מועד הגשת תביעת חוב

המחלוקת הנסבה על הארכת מועד להגשת תביעת חוב בפירוק. הגשת תביעות חוב במועד נתפסה בידי המחוקק כעניין עקרוני, ולא פרוצדורלי גרידא. זאת, באשר לפי ההלכה הנוהגת, קיימת לחייב ולנושים האחרים זכות מהותית, כי בחלוף המועד להגשת תביעות החוב, ידעו אל-נכון את מצבם, ולא יוטרדו חדשות לבקרים בידי נושים אשר "התעוררו" במאוחר. אי לכך, קובעת הפסיקה כי אי-ידיעה בתום-לב או טעות אנוש גרידא אינן מהוות "טעם מיוחד" להארכת מועד. להלן החלטה בבקשת הארכת מועד הגשת תביעת חוב: החלטה מונח בפני ערעורו של הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (להלן: "הבנק") על החלטתו של מפרק חברת פאן-אל-א סחר בינלאומי פ.א בע"מ, לדחות על הסף את תביעת החוב שהגיש, וזאת בעיקר בגין האחור בהגשתה. במסגרת ערעורו, קובל הבנק כי דחיית תביעת חובו על הסף תגרום לו לנזק בסך העולה על 10 מיליון ש"ח, סכום אותו חוייבה החברה לשלם לו בפסק-דין חלוט. כמו כן, מסתמך הבנק על פסק-הדין בפש"ר 2402/99 בש"א 2595/02 יונה בן יונה נ' אינסל (להלן: "עניין יונה בן יונה"), ועל פסק הדין בפש"ר 2440/99 קינג נ' אנגלר (להלן: "עניין קינג"), וטוען כי ישום ההלכה אשר נקבעה באותו עניין תוביל בהכרח לקבלת ערעורו. כמו כן, לטענת הבנק, לא יגרם לנושים האחרים כל נזק מהצטרפותו למצבת הנשיה, באשר טרם חולק כל דיבידנד. המפרק מתנגד לערעור ומבקש כי אדחהו; במסגרת טענותיו, עומד המפרק על ההלכה הפסוקה, הן של בית המשפט העליון והן של בית המשפט של חדלות-פרעון, המתייחסת בכובד ראש לאיחור בהגשת תביעת חוב, ומצמצמת למדי את חריג "הטעמים המיוחדים", המאפשרת קבלת תביעת חוב חרף הגשתה בערעור. זאת, בשל הגישה כי לנושים האחרים זכות מהותית כי לא "יוטרדו" בהגשת תביעות חוב נוספות לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק. בנסיבות המקרה, כך לגישת המפרק, לא עומד לזכות הבנק כל טעם מיוחד ואילו לנושים יגרם נזק כבד, באשר קבלת תביעת חובו של הבנק תצמצם באורח ניכר את אחוז הדיבידנד המגיע להם, אשר הינו מדולל מניה וביה. מוסיף המפרק וטוען, כי הלכות קינג ויונה בן יונה מובילות למסקנה הפוכה מזו הנטענת על-ידי הבנק. בנוסף לכל אלו, טוען המפרק כי כל התנהלות הבנק במהלך תיק הפירוק ולפניו היתה בעייתית ותמוהה, וזאת החל מהדרך בה ביקש וקיבל צו כינוס, בעבור משכון שהתברר בסופו של יום כחסר תוקף (ועל-פי פסק דין שניתן במעמד צד אחד), כשהוא מממש את רכוש החברה במחירי הפסד כבדים, ובכך מונע מהנושים הבלתי מובטחים, לכאורה, לקבל את המגיע להם. 1. