ישנה הבחנה בין השאלה או השכרה מסחרית של תקליט לבין השאלה או השכרה שלא לצרכי מסחר על ידי גוף הפועל ללא מטרת רווח. להלן החלטה בנושא ספריה מוסיקלית - זכויות יוצרים: החלטה המבקשות הן חברות תקליטים שלהן זכויות יוצרים בתקליטורים המופקים על ידן. חברות אלה מיצגות בישראל גם רבות מחברות התקליטים הבינלאומיות שלהן זכויות יוצרים בהקלטות הראשיות (מאסטר) של המוסיקה המוקלטת על גבי תקליטורים. המשיבה היא רשות מקומית המפעילה ספריה ציבורית שבה גם ספריה מוסיקלית המשאילה תקליטורים לציבור הרחב. מבין התקליטורים המושאלים, כאמור, רבים הם התקליטורים שלמבקשות זכות היוצרים בהם. השאלת התקליטורים בספריה המוסיקלית של המשיבה נעשית על ידי רכישת מנוי תמורת תשלום של 72 ₪ ל-4 חודשים ולאחר הפקדת פקדון על סך 60 ש"ח. עם הפסקת המנוי מוחזר סכום הפקדון, למעט 15 ₪ שנשארים בידי הספריה. ביום 26.8.96 פנתה ב"כ המבקשות אל המשיבה והעלתה בפניה את הטענה כי על-פי פקודת זכויות יוצרים (תיקון תשנ"ו- 1966), לבעל זכויות היוצרים הזכות הבלעדית להרשות או לאסור השאלה של תקליטורים, ועל כן היה זה מחובתה של המשיבה להשיג את הסכמתם של בעלי זכויות היוצרים בתקליטורים המושאלים ע"י המשיבה בספריה המוסיקלית. מאחר והסכמה כזאת לא הושגה, הרי נדרשה המשיבה להפסיק לאלתר כל השאלה או השכרה של תקליטורים. לטענת ב"כ המבקשות, לא הגיבה המשיבה למכתב זה, תוך שהיא המשיכה בפעולות ההשאלה של תקליטורים. בעקבות כך, פנו המבקשות ביום 20.10.96 והגישו תביעה כנגד המשיבה בה הן תובעות צו מניעה קבוע, צו למתן חשבונות ותביעה כספית משוערת עד לעריכת חשבונות סופיים. במקביל הוגשה באותו יום גם בקשה זו לצו מניעה זמני, בה עותרות המבקשות לאסור על המשיבה להמשיך בהשאלת או השכרת קלטות או תקליטורים שהופקו על ידי המבקשות ועל ידי חברות התקליטים מחו"ל שהמבקשות משמשות כנציגיהן הבלעדיים בארץ, וזאת עד למתן פס"ד בתביעה שהגישו, כאמור. את התביעה בשם חברות התקליטים הזרות מבססות המבקשות על הוראות סעיף 6 לפקודת זכות יוצרים 1924 (להלן: "הפקודה") וצו שהוצא מכח סעיף זה על-ידי שר המשפטים ביום 3.5.78 [ק"ת 3857 התשל'ח (8.6.1978) עמ' 1462]. העילה לתביעתן ולבקשה לסעד הזמני מוצאות המבקשות בסעיף 3 ו' לפקודה כפי שתוקנה בתשנ"ו, וזו לשונו: "השאלה או השכרה, לצרכי מסחר של קלטת שבה טבועה יצירה או חלקה המהותי, היא זכות יוצרים כמשמעותה בחוק זכות יוצרים". סעיף 3ו' לפקודה, טוענת פרקליטת המבקשות, מוסיף בפועל זכות יוצרים לרשימת זכויות היוצרים שפורטו בסעיף 1 (2) לחוק זכויות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק"), וחלים עליה אותם החריגים שנכללו בסעיף 2(1) לחוק. לטענת המבקשות, הפעולות המבוצעות על