להלן פסק דין בנושא שירים לחתונה זכויות יוצרים: פסק - דין 1. ההליך : א. התובעת עתרה בתביעתה זו, למתן צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים ו/או מי מטעמם להשמיע בפומבי, באולם שמחות אשר בבעלותם ו/או בשליטתם, מוסיקה מוקלטת, אשר לתובעת - לפי הנטען - זכויות יוצרים בה. כן עתרה התובעת לחיוב הנתבעים לפצותה בפיצוי הסטטוטורי ובסה"כ ב - 40,000 ש"ח. ב. בבד בבד עם הגשת התביעה, עתרה התובעת (בהמר' 8602/97) למתן צו מניעה זמני (במעמד צד אחד בלבד), האוסר על הנתבעים להשמיע בפומבי מוסיקה מתקליטים, תקליטורים וקלטות, אשר התובעת הנה בעלת הזכות הבלעדית להרשות השמעתם בפומבי ו/או שידורם בישראל וזאת, עד להכרעה בתביעתה. ביום 25.6.97 ניתן (מפי כב' השופט א' שלו) צו מניעה ארעי, כאמור, עד למתן החלטה אחרת בבקשת התובעת וביום 9.7.97, הפך צו המניעה הארעי לזמני, בתוקף, עד למתן פסק-הדין בתביעה העיקרית וזאת, לאחר שב"כ הנתבעים לא התייצב לדיון בבקשה זו. בקשת הנתבעים (בהמ' 10592/97) לביטול הצו הזמני, נדחתה (עמ' 5 לפרטיכל). ג. התובעת הגישה, ביום 7.8.97, בקשה, על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט (בהמ' 10504/97), בה עתרה לאכוף על הנתבעים לציית לצו המניעה הזמני האמור. במהלך הדיון בבקשה (ביום 20.10.97), הושגה בין הצדדים הסכמה (לפי הצעת בית-המשפט - עמ' 10 לפרטיכל), אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה, ישלמו הנתבעים לתובעת, בגין ההיתר להשמעת יצירות היוצרים המאורגנים במסגרת התובעת, לשנים 1997-1998, סכום נקוב, מבלי שיהיה בכך משום ויתור על טענות הצדדים, אשר תדונה במסגרת התביעה העיקרית. ד. לאחר הגשת סיכומי הצדדים בתביעה, עורר בית-משפט זה מיזמתו, שאלת סמכותו העניינית לדון בתביעה, ככל שהיא מתייחסת לסעד הכספי (בסך של 40,000 ש"ח). לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בענין זה, יצאה מפני בית-המשפט העליון (כב' השופט ת' אור) החלטה, בבר"ע 7589/98, הפדרציה לתקליטים וקלטות בע"מ נ' ר' שוורץ (טרם פורסם), תקדין עליון כרך 99 (1) 1027, אשר קבעה, כי הסמכות הענינית לדון בסעד של פיצוי סטטוטורי, על-פי סעיף 3 א' לפקודת זכויות יוצרים, 1924 (להלן: "הפקודה"), הנה לבית-משפט שלום (על-פי הסכום). לפיכך, עתרה ב"כ התובעת, להעברת הדיון בסעד הכספי שנתבקש, לבית-המשפט השלום בתל-אביב-יפו. 2. אופן הדיון: א. ביום 7.6.98 הגישו ב"כ הצדדים רשימה משותפת של מוסכמות ופלוגתאות. ב. עוד הוסכם בין הצדדים, כי התביעה תוכרע על יסוד חומר הראיות שהוגש בהליכי הביניים, ללא חקירת המצהירים וסיכומי באי-כחם. 2. העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים : א. התובעת הנה חברה בע"מ, אשר מטרתה, כרשום בתזכיר החברה, שמירת זכויות חברות המייצרות תקליטים וקלטות. לתובעת זכויות יוצרים, אותן רכשה מחברות תקליטים ישראליות וזרות, כמפורט בנספחים 1-3 לכתב