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסב על השאלה, אימתי היה על הבנק להגיש את תביעת החוב, או לדעת באורח סביר כי אין הוא אלא נושה בלתי מובטח המחוייב בהגשתה; זאת, באשר אין מחלוקת כי הבנק ראה עצמו, בתחילה, כנושה מובטח הנוקט בהליכי כינוס. ביום 15.8.01, קבעתי בהחלטה ארוכה ומנומקת, כי המשכון אשר לרשות הבנק, לאו משכון הוא, ואין הוא תקף כלפי המפרק. הבנק ערער על החלטתי לבית המשפט העליון, אשר דחה את הערעור ביום 14.8.03. אין חולק, כי לו היה "המועד הקובע" להגשת תביעות חוב חל בתאריך אחרון זה, היתה תביעת הבנק מוגשת במועד, באשר הבנק הגישה חודשיים לערך לאחר מכן. בנוסף למחלוקת זו, קובל המפרק כי ערעורו של הבנק על החלטתו הוגש לאחר כ-30 יום, בעוד המועד הקבוע בתקנות הינו 15 ימים בלבד. הבנק אינו מכחיש זאת, אולם טוען כי הסיבה לכך אינה אלא "טעות אנוש", באשר פקידיו סברו בתום-לב, כי המועד להגשת ערעור הינו 45 יום, בדומה לדין החל לגבי ערעור אזרחי רגיל. המסגרת הנורמטיבית; 2. עניין לנו במחלוקת הנסבה על הארכת מועד להגשת תביעת חוב בפירוק; אין חולק, כי הגשת תביעות חוב במועד נתפסה בידי המחוקק כעניין עקרוני, ולא פרוצדורלי גרידא. זאת, באשר לפי ההלכה הנוהגת, קיימת לחייב ולנושים האחרים זכות מהותית, כי בחלוף המועד להגשת תביעות החוב, ידעו אל-נכון את מצבם, ולא יוטרדו חדשות לבקרים בידי נושים אשר "התעוררו" במאוחר. אי לכך, קובעת הפסיקה כי אי-ידיעה בתום-לב או טעות אנוש גרידא אינן מהוות "טעם מיוחד" להארכת מועד (ראה לעניין זה פש"ר 29/95 שושלת הנגרים נ' מימון והאסמכתאות המופיעות בו). אמנם, כפי שהובהר עוד בעניין שושלת הנגרים, קיימת אף גישה אחרת אשר לשיטתה מן הדין להקל יותר במתן הארכות מועד בהליכי פירוק, כל עוד אין בכך כדי לפגוע בדיבידנדים שחולקו לנושים בעבר. גישה זו נסמכת על המושכלה, כי בהליכי פירוק, להבדיל מפשיטת רגל, לא קיים האינטרס המהותי של חייב בשר ודם המבקש לפתוח דף חדש בחייו. בפני בית המשפט ניצבת ישות משפטית מלאכותית, אשר תחוסל עם סיום ההליכים. אלא, שגישה זו, כפי שהוסבר באותו מקום, נדחתה במפורש בידי בית המשפט העליון, בשורה ארוכה של פסקי דין. 3. אי לכך, חלה גישה נוקשה בכל האמור ב"טעמים מיוחדים" להארכת מועד. בפש"ר 237/97 לבידי זהב נ' שדה, הובהרה פרשנות סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כדלקמן: "משמעותו של סעיף זה היא קביעת 'רף קשיח' להגשת תביעות חוב, אשר מעבר לו אבדה זכותו של הנושה לתבוע את חובו מהחייב, אף אם זה מודה בו בפה מלא. יודגש, כי סעיף זה מכוון קודם כל, ובעיקר, אל חובות 'שאינם שנויים במחלוקת' מהבחינה המהותית, ואשר לא היתה מניעה לאשרם לו היו מוגשים במועד" (ההדגשות אינן במקור - ו.