ידי המשיבה בספריה המוסיקלית עולות בקנה אחד עם האמור בסעיף 3ו' לפקודה, לאמור, השאלת או השכרת התקליטורים בספריה המוסיקלית הנעשית לצרכי מסחר. בכך מופרת זכות היוצרים של בעלי הזכות הזאת בתקליטורים הללו, ופגיעה זאת, גורמת לנזקים כבדים ביותר לבעלי זכויות היוצרים בתקליטורים אלה. פרקליטתם המלומדת של המבקשות אינה מתעלמת, כמובן, מכך שסעיף 3ו' לפקודה מגדיר זכות יוצרים בתקליטורים כאשר ההשאלה או ההשכרה של תקליטורים אלה נעשית "לצרכי מסחר", ולכאורה פעולת הספריה הציבורית של המשיבה אין בה הפן המסחרי המקובל. אולם, הפרקליטה מבקשת לתת למונח "לצרכי מסחר" פירוש שמעבר למובן המקובל היום יומי של מונח זה. בסעיף 3 ו', טוענת פרקליטת המבקשות, לא הוגבלה זכות היוצר כאשר מדובר על מוסדות הפועלים ללא כוונת רווח. לשון אחר, סעיף זה, גורסת ב"כ המבקשות, איננו מתיחס כלל לשאלה אם הגוף העוסק בהשכרה והשאלה של תקליטורים פועל למטרות רווח אם לאו, וההגבלה היחידה מתיחסת לפעילות המסחרית. לדעת הפרקליטה המלומדת, השירותים שמעניקה המשיבה לאזרחיה, לרבות שירותי הספריה הציבורית, הם שירותים שבעבורם גובה המשיבה מיסים וזאת נוסף לדמי המנוי שהמשיבה גובה ממנויי הספריה המוסיקלית. גם אם בסופו של דבר, ממשיכה וטוענת הפרקליטה, אין פעילות הספריה מביאה לרווחים ואולי אף יוצרת הפסדים, עדיין יש לראות בפעולות של הספריה כפעולות ל'צרכי מסחר". ב"כ המבקשות מזמינה את ביהמ"ש לבחון את ההסדרים שנקבעו במדינות אחרות לענין נושא השכרה והשאלה. בענין זה מפנה הפרקליטה המלומדת לסעיף 11 וסעיף 14 להסכמי Trips Related Trade Agreement on lntellectual Property) (of Aspects לחוק האמריקאי, הדירקטיבה של מדינות השוק המשותף, החוק האנגלי ועוד. לדעת ב"כ המבקשות גם בהסדרים באותם החוקים, ההסכמים והאמנות הנוגעות להשכרה והשאלה, ניתנת ליוצר הזכות הבלעדית להרשות פעולות מסוג זה, ובאותם המקרים בהם מוגבלת הזכות וניתן היתר של השכרה או השאלה ללא הסכמת בעלי הזכויות, מדובר בדרך כלל במקרים בהם ההשאלה נעשית שלא למטרות רווח כאשר הגדרת "מטרות רווח" הינה רחבה ביותר. הפרקליטה מציעה לתת למונח "שאילה לצרכי מסחר" פרוש על פיו כל השאלה על דרך של עיסוק, גם אם לא למטרות רווח, הינה השאלה ל'צרכי מסחר'". המדור המוסיקלי של הספריה הציבורית של המשיבה נכלל, כמובן, בגדר גוף אשר עיסוקו בהשאלת תקליטורים, וככזה, לדעת פרקליטת המבקשות, יש לראות בפעולות הספריה כפעולה ל'צרכי מסחר". לדעת הפרקליטה יש לסייג ככל האפשר את הפטורים הניתנים להגנה על זכויות יוצרים שכן אחרת תסוכל מטרת החוק. המטרה, לדעת הפרקליטה, היא לא לאפשר להעמיד לרשות הציבור יצירות מוקלטות ללא הסכמת היוצר, בין אם הדבר נעשה בתמורה ובין שלא