להלן פסק דין בנושא צו מניעה נגד עובד: פסק דין השופט רבינוביץ: 1. לפנינו ערעור ברשות (דב"ע נז/9-250) על החלטתו של בית הדין האזורי בתל אביב מיום 13.5.97 (תב"ע נז/14-984, השופטת עציון ונציג הציבור גסר) ליתן צו מניעה האוסר על המערער מס' 1 (להלן - המערער) לעסוק אצל המערערת מס' 2 (להלן - המערערת) בכל עיסוק הקשור לעבודות מעבדה וזאת עד ליום 31.12.97 או עד למתן פסק דין בתביעה העיקרית, לפי המוקדם משני מועדים אלה. 2. בהחלטת המותב מיום 12.6.1997 (דב"ע נז/9-251), הוחלט לעכב את ביצועה של החלטת בית הדין האזורי מיום 13.5.1997, וכן ניתנה הוראה להגיש טיעונים בכתב בהליך הערעור שלפנינו. 3. המערער עלה ארצה בתאריך 5.10.95. 4. החל מיום 1.12.95 וכלה ביום 1.1.96 (להלן - תקופת העבודה הראשונה) עבד המערער אצל המשיבה במשך 4 שעות ביום בשעות אחר הצהריים בעבודות נקיון. 5. המשיבה הינה מעבדה לביצוע בדיקות התאמה לתקנים הישראליים בשטחי הבניה והסלילה. 6. המערער חתם בסמוך לתחילת עבודתו אצל המשיבה על הסכם עבודה אישי (להלן - הסכם העבודה). 7. בתקופה 1.1.96 - 11.3.96 למד המערער באולפן, ולא עבד אצל המשיבה. 8. החל מיום 12.3.96 וכלה ביום 27.12.96 עבד המערער תקופה נוספת אצל המשיבה (להלן - תקופת העבודה השניה). בחודשים הראשונים לתקופת העבודה השניה עבד המערער בשיפוצים, שנערכו באותה עת במשרדי המשיבה, ואילו ביתרת תקופת העבודה השניה עבד המערער כפועל במעבדה של המשיבה. 9. המערער סיים את עבודתו במשיבה ביום 27.12.96, והחל לעבוד ביום 29.12.96 ב"אלקטרה" כעוזר מרכיב מעליות וזאת עד לסוף חודש ינואר 1997. 10. ביום 1.2.97 החל המערער לעבוד אצל המערערת בתפקיד עוזר מנהל המעבדה. המערערת היא חברה העוסקת בייצור עיבוד שיווק ומכירת אספלט, ובמסגרת זו היא מקימת מעבדה במפעל (להלן - המעבדה), שתפקיד עובדיה לדאוג לבקרות איכות המוצר ולעמידה בדרישות תו תקן "20" (להלן - התקן) 11. משנסתבר למשיבה, כי המערערת החלה להעסיק את המערער במעבדתה, פנתה המשיבה לבית הדין האזורי בבקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המערער לעבוד אצל המערערת ועל המערערת להעסיק את המערער, וזאת עד למתן פסק דין בתביעה העקרית (להלן - הבקשה). 12. בנימוקי הבקשה טענה המשיבה, כי המערער הוכשר מטעמה "כבודק מומחה"לאספלט בהתאם לתקן הישראלי מבלי שהיה לו ידע מקצועי קודם בשטח זה. בתוקף הכשרתו זו נשלח המערער מטעם המשיבה לעבוד במפעל האספלט אשר בבעלות המערערת, שהיא לקוחה של המשיבה במשך שנים רבות, וזאת כדי לבצע עבודות בדיקות אספלט על פי בקשותיה ועל פי צרכיה של המשיבה. בהתאם לסעיף 11 להסכם העבודה, התחייב המערער להימנע במשך 4 שנים מתום עבודתו אצל המשיבה בעיסוק מעיסוקי המשיבה, אך המערער בעבודתו אצל המשיבה הפר את סעיף 11 להסכם העבודה וגרם לכך שהמערערת חסכה את הצורך לקבל שירותים מן המשיבה. 