א). החריג, מעצם טבעו כחריג "טעמים מיוחדים", הינו מצומצם, ואין להופכו לכלל על דרך של פרשנות שיפוטית. זאת, אף על רקע הלכת "הידיעה הקונסטרוקטיבית" שמחיל החוק על הנושים, מעצם ביצוע הפרסומים המתאימים על הליך פשיטת הרגל או הפירוק (בש"א 6444/03 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי). בעניין לבידי זהב, הבהרתי, כי את רצון המחוקק, וקביעת ההלכה הפסוקה יש לכבד, אף במקרים בהם ישומם גורם נזק לנושה המאחר. אף אם ניתן, במקרים מתאימים, להקל מעט בפרשנות החריג, הרי שיש לשמור על מסגרתו המצומצמת, מתוך תובנה כי חזקת "הידיעה הקונסטרוקטיבית", מקימה כנגד הנושה המאחר מעין חזקה של "רשלנות סטטוטורית", שעליו הנטל להפריכה. כך או כך, אי ידיעה גרידא, אף בתום-לב, אין די בה בכדי להקים טעם מיוחד; מכח קל וחומר, חל דין זה מקום בו ידע הנושה על ההליכים, אולם בשל טעות אנוש או פרשנות שגויה של הדין, נמנע מהגשת תביעת חובו במועד. 4. שאלת החריגים לכלל נותחה אף בעניין קינג, ממנו ציטטו הצדדים בהרחבה בכתבי טענותיהם; באותו עניין חזרתי על ההלכה, כי המחוקק בחר להטיל על הנושה חובה להדרש למצבו של החייב מדי תקופה סבירה, אולם מעשה הטעיה פוזיטיבי מצד החייב, ממנו יכול הנושה להסיק באורח סביר כי הוא עודו סולבנטי, עשוי להחשב לטעם מיוחד. זאת, באשר חזקה על המחוקק הפועל לאור ערכי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו (על מעמדה החוקתי של זכות הקניין הקבוע בו), לא התכוון להטיל על הנושה נטל שלא ניתן לעמוד בו - קרי, נטל לדעתם דברים לאשורם גם מקום בו מעשה הטעייה מכוון היה גורם לנושה זהיר וסביר שלא "לעמוד כראוי על המשמר". על רקע גישה זו, מן הדין להכריע במחלוקת שבפני; הדרך הנכונה להילך בה, בנסיבות העניין, היא לבדוק האם היה עומד לרשות הבנק "טעם מיוחד" להארכת מועד, לו תום-ליבו במסגרת הליכי הכינוס לא היה שנוי במחלוקת, ולו הגיש את ערעורו על החלטת המפרק במועד. רק אם ימצא, כי טעם כזה אכן קיים, מן הדין להמשיך לשלב השני ולבדוק, האם טעם זה נשלל בגין האחור בהגשת הערעור (ארבעה עשר יום, זמן אשר כמעט ומשתווה למועד הקבוע בדין להגשת ערעור), וטענות המפרק בדבר התנהגות הבנק בעת הליכי הכינוס ולאחריהם. 5. כבר בשלב זה יוער, כי אני ערה לנזק הכבד אשר יגרם לבנק היה ואדחה את עמדתו; אין חולק, כי בית המשפט חייב להזהיר עצמו הזהר-היטב, ולא לנהוג קלות ראש בעודו מכריע בגורלם של סכומים בשיעור עליו נסוב ערעור שכזה. אלא, שאין מנוס מלהעיר, כי סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל, אינו מאזכר כלל ועיקר את סכום תביעת החוב כנימוק, קרי; מצוות המחוקק היא, כי שיעורה של התביעה, ומידת הנזק שתגרם לנושה בגין דחייתה, לא תחשב כשיקול מהותי בשאלה, אם ליתן הארכת מועד אם לאו. שאלה זו מתמצת, כל-כולה, בסוגיה האובייקטיבית, האם קיים "טעם מיוחד" להגשת תביעת החוב באיחור, וכלשון סעיף 71(ב) סיפא לפקודה, האם שוכנע בית המשפט כי הנושה ל א י כ ו ל היה להגיש את התביעה במועד. מסקנה זו, לפיה גודלה של תביעת החוב אינו מהווה שיקול רלוונטי בבחינת הטעם המיוחד, מעוגן לא רק בלשון החוק, אלא אף במהותו - ראשית יאמר, כי קיומה של זכות מהותית לחייב ויתרת