בתמורה, ובלבד שהדבר נעשה כחלק מפעילות קבועה ומסחרית. המשיבה דוחה טענות המבקשות וטוענת כי הספריה הציבורית אותה היא מנהלת, הינה ספריה כמשמעותה בחוק הספריות הציבוריות. במסגרת הספריה, ממשיכה וטוענת המשיבה, מסופק לציבור מגוון רב של שירותים כגון, עיון והשאלה של יצירות על גבי סוגי מדיה שונים: מוסרטת, מצולמת, מוקלטת, מודפסת, ומטרתם העשרת והעמקת הידע העיוני, המוסיקלי והספרותי של הציבור הרחב וטיפוח תרבות הפנאי של תושביה במגמה לתרום לאיכות חייהם. דמי המנוי הנגבים ע"י הספריה המוסיקלית ממנוייה (כאמור, 72 ש"ח), שקולים, פחות או יותר, כנגד מחיר שוק של תקליטור אחד, וכל משאיל רשאי להחזיק בתקליטור לא יותר מ- 4 ימים. המשיבה גם מוסיפה ומציינת, כי היא מחתימה את מנוייה על התחיבות שלא להעתיק התקליטורים המושאלים להם על ידי הספריה. המשיבה מפנה לסעיף 6 של חוק הספריות הציבוריות בו נקבע כי: "ספריה ציבורית תספק, בתחום השיפוט של כל רשות מקומית הנוגעת בדבר, שירותים כפי שיקבעו בתקנות". בנוסף מפנה המשיבה גם לתקנות הספריות הציבוריות (שירותים) התשל'ט - 1978, בהן מפורטים השירותים אשר ספריה ציבורית תספק, ומדגישה לצורך עניננו, את השירותים של "השאלת ספרים למבוגרים, בני נוער וילדים" וכן "ארגון פעולות משלימות ופעולות מרחיבות". לדעת פרקליטתה המלומדת של המשיבה, הגדרת המונח "ספרים" בחוק ספריות ציבוריות כולל בחובו גם תקליטורים. "ספרים" מוגדרים בסעיף 1 לחוק הספריות הציבוריות: "ספרים - ספרים, כתבי עת ועיתונים, לרבות ספרות בכתב עיוורים וכל חומר גרפי ואורקולי'. את המונח "אור-קולי' יש לפרש, לדעת הפרקליטה, ככולל בתוכו תקליטים, קלטות ותקליטורים, סרטי קולנוע ווידיאו, שקופיות וכיו"ב. אך את עיקר חיציה מפנה פרקליטת המשיבה לפרשנותה של פרקליטת המבקשות של סעיף 3ו' לפקודה, ובמיוחד חולקת היא על הפרשנות של המונח "לצרכי מסחר" הכלול באותו סעיף. המשיבה, טוענת הפרקליטה, והספריה הציבורית בכלל זה, הינה מוסד ללא כוונת רווח ואין במטרותיה כל פן מסחרי. מובנן הפשוט של המילים "לצרכי מסחר" שבסעיף 3ו', הינו: פעילות מסחרית שמטרתה עשיית רווח. לדעת הפרקליטה המלומדת, השכרה או השאלה יתכן שתהיה לצרכי מסחר ויתכן גם, כפי שמתבצעת על ידי הספריה הציבורית, שהשאלה או השכרה אינן לצרכי מסחר. המשיבה מרחיקה את עדותה להצהרת "אונסקו" על הספריות הציבוריות משנת 1994 המגדירה את יעדיה של ספריה ציבורית, ומבקשת ללמוד מהצהרה זאת כי בהפעילה את המדור המוסיקלי בספרייתה, מקיימת המשיבה את רוחה של הצהרת "אונסקו" שאין בינה לבין "צרכי מסחר" ולא כלום. זכות יוצרים ביצירה, ממשיכה וטוענת המשיבה, אינה מוחלטת, וכאשר קיימת התנגשות בין זכות זו לבין אינטרס חברתי חשוב, הרי על זכות היוצרים