התביעה. ב. התובעת הנה הגוף המשפטי היחיד, הטוען לשמירת זכויות מוגנות של חבריה, במוסיקה מוקלטת. ג. הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") הנה חברה בע"מ, אשר בבעלותה אולם ארועים ושמחות, באור יהודה (להלן: "אולם השמחות"). הנתבעים מס' 2 ו- 3 הנם בעלי מניות בנתבעת ומנהליה בפועל. ד. באולם השמחות מושמעת מוסיקה מוקלטת, במסגרת ארועים שונים המתקיימים בו. עם זאת, הנתבעים אינם מספקים אמצעים, ציוד ואביזרים, להשמעת המוסיקה באולם. ה. בתאריכים 24.12.96 ו- 16.4.97, במסגרת ארועים שהתקיימו באולם השמחות, ע"י מזמינים שונים, הושמעה מוסיקה מוקלטת (כמפורט בסעיפים 4.3 ו- 4.4 לכתב התביעה ונספחים 5-10 לכתב התביעה), אשר הוקלטה ע"י התובעת, או מי מטעמה. ו. התובעת, אשר הנה בעלת זכויות ההשמעה הפומבית במוסיקה המוקלטת אשר הושמעה כאמור, לא הרשתה השמעתה. ז. התובעת פנתה אל הנתבעים, עובר להגשת תביעתה, בדרישות להסדיר התשלום עבור רשיון להשמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת. עם זאת, לא פנתה התובעת אל הגורמים שהשמיעו בפועל את המוסיקה שהוקלטה, בארועים הנ"ל (הכוונה לתקליטנים וללהקות) ולא אל מזמיני הארועים. 3. הפלוגתא העיקרית: האם הנתבעים (או מי מהם) מפרים את זכויות היוצרים של התובעת, היינו, האם הנם בגדר "מרשים שימוש" ביצירות, שלתובעת זכויות יוצרים בהן, לשם הצגתן בציבור, או בפומבי. 4. הפרת זכויות היוצרים: א. המסגרת הנורמטיבית לדיון שבפנינו, קבועה בסעיף 2 (3) לחוק זכות-יוצרים, 1911 (להלן: "החוק"), הקובע כדלקמן: "כמו כן רואים זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה אם הרשה אדם לתועלתו הפרטית לתיאטרון או למקום-שעשוע אחר להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות-היוצרים, חוץ אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות-היוצרים." (ההדגשות שלי - ר.מ.) (ראה גם סעיפים 1 (2) ו- 2 (1) לחוק). ב. הצדדים חלוקים ביניהם לגבי פרשנות ההוראה האמורה, במספר נושאים: פרשנות המונח "הרשה"; האם יש לראות בנתבעים כמי שצומחת להם "תועלת פרטית" מהשמעת המוסיקה באולם השמחות שלהם ופרשנות המונח "בציבור" - "public in", בנוסחו האנגלי המקורי של סעיף זה. ג. הנתבע מס' 2, מר טרשי, גרס, בתצהיר הנגדי שנתן בשם הנתבעים במענה לבקשת התובעת למתן צו מניעה זמני (בסעיף 5 שבו), כי אין למי מהנתבעים כל מעורבות בהשמעת המוסיקה המושמעת בארועים המתקיימים באולם השמחות, לרבות בחירת המשמיע וכו' - כל אלה הנם ענינו של מזמין הארוע. לחיזוק טענתו, צרף הוא לתצהירו, דף מידע כללי (ללא תאריך) שהוציאה הנתבעת, המופנה אל מזמיני ארועים אצלה, שם נאמר: "תוכן השמעת השירים לכל סוגיהם חלים על אחריותם הבלעדית של הלהקה ו/או התקליטן ו/או הזמרים בלבד. אין הנהלת האולם אחראית לכל טענה ו/או תביעה משפטית שתיווצר לגבי זכויות היוצרים בגין השמעת השירים באולם." עוד טוען