הנושים, שלא להיות "מוטרדים" בידי תביעות חוב נוספות לאחר חלוף המועד אינו משתנה בשל גודלה של התביעה המאוחרת; לכל היותר ניתן לומר, כי דווקא גודלה של התביעה מעצים את נזקם של יתרת הנושים, באשר היא "מכרסמת" באופן ניכר יותר בדיבידנד הצפוי להם (וכן פוגעת, באותה מידה, בסיכוייו של החייב להציע הסדר נושים, הנבחן בעיקר לפי שיעור הדיבידנד המוצע בו). זאת ואף זאת; אין צורך להכביר מילים על כך כי המחוקק מצפה דווקא ובעיקר מנושה גדול (בעיקר אם הינו גוף כלכלי-מקצועי כבנק) להזהר ולהשקיע משאבים רבים יותר בבחינת המצב המשפטי-עובדתי, והקפדה להגיש את תביעת חובו במועד. 6. הצדדים אינם חלוקים על כך, כי לפני ה-15.8.01, לא יכול היה הבנק לדעת, באורח-סביר על הצורך להגיש תביעת חוב. בעניין זה, חלה הלכת יונה בן יונה, אשר עניינה בנושה הטוען למעמד של נושה מובטח, אולם זה נשלל ממנו בהחלטה שיפוטית. לעניין זה, מן הראוי להעיר, כי הלכה זו חלה כל-אימת שעניין לנו בנושה מובטח אשר לרשותו עומדת בטוחה לכאורית (מלבד, אולי, במקרים קיצוניים בהם מוכח כי הבטוחה הינה פיקטיבית לחלוטין, והנושה ידע זאת באופן סובייקטיבי לאורך כל הדרך). אלא, שהשאלה עליה חלוקים הצדדים, הינה האם חל המועד הקובע ביום החלטתו של בית המשפט המחוזי, או שמא שנתיים מאוחר יותר, משדחה בית המשפט העליון את ערעורו של הבנק. עיינתי בעמדת הבנק, ואין לי אלא להביע הערכה, בכל הכבוד הראוי, למאמצים שעשתה באת-כוחו המלומדת בכדי לנסות ו'להציל' את עניינו. אלא, שהדין בעניין זה פשוט וברור, ואין הוא עולה בקנה אחד עם טיעוניה. כלל ברור וידוע הוא, כי עצם הגשתו של ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק-הדין נשוא הערעור (אפילו פסה"ד סופי ועדיין איננו חלוט), אלא אם ניתן עיכוב ביצוע, ובמידה בה ניתן. כשם שהלכה זו חלה על החיובים האופרטיביים נשוא פסק הדין, כך חלה היא, מכח קל וחומר, על קביעותיו העקרוניות-הצהרתיות. זאת ואף זאת; יתכנו אף מצבים, בהם ניתן עיכוב ביצוע על חלקו האופרטיבי של פסק-הדין, וזאת בגין שיקולים נשוא מאזן הנוחות. אלא, שאין בכך בהכרח, בכדי להפקיע את תוקפן של הקביעות המשפטיות-עקרוניות. לשון אחר: פסק דיני מיום 15.8.01 קבע חד-משמעית כי הבנק אינו נושה מובטח, אלא נושה רגיל, וזאת בגין הפגמים המהותיים אשר נפלו בשעבוד שערך. יוצא, כי מאותו רגע ואילך, השתנה המצב המשפטי, וחל המועד הקובע, ממנו ידע הבנק היטב כי אינו אלא נושה בלתי מובטח, וחלה עליו חובה להגיש תביעת חוב במהירות האפשרית, ואולי אפילו טוב ייעשה אם זו תוגש בפרק זמן קצר משישה חודשים, כדי שלא תועלה כנגדו, אולי, טענת שיהוי. 