להלן פסק דין בנושא סכסוך פטנטים: פסק דין 1. רקע: תביעה זו עניינה סכסוך משפחתי עסקי בין אחים במשפחת חייק. התובע, ד"ר זמיר חייק, הוא מי שהמציא פטנטים אשר הביאו לייצורו של מכשיר מהפכני המאפשר הנשמה מלאכותית מבלי לחדור לגוף המונשם, והמכשיר נקרא "חייק אוסילטור". הנתבעת, מיכל ארזי, היא אחותו של זמיר, שמואשמת בקשר להשתלט על זכויותיו של זמיר בקבוצת חברות הקרויה "קונצרן דראנז" עבור אחיהם שמואל ושמעון. ייאמר מייד שמעמדה של הנתבעת בתיק זה אינו אלא כסות לעמדות אחיה שלא נתבעו, ובייחוד לעמדותיו וטיעוניו של האח שמואל, שהוא המתנגד העיקרי לדרישותיו של התובע ומי שאמור לשאת בתוצאות הדיון. משום כך אתייחס להלן ל'הגנה' - כביטוי לעמדות אלה. גרסת ההגנה הינה כי ד"ר זמיר ויתר על זכויותיו בפטנטים והעביר את כל זכויותיו לחברה שבשליטתו הגמורה של האח שמואל. בין הצדדים אין הסכמה כמעט על שום עובדה בתיק עב הכרס המכיל את פרוטוקולי הדיונים הרבים, העדויות הארוכות והמפותלות, המוצגים, התצהירים, האסמכתאות, וכמובן - את הסיכומים הצפופים של באי כוחם. מקריאת החומר הרב עולה תמונה עגומה שבמרכזה אחים מסוכסכים, שענייני הממון חוצצים ביניהם ואשר הגיעו לבית המשפט, לאחר שלא מצאו דרך לשבת איש עם אחיו ולפתור עניינם בהבנה. אני מעיר זאת משום שכל אחד מהצדדים מסתמך על רגשי האחווה המשפחתיים כגורם שהביא לידי כך שאין בידו מסמכים ברורים המעידים על מה שהוסכם בין האחים. ד"ר זמיר (להלן: התובע) הוא כיום תושב אנגליה בעל אזרחות ישראלית ובריטית, בוגר לימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב. הוא מומחה לרפואת ילדים ולהנשמה מלאכותית, אשר פיתח פטנטים בתחום ההנשמה המלאכותית, פטנטים שנרשמו במדינות שונות ברחבי העולם. לתובע גם שני אחים: שמואל חייק (להלן: שמואל), סוחר נדל"ן, שהינו בעל השכלה משפטית (ואף חתום על מסמכים כ- ATTORNEY, ת/ 100א' ו-ת/ 100ב'), ושמעון חייק (להלן: שמעון), שהינו מהנדס אלקטרוניקה. שניהם מתגוררים כיום בלונדון. מיכל ארזי (להלן: הנתבעת) היא תושבת ישראל ובעלת אזרחות ישראלית, גם היא אחותו של התובע, אלא שמוסכם על הצדדים שבניגוד לאחיה אינה שותפה אמיתית בבעלות על הפטנטים והנכסים ותפקידה סביל בלבד כנאמנת המחזיקה ביפוי כח ובבעלות רשומה על זכויות ונכסים. במהלך השנים 1983-1985 פיתח כאמור התובע שיטה חדשנית להנשמה מלאכותית, אשר מטרתה היתה הנשמה יעילה ובלתי חודרנית (NON-INVASIVE), כלומר שאינה מצריכה החדרת צינור הנשמה לקנה הנשימה, והשימוש בה מונע סיבוכים וזיהומים בדרכי הנשימה, הדם והלב. מאז פיתח התובע עוד מספר פטנטים שנרשמו ברחבי העולם. בשנת 1986 הוקמה שותפות בין שלושת האחים: זמיר, שמואל ושמעון, שאליה הועברו הפטנטים והשלושה היו הבעלים בה. הסכמי חלוקת הזכויות בשותפות הם בגדר המחלוקת, שכן, זמיר טוען להסכמים