מר טרשי בתצהירו האמור (סעיף 8), כי אין למי מהנתבעים כל השפעה, או מעורבות, בנושאי המוסיקה המושמעת במהלך ארועים ואין הם רשאים להתערב בשיקולי המזמין לענין זה. הוא מרחיק וטוען (בסעיף 9 לתצהירו), כי בעת קיום הארוע, אולם השמחות, למעשה "מופקע" מידי הנתבעים, ע"י המזמין. לפיכך, לטענתו, אין מי מהנתבעים בגדר מי "שהרשה" השמעת המוסיקה באולם השמחות. ד. לטענת ב"כ התובעת, בסיכומיה, יש לראות בנתבעים כמי שהרשו למזמין השמחה, בתמורה כספית מלאה, שימוש באולם השמחות, לרבות רשות השמעת מוסיקה מוקלטת במהלך הארוע. היא סומכת, בין היתר, על החלטה שניתנה בת.א. (ת"א) 25/98, בש"א 190/98, הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' אטלנטיס נשר בע"מ ואח' (לא פורסם), דינים מחוזי, כרך כו (9) 249, בו ניתח כב' השופט א' שלו את הסוגיה הנדונה. גם שם, כמו במקרה שבפני, טענו בעלי האולם, כי אין להם קשר לשירותי המוסיקה וכי בחוזים בינם לבין בעלי השמחות, מזהירים הם אותם כי עליהם להסדיר את זכויות היוצרים. נקבע שם, כי בנסיבות הענין, בעל אולם השמחות, נחשב כמי שמרשה לבעלי השמחה להשתמש באולם ולהשמיע בו יצירות מוגנות. בית-המשפט העליון לא מצא לנכון להתערב בהחלטה זו (רע"א 1263/98 (לא פורסם)). ה. בפסק-דין נוסף, אליו הפנתה ב"כ התובעת, ע"א (ת"א) 779/77, פסקים תש"ם (א), 441, 448, בחן השופט בן-דרור (שהיה בדעת מיעוט) את הסוגיה הנדונה, בהתבססו, על דברי השופט אטקין ((Atkin L.J בפסק-הדין Performing Rights Society v. Ciryl Theatrical Syndicate Ltd. [1924] 1 K.B. 1,9, שם נאמר (בתרגום חפשי ע"י השופט בן-דרור): "אין אדם שנחשב כי הרשה לבצע, כפי שהדבר מוגדר בחוק, אלא אם כן ההרשאה מתייחסת לאותה יצירה ממש, נשוא התביעה. מכאן שהמונח 'הרשאה' (כפי שהוא נדון במשפט זה, לאמור: הרשאה לבצע יצירה מוסיקלית מסויימת), אין להסיקו אך ורק מן הרשות או ההסכמה הכללית שנתן אדם להשתמש באולם השייך לו לצורך ביצוע יצירות מוסיקליות… ואילו השופט סקרטון (.Scrutton L.J) יצא בפסק-הדין הנ"ל, מתוך ההנחה הכפולה, שאין אדם יכול להרשות עשייתו של דבר שעליו אין לו שליטה, וכן אינו יכול 'להרשות' ביצוע של יצירה שלגביה אין לו כל ידיעה כי תבוצע." ברם, דעה זו לא התקבלה ע"י שופטי הרוב באותו הרכב. השופטת בן-עתו (בדעת הרוב) סברה, כי יש להחיל אחריות גם על המשיבה (בתיק שבפניה), אמרגן של קרקס, תוך שהיא נוקטת בפרשנות מרחיבה בציינה (בעמ' 457): "אני מציעה שבנושא זה של הגנה על זכויות יוצרים ננהג כמו המתוקנות והמתקדמות שבמדינות. הרי אנו ערים מאד להגנה על כבוד הפרט, בדרך כלל, ונטייתי היא לסייע ככל האפשר ליוצרים למיניהם להתגונן מפני גזל של זכויותיהם בשדה שהוא כה פרוץ ושכה קשה לפקח עליו… אני מציעה לפרש פירוש נדיב כל חוק הבא לסייע ליוצרים לשמור על זכויותיהם כנגד מי שמבקש להשתמט מתשלום, למרות שיצירת האמן מסייעת לא מעט בעשיית רווחיו." השופט