13. המערערים ביקשו מבית הדין האזורי לדחות את הבקשה וטענו בין השאר טענות אלה: (א) המשיבה לא הוכיחה כל נזק שעלול להיגרם לה, אם לא יינתן צו המניעה, בעוד שהמערערת תיאלץ במקרה ויינתן צו המניעה המבוקש לפטר את המערער, אשר ישאר ללא פרנסה. (ב) המשיבה לא הוכיחה, שהמערער עבר אצלה הכשרה מיוחדת כלשהי כבודק. (ג) כל תקופת עבודת המערער אצל המשיבה כפועל מעבדה מסתכמת בחמישה וחצי חודשים בלבד. (ד) המערער כעולה חדש ו"טרי" בארץ לא ידע ולא הבין את מהות הגבלת חופש העיסוק הכלולה בהסכם העבודה עליו הוחתם. (ה) הסכם העבודה חל על תקופת העבודה הראשונה בלבד, ולא על תקופת העבודה השניה. בתקופת העבודה השניה לא חתם המערער על הסכם עבודה כלשהו. (ו) גם אם היה נקבע, כי הסכם העבודה חל גם על תקופת העבודה השניה, אין כל תוקף להגבלת חופש העיסוק הכלולה בו, משום שהיא נוגדת את תקנת הציבור. (ז) אכיפת הסכם העבודה במקרה זה אינה צודקת כמשמעות הסייג לסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א1971-. (ח) הסכם העבודה הוא חוזה אחיד, שתניותיו מקפחות. (ט) התנהגות המשיבה, נגועה בחוסר נקיון כפיים, בין השאר, משום שפרשה בפני בית הדין עובדות לא מדוייקות. 14. בית הדין האזורי קבע, שהמערער הבין כי הוא חתם על הסכם העבודה, המעגן את תנאי עבודתו, ודחה את נסיונותיו של המערער להציג את עצמו כאדם שאינו מבין דבר, בהגדירו טיעוניו אלה כבלתי אמינים. בית הדין האזורי קבע עוד, כי המערער הוכשר על-ידי המשיבה לעבוד בלקיחת דגימת אספלט וביטון, והוא מועסק אצל המערערת במעבדה לבדיקת דגימות ביטון ואספלט. בבודקו את מאזן האינטרסים נאחז בית הדין האזורי בדברי מנהל המערערת, לפיהם, לו ידע, שהמערער מגיע ישירות למערערת מן המשיבה, לא היה לוקח אותו לעבודה, משום "שאנו בכלל לא ניקח עובד מחברה מתחרה, ואפילו אם אין לו הסכם", ובדבריו הנוספים של מנהל המערערת לפיהם אישר, שלא יגרם כל נזק למערערת אם ינתן צו המניעה, למעט הנזק שיגרם למערער עצמו. בית הדין האזורי קבע, כי הוכח לכאורה, שעבודת המערער אצל המערערת עלולה לגרום למשיבה "נזק חמור", בעוד שלמערערת לא יגרם כל נזק במתן הצו המבוקש. באשר לנזקי המערער קבע בית הדין האזורי, כי היה עליו לקחת בחשבון, כי ינזק, אם יפעל בניגוד להתחיבות שנטל על עצמו בהסכם העבודה. ברם בית הדין האזורי הגביל את עיסוק המערער אצל המערערת, רק עד ליום 31.12.97, כשהוא מסייג את ההגבלה לכל "עיסוק הקשור לעבודות מעבדה" כמפורט בהחלטה, להוציא עבודות, שלא פורטו בהחלטה בהן לא הובדל המערער מלעסוק אצל המערערת. 