוק. יוצא, כי יתכן שהבנק לא יקבל דבר מקופת הפירוק בסופו של יום. 3. המבקש אינו רואה אלא את האינטרס הצר שלו כערב, ולא את האינטרס של כלל הנושים. הכלל הרחב הוא, כי את קופת הפירוק יש לחלק לפי דיני הנשיה, בסדר ובמועדים שקבע המחוקק, וכל סטיה מכך תעשה במשורה. 4. קבלת הבקשה, אף כנגד מתן כתב-שיפוי, הינה בגדר העדפת נושים, המזכה את הבנק בכספים שאינם מגיעים לו. אין לתת יד למצב בו נושים כגון בנקים או המדינה, המסוגלים ליתן כתבי שיפוי, יזכו קודם בכספים, בעוד נושים אחרים "עומדים בתור". 5. אף אם קיימת ריבית חריגה, הרי פסיקת בית המשפט של פירוק קבעה, כי ההתבוננות בהתקשרות מסחרית, ובמסגרת זו גם בהסכמי ריבית, עשויה להשתנות באופן ניכר לאחר כניסת החברה לפירוק. זאת, לצד היות הריבית בגדר פיצוי מוסכם, אשר ניתן להפחיתו. 6. כספי הפירוק מושקעים בקרן פיקדון נושאת ריבית, ואם יועברו לבנק, תפגע קופת הפירוק בשיעור ריבית הפקדון. עד כאן עובדות המקרה וטענות המפרק, ולהלן החלטתי; 7. עניין לנו במצב מורכב, בו עולה טענה כי חוב מובטח העומד לטובת בנק נושא ריבית חריגה; אם אכן כך הם פני הדברים, אין חולק כי ככל שישולם החוב מאוחר יותר, כך עשויה קופת הפירוק (ובעיקר הנושים הבלתי-מובטחים) להפגע באופן חמור יותר. זאת ועוד; אין חולק, כי אם אכן ערב המבקש לחובות החברה (ולא מצאתי כי המפרק חולק על כך), הרי שנזקו שלו ילך ויגדל, עד אשר יצא החוב מכלל שליטה, ויעמיד אותו עצמו בסכנה מוחשית של הליכי פשיטת רגל. מן העבר השני, עומדים שיקולים הקשורים לסדר הראוי והתקין של ניהול הליכי פירוק; בעניין זה, טוען המפרק, ובצדק, כי בטרם התגבשה מצבת החובות, הרי שהעברת כספים עשויה ליצור אי סדרים ולהקשות על עבודתו. 8. טרם אכריע בבקשה לגופו של עניין, מן הראוי לדון ולדחות בקצירת האומר כמה מטענות הסף של המפרק. האחזותו של המפרק בנימוקים מתחום הפרוצדורה בכדי לדחות את המבקש על הסף אינה ראויה, בנסיבות המקרה דנן, ואין היא עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות והזהירות המוגברת של בעל תפקיד מטעם בית המשפט. אין חולק, כי רמת ההגינות והזהירות המוגברת של מפרק עולה באורח מהותי על זו של צד רגיל להליך אזרחי, והיא חלה על כל מי שעשוי להפגע מהליכי הפירוק, כולל ערבים לחובות החברה. על מפרק לזכור, כי אין הוא רשאי לפטור עצמו מבדיקה מהותית של טענות אלו העשויים להפגע; עליו לשקול אותן "באוזן קשבת", ולא לנסות ולחמוק מהן בטיעוני סף שאין בהם ממש. בנסיבות המקרה, דומה כי לא היה מקום להאחז בנושא התצהיר; אין חולק, וחזקה על המפרק כי הוא יודע זאת, שאם אכן קיימת נשיה מובטחת של הבנק בחברה, הרי יתכן מאד כי היא נושאת ריבית חריגה התופחת במהירות. יש סיכוי גדול כי מצב זה יפגע בקופת הפירוק, ובעיקר בסיכוי של הנושים הרגילים לראות דיבידנד על חשבון חובם. בעניין זה, ספק אם רואה המבקש אך את "האינטרס הצר שלו" - אף כי לא מצאתי כל פסול בכך, כי ערב מבקש למזער את נזקיו בגין ערבותו. המבקש לא ניסה להסתיר כלל ועיקר את האינטרס האישי שלו בנשוא הבקשה, ולא היה צורך כי המפרק ייאחז בכך במסגרת טיעוניו. 