לסגת בפני אותו אינטרס חברתי הבא לקדם ערכים חברתיים חשובים. במקרה כזה, סבורה המשיבה, סוג האינטרס הקנייני של היוצר נסוג, אפילו אם הערכים החברתיים מקודמים ע"י פעולה מסחרית, קל וחומר כאשר מדובר בפעילות חינוכית שלא לצרכי מסחר, כפי שפועלת ספריה ציבורית. מכאן מבקשת המשיבה ללמוד כי סעיף 3ו' לפקודה בא לעשות ההבחנה בין השכרה או השאלה של תקליטור למטרת עסקים וצרכי מסחר והפקת רווח, שאז תגבר זכותו של היוצר והוא יהנה מההגנה המוקנית לו בסעיף 3ו' הנ"ל, לבין השכרה או השאלה של תקליטור למטרות חינוכיות, תרבותיות ויצירתיות שלא לצרכי מסחר, שאז יגבר האינטרס הציבורי על זכותו של היוצר. לשון אחר, פרשנותה של המשיבה היא כי המונח "לצרכי מסחר" בסעיף 3 ו' משמעו עסקים להפקת רווח, שאז קיימת זכות יוצרים כמשמעותה בחוק זכויות יוצרים. המשיבה גם מתיחסת להוראת סעיף 2(1)(1) לחוק הקובע כי לא יהיה משום הפרת זכות יוצרים: "כל טיפול הוגן ביצירה לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, או תמצית עיתונאית". השאלת או השכרת תקליטור על ידי הספריה הציבורית לפרט, סבורה המשיבה, באה, בין היתר, לצורך לימוד עצמי של הפרט, מחקר של הפרט, ביקורת וכד'. לפיכך, ממשיכה המשיבה וטוענת, יש תחולה במקרה הנדון גם לחריג שבסעיף 2(1)(1) לחוק, כך שאפילו ימצא ביהמ"ש כי בפעולת הספריה של המשיבה יש משום השכרה או השאלה לצרכי מסחר, הרי שאז יחול החריג שבסעיף 2(ו)(ו) בחוק. אינני סבור שהמשיבה יכולה לחסות תחת הגנת סעיף 2(1)(1) לחוק. כאשר מדבר סעיף זה על "כל טיפול הוגן ביצירה", הכוונה היא לטיפול שעושה הפרט באותה יצירה, ואם נעשה "הטיפול ביצירה" לשם לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה וכו', הרי שאז לא יראו בכך הפרה של זכות היוצרים באותה יצירה. אך לא טיפולו של הפרט עומד בבסיס בקשתן של המבקשות, אלא ה"טיפול' שעושה ביצירה המשיבה, והלא המשיבה אינה מתימרת להשתמש ביצירה לשם למוד עצמי או לשם מחקר או ביקורת, אלא השימוש שעושה המשיבה ביצירה הוא השכרה או השאלה, והשאלה הנשאלת היא האם בכך יש טיפול הוגן ביצירה. נקודה נוספת שיש להדגישה היא כי סעיף 3 ו' לפקודה, עליו משליכה המשיבה את יהבה, אינו בא לקבוע חריג לחוק, אלא היפוכו של דבר, הוא בא להוסיף לזכויות המפורטות בסעיף 2(1) לחוק, זכות נוספת והיא הזכות של השאלה או השכרה שגם לגביהן נקבע עתה כי הן מהוות זכות יוצרים. אולם, צודקת המשיבה שמכלל ההן יש ללמוד על הלאו, לאמור: כיוון שסעיף 3 ו' מגדיר את ההשאלה או השכרה לצרכי מסחר כזכות יוצרים, משמע השאלה או השכרה שלא לצרכי מסחר, אינן זכות יוצרים. יש לזכור כי ההסדר שנוצר ספציפית לגבי קלטות על ידי הוספת סעיף 3 ו' לפקודה, לא בא ליצור זכות יש מאין לגבי