להלן החלטה בנושא סעיף 288 לפקודת החברות: החלטה 1. החברה, עובר לפירוקה, היתה קשורה בחוזה ביטוח עם המשיבה 1, מגדל חברה לביטוח בע"מ, באמצעות סוכנות הביטוח "אפרת מרכז" - הלא היא המשיבה 4. במהלך חודש מרץ 2003 ארעו שתי פריצות במחסני החברה, בהפרש של ימים ספורים, ולאחר שפנתה החברה לקבלת פיצוי מחברת הביטוח נעזרה זו האחרונה בשירותיהן של המשיבות 2-3 על מנת לחקור את נסיבות הפריצה. עתה, בבקשה זו, מבקש המפרק, עו"ד דוד ששון, להורות למשיבות למסור לידיו את כל המסמכים המצויים בידיהן ואשר נוגעים לפוליסת הביטוח בה בוטחה החברה, לרבות מסמכי החקירה שניהלה חברת הביטוח לבירור נסיבותיהן של הפריצות. המשיבות, המתנגדות למסירת המסמכים, מסתמכות על שני נימוקים - העדר יריבות וטענת חסיון, בהם אדון להלן: העדר יריבות: 2. טוענות המשיבות 2 ו-4, כטענה מקדמית, כי אין בינן לבין המבקש כל יריבות, וכי המסמכים שהיו מצויים בידן ובידי המשיבה 3 הועברו למשיבה 1, שהיא בעלת הדין הראויה בבקשה זו. סעיף 288(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, קובע בהאי לישנא: "בית המשפט רשאי בכל עת, לאחר שמינה מפרק זמני או לאחר שנתן צו פירוק, להזמין נושא משרה בחברה או כל אדם הידוע כמחזיק נכסים של החברה או החשוד בכך או הנראה כמי שחייב לה כסף או שהוא יכול, לדעת בית המשפט, למסור מידע בדבר ייזום החברה ייסודה, מסחרה, עסקיה או נכסיה, ורשאי הוא לחקור אותו באזהרה בכל העניינים האלה, בעל פה או בשאלון שבכתב, לרשום את תשובותיו ולדרוש שיחתום עליהן." סעיף 288 נוקט לשון רחבה ביותר, וחל, למעשה, על כל אדם אשר היה לו קשר כלשהו עם החברה ואשר יש בידו למסור מידע הנוגע לענייני החברה. לענייננו, אין ספק כי בידי המשיבות, כולן, מידע כזה, ובכך למעשה נשמטת הקרקע מתחת לטענתן זו. בפסק הדין בעניין ע"א 1211/96 עו"ד יורם כהן, מפרק אדאקום טכנולוגיות בע"מ נ' נשיונל קונסלטנטס, פ"ד נב(1)481 (להלן: "עניין אדאקום") עמדה כב' השופטת שטרסברג-כהן על האבחנה בין 4 קבוצות של "נחקרים פוטנציאליים" אליהם מתייחס הסעיף: א. א. נושאי משרה בחברה; ב. ב. אדם הידוע כמחזיק נכסים של החברה; ג. ג. מי שעשוי להיות בעל חוב כספי כלפי החברה; ד. ד. כל אדם שיש בידו מידע הנוגע לחברה. המשיבים במקרה דנן משתייכים, לטעמי, לאחת משתי הקבוצות האחרונות, ומשהגעתי למסקנה זו אין לי אלא להביא מתוך הדברים שנאמרו בפסק הדין בעניין אדאקום הנ"ל, בעמ' 497-498 לפסק הדין, היפים גם לענייננו: "אינני מוצאת כל הגיון משפטי כלכלי או אחר, למנוע מהמפרק להגיע למידע שלא היה חלק ממאגר המידע של החברה ערב הפירוק, המצוי בידי כל אדם. יכול ודווקא במידע חיצוני יש כדי לשפוך אור חשוב ורלוונטי על עסקיה ונכסיה של החברה, על הגורמים לקריסת החברה, על הפעילות שהביאה לכך ועל האופן שבו התרחשו הדברים שבסופם הגיעה החברה למצב אליו הגיעה. שלילת מידע כזה מן המפרק עלולה לפגוע בצורה משמעותית במילוי תפקידו וכתוצאה מכך בהשגת יעדי הפירוק לטובת כל