9. זאת ואף זאת; בשלב זה, אין מקום להכריע בסוגיות המשפטיות שהעלה המפרק בדבר האפשרות לצמצום ריבית חריגה; עניין לנו בסוגיה משפטית מורכבת, אשר ניתן להעלות במסגרתה טיעונים לשני הצדדים. אלא, שאף אם קיים סיכוי לצמצם את הריבית, הרי שקשה לטעון כי סיכוי זה הינו וודאי. אם כך, הרי שקופת הפירוק עודה נתונה בסכנה - הן בסכנת הריבית עצמה, אם תדחה בסופו של יום עמדת המפרק, והן בסכנה הוודאית של התדיינות ארוכה ויקרה. בעניין זה, אין לי אלא לקבל את עמדת המבקש, כי נזקה של ריבית מירבית (יהיה שיעורה המדוייק אשר יהיה) עולה בהרבה על התועלת שבריבית הנמוכה היחסית לה יזכה המפרק על-ידי החזקת הכספים בעצמו. בשולי נקודה זו אעיר; כפי שצוין בפסיקה אותה העלה המפרק, אין ספק כי סוגיית הריבית המירבית ו"אוכלת הכל" (כפי שכונתה זו בעניין כץ נ' בנק לאומי שהועלה על-ידי הצדדים), הינה סוגיה בעייתית מאד, אשר ראוי כי המחוקק יתן עליה את דעתו בהקדם. יכולתם של בנקים להכתיב את רצונם בלא מיצרים בתחום זה, ולגרום לחובם לתפוח מעל ומעבר לכל ערך ריאלי הינה בעייתית, גם ובעיקר כאשר ברקע עומדים הליכי חדלות פרעון. תתכן השקפה, כי החל בנקודה מסויימת, חדלה הריבית המירבית לשמש כ"סנקציה" כלשהי כנגד החייב (אשר יכולתו לשלם את החוב הולכת ומתאיינת ככל שהריבית מוסיפה לתפוח), והופכת מכשיר ל"שיפור עמדות" כלפי יתרת הנושים - ובעיקר הנושים הרגילים. כל זאת, כאשר הבנק מסתתר מאחורי "הסכמות חוזיות", אשר לעיתים קרובות אין בינה לבין רצון חופשי אמיתי (של החייב, קל וחומר נושיו האחרים של החייב) ולא כלום. בעיה זו מקבלת משנה חומרה נוכח תקופת "ההתארגנות" הארוכה הכרוכה בראשיתם של הליכי פירוק או פשיטת רגל, במהלכה עשוי החוב המובטח לתפוח באופן ניכר. אלא, שאין צורך להכריע בכך בנסיבות המקרה דנן. 10. בנסיבות אלו, אין ספק כי הבעיה אשר העלה המבקש הינה אכן בעיה אקוטית, בעיקר עבורו, ולא היה כל פסול בעצם העלאתה בפני בית המשפט. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהטענות שהעלה המפרק לגופו של עניין, אשר עשויות לעמוד למבקש לרועץ. אמנם, אין אני רואה עין בעין עם המפרק, בכל האמור בטענות "השוויון הפורמלי בין הנושים" אשר העלה; את עקרון השיוויון בין הנושים יש לאכוף, בקפידה, בכל האמור בשיוויון המהותי, קרי, כי בסופו של דבר יקבלו הנושים דיבידנדים אך ורק על-פי עקרון השיוויון וסולם דיני הקדימה המוכר בדין. אלא, שאין לגזור מכך כלל פורמליסטי, הנוגע למועדי תשלום - זאת גם ובעיקר כאשר אחד החובות שונה מן האחרים בשל הריבית החריגה אשר הוא צובר, דבר היכול לפגוע מהותית בקופת הפירוק ובנושים. במצב זה, ולאחר שוידא המפרק בזהירות כי אין בתשלום מוקדם של אותו חוב או חלק ממנו, בכפוף לכתב שיפוי הולם, בכדי לפגוע בניהול ענייני הפירוק, עליו לשלמו לאלתר ולמנוע את המשך צבירת הריבית והנזקים הכרוכים בכך. בעניין זה יוער, כי חובות מהסוג הנטען כלפי הבנק עשויים להיות שונים מחובות אחרים, בעיקר מחובות כלפי רשויות המס, במספר עניינים מהותיים: א. לעיתים קרובות, החובות דנן מעוגנים היטב בספרי הבנק