הגבלים עסקיים - צו מוסכם

פ ס ק - ד י ן 1. בפני בית-הדין תלויה ועומדת בקשתו של הממונה על ההגבלים העסקיים (להלן: "הממונה") למתן צו מוסכם לפי סעיף 50ב' לחוק ההגבלים העסקיים התשמ"ח - 1988 (להלן: "חוק ההגבלים העסקיים" או "החוק"). במסגרת "הודעה" לבית-הדין, מסר הממונה כי הוא מושך את בקשתו. השאלה העומדת להכרעה במסגרתה של החלטה זו, היא אם אכן רשאי הממונה לחזור בו מבקשתו למתן צו מוסכם. רקע כללי 2. ביום 7.8.02 הגיש הממונה לבית-הדין בקשה למתן צו לפי סעיף 50ב' לחוק, בהתבסס על ההסכמה אשר גובשה בינו ובין בנק הפועלים בע"מ וחברת ישראכרט בע"מ (להלן: "המשיבות"). בבקשתו ציין הממונה, כי הצו המוסכם מהווה צעד ראשון בדרך לכינונה של תחרות בשוקי סליקת כרטיסי חיוב מסוג ישראכרט ומסוג MasterCard (להלן: "השווקים הרלוונטיים"). הממונה סבר, כי לשם השגת מטרה זו לא די בהכרזה על ישראכרט כעל בעלת מונופולין בשווקים אלו לפי סעיף 26 לחוק ובהטלת תנאים להסדרת פעולות מונופולין בהתאם לסעיף 30 לחוק. דעת הממונה הייתה, כי האינטרס הציבורי יקודם בצורה הטובה ביותר על דרך מתן תוקף לצו מוסכם, אשר ייתר את הצורך בהתדיינות משפטית ארוכה הכרוכה בהשקעת משאבים רבים, ובה בעת יביא לתוצאה דומה. 3. לדברי הממונה, לאחר שנים בהן ענף כרטיסי האשראי בישראל התאפיין ברמת תחרות נמוכה, בעת האחרונה חלו בו מספר שינויים, אשר המרכזי שבהם הוא התפתחות תחרות במתן שירותי הנפקה וסליקה של כרטיסים מסוג ויזה בין כ.א.ל ובין לאומי קארד. כ.א.ל ולאומי קארד קשורות ביניהן בהסכם המאפשר ביצוע סליקה צולבת, ובמסגרתו נקבע שיעור העמלה הצולבת (הסכם זה עומד לאישור בית-הדין במסגרתו של תיק ה"ע 4630/01). לעומת שוק הויזה, הממונה מסר כי בשוקי הישראכרט וה-MasterCard נותרה ישראכרט הגורם היחיד המציע שירותי הנפקה וסליקה, וככזו היא בעלת כוח שוק משמעותי ביחס לבתי העסק הנזקקים לשירותי הסליקה. לדברי הממונה, כוח שוק זה בא לידי ביטוי בשיעורי עמלות גבוהים בהשוואה לשיעורים הנגבים בשוק כרטיסי הויזה, ובהבדלים משמעותיים בין שיעורי העמלות שגובה ישראכרט מבתי עסק המתחרים ביניהם. נכון לעת הגשת הבקשה למתן צו מוסכם, הממונה צפה שיפור במידת התחרות (והפחתה בעמלות בית העסק) בשוק הסליקה של כרטיסי חיוב מסוג MasterCard, זאת לאחר שחברת Europay International העניקה ללאומי קארד ול-כ.א.ל רשיון לסלוק כרטיסים אלו. תחרות כאמור תתאפשר, כך אליבא דממונה, עם הקמה והפעלה של ממשק טכני משותף בין כ.א.ל, לאומי קארד וישראכרט, ויצירת הסדר לסליקה צולבת. הממשק המשותף הנו כלי טכני, באמצעותו יכולה כל אחת מהחברות הסולקות להציע לבתי עסק שירותי סליקה עבור כלל כרטיסי חיוב הנושאים על גבם מותג מסוים, ללא תלות בזהות המנפיק. 4. הצו המוסכם שהוגש לאישורו של בית-הדין, כולל הוראות המקבילות לאיסורים החלים על בעל מונופולין לפי סעיפים 29 ו-29א לחוק ההגבלים העסקיים (איסור סירוב בלתי סביר ואיסור ניצול מעמד לרעה כמפורט בסעיפים אלו). בנוסף, הצו כולל הוראות קונקרטיות אשר נועדו למנוע מישראכרט לעשות שימוש לרעה בכוח השוק הנתון לה, ולהבטיח תנאים להתפתחות תחרות בשווקים הרלוונטיים, במיוחד לאור העובדה כי לאומי קארד וכ.