בייסקי, בבואו לקבוע את אחריות האמרגן, מבין הוא בינו לבין תאטרון המעמיד אולמו לרשות מבצע, באמרו (שם בעמ' 460): "במקרה הראשון, של תיאטרון או מקום שעשועים אחר, מצטמצם תפקידו בכך שהוא משכיר או מעמיד את המקום לרשות המבצע - ולכל הדעות אין לו כל נגיעה לתכנית עצמה." אם כן, הנחת היסוד של כל שופטי הרוב היתה, שעצם העמדת מקום לרשות המבצע, היא בגדר "הרשאה", לפי סעיף 2 (3) לחוק. ו. אשר לשאלה, האם צומחת לנתבעים "תועלת פרטית" מהשמעת המוסיקה. גורס מר טרשי (בסעיף 3 לתצהירו), כי מחיר הארוע נגזר ממחיר מנת מזון, כפול מספר האורחים. תחשיב זה אינו כולל, לטענתו, כל חיוב הקשור במוסיקה. ענין זה נדון גם בת"א (י-ם) 1496/86 אקו"ם נ' משה עזיז (לא פורסם), שם קבע בית-המשפט השלום (מפי השופטת מ' ארד (כתארה אז)), אשר הנני שותפה לגישתו, כי באולם שמחות, להבדיל מאולם לקיום הרצאות, המוסיקה מהווה חלק בלתי נפרד מהשמחה ואם בעלי אולם שמחות יגבילו, או יאסרו כליל השמעת מוסיקה בו - תקטנה הכנסותיהם באופן משמעותי. לפיכך, לבעלי אולם שמחות אינטרס כלכלי ישיר בהשמעת המוסיקה בעת ארועים המתקיימים אצלם. הוא הדין במקרה דנן (כפי שגם קבע כב' השופט שלו בהליך הביניים). הטענה, כי התמורה משתלמת לנתבעים כפונקציה של מספר המנות, אינה מעלה ואינה מורידה לענין המסקנה, לפיה, השמעת המוסיקה נעשית לתועלתם הפרטית של בעלי אולם השמחות. (ראה לענין זה גם: ספרה של ט' גרינמן, זכויות יוצרים, אמנים ומפיקים, הוצאת סדן, 148; ע"א (ת"א) 1000/80, פ"מ תשמ"ב (ב) 156, 160 (מול האות ז') ות"א (ת"א) 25/98, בש"א 190/98 המוזכרת לעיל, בעמ' 8 להחלטה). ז. לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומיו, התרגום המדויק של המילים “performance in public” בסעיף 2 (3) לחוק, בהתאם למקור האנגלי, אינו הצגה "בציבור", אלא הצגה "בפומבי". עוד טוען הוא, כי התרגום הרשמי (פורסם בחא"י כרך ג, (ע) 2633, (א) 2475 - נספחים ו' ו- ז' לסיכומיו) לקוי. הוא מפנה, בין היתר, לנוסח המצוטט בע"א (ת"א) 779/77 הנ"ל, בעמ' 452 שם השתמשו במונח "ביצוע פומבי" ולהערה ב"דינים", כרך 10, עמ' 5399. לפי טענה זו, אין השמעת מוסיקה באולם שמחות, מהווה השמעה "בפומבי", אלא לכל היותר השמעה "בציבור", שכן, כל ארוע הוא בגדר ארוע פרטי, אשר משתתף בו ציבור מסוים ולא בגדר ארוע פומבי. לטענתו, המבחן לענין זה, הוא אופי הארוע, היינו, פומבי, להבדיל מפרטי. איני מקבלת טענה זו. אנמק. ח. בהמ' (ת"א) 6751/71, פ"מ עח 263, 265 נדונה הצגת תכניות במקלט טלויזיה המוצב בטרקלין מלון ונקבע (מפי כב' השופט לובנברג), כי מדובר בהשמעה פומבית. עם זאת צויין שם, כי אם היה מדובר בהשמעה לאורחי המלון בלבד המצויים בחדריהם - יכול והמסקנה היתה שונה. השופט בן-דרור בע"א (ת"א) 1000/80 הנ"ל, בעמ' 161, דחה הערת אגב זו וציין כי: "במקרה של שידורים בבית מלון, היסוד של פומביות מתחזק ומכריע את הכף מפני שהוא