מסויימים, ולטענתו הוסכם על חלוקת הזכויות בשיעור של 40% לו ו- 30% לכל אחד מהאחים ועל כך נחתם מסמך שנשמר בכספת של שמואל; האחים לעומת זאת טוענים כיום שמעולם לא נחתם מסמך כזה וחלוקת המניות ביניהם הלכה והשתנתה, ואף שהם מודים שבשלב מסויים היתה חלוקת הזכויות כזו (עדות שמואל בעמ' 369), הרי כיום כל הפטנטים בידי חברה שבשליטת שמואל ורק זכויות פיתוח וייצור הן בידי חברה משותפת לשלושתם. אחד העניינים היחידים שמוסכמים על שני הצדדים הוא הסיכום שהושג ביניהם ששמואל מממן את הפעילות, וזמיר ממשיך בפיתוח. לאחר הקמת השותפות הוקמו ע"י שמואל עוד מספר חברות, שלטענת התביעה הן אשכול חברות המאוחד בקונצרן דראנז (להלן: הקונצרן), ואילו שמואל טוען שזו חברה ששמואל הוא בעליה היחיד. לטענת התובע, חלוקת הבעלות בקונצרן דראנז אמורה להיות שווה לחלוקה בשותפות, וזו הסיבה שהסכים להעביר את הפטנטים שנרשמו על שמו תחילה לחברת צ'רנטון ולאחר מכן לקונצרן. גם על הטענה כי הקונצרן התפתח ומחזור ההכנסות שלו גדל אין הסכמה בקרב הצדדים, אף שמוסכם שביוני 91 שילמה חברת רספירוניקס מארה"ב חמישה מיליון דולר לקונצרן תמורת זכויות ההפצה הבלעדיות בארה"ב של המכשיר חייק אוסילטור (להלן: HO, או המוצר) עד ליוני 94, ובמרץ 94 השקיעה קבוצת משקיעים מישראל סכום נוסף של 5 מיליון דולר בקונצרן. שמואל טוען כאמור שאין כלל קונצרן, ושמה שהתובע מכנה קונצרן אינו אלא חברה פרטית Dranes Anstalt שהוא רכש בואדוז והוא בעליה היחיד. טענתו של התובע היא כי אחיו סרבו לחלק עמו רווחים שהצטברו בקונצרן דראנז, סרבו לתת לו לעיין במסמכי הקונצרן וביחוד במסמך השותפות שהוא מכנה "הסכם המסגרת", ולברר מהן זכויותיו. עוד הוא טוען כי המניות בקונצרן נרשמו על שמה של אחותו, הנתבעת, וכי היא מחזיקה בהן (לטענתו) בנאמנות עבורו ועבור אחיו; הדבר חל לטענתו במיוחד לגבי חברת דראנז אנשטאלט, שעל שמה נרשמו הפטנטים. כמו כן גילה שהנתבעת נרשמה כבעלים על מקרקעין, שלטענתו נרכשו בכספי הקונצרן; טיעון התובע הוא שהנתבעת מחזיקה בנאמנות עבורו ועבור שמואל ושמעון גם בבניינים בלונדון. כשפנה התובע לנתבעת לבירור העניין ודרש שתמסור לו מסמכים ושתעביר לו את חלקו ברווחים מהשכרת הבניינים, את חלקו במניות השייכות לו ובתמורות שהתקבלו מהטרנזקציות שביצעה ברכוש ובכספי דראנז - סירבה זו להיענות לדרישותיו, וממשיכה בסירובה עד היום. לטענת התובע אין לנתבעת ומעולם לא היתה לה, שום זכות שבדין לגבי המניות בקונצרן דראנז, לפירותיהם ולנכסים שנרכשו בכספי הקונצרן; שמואל העביר לה, ללא הסכמתו של זמיר, את הזכויות במניות, ככל הנראה במטרה להבריח נכסים מאנגליה ולהימנע מדיונים שם. מבלי שאכנס יתר על המידה לפרטים הרבים , אציין שהתובע עותר כי ביהמ"ש יצהיר שהנתבעת מחזיקה בנאמנות עבורו ב- 40% מהמניות בקונצרן דראנז, היא חברת