15. בערעור חזרו המערערים על טענותיהם בבית הדין האזורי בהדגישם נקודות אלה: (א) המערערת אינה מתחרה של המשיבה ולא היתה קשורה מעולם בכל הסכם המחייב את המערערת לקבל שירותים מהמשיבה. במשך השנתיים לקיומה של המערערת שכרה המערערת את שירותי המשיבה ישירות פעמים בודדות בלבד. המערערת "מאפשרת למשיבה לבצע בדיקות במפעלה רק עבור לקוחות חיצוניים כגון מע"צ הרוכשים ממפעל האספלט של המערערת אספלט, והדורשים בדיקה חיצונית בנוסף לבדיקת המעבדה הפנימית של המערערת." (ב) המשיבה לא התיחסה כלל ולו במילה אחת לנושא הנזק שיגרם לה, אם לא יינתן צו המניעה. (ג) למעביד זכות להגן על אינטרס לגיטימי בעיקר סוד מסחרי, אך המשיבה לא טענה כלל לקיומו של סוד מסחרי, המצוי בידי המערער. 16. אנו סוברים שהדין עם המערערים, ויש לקבל את ערעורם, גם אם אנו דוחים טענה מרכזית של המערערים לפיה, לא הבין המערער כעולה חדש, שאינו שולט בשפה העברית, את תנאי הסכם העבודה, שכלל סעיף של הגבלת חופש העיסוק. בנקודה זו קבע בית הדין האזורי ממצא עובדתי לפיו התרשם, שהמערער ידע והבין על מה שחתם, ואנו כערכאת ערעור לא נתערב בממצאים עובדתיים, שקבעה הערכאה שראתה ושמעה את העדים והתרשמה מהם. אין בחומר הראיות כל נתון המצביע על מישגה ששגתה הערכאה הראשונה, כאשר קבעה את ממצאיה בנקודה זו. מאידך סוברים אנו, כי צודקים המערערים בטענה, שהסכם העבודה חל אך ורק על תקופת העבודה הראשונה ולא על תקופת העבודה השניה. 17. על פי חומר הראיות הועסק המערער על ידי המשיבה בשתי תקופות העסקה. שתי תקופות ההעסקה שונות בתכלית זו מזו. בראשונה, שנמשכה חודש אחד, הועסק המערער על ידי המשיבה כ4- שעות ביום בלבד בשעות אחר הצהרים בעבודות נקיון ותו לא. בתקופה זו נחתם הסכם העבודה ועל תקופה זו הוא חל. סעיף 2 להסכם העבודה קובע, כי תקופת הסכם העבודה היא עד למועד שהעובד או המעביד הודיעו בהתראה מתאימה על תום העבודה. במקרה הנוכחי הכל מסכימים, שבתום חודש אחד נסתיימה תקופת העבודה הראשונה, ובכך בא לסיומו הסכם העבודה שכלל את סעיף הגבלת חופש. סעיף הגבלת חופש העיסוק בהסכם העבודה קובע: "11.איסור תחרות א.מתום עבודתו אצל המעביד ולמשך 4 שנים, לא יעסוק העובד בעיסוק מעיסוקי המעביד באיזושהי צורה, בין בארץ ובין בחו"ל, בין במישרין ובין בעקיפין, בין באופן אישי ובין אצל אדם או גוף או כנציגו, בין באופן מעשי ובין בייעוץ או בסיוע אחר. ב.מבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, העובד מתחייב בתקופה של 4 השנים הנ"ל להמנע מאיזשהו מעשה שיש בו משום תחרות או משום סיוע לתחרות בעסקי המעביד. במיוחד אמורים הדברים בהמנעות העובד מאיזשהו קשר עם לקוחות המעביד, בתחום עיסוקיו. ג. למרות האמור לעיל: 1. סעיף זה לא יחול על עובד שעבד פחות מחודשיים. 2. עבד העובד חודשיים אך פחות מששה חודשים - יהיה פרק זמר איסור התחרות 1 שנה מתום העבודה. 3. עבד העובד ששה חודשים אך פחות מתשעה חודשים - יהיה פרק זמן איסור התחרות 2 שנים מתום העבודה. 4. עבד העובד תשעה חודשים אך פחות משנה - יהיה פרק זמן איסור התחרות 3 שנים מתום העבודה. 