העברת יצירות על ידי מי שלא הורשה לכך ע"י בעל זכות היוצרים. כבר בסעיף 2(2)(א) לחוק נקבע כי רואים זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה על ידי אדם אם - "(א) הוא מוכר או משכיר או מעמיד או מציע לשכירות בדרך מסחרית" כל יצירה המפירה את זכות היוצרים. כמו בסעיף 3 ו' לפקודה, גם בסעיף 2(2)(א) לחוק נקבע כי זכות היוצרים מופרת כאשר הפעולה נעשית כפעולה מסחרית, אלא שבעוד שבסעיף 3 ו' נעשה שימוש במונח "לצרכי מסחר", הרי שסועיף 2(2)(א) לחוק מדבר על "דרך מסחרית". אולם, נראה לי, כי בשני המקרים הכוונה לקבוע הסדר, גם אם בדרך השלילה, שבכל מקרה בו ההשאלה, ההשכרה או ההעמדה, נעשית שלא לצרכי מסחר או בדרך מסחרית, הרי לא תהיה הפרה של זכות היוצרים, גם אם הדבר נעשה שלא בהסכמת או בהיתר של בעל זכות היוצרים. חוזרים אנו, אם כן, שוב לשאלת הפרשנות שיש לתת למונח ל'צרכי מסחר" שבסעיף 3 ו' לפקודה ו"בדרך מסחרית" שבסעיף 2(2)(א) לחוק. כאמור, מבקשת פרקליטתה המלומדת של המשיבה לתת למונח "לצרכי מסחר" את המובן של פעולה מסחרית הנעשית לצרכי השגת רווח. בנקודה זאת אין אני רואה עין בעין עם הפרקליטה, שכן ניתן בהחלט להעלות על הדעת פעולות הנעשות שלא למטרת רווח, ויחד עם זאת, יש בפעולות אלה פן מסחרי אשר בהחלט מכניס אותן למסגרת המונח "לצרכי מסחר". כך למשל, אם להיצמד לנושא השאלת תקליטורים, כאשר חברה מסחרית במסגרת מסע לפרסום ולמשיכת לקוחות, תאפשר ללקוחותיה לקבל בהשאלה, ללא תמורה, תקליטורים באותם התנאים אשר המשיבה משאילה תקליטורים בספרייתה, הרי אף שפעולת ההשאלה ודאי שלא תיעשה למטרת השגת רווח, אין ספק כי הפעולה הינה "לצרכי מסחר", גם אם מדובר בהשגת מטרה זאת באופן בלתי ישיר. לפיכך, לא נוכל, בבואנו לפרש את המונחים "לצרכי מסחר"ו"בדרך מסחרית", להתעלם מן הפן המסחרי הישיר או הבלתי ישיר שיש לתת למונחים אלה. בעקרון, אין ספק כי השכרת או השאלת קלטות לציבור הרחב, גם אם היא נעשית ע"י ספריה ציבורית, פוגעת פגיעה קשה בבעל זכות היוצרים. אין גם לחלוק על טענת המבקשות כי תכלית החוק והפקודה היא קודם כל הענקת הגנה על זכות היוצר ביצירתו. מקובלים עלי, על כן, עם כל הכבוד, דבריה של כב' השופטת בן עיתו בע.א. (ת"א) 779/77 אקו"ם בע"מ נ' חברת אהרון ברמן, פס"מ תש"ם, כרך א' עמ' 441 בעמ' 757 שם היא מציינת: "נטייתי היא לסייע ככל האפשר ליוצרים למיניהם להתגונן מפני גזל של זכויותיהם בשדה שהוא כה פרוץ ושכה קשה לפקח עליו". ובהמשך, באותו עמוד כותבת השופטת הנכבדה: "אני מציעה לפרש פירוש נדיב כל חוק הבא לסייע ליוצרים לשמור על זכויותיהם כנגד מי שמבקש להשתמט מתשלום, למרות שיצירת האמן מסייעת לא מעט בעשיית רווח'. אך אחרי שאמרנו דברים אלה, אין אנו יכולים