א.ל היו צפויות להתחיל בסליקת כרטיסי MasterCard. בין ההוראות המופיעות בנוסח המוצע לצו המוסכם, מצויות הוראות לפיהן נדרשת ישראכרט לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי לאפשר את הקמת הממשק המשותף. ישראכרט אף התחייבה לעשות כל שנדרש לביסוס מדוקדק של שיעורי העמלות הצולבות המתחייבים לדעתה בסליקת כרטיסי MasterCard. הוראות נוספות עניינן הפחתה מדורגת של שיעורי העמלה המרביים הנגבים על-ידי ישראכרט מבתי העסק. כפי שמסרו הצדדים, בפועל המשיבות הפחיתו את שיעורי העמלות. בנוסח המוצע נקבע, כי תוקפו של הצו המוסכם יהיה שלוש שנים מיום אישורו על-ידי בית-הדין. 5. הואיל ובהליך לאישור הסכם הסליקה הצולבת בין חברות הויזה (ה"ע 4630/01) נדונו סוגיות דומות לאלו שעלו בבקשה לאישור הצו המוסכם, בית-הדין סבר כי מן הראוי להמתין להכרעה בהליך המקביל טרם יידרש לאישור הצו המוסכם. ביום 22.5.05, כשלוש שנים לאחר הגשת הבקשה למתן צו מוסכם, הגיש הממונה לבית-הדין "הודעה על משיכת הבקשה למתן צו מוסכם לפי סעיף 50ב' לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988". בד בבד עם הגשת "ההודעה", הכריז הממונה על ישראכרט כעל בעלת מונופולין בסליקת כרטיסי החיוב ישראכרט ו- MasterCard. בהמשך, הממונה הודיע על כוונתו ליתן לישראכרט הוראות לבעל מונופולין מכוח סעיף 30 לחוק ההגבלים העסקיים, שמטרתן לפתוח את השווקים הרלוונטיים לתחרות. המשיבות הגישו תגובה ל"הודעת הממונה", בה התנגדו למשיכת הבקשה. לאחר עיון ב"הודעת הממונה" ובתגובת המשיבות קיימתי דיון בעניין, לאחריו הגישו הצדדים סיכומים בסוגיית משיכת הבקשה למתן צו מוסכם. אציג עתה את טענות הצדדים בעניין. טענות הצדדים 6. עמדת הממונה היא, כי בשלב זה, בו ההסכמה בינו ובין המשיבות טרם קיבלה תוקף של צו מוסכם, אין בפניו כל מניעה לחזור בו מבקשתו. לדבריו, המטרה ביסוד ההסכמה הייתה להביא לתחרות בסליקת עסקאות שנעשו בכרטיסי ישראכרט ו-MasterCard, והיא גובשה חלף הכרזה על ישראכרט כעל בעלת מונופולין והשתת הוראות עליה. אולם, כיום, שלוש שנים לאחר הגשת הבקשה, טרם אושר הצו המוסכם ולא נמצא מזור לבעיות התחרותיות בשווקים הרלוונטיים, ובמיוחד בשוק סליקת כרטיסי MasterCard. במצב דברים זה, הממונה סבור, כי טובת הציבור מחייבת אותו למשוך את הבקשה לצו מוסכם ולהפעיל את סמכויותיו האחרות על-פי החוק במטרה לקדם את התחרות בשווקים אלו. הממונה מדגיש, כי אף שהוקם ממשק טכני משותף, הוא אינו מופעל למעשה וישראכרט נותרה הסולקת היחידה של כרטיסי MasterCard . מוסיף הממונה, כי עד עתה טרם נחתם הסכם סליקה מקומי בין ישראכרט לבין חברות הויזה במטרה להסדיר את הפעלת הסליקה הצולבת ביניהן. 