5. עובד שעבד שנה ויותר - 4 שנים, כאמור לעיל." על פי סעיף קטן ג(1) לסעיף 11, אין לסעיף זה תחולה על עובדשעבד פחות מחודשיים. במקרה הנוכחי עבד המערער אצל המשיבה בתקופת העבודה הראשונה רק חודש אחד, ועל כן לא חל כלל סעיף זהעל המערער. לא למותר לציין, כי הסעיף הנ"ל של הגבלת חופש עיסוק לא יכול היה לחול כלל על עבודת המערער בתקופת העבודה הראשונה, משום שבתקופה זו עבד המערער בעבודות נקיון, ואין להעלות על הדעת שסעיף בנוסח זה יחול על עובד נקיון, כפי שהיה המערער באותה עת. 18. תקופת העבודה השניה החלה לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד בין המערער למשיבה במשך כחודשיים וחצי. בתקופת העבודה השניה לא הוחתם המערער על הסכם עבודה חדש כדוגמת הסכם העבודה, ויש לראות את תקופת העבודה השניה כתקופה בה נכרת הסכם עבודה חדש, לא כתוב, מכח התנהגות, שתנאיו היו תנאי העבודה כפי שנתקימו בפועל בין הצדדים והשונים תכלית שינוי מתנאי הסכם העבודה, בין השאר, בשעות העבודה, במקום העיסוק ובטיב העיסוק. אין בשום פנים ואופן להחיל את סעיף הגבלת חופש העיסוק הקיים בהסכם העבודה, שחל רק בתקופת העבודה הראשונה, גם על תנאי העסקת המערער בתקופת העבודה השניה. כאמור מדובר בתקופות שונות ובתנאי עבודה שונים, ולא ניתן לכלול תנאי מגביל כתנאי זה של הגבלת חופש העיסוק כתנאי מכללא בהסכם החדש בתקופת העבודה השניה, כאשר אין כל ראיה על כוונה לכלול תנאי מגביל זה בהסכם ההעסקה בתקופת העבודה השניה. בל נשכח, שהגבלת חופש העיסוק טומנת בחובה פגיעה בזכות יסוד. כדי לתת הכשר לפגיעה כזו בזכות יסוד צריך קודם כל להשתכנע, שאכן היתה הסכמה מפורשת להגבלה זו, ולא די בספק הסכמה משתמעת כאמור במקרה הנוכחי, אין שמץ של ראיה שהיתה הסכמה כזו, לא מפורשת וגם לא משתמעת. מסקנת הדברים היא שסעיף הגבלת חופש העיסוק שבהסכם העבודה לא חל במקרה זה, ומכאן שהבסיס ששימש להחלטת בית הדין האזורי שהגבילה את חופש העיסוק של המערערת לא קיים. 19. נשאלת השאלה, האם יש בסיס להגביל את חופש העיסוק של המערער גם בהעדר תניה מגבילה בת תוקף בהסכם העבודה. הגבלה כזו אפשרית בנסיבות מסוימות כאשר היא באה להבטיח שמירת סודות מסחריים של המעסיק כדוגמת הנסיבות שהיו בדב"ע נג/3-17 טוני טועמה - טכני גומי ליסיצקי ואח' פד"ע כ"ה עמ' 227 (להלן - פס"ד טועמה). האם במקרה זה נטל המערער עמו סודות מסחריים של המשיבה? אם נחפש טענה זו בטיעוני המשיבה לא נמצא אותה, משום שהמשיבה לא טענה ולו במילה אחת שבידי המערער סודות מסחריים שלה, שיש סכנה, כי יועברו למערערת. המערער אומנם רכש ידע בבדיקת אספלט אצל המשיבה, אך כבר נפסק, "שככל שמדובר בידע כללי ואף במיומנות מקצועית שנרכשו במשך העבודה מחייב אינטרס הציבור, כי באלה יוכל העובד להשתמש גם אצל מעביד אחר או כעצמאי... לא כן לגבי סודות מקצועיים מיוחדים האופיניים לגבי אותו עסק ספציפי אשר השימוש בהם עשוי לגרום נזק למעביד." (פס"ד טועמה בעמ' 233 מול האות