להתעלם מאותם החריגים שאותם החוקים הבאים להעניק את ההגנה ליוצרים, יצרו. בקביעת חריגים להגנה על זכות היוצרים, הולכת ישראל, למעשה, בעקבות מדינות רבות אחרות, לרבות מדינות המעניקות הגנה רחבה ליוצרים על יצירותיהם. כך אנו מוצאים בחוק זכויות היוצרים האמריקאי את סעיף 109(A) הקובע כי השכרה, החכרה או השאלה של תקליט מהווה הפרה של זכות היוצרים. אך בסעיף 109 (B) נקבע החריג אשר כדוגמתו חוקק אצלינו סעיף 3 ו' לפקודה. וכך כותב בענין זה המלומד Nimmer MelvilleB בספרו Nimmer on copyrignt “……………….” אנו רואים על כן, כי גם המחוקק האמריקאי ביקש לעשות הבחנה בין השאלה או השכרה מסחרית של תקליט לבין השאלה או השכרה שלא לצרכי מסחר על ידי גוף הפועל ללא מטרת רווח. אמנם על פי סעיף 109 לחוק זכויות יוצרים האמריקאי הנ"ל, נקבעו שני תנאים מצטברים לחריג של זכות היוצרים בהשאלה או בהשכרה, והם, שהדבר נעשה שלא לצרכי מסחר על ידי ספריה או מוסד חינוכי ושלא לצרכי רווח (“For non- profit purposes by a non profit library or a non profit educational institution”) גם בדירקטיבה של מדינות השוק המשותף מ- 19/11/92, נעשית הבחנה בהגדרה שבין השכרה לבין השאלה, וכך נקבע כי לצרכי הדירקטיבה, "השכרה' משמעותה: אפשרות שימוש לתקופה מוגבלת להשגת מטרה כלכלית או מסחרית ישירה או בלתי ישירה. לעומת זאת, "השאלה" מוגדרת כאפשרות שימוש לתקופה מוגבלת שלא למטרה כלכלית או מסחרית ישירה או בלתי ישירה, כאשר השימוש נעשה על ידי מוסד הפתוח לציבור. בדירקטיבה נקבע כי למדינות החברות תהיה הזכות להתיר או לאסור השכרה או השאלה של יצירות מקוריות או העתקיהן שהן ברות הגנה. המחוקק הישראלי, בסעיף 3 ו' לפקודה הסתפק, כפי שראינו, בכך שקבע כי זכות היוצרים תהיה כאשר ההשאלה או ההשכרה נעשית "לצרכי מסחר", מבלי לקבוע מי הגוף אשר עושה שימוש כזה בתקליטור. אולם אין ספק, כפי שכבר ציינתי לעיל, שכאשר מדובר בגוף שמטרתו השגת מטרה כלכלית או מסחרית, הרי גם כאשר פעולת ההשכרה או ההשאלה נעשית שלא למטרות רווח, עדיין יראו בכך פעולה בלתי ישירה לצרכי מסחר Indirect economic or commercial advantage נוכח השקפתי, כפי שהבעתי אותה לעיל, כי יש לתת ליוצרים את ההגנה המקסימלית האפשרית על יצירותיהם, התלבטתי לא מעט בפרשנותו של סעיף 3 ו' של הפקודה, מתוך נסיון לבחון האם לא ניתן למצוא דרך באמצעותה אפשר יהיה להעניק הגנה גם למקרה של השאלה על ידי ספריה ציבורית. המשיבה אמנם מבקשת לחסות תחת המטרות הציבוריות הנעלות אותן היא מבקשת להשיג על ידי קיומה של הספריה הציבורית ועל ידי השאלת היצירות השונות לציבור הרחב. אולם, אין לשכוח כי בסופו של דבר מושגת מטרה נעלה זאת על חשבונם של היוצרים למיניהם, אשר רואים בעינים כלות