ובמסמכים ברורים, והם קלים יחסית לחישוב, ואי לכך - בעלי וודאות גבוהה יחסית (אף כי, כמובן, לא מוחלטת). זאת, בניגוד גמור לחובות כלפי רשויות המס, אשר הינם ודאיים הרבה פחות, באשר הם מבוססים לא פעם על הערכות, שומות לפי מיטב השפיטה וכיוצא באלו - דבר הגורם לתביעות החוב דנן לא פעם "להצטמק" באופן ניכר מאד לאחר הגשת דוחות ומשא ומתן בין הצדדים. ב. שיעור הריבית שצוברים חובות מובטחים כלפי בנקים,עשוי להיות גבוה במיוחד, ואין בעצם מתן צו הפירוק בכדי לעצור בכל מקרה את תפיחת הריבית. 11. מכל האמור לעיל עולה, כי אילו היינו עומדים במצב בו מצבת התביעות כנגד החברה גובשה, אף באורח לכאורי, הרי היה מקום להעתר לבקשה - במובן זה כי על המפרק היה להעביר לבנק סכום גדול ככל האפשר על חשבון חובו, בכפוף לכתב שיפוי. זאת, כאשר הוא מותיר בידיו סכום סביר (ומחושב בהגינות) של כספים הדרושים לכיסוי משוער של חובות בדין קדימה וניהול קופת הפירוק והוצאותיה, תוך השארת "שולי בטחון" מסויימים. אלא, שבנסיבות המקרה, ניתן צו הפירוק זה לא מכבר, ביום 13.1.04, ותקופת ששת החודשים המוקצבת לנושים בכדי להגיש תביעות חוב טרם חלפה. אי לכך, וחרף הרצון הכן לסייע למצוקתו של המבקש, לא ניתן להוציא כספים מקופת הפירוק. זאת, מכח קל וחומר, בטרם הגיש הבנק עצמו את תביעת חובו. לעניין זה, האחרון, יוער כי על הבנק חלה ההלכה שנקבעה בעניין כץ נ' בנק לאומי, לפיה אף אם אין בית המשפט מבטל או מפחית את הריבית החריגה, הרי שקיומה מטיל על הבנק חובה מוגברת של הגינות ותום-לב כלפי כל העשויים להפגע ממנה, חובה הנובעת גם ובעיקר ממעמדו המעין-ציבורי. במסגרת זו, על הבנק לסייע כמיטב יכולתו לחייבים למזער את נזקיהם, ולהעביר אליהם בלא שיהוי את המידע המדוייק הדרוש לשם כך. בנסיבות המקרה, מטיל מצב דברים זה על הבנק את החובה להגיש תביעת חוב בהירה, מפורטת ומדוייקת במהירות ובלא שיהוי, ולא להמתין עד סמוך לתום תקופת ששת החודשים הקבועים בדין. זאת, בכדי להקל על המפרק באומדנה ובדיקתה של תביעת הבנק, ולמזער את נזקי הריבית. 12. אי לכך, הגעתי להחלטה הבאה: א. הבנק יגיש תביעת חוב מפורטת, כאמור בסעיף הקודם להחלטתי, במועד שלא יאוחר מ-30 יום מהיום. במסגרת תביעת חובו, יפרט באורח ברור ובלתי משתמע לשתי פנים את כל הסוגיות שעלו בתגובת המפרק, בעיקר בסעיף 2 ו-8 לתגובה. העתק תביעת החוב יועבר גם למבקש. ב. המפרק יבדוק את תביעת החוב של הבנק במועד שלא יאוחר מ-30 יום מיום הגשתה. בתום מועד זה (60 יום מיום החלטתי זו), יגיש לבית המשפט דו"ח מפורט של מצבת התביעות המשוערת בדין קדימה והחלטתו בעניין נשיית הבנק, תוך שהוא עושה כל מאמץ סביר בכדי להגיע לממצאים ברורים ככל הניתן בעניין החוב המשוער כלפי רשויות המס והעובדים. 13. כאשר יונח בפני הדו"ח, אחליט אם יש מקום להעביר חלק מסכום הנשיה לבנק, בכפוף למתן כתב שיפוי, ובאילו תנאים. אי לכך, ובכפוף לעמידה בהחלטתי זו, הבקשה בנוסחה זה נדחית. לאור נסיבות המקרה, ובעיקר העלאת טענות סף בלתי מוצדקות מטעם המפרק, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. נושה מובטחריביתחוב