ג). כאמור במקרה הנוכחי לא נטען וברור שלכאורה גם לא הוכח שלמערער סודות מקצועיים של המשיבה, ומכאן שלא הוכח ולו לכאורה שמבחינה זו עלול להיפגע אינטרס בר הגנה של המשיבה. יתר על כן, מנהל המערערת הצהיר בתצהירו, כי אין המערערת מתחרה במשיבה, שהרי מדובר בחברות בעלות עיסוקים שונים, וכי עבודת המערער אצלה לא באה לסייע בהקמת עסק מתחרה למשיבה או לפגוע בתחום העיסוק שלה, כפי שמובהר בדברים הבאים של מנהל המערערת בתצהירו. המערערת מוכרת את תוצרתה, אספלט, ללקוחות שונים. חלקם דורשים מהמערערת כחלק מתנאי הרכישה, כי המערערת תאפשר לגוף חיצוני מוסמך מטעם הרוכש לערוך בדיקות איכות של טיב האספלט. על הגופים החיצוניים להם מאפשרת המערערת לערוך בדיקות במפעל נמנית המשיבה. במקרים אלה אין התקשרות ישירה בין המערערת למשיבה, ואין כל קשר בין בדיקות טיב פנימיות אשר מתבצעות באמצעות מעבדה פנימית של המערערת ובין הבדיקות החיצוניות הנ"ל. המערערת מקיימת מאז הקמת המפעל מעבדה (להלן - המעבדה) שתפקידה לדאוג לבקרת איכות המוצר ולעמידה בתנאי תו התקן. עובד המעבדה הראשי הוא מר ישראל קיטאי, ששימש בעבר מנהל מעבדה של מכון התקנים, והוא בעל מטען,ידע, נסיון והשכלה בשטח עיסוקו. אין קשר בין קיום המעבדה לבין השירותים שמספקת המשיבה ללקוחותיה. לדברי מר ריכטר לאור נתונים אלה קרוב לודאי שמע"צ תמשיך להשתמש בשירותי המשיבה, והעסקת המערער על ידי המערערת לא תגרום לפגיעה בעסקי המשיבה או לפגיעה כספית בה. מר ריכטר הבהיר בחקירה הנגדית, שתפקיד הבודק מטעם המשיבה, כשהוא מבקר אצל המערערת, הוא לבדוק את תהליך הבדיקה של המערערת, וכי לעיתים בדיקת הבדיקות של המערערת נעשית על ידי מזמין העבודה עצמו. על בסיס עדויות אלה נכתב בתגובת המערערים לסיכומי המשיבה דברים אלה, שאנו מביאים להלן, שיש בהם כדי להבהיר את התמונה. 4. "המשיבה חוזרת על טעותה, כפי שבאה לידי ביטוי לאורך כל הדיון בבקשת עיכוב הביצוע מיום 12.6.97 כי המערערת מס' 2 (היא המערערת- ע.ר.) הינה לקוחה של המשיבה. המערערת מס' 2 לא היתה בעבר איננה בהווה, וככל הנראה גם לא תהיה בעתיד לקוחה של המשיבה. למערערת מס' 2, ממועד הקמתה לפני כשנתיים וחצי ועד למועד זה מעבדה פנימית שבראשה ניצב מומחה בעל שיעור קומה בתחום בדיקת איכות האספלט. המערערת מס' 2 הבהירה חזור והבהר, בכל הזדמנות, לרבות בדיון הנ"ל כי קשריה עם המשיבה היו עקיפים בלבד. לבודקי המשיבה ניתנה האפשרות לערוך בדיקות של תוצרת המערערת מס' 2, רק כשלקוחות של המערערת מס' 2 כגון מע"צ ונתיבי איילון התנו את רכישת האספלט בקיום בדיקות חיצוניות, בנוסף לבדיקות הפנימיות ובחלק קטן ממקרים אלה בחרו לשלוח את בודקי המשיבה. זאת ועוד, בין המערערת מס' 2 לבין המשיבה אין ולא היה כל הסכם המחייב את המערערת מס' 2 להיעזר בשירותי המשיבה. המשיבה הינה אחת מיני ארבע מעבדות המבצעות בדיקות איכות אספלט