7. עמדת המשיבות היא, כי בנסיבות העניין אין הממונה רשאי לחזור בו מבקשתו וכי על בית-הדין לאשר את הצו המוסכם. לטענתן, ההסכמה בינן ובין הממונה היא "חוזה שלטוני", ואין אינטרס ציבורי חיוני המצדיק "השתחררות" הימנו. לשיטת המשיבות, תכלית הצו המוסכם הייתה לקבוע להן הוראות התנהגות, ללא תלות בכניסתו של סולק נוסף לשוק סליקת כרטיסי ה- MasterCard, ולכן אין לקבל את טענת הממונה בדבר הצורך למשוך את בקשתו בעקבות אי-התפתחותה של תחרות בשוק זה. המשיבות טוענות בנוסף, כי הן מילאו את התחייבויותיהן בהתאם לנוסח המוצע לצו המוסכם, עוד בטרם הוא אושר על-ידי בית-הדין. כך, בין השאר, ישראכרט פעלה להפחתת עמלות בית העסק ולהפרדת מותגיה. לדברי המשיבות, "תמורה" זו הייתה כרוכה בעלויות ניכרות ביותר. המשיבות מבקשות, כי בית-הדין ידון בסוגיית הסעד לו הן זכאיות לאור הנזק שנגרם להן, אם יחליט כי הממונה אכן רשאי לחזור בו מהבקשה למתן צו מוסכם. דיון 8. ככל הידוע, זוהי הפעם הראשונה בה הממונה "מודיע" לבית-הדין על משיכת בקשה מטעמו למתן צו מוסכם לפי סעיף 50ב' לחוק, ומבחינה זו "הודעת" הממונה היא ייחודית. בחקיקה הספציפית המסדירה את ההליכים בבית הדין להגבלים עסקיים, דהיינו חוק ההגבלים העסקיים, תקנות ההגבלים העסקיים (סדרי דין בבית הדין ובערעור) התשמ"ט - 1988 וחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992, אין סדר דין מיוחד לעניין משיכת בקשה למתן צו מוסכם שהוגשה על-ידי הממונה. 9. המשיבות מפנות לשתי הוראות, אשר לשיטתן מסדירות את נושא משיכת הבקשה למתן צו מוסכם על-ידי הממונה. ההוראה הראשונה, היא הוראת סעיף 50ב(ה) לחוק ההגבלים העסקיים, הקובע כי בית-הדין רשאי לשנות את הוראותיו של צו מוסכם, בין השאר על-פי בקשת הממונה, אם הוא שוכנע כי חל שינוי מהותי בנסיבות שהיו קיימות בעת מתן הצו. לשיטת המשיבות, הוראה זו מקנה סמכות לבית-הדין להעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת הממונה במקרה זה לחזור בו מבקשתו למתן צו מוסכם. ההוראה השנייה, היא הוראת תקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקסד"א"), אותה יש להחיל, לשיטת המשיבות, על דרך היקש. תקנה 154 לתקסד"א קובעת, כי על תובע שמבקש לחזור בו מתביעתו להגיש בקשה מתאימה לבית-המשפט. לפי הפסיקה, לבית-המשפט מסור שיקול דעת אם להתיר לתובע לחזור בו מתביעתו, ואף לקבוע תנאים לשם כך, שכן משמעות החזרה היא שהתביעה נמחקת והתובע יכול לחדש את תביעתו. בית-המשפט לא ייעתר לבקשה, או יתנה את החזרה בתנאים מתאימים, אם הוא נוכח כי התובע עושה שימוש לרעה בהליכי משפט או שזכות מזכויות הנתבע, מהותית או דיונית, עשויה להיפגע פגיעה של ממש (ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מו(3) 738, 744-745; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 477-478). 