דראנז אנשטאלט והחברות בנותיה, וכן 40% מן המקרקעין והזכויות שנקנו בכספי קונצרן דראנז, ואותו שיעור גם מהזכויות הנובעות מהאמור לעיל, ומטובות ההנאה והרווחים שנצמחו מהן. כמו כן הוא עותר להצהרה שהשליחות והנאמנות שלה בוטלו, ומבקש לחייבה להעביר לו את זכויותיו במניות ובמקרקעין. לא למותר לציין כי במסגרת הליכי ביניים הוצא בפברואר 1995 צו מניעה נגד הנתבעת לעשות כל פעולה בנכסים האמורים, אך האח שמואל, באמצעות ייפוי כוח כללי שהחזיק בו, התעלם מן הצו ועשה פעולות וטרנזקציות שונות במניות ובמקרקעין לאחר אותו מועד. 2. טענות הצדדים ממחישות את הבעייתיות בהבנת השתלשלות העניינים, ואפרטן להלן. (א) טענות לעניין האפשרויות שהיו בפני זמיר עובר לקשר העסקי בין האחים: בעוד התובע מציג את ההתקשרות בין האחים כהעדפה רצונית שלו, ואת שיתופם - כנדיבות מצידו, מעמידים האחים, וביחוד שמואל, את ההתקשרות כהזקקות נואשת מצידו לתמיכה הכספית של שמואל לצורך פיתוח המכשיר וייצורו, ואת חלקו של שמעון - כנדיבות מצד שמואל. מכאן החשיבות שמייחסים הצדדים לשאלה אם אכן היה מצבו של זמיר נואש כשפנה לאחיו. התובע טוען כי בסוף שנת 85 ניהל מו"מ עם משקיעים באמצעות איש עסקים בשם נתן סגול שמימן את הייעוץ המשפטי שניתן (לתובע) ע"י עו"ד אברהם צימרינג. צימרינג העיד וצירף מסמכים לגבי ייעוץ זה (ת/ 84), ועדותו היתה מהימנה עלי. המו"מ הנטען התנהל בשני מישורים: האחד, באמצעות יוסי שופס, נציגה של חברת אורפק. במישור השני אורפק היא המתווכת בהסכם השקעה בין קב' אייזנברג לזמיר. גרסת ההגנה באה להסביר את הויתור הנטען של התובע על זכויותיו בפטנטים והעברתן לדראנז, ונקודת המוצא שלה היא שלתובע לא היו שום הצעות למימון פיתוח הפטנטים בשנים 1985-1986 וכי שמואל היה מושיעו של התובע. לטענתם הקשר הנטען עם חברת אורפק מעולם לא התקיים, משום שהחברה היתה מוכנה לפעול רק על פי האמור במוצג ת/ 69(ג) שלפיו זמיר היה אמור להשקיע 10,000 דולר, וזמיר לא יכול היה לשלמם; ואילו הקשר הנטען עם חברת מימד נגע לתכנון ולא לבניית מודל, ובשל אי תשלום החוב של זמיר, גם לא מסרה לו מימד את התכנון או את הדגם. התובע טוען כי במקביל התקיים גם מו"מ עם חברת IBA מאוסטרליה ומנכ"לה ג'ו סיימון (ת/ 72), באמצעות צימרינג וסגול, עליו סיפר זמיר לשמואל בתחילת 86 בלונדון. לטענתו לאחר ששמואל שיכנע אותו שרק טובתו (של זמיר) לנגדו, גרם שמואל לניתוק הקשר הנ"ל, וכך רק לאחר שנקטע המו"מ עם סיימון - החל קשר עסקי בין שמואל לזמיר. ההגנה טוענת שזמיר הודה בחקירתו הנגדית כי סיימון הוא שדחה את ההצעה והציע הצעה נגדית משלו לקבלת 75% מהזכויות בייצור ובפטנטים. מעורבותו של שמואל רק הביאה לשיפורים, אך בסיומו של המו"מ - סיימון הוא שניתק את הקשר. טענת התובע היא כי כל המעורבים במו"מ השונים העריכו כבר בשנת 85 שלפטנטים שפיתח