נעשה למספר אנשים זרים ושונים המתחלפים חדשות לבקרים…" ובעמ' 162 מסכם השופט בן-דרור : "ציבור האורחים המבקרים בבית המלון, בין באגפים המשותפים שבו, ובין בחדרים הנפרדים, הוא בעל אופי שאינו יכול להלום את ההגדרה של ביתיות (domestic). אין הם אלא זרים זה לזה, נעדרי כל קשר, וממילא העברת שידורים אליהם היא העברה בפומבי…" ובמה שונה המקרה שבפני ממקרה כנ"ל. אמנם האורחים המתכנסים בכל ארוע המתקיים באולם השמחות של הנתבעים אינם, מן הסתם, זרים זה לזה (אם כי עשויה להשמע דעה שונה, לגבי מידת הזרות/הזהות הנדרשת בין היחידים המרכיבים את הקהל), או שאינם "נעדרי כל קשר", אך בכל יום נערך באולם ארוע אחר, לקהל שונה. כלומר, הקהל מתחלף מדי ערב בערב ומבחינת הנתבעים, מדובר בארוע פומבי. (מקובלת עלי, גם בענין זה, דעתה של השופטת מ' ארד בת"א (י-ם) 1496/86 הנ"ל). ועוד. בפסק הדין בענין Performing Right Society Ltd. v. Gillette Industries Ltd. [1943] Ch. 167, דובר על הנהלת מפעל, אשר השמיעה לעובדיה, במהלך עבודתם, מוסיקה. בית-המשפט קבע, כי יש לראות בכך ביצוע פומבי, על אף שהמוסיקה הושמעה לקהל מסוים, בתחום מפעל, אשר אינו יכול להחשב כמקום ציבורי (והקהל אינו יכול להחשב כמורכב מאנשים הזרים זה לזה) וזאת, בהתבסס על מבחן הרווח, אשר מפיקים בעלי המפעל, על חשבון היוצר. שימוש במבחן זה, היינו, האפשרות להשגת רווח מהביצוע, כמבחן לפומביות, נעשה גם בענין Performing Right Society Ltd. v. Harlequin Record Shops Ltd [1979] F.S. R. 233.. אמנם המחוקק כלל את מבחן הרווח כרכיב נפרד בחוק ("לתועלתו הפרטית"), ברם, יש וניתן ללמוד מקיומו של רווח, לענין פומביות ההשמעה. זאת ועוד. הפסיקה הכירה באולם שמחות כ"מקום-שעשוע אחר". אמנם, הביצוע הוא שאמור להיות פומבי ולאו דוקא מקום הביצוע (ראה: ע"א (ת"א) 1000/80 הנ"ל, עמ' 160 מול האות ד'), אך לדעתי, מקום בו מדובר בהשמעה במקום פומבי, ניתן לעתים ללמוד מכך על ביצוע פומבי (ולא להיפך) (ראה: Performing Right Society Ltd. v. Hammond’s Bradford Brewery Co Ltd [1934] Ch. 121). בסיכום. לא מצאתי כי יש נפקות לאבחנה בין הנוסח "הצגה בציבור" לבין הנוסח "הצגה בפומבי", מקום שמדובר בהשמעת מוסיקה באולם שמחות. ט. אשר להגנה אשר מעניק המחוקק, בסיפא לסעיף 2 (3) לחוק, לגבי העדר ידיעה מצד הנתבעים על הפרת הזכויות. גם הנתבעים לא טענו, בפה מלא, כי עומדת להם הגנה זו, אלא טענו, כי אין להם שליטה ומעורבות לגבי המוסיקה המושמעת. התובעת הפנתה את תשומת לב הנתבעים להפרת זכויותיה באולם השמחות שלהם ואף הציעה להם לקבל רשיון (ראה: מוסכמה 9 ברשימת המוסכמות). בע"א 779/77 הנ"ל, בעמ' 455, לומדת השופטת בן-עתו על ידיעה (לענין ההרשאה) ממכתבי ההתראה שנשלחו. מסקנה כזו מקובלת עלי וישימה גם במקרה דנן. נוכח משלוח ההתראות ע"י התובעת אל הנתבעים, מתייתר הדיון בשאלה, האם מוטלת על התובעת חובה לידע את הציבור, בדבר