10. לאחר בחינת טענות הצדדים, אני מקבלת את עמדת הממונה, לפיה משהודיע הוא על משיכת הבקשה למתן צו מוסכם לפי סעיף 50ב' לחוק, ולמעשה על ביטול ההסכמה שביסודה, יש למחוק את הבקשה. מסקנה זו נובעת מאופיו של הליך בקשה למתן צו מוסכם וממהותו של צו מוסכם. אפרט. 11. צו מוסכם, אשר ניתן לפי סעיף 50ב' לחוק ההגבלים העסקיים, הנו אחד מכלי האכיפה המשמשים את הממונה על ההגבלים העסקיים במילוי תפקידו, כמי שאמון על האינטרס הציבורי בהגשמת תכליות חוק ההגבלים העסקיים וקידום התחרות החופשית. צו מוסכם יכול שיהיה בלא הודאה בחבות בנוגע לתקופה שקדמה למועד נתינתו, מצד אדם אשר לכאורה הפר את הוראות החוק. ההסכמה יכול שתכלול, בין השאר, חיוב בתשלום כסף מצד אותו אדם או חיוב מצדו לעשות דבר או להימנע מעשייתו. אחד מיתרונותיו הבולטים של הצו המוסכם, הוא המהירות והיעילות בטיפול בפגמים תחרותיים. זאת, מכיוון שיש בשימוש בו כדי לחסוך התדיינות משפטית ארוכה (ראו דברי ההסבר להצעת חוק ההגבלים העסקיים (תיקון מס' 5), הצעות חוק 2805, התשנ"ט -1999, בעמ' 394). יצוין, כי כל אדם העלול להיפגע מן הצו המוסכם וכן ארגון צרכנים או איגוד עסקי, מוזמנים להביא את טענותיהם בקשר לצו בפני הממונה. במקרה כזה, הממונה יצרף פירוט של טענות אלו, יחד עם תגובתו, לבקשה לאישור הצו המוסכם. באופן זה נשמרת יעילות ההליך. 12. בסיסו של הצו המוסכם, אם כן, הוא ההסכמה בין הממונה לבין אדם אחר. הסכמה זו מוגשת לאישורו של בית-הדין או בית המשפט המוסמך, ותוקפו של צו מוסכם שאושר הוא כתוקפו של פסק-דין שניתן על-ידי בית-משפט מחוזי לכל דבר ועניין. בית-הדין או בית-המשפט המוסמך, נעדר סמכות לכפות על הצדדים צו, אשר הוראותיו שונות מההסכמה אשר גובשה: "... הסמכות שניתנה לבית הדין מכוח סעיף 50א [צ"ל 50ב' - מ.ש.א.] לחוק, היא סמכות לאשר צו עליו באה הסכמת הצדדים. בית הדין יכול לאשר את הצו או שלא לאשרו, אם הצו איננו מקובל עליו. אולם, בית הדין אינו רשאי לכפות על הצדדים במסגרת זו צו שונה מהצו המוסכם על-ידם. במילים אחרות, גם אם אניח שכל טענותיהם של המתנגדים נכונות וכי ראוי היה לכלול בצו את התיקונים המוצעים על ידם, גם אז אין לבית הדין סמכות, במסגרת זו, לכפות על הצדדים את התיקונים בצו המוצעים על ידי המתנגדים ואשר אינם מוסכמים עליהם. כל שיכול בית הדין בנסיבות כאלה, הוא לדחות את הבקשה לאשר את הצו המוסכם, בשל כך שאין בצו זה כדי להשיג את המטרות שביסודו ואין בו כדי לקדם את התחרות בשווקים הרלבנטיים (ה"ע 28/01 הממונה על ההגבלים העסקיים נ' בני משה קרסו מפיצי מכוניות בע"מ ואח', דינים מחוזי, כרך לה (1) 287, סעיף 13). 13. במסגרת הדיון בבקשת הממונה למתן צו מוסכם, בית-הדין או בית-המשפט המוסמך בוחן אם מטרות ההסכמה הנן מטרות ראויות העולות בקנה אחד עם מטרותיו של חוק ההגבלים העסקיים, וכן אם יש בהסכמה כדי לקדם את התחרות בשוק הרלוונטי. כמו-כן, הוא בוחן אם ההגנה על האינטרס הציבורי תמומש בצורה הטובה ביותר בדרך של צו מוסכם, חלף נקיטת הליכים אחרים מכוח החוק, שהרי בבקשה לצו מוסכם הממונה מוותר על שימוש בסמכויות אחרות המוקנות לו בחוק (בש"א (י-ם) 25/04 אוטו ליין נ' יוניברסל מוטורס ישראל בע"מ ואח', דינים מחוזי, כרך לד(6), 685, סעיף 12 להחלטה). 