הנוגעים בדבר." ובהמשך הדברים: "לסיכום האמור לעיל אומר, כי אין לדעתי מגבלות קטגוריות על סמכויות החקירה של מפרק מכוח סעיף 288 לפקודה. אין הגבלה על חקירת צדדים שלישיים או על חקירה שמטרתה חורגת מהמטרה המצומצמת של שיקום מאגר הידע של החברה קודם לפירוק. ביצוע החקירה מותנה באישורו של בית המשפט. על בית המשפט לעשות איזון נכון בין האינטרסים השונים המשמשים בזירה בכל מקרה ומקרה לגופו." אמנם, עצם קיומה של יריבות בין הצדדים אין בה כדי להוביל, בהכרח, למסקנה כי המשיבות אכן חייבות למסור את המידע שבידיהן, אך נדמה לי שאם נבחן את "האינטרסים השונים המשמשים בזירה" במקרה דנן, לא נוכל אלא להגיע למסקנה כי הצדק עם המפרק. חסיון: 4. חברת הביטוח, מטעמיה היא, החליטה שלא לשפות את החברה בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפריצות. החלטה כגון דא גוררת אחריה, מטבע הדברים וכעניין שבשגרה, תביעה בערכאה המוסמכת. על מנת לבסס את הגנתה לקראת תביעה כזו מנהלת חברת הביטוח את חקירותיה, וזאת על מנת "להדביק" את פערי המידע הקיימים, דרך כלל, בינה לבין המבוטח, אשר מן הסתם מעורה בעובדות הנוגעות לפרשת התביעה, יותר מאשר מעורה בהן חברת הביטוח. היטיב להסביר זאת בא כחן המלומד של המשיבות, אשר עמד על הסוגיה בסעיף 3 לתגובת וציין: "בתביעות חוזיות בדומה לתביעות נזיקיות, קיימת, בתחילתה של הדרך, לרוב גרסה אחת בלבד (של המבוטח) אשר לנתבעת (המבטחת) יכולת פחותה להפריכה משאין מדובר בסיטואציה בה היתה המבוטחת נוכחת. על מנת להגיע לחקר האמת ולאפשר לבית המשפט להתרשם ממהימנות התובעת/החברה, על חומר החקירה לרבות דו"חות המומחים מטעם המשיבים, להחשף רק בתום שמיעת עדי התביעה, ככל שתוגש תביעה לבית המשפט ע"י החברה/המפרק הזמני". לעניין זה מרחיבה חברת הביטוח וטוענת כי החברה, לא זו בלבד שלא המציאה לה את המסמכים שנדרשו על ידה לצורך חקירת ארועי הפריצה, אלא אף הציגה בפניה מצגי שווא והערימה עליה קשיים בבירור חבותה של חברת הביטוח כלפי החברה. לאור זאת טוען ב"כ המשיבות יש לראות את הדו"חות והממצאים הקשורים בתביעת החברה כחומר ראיות שחשיפתו עלולה לשבש את גילוי האמת, ולפגוע בזכותה של חברת הביטוח להגן על ענייניה ועל עניינו של הציבור המזין את הקופה, ממנה משתלמים תגמולי הביטוח. חברת הביטוח תומכת אדניה, לעניין זה, בפסק הדין בעניין ע"א 407/73 יצחק גואנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד כט(1)169 , שם קבע השופט ד"ר זוסמן ז"ל, עמ' 171-172: "מקום שאדם הוצרך לתבוע או להתגונן מפני תביעה, מן ההכרח הוא לאפשר לו לאסוף באין מפריע את החומר הדרוש לשם ניהול המשפט ולהביאו בפני פרקליטו, ללא חשש שדבריו יתגלו ליריבו. מטעם זה, כדי לא להגביל אדם באכיפת זכותו או בהגנתו, מכיר הדין בחסיון מוחלט של מסמכים שהוכנו לצורך המשפט, כשהליכים משפטיים היו תלויים ועומדים או אפילו רק צפויים. שאם לא תאמר כן, ותחשוף הכנתו של משפט לעינו הפקוחה של בעל-דין יריב, תקופח זכותו של בעל-דין