7. יודגש; אין חולק, כי זכותו של הבנק היתה לסבור, סובייקטיבית, כי פסק הדין אשר שלל את מעמדו כנושה מובטח הינו שגוי; כמו כן, עמדה לו הזכות החוקתית, לתעל את דעתו זו להגשת ערעור כדין, דבר אותו אכן עשה בפועל. אלא, שהגשת ערעור, לכשעצמה, לא סתרה את חובתו לכבד את פסק-הדין ולנהוג לפיו, כולל להגיש תביעת חוב במועד. דברים דומים נאמרו אף בעניין יונה בן יונה; שם, הובהר כי אין המפרק זכאי לפגוע בזכויותיו של נושה רגיל כזה, אך ורק משום שהוא בוחר לנהל ערעור, שמטרתו להשיב את מעמדו הנטען כנושה מובטח: "החלטתו של בית המשפט המחוזי, כל עוד לא נהפכה בידי בית המשפט העליון, הופכת את המערער לנושה רגיל לכל דבר ועניין. כשם שאין בעצם הגשת הערעור כדי להפוך אותו לנושה מובטח לעניין קדימה וזכויות, כך אין בהגשת הערעור בכדי להטיל על המערער את חובתיו של נושה מובטח". בהמשך פסק-הדין הובהר, כי נושה שכזה פועל "בשני כובעים": במסגרת ערעורו, הוא רואה עצמו כנושה מובטח ומנסה להוכיח זאת לבית המשפט העליון; אולם, במסגרת הליכים אחרים, הוא נושה רגיל, אשר זכאי (ואף חייב) לפועל על פי הזכויות והחובות שמטיל מעמד זה על הנושים הרגילים. דומה כי הדרך היחידה להמנע ממצב זה, וכך אף להאריך את "המועד הקובע" הינו בקשה מפורשת של עיכוב-ביצוע, אשר תיסוב לא רק על חלקיו האופרטיביים של פסק-הדין, אלא אף על חלקיו הדקלרטיביים. 8. יוצא, כי דין עמדת המערער להדחות, ואין בפסק הדין בעניין יונה בן יונה בכדי לסייע לו, נהפוך הוא; בדרך דומה, אין הבנק יכול להעזר אף בעניין קינג, באשר הארכת המועד שניתנה שם עסקה בנסיבות שונות לחלוטין. באותו מקרה, הוכח כי החייב פושט הרגל, לא זו בלבד שהטעה את הנושה, אלא שכשל אף מעמידה בחובות הבסיסיות ביותר המוטלות על חייב, ניצל את ההליכים לרגע והפכם לחוחא ואיטלולא. אין צורך להכביר מילים, כי מאומה מאותן נסיבות חריגות וחמורות אינו מתקיים בנסיבות המקרה, בהן אין מחלוקת כי הבנק ידע היטב על ההליכים, ולא הוטעה כהוא-זה באשר למשמעותם. אף אם טעו פקידיו או באי-כוחו בהבנת החובה המוטלת עליהם נוכח פסק הדין אשר שלל את נשייתם המובטחת, הרי הלכה פסוקה היא כי טעות בתום-לב או טעותו של עורך-דין אינם מהווים עילה מיוחדת להארכת מועד. 9. די בכל האמור לעיל בכדי לדחות את הערעור, וזאת בלא להדרש לשתי הסוגיות הנוספות השנויות במחלוקת בין הצדדים; מעבר לדרוש יוער, כי יש טעם אף בטענת המפרק, כי התנהגות הבנק בחלק ממהלך הארועים היתה תמוהה. בין היתר, מן הראוי להזכיר כי חרף העובדה, כי בקשתו לעיכוב ביצוע נדחתה בידי בית המשפט העליון, לא השלים עם כך, וניסה פעם אחר פעם לפעול כנגד פסק-הדין. דבר זה גרר התדיינות שיפוטית ארוכה ומיותרת בין הצדדים. אלא שנסיבות המקרה אין צורך להאריך בכך, או להדרש לסוגיה, האם די בכך בכדי לשלול טעם מיוחד להארכת מועד, לו היה עומד טעם כזה לרשותו. מכל האמור לעיל, עולה כי דין הערעור להדחות; בנסיבות המקרה, ישא הבנק בהוצאות המפרק ובשכר-טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. תביעת חובחוב