14. אני סבורה, כי כעת, משהודיע הממונה על חזרה מהבקשה למתן צו מוסכם, ללא כל קשר לסיבת החזרה ולשאלה אם הממונה הפר את ההסכמה בינו ובין המשיבות, שוב לא ניתן לומר כי בפני בית-הדין מונחת בקשה הכוללת הסכמה עליה ניתן לבסס צו מוסכם. בקשת הממונה וההסכמה הגלומה בתוכה, שתיהן הן תנאי לקיומו של הליך למתן צו מוסכם (השוו ה"ע (י-ם) 1/95 הממונה על ההגבלים העסקיים ואח' נ' נשר מפעלי מלט ישראליים בע"מ ואח', דינים מחוזי, כרך לב(6) 665 (להלן: "עניין נשר") - בה נדונה הודעת הממונה על משיכת בקשתו למתן הוראות לבעל מונופולין לפי סעיף 30 לחוק בנוסחו הקודם). כאמור, בעת הדיון בבקשה, בית-הדין לא יכול לכפות על הצדדים, ובהם הממונה, תוכן הסכמה שאינו מקובל עליהם. הדבר נכון גם להסכמה שהייתה מקובלת על אחד הצדדים בשעתו, וכעת הוא חוזר בו ממנה. ניהול דיון שמהותו אכיפת הסכמים במסגרת בקשה למתן צו מוסכם, אינו עולה בקנה אחד עם תכלית הוראות סעיף 50ב' עליה עמדתי לעיל, ועם אופי הדיון בבקשה שהוא מהיר ויעיל. ועוד. אף נניח כי בקשתו של הממונה למתן צו מוסכם תעמוד בעינה על כורחו, הרי שבבואו לדון באישור ההסכמה, בית-הדין לא יוכל להתעלם מעמדתו של הממונה כי מתן צו מוסכם אינו עולה בקנה אחד עם אינטרס הציבור בקידום התחרות בשווקים הרלוונטיים, במיוחד שעה שהממונה כבר הפעיל ועתיד להפעיל סמכויות אחרות המוקנות לו בחוק ההגבלים העסקיים. כפיית הסכמה הר כגיגית על מי שהיה צד להסכמה בעבר, חוטאת למהותו של הליך למתן צו מוסכם ואין בה כדי לשרת את תכלית חוק ההגבלים העסקיים, גם בשל בשל החשש כי תוכן ההסכמה שנכפה לא ימומש הלכה למעשה. 16. בשל אופיו האמור של הליך בקשה למתן צו מוסכם, לא ניתן להחיל את תקנה 154 לתקסד"א, גם לא מכוח היקש, כפי שטענו המשיבות. סעיף 40 לחוק ההגבלים העסקיים, קובע כי בהיעדר סדרי דין ספציפיים, ידון בית-הדין בדרך שנראית לו המועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה (ראו גם סעיף 20 לחוק בתי דין מינהליים ותקנה 35 לתקנות ההגבלים העסקיים הנ"ל). היזקקות לתקנה 154 אינה מועילה וחוטאת לאופיו המהיר והיעיל של הליך למתן צו מוסכם. 17. הליך למתן צו מוסכם דומה באופיו להליך של מתן פסק-דין על-פי נוסח מוסכם בין צדדים, כאמור בתקנה 161 לתקסד"א, לאמור הסכם שניתן לו תוקף של פסק-דין. בבסיס פסק-דין ממין זה, עומד הסכם מחייב בין הצדדים שיסודו בפשרה (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש ואח', פ"ד נא(1) 577, 588; רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור ואח', פ"ד נו(1) 577, 585). משהצדדים אינם מסכימים ביניהם כי יינתן תוקף של פסק-דין לנוסח צו מוסכם, הרי שדיון בשאלה אם ההסכמה בעבר היא בת תוקף חורגת ממסגרת ההליך (השוו לפסק-דינה של כב' השופטת ח' בן-עמי בע"א (י-ם) 3309/02 לוי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-מח 2003(1) 1109). יתר על כן, כפי שציין בית-הדין ב"עניין נשר", תקנה 154 חלה בהליכים שהם אדברסריים באופיים: " עניינה של התקנה [תקנה 154 - מ.