והמערערת מס' 2 חופשיה לפנות לכל מעבדה אליה תחפוץ לפנות. על אף שעובדות אלו ידועות לב"כ המשיבה חוזר ב"כ המשיבה ומטעה את ביה"ד הנכבד בכנותו את המערערת מס' 2 לקוחה של המשיבה. כל זאת בשעה שהמשיבה נמנעה מלהציג בפני ביה"ד הנכבד קמא על מנת להוכיח כי המערערת מס' 2 הינה לקוחה של המשיבה. זאת ועוד, לדברי ב"כ המשיבה בדיון שהתקיים בפני בית הדין נכבד זה, אין כל תחרות ישירה ו/או עקיפה בין המערערת מס' 2 ובין המשיבה, שכן הראשונה עוסקת ביצור אספלט ואילו השניה עוסקת בבדיקות איכות למגוון מוצרים לרבות בטון אספלט" 7. ב"כ המשיבה חוזר ומזכיר בכל הזדמנות שניתנה לו כי חברת האם של המערערת מס' 2, דרכים בניה ופיתוח (ש.א.צ.) בע"מ הינה לקוחה של המשיבה מזה 18 שנה. המערערים יטענו כי ב"כ המשיבה מתעלם לחלוטין מדיני התאגידים ומעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. חברת האם של המערערת מס' 2 עוסקת, כפי שהוברר בעבר אינספור פעמים, בביצוע עבודות סלילה, פיתוח, תיעול וניקוז ואילו המערערת מס' 2 עוסקת אך ורק בייצור ושיווק אספלט, כאמור, מדובר בישויות משפטיות נפרדות לכל דבר וענין. המערער מס' 1 ו/או המערערת מס' 2 אינם מבצעים כיום, לא ביצעו בעבר, ולא יבצעו בעתיד, בדיקות איכות מכל מין וסוג שהיא בחברת האם." 20. התמונה המצטיירת היא שהמשיבה לא הרימה ולו לכאורה את הנטל המוטל עליה להוכיח, שהידע שרכש המערער בעבודתו אצל המשיבה כבודק הוא ידע סודי, שאינו ידוע למערערת, שלה מעבדה פנימית משלה שבראשה עומד אדם בעל ידע ונסיון משל עצמו בשטח זה. ההזדקקות לשירותי בדיקה חיצוניים היא דרישה של מזמין העבודה, ולכאורה עצם קיומו של בודק פנימי מנוסה במשיבה לא ייתר את הבדיקות החיצוניות בשל הדרישה מדי פעם בפעם של הלקוח להשתמש בבוחנים חיצוניים. אין בחומר הראיות כל הוכחה לכאורה למידת הנזק שמסבים המערערים למשיבה פרט לאמירה סתמית, ואכן לפי חומר הראיות לכאורה לא נגרם ולא יכול היה להיגרם למשיבה נזק משמעותי, אם בכלל, כתוצאה מהעסקת המערער אצל המערערת. במצב דברים זה, כשלא הוכחה ולו לכאורה הזכות למתן צו המניעה, וגם לא הוכח כדבעי, שאי מתן צו מניעה יגרום לכאורה למשיבה נזק, ומנגד הוכח לכאורה שעלול להגרם נזק למערער בשל החשש לפיטורים, וגם בשל פגיעה בזכות יסוד של חופש העיסוק, מאזן הנוחות נוטה לכאורה בפירוש לטובת המערער, העלול להיפגע במקרה זה. בית הדין האזורי ציין בפסק דינו, שלמערערת לא יגרם נזק כתוצאה ממתן צו המניעה. נתון זה אינו הנתון שצריך לשקול במקרה זה. בתיקים אלה של הגבלת חופש העיסוק של עובדים, יש לבחון את הנזק, שעלול להיגרם לעובד שעיסוקו יוגבל לעומת הנזק של מעבידו הקודם, ולא את הנזק של המעסיק החדש של העובד. 21. סוף דבר, הערעור מתקבל והחלטת בית הדין האזורי מתבטלת. המשיבה תשלם למערערים ביחד הוצאות הערעור בסך 3,500 ש"ח בצירוף מע"מ. צוויםצו מניעה