כיצד נעשה שימוש רחב ביצירותיהם מבלי שיוכלו להינות מפירות כלשהם. ניתן היה לצפות כי המחוקק, אשר מחד מעונין להעניק לציבור הרחב שירותים בתחום החינוך והתרבות, ומאידך מבקש הוא להגן על זכויותיהם של יוצרים ביצירותיהם ובכך לעודד את היצירה, ימצא דרך לתגמל, ולו גם באופן חלקי, את היוצרים בכל אותם המקרים בהם היצירות מועמדות לרשות הקהל שלא בדרך של השגת רווח. מעניין הוא כי בתיקון של הפקודה מתשנ"ו מצא המחוקק לנכון לפצות את בעלי זכויות היוצרים בגין שעתוק של יצירות על קלטות לשם שימוש פרטי וביתי. וכך נקבע בסעיף 3 ג': "שעתוק יצירה על גבי קלטת לשם שימוש פרטי וביתי שלא למטרות מסחריות לא יהווה הפרה של זכויות יוצרים". ובסעיף 3 ד' נקבע כי: "הממשלה תפצה את בעלי זכויות היוצרים ובעלי זכויות המבצעים על אובדן הכנסה ופגיעה בזכויות הנגרמת להם בשל טביעה או שעתוק של קלטות, לשם שימוש פרטי וביתי, לפי סעיף 3 ג". נשאלת השאלה מדוע לא ימצא המחוקק דרך דומה לפצות את בעלי זכויות היוצרים גם בגין השאלת יצירותיהם לציבור הרחב, גם אם השאלה זאת נעשית שלא לצרכי מסחר ושלא על מנת להשיג רווח. אלא שנושא זה חייב למצוא את פתרונו בדרך של חקיקה, ואינני רואה כל אפשרות, ובודאי שלא בשלב של דיון בסעד הזמני, לקבוע על דרך של פרשנות מאולצת של סעיף 3 ו' לפקודה וסעיף 2(2)(א) של החוק, כי המשיבה מפרה את זכויות היוצרים של המבקשות. ושוב, במאמר מוסגר, שאלתי את פרקליטת המבקשים כיצד מוגנים זכויותיהם של הסופרים השונים שספריהם גודשים את הספריות הציבוריות והמסחריות גם יחד. כיצד מתוגמלים סופרים אלה בגין השאלת ספריהם לציבור הרחב, וזאת כאשר, ע"י חלק מהגופים המשאילים, השאלת הספרים נעשית במפורש לשם עשיית רווח. והלוא נוכח סעיף 2(2)(א) לחוק, השאלת ספרים "בדרך מסחרית" מהווה ללא כל ספק פגיעה בזכות היוצרים. תשובתה של הפרקליטה המלומדת היתה שלמיטב ידיעתה, קיים הסדר בלתי פורמלי, שאינו מוסדר בחקיקה, על פיו משרד החינוך מתגמל בדרך כלשהי את הסופרים באמצעות אגודת הסופרים. המונחים "לצרכי מסחר" שבפקודה ו"בדרך מסחרית" שבחוק אינם יכולים להתפרש כחלים על פעולותיה של המשיבה אשר, כאמור, אין מחלוקת שהיא איננה גוף לשם עשיית רווח ואין בפעולות ההשאלה של התקליטורים בספרייתה משום פעילות מסחרית ישירה או בלתי ישירה. בנסיבות אלה אין מנוס אלא להגיע למסקנה כי בהתנגשות זו בין זכותם של בעלי זכות היוצרים לבין השאלת התקליטורים שלא לצרכי מסחר על ידי הספריה הציבורית של המשיבה, ידם של היוצרים, לפחות לפי שעה, על התחתונה. אשר על כן, בקשתם של המבקשים לאסור על המשיבה להשאיל קלטות או תקליטורים המופקים על ידי המבקשות - דינה להדחות. בנסיבות האמורות אין צו להוצאות. ספריותזכויות יוצרים (הפרת)