ש.א.] במחלוקת בין בעלי דין יריבים, שאז, כאשר פותח התובע בהליכים משפטיים נגד הנתבע ו'גורר' אותו לבית המשפט, אין לאפשר לו ככלל לסגת מתביעתו, אלא בתנאים שייראו לבית המשפט, שהרי אין אדם יכול להטריד את זולתו על ידי הגשת תביעה, אח"כ להודיעו כי ההתדיינות הגיעה לסיומה, אך בה בעת לשמור בידו את הזכות לחדש את התביעה, כל אימת שיחפוץ" (שם, סעיף 8 להחלטה). כפי שנוכחנו לראות, אופיו של הליך למתן צו מוסכם אינו אדברסרי טהור, בהיותו מושתת על הסכמת הצדדים (השוו ה"ע (י-ם) 4630/01 בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' נ' הממונה על ההגבלים העסקיים ואח' (החלטה מיום 5.2.03), דינים מחוזי כרך לג(7) 544). מעבר לכך, תקנה 154(ג) לתקסד"א קובעת, כי במקרה שבית-המשפט מסרב לבקשת התובע לחזור בו מדחייתו, רשאי הוא לדחות את התביעה באם זה הפסיק את ההתדיינות. משמעות דחיית הבקשה למתן צו מוסכם במקרה זה, היא קבלת עמדתו של הממונה. 18. איני מקבלת את פרשנות המשיבות לסעיף 50ב(ה) לחוק ההגבלים העסקיים, לפיה סעיף זה מקנה סמכות לבית-הדין לבקר את סבירות החלטת הממונה לחזור בו מבקשתו למתן צו מוסכם. סעיף 50ב(ה) לחוק עניינו שינוי הוראות צו מוסכם לפי הסכמת כל הצדדים לו או על-פי בקשת הממונה (או האדם שעמו הגיע הממונה לצו מוסכם) ובהתקיים "שינוי מהותי בנסיבות שהיו קיימות בעת מתן הצו המוסכם." במקרה זה טרם ניתן צו מוסכם על-ידי בית הדין, ועל כן אין בסעיף זה כדי להקנות סמכות לבית הדין. 19. למקרא טענות המשיבות, דומה שעיקרן מצוי במישור המשפט המינהלי בדבר סבירות הפעלת שיקול דעת הממונה באכיפת חוק ההגבלים העסקיים. לאמור, החלטת הממונה אם לרפא את הפגמים התחרותיים בשוק סליקת כרטיסי הישראכרט וה- MasterCardבדרך של צו מוסכם על-ידי הותרת הבקשה על כנה, או שמא להפעיל את סמכותו להכריז על ישראכרט כעל בעלת מונופולין, כפי שאכן עשה, וליתן לה הוראות לפי סעיף 30 לחוק (לעניין שיקול דעתו של הממונה בגיבוש צו מוסכם וסמכות רשות מינהלית לחזור ולעיין בהחלטה קודמת שניתנה ראו בג"צ 326/96 כספי ואח' נ' הממונה על ההגבלים העסקיים ואח', פ"ד נ(5) 133, בעמ' 153 ו- 155). החלטה זו כפופה לביקורת שיפוטית, אולם לא במסגרתה של בקשה למתן צו מוסכם. אף סוגיית "הלכת ההשתחררות" מחוזה רשות, לרבות עניין הסעד, אשר המשיבות ביקשו לכרוך במסגרת הדיון דנן, אין מקומה בהליך זה. בשולי הדברים יוזכר, כי כפי שציין הממונה, בפני המשיבות פתוחה הדרך לבירור הסוגיות התחרותיות על דרך של ערר על הכרזת הממונה על ישראכרט כעל בעלת מונופולין כאמור, וערר על מתן הוראות לבעל מונופולין, אם וכאשר אלו תינתנה. 20. לאור האמור לעיל, אני מוחקת את הבקשה שבכותרת למתן צו מוסכם. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. 21. ההחלטה בעניין הייתה מוכנה זה מכבר, אולם לאור משא ומתן שניהלו הצדדים לא ניתנה. עתה, משהודיעוני הצדדים, כי המשא ומתן בינהם כשל, נשלחת ההחלטה דנן. דיני חברותהגבלים עסקייםצווים