לתבוע או להתגונן כראוי. כללו של דבר : חסיון של מסמך שנולד לצורך הליכים משפטיים דוחה זכותו של בעל-דין שכנגד לגילוי תכנו של המסמך ולעיין בו." ב"כ המשיבות עמד נכונה על "האינטרסים השונים המשמשים בזירה" דנן - אם לחזור על הביטוי שטבעה השופטת שטרסברג-כהן - בציינו, בסעיף 8 לתגובתו, כי "השאלה המתעוררת הינה שאלת האיזון הראוי בין הזכות לחסיון לבין חובת הגילוי והעיון. יש להבחין בין תכלית - משפט צדק ואמת, לבין אמצעי - הזכות לחסיון." עם זאת, סבורתני כי באיזון שערכו המשיבות בין אותם אינטרסים, נתפשו הן לכלל טעות, ואבהיר את דברי; 5. מטרתו של ההליך המשפטי, ככלל, הינו הגעה לחקר האמת. משכך, ראוי ונכון להקים חסיון על חומר שמכין צד למשפט כאשר קיים חשש כי חשיפת החומר תפגע בבירור האמת ותסייע לצד אשר מבקש לטעון טענות כזב בפני בית המשפט לבסס גרסה שאין בה מן האמת. חשש זה מתפוגג כאשר הצד המתדיין אל מול חברת הביטוח הינו המפרק, המשמש כזרועו הארוכה של בית המשפט, ואשר כל פעולותיו נתונות לפיקוחו. "פקיד בית המשפט" - מעצם הגדרת תפקידו - מחוייב לאמות מוסר גבוהות מאלו המצופות מתובע "רגיל", וחזקה עליו שלא יעלה טענות שווא בפני בית המשפט. אין נפקות, לעניין זה, אם קודם לפירוק ניסתה החברה להונות את חברת הביטוח, כפי שזו האחרונה טוענת. עמדתי על כך בפסק הדין בענין פש"ר (תל-אביב-יפו) 1053/01 אביב פריצקי נ' אליהו חברה לביטוח, תקדין-מחוזי 2001(3)7750 ,עמ' 7754: "כמו כן, מן הראוי להזכיר כי המשיבה והמפרק אינם שני צדדים יריבים גרידא המתדיינים בערכאה אזרחית. המפרק הינו ידו הארוכה של בית המשפט, שאינו פועל למען אינטרס אישי שלו, אלא חזקה עליו שהוא פועל באופן חסר משוא פנים, כדי לחשוף את האמת ולהעשיר את קופת הפירוק לתועלת הנושים כולם." קודם שינקוט בעל תפקיד בהליך משפטי כלשהו, מתבקש הוא לבחון האם באמת ובתמים קיימת לו עילת תביעה. אם בתום חקירותיו ובדיקותיו מגיע הוא לכלל מסקנה כי אין בנסיבות המקרה שבפניו כדי להקים עילת תביעה, שומה עליו להמנע מהגשתה. פעמים רבות, כבמקרה דנא, המידע שבידי בעל התפקיד מוגבל, ומבחינה זו אין לו כל יתרון על פני חברת הביטוח. על מנת שיוכל בעל התפקיד לשקול נכוחה אם להגיש תביעה או לא, הרי שיש להניח בפניו את כל החומר הנוגע להליך הצפוי. כך, יחסכו שני הצדדים את העלויות המיותרות הכרוכות בניהול הליך שתוצאתו ידועה, ויצאו שניהם נשכרים. כמובן, שככל שעומדת מחלוקת כנה ואמיתית בין הצדדים, הרי אין מניעה מלבררה בפני בית המשפט, אך במקרה כזה שוב לא עומדים הרציונלים התומכים בהענקת חסיון למסמכי החקירה של חברת הביטוח. 6. לאור האמור לעיל אני מקבלת את הבקשה ומורה למשיבות למסור למפרק את המסמכים הנדרשים על ידו, וזאת בתוך 7 ימים. כיוון שאין לכך השלכה על התוצאה הסופית, בחרתי שלא להכנס להכרעה בשאלה האם כלל היה מקום לטענת חסיון וסרוב למסור המסמכים למשיבות 2, 3 ו- 4. המשיבה 1 תשא בהוצאות המפרק הזמני, בסך 5,000 ש"ח. דיני חברותפקודת החברות