רשימת היצירות המוגנות, אשר לה זכויות בהן. (לענין דרישת הידיעה בהליך פלילי לפי החוק ראה: ע"פ (ת"א) 559/93, יפים מסג נ' מ"י (לא פורסם) - נספח 8 לסיכומי ב"כ התובעת). י. אשר לאחריות נתבעים מס' 2 ו- 3, כבעלי המניות ומנהליה בפועל של הנתבעת ראה: ע"א 407/89, פ"ד מח (5) 661, 694-703. עם זאת, נראה לי, כי אין מקום להרחיב בנושא זה, נוכח העובדה, כי ב"כ הנתבעים לא ביקש, בסיכומיו, להפריד בין אחריותם האישית של הנתבעים מס' 2 ו- 3 לבין זו של הנתבעת. יא. בשולי דברי אבקש להעיר מספר הערות. ראשית, אשר לריבוי הארגונים לשמירת זכויות יוצרים, כנטען ע"י ב"כ הנתבעים. אכן, קיומם של מספר רב של ארגונים המאגדים בעלי זכויות יוצרים, כאשר חלוקת פלח הזכויות בשוק אינה ברורה תמיד, גורמת לתרעומת מוצדקת מצד בעלי אולמות שמחות (ראה: ש' פרזנטי, דיני זכויות יוצרים (בורסי, תשנ"א) כרך ראשון 117). מן הראוי היה להסדיר זאת בחקיקה מודרנית ואכן קיים כבר תזכיר חוק זכויות יוצרים, תשנ"ט1999-, מטעם משרד המשפטים, מיום 21.3.99, המטפל, בפרק השמיני שבו, בנושא זה. ברם, עפ"י המצב המשפטי הנוכחי - אין מנוס מהתוצאה המשפטית אליה הגעתי. שנית. לא מצאתי לנכון לדון בטענת הנתבעים בענין תחולת חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח1988-, בהעדר תשתית של ממש להתייחסות אליו. שלישית. לא מצאתי לנכון אף להרחיב בסוגית ההתנגשות בין חופש העיסוק של הנתבעים וההגנה על קנין התובעת, שכן, הנושא לא הווה פלוגתא ממשית בין הצדדים ולא הורחב לענין זה, בסיכומי ב"כ הנתבעים (למעט אזכור הנושא בעמ' 9 לסיכומיו). אפנה רק לענין זה, לרע"א 2687/92, פ"ד מח (1) 251, 266-7, אשר דן בהתנגשות שבין חופש הביטוי, לבין זכות הקנין הרוחני. יב. לסיכום - הנתבעים חבים כלפי התובעת בגין הפרת זכויות יוצרים. 5. הסעד המבוקש : ב"כ הנתבעים לא חלק (בסעיף 8 לסיכומיו (עמ' 7)) על זכות התובעת לקבלת צו מניעה קבוע, על-פי הדין, אם יקבע כי אכן הופרה זכות היוצרים שלה. נוכח מסקנתי לעיל ובהתאם להוראת סעיף 6 לחוק, זכאית התובעת, בנסיבות המקרה, לצו מניעה קבוע, האוסר על מי מהנתבעים להשמיע באולם השמחות שלהם מוסיקה מוקלטת - אשר לתובעת זכויות יוצרים בה - ללא קבלת הרשאה כדין מאת התובעת. 6. התוצאה : א. הנני מקבלת את תביעת התובעת ומעניקה לה צו מניעה קבוע, האוסר על הנתבעים, או על מי מהם, להשמיע בפומבי, באולם שמחות אשר בבעלותם, או בחזקתם, מוסיקה מוקלטת, אשר לתובעת זכויות יוצרים בה, וזאת, ללא קבלת הרשאה מראש וכדין מאת התובעת. ב. העתירה לסעד כספי נדחית, בהעדר סמכות עניינית. אין מניעה להגיש תביעה נפרדת לבית-משפט שלום מוסמך. ג. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט וכן שכ"ט בסך של 10,000 ש"ח, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה ורבית חוקיים מירביים, החל מהיום ועד מועד תשלומם בפועל. נישואין / חתונהזכויות יוצרים (הפרת)