יש פוטנציאל כלכלי רב, ולכן לא יעלה על הדעת שמסירת 60% מהפטנטים לשמואל ולשמעון היתה עסקה כלכלית גרידה, בתמורה לערבות כספית של שמואל בשווי של 50,000 ליש"ט בלבד. (ב) טענות הצדדים בעניין הקשר העסקי בין האחים וחלוקת האחוזים בחברות השונות: (1) לגרסת התובע, השותפות בין האחים, שנקראה צ'רנטון, הוקמה בסוף 86 לצורך פיתוח ושיווק הפטנטים שהמציא, ונחתם הסכם לפיו חלוקת המניות הינה -40% לזמיר, 30% לשמואל ו- 30% לשמעון; זהו הסכם המסגרת שהתובע טוען לקיומו ושמואל ושמעון מכחישים את קיומו. התובע, שעותק מן ההסכם לא נמסר לו, טוען שההסכם נותר בידי שמואל בטענה שיש למנוע נפילתו לידי שלטונות המס האנגלים, וששמעון ומיכל אישרו את קיום המסמך מספר פעמים בשיחותיהם עימו, וכי תמלילי השיחות בין האחים ( ת/ 18 ו- ת/ 39) מאשרים את דבר קיומו של הסכם המסגרת ואת הפקדתו בידי שמואל. הנתבעת ושני אחיה חותרים למוטט את אמינותו של זמיר בכך שהם טוענים לקיומו של הסכם מוקדם יותר בשלב ראשון של הקשר העסקי בין האחים, שבו היתה חלוקה של 75% לזמיר, 15% לשמעון - 10% בלבד לשמואל, ושרק בשלב השני הוסכם על חלוקה של: 40:30:30, שלאחריה בא שלב שלישי שבו הועברו מלוא הזכויות בפטנטים לשמואל כנגד התחייבות מלאה שלו למימון. כוונת ההגנה להראות כי זמיר דילל את זכויותיו בשלבים וכי הוא מעלים את קיומו של השלב הראשון וכופר בקיומו של שלב שלישי - וכי אינו ראוי לאמון. (2) עוד טוענים הנתבעים כי לתובע זכויות בחברות צ'רנטון וחברת הבת שלה בריזי (להלן: חברות הייצור, כשצ'רנטון היא חברת אחזקות בלבד ובריזי עוסקת ביצור ובפיתוח), שהוקנו להן זכויות לייצור ופיתוח המוצרים בלבד, וכי זכויות התובע בהן דוללו עוד ב- 1988 מ- 40% לשליש - כך שלכל אחד מהאחים יש כיום שליש בבעלות חברות הייצור. התובע מכחיש את השינוי האחרון; השינוי אינו נתמך במסמך כלשהו בדבר דילול המניות שלו בחברות הייצור מ- 40% ל- 33% בעוד ששני אחיו עלו כל אחד מ- 30% ל- 33%; נושא שינוי חלוקת המניות גם לא הועלה, טוען התובע, על סדר היום בהזמנה לאסיפה כללית כלשהי של בעלי המניות בצ'רנטון. (3) צ'רנטון היתה חברת מדף שהוקמה בואדוז בפברואר 86 ונרכשה ע"י האחים, ורק באוגוסט 86 נחתם הסכם העברת הפטנטים של זמיר אליה תמורת 100 ליש"ט לזמיר (מאוחר יותר רשם זמיר פטנטים נוספים בשם חברת בריזי, שהיא כאמור חברת בת של צ'רנטון). שמואל ושמעון טוענים שההתחייבות להעברת הפטנטים לצ'רנטון היתה במועד הקמת החברה, ואילו התובע טוען שההתחייבות נולדה עקב חתימת הסכם המסגרת, וזו הסיבה שהעברת הפטנטים נעשתה רק באוגוסט; הקמת צ'רנטון לא לוותה בהסכם כתוב, והתובע מבקש מביהמ"ש ללמוד מכך שההסכמה לחלוקת הבעלות בצ'רנטון היתה בהסכם המסגרת שהנתבעים מסרבים לחשוף. (4) האחים טוענים שביולי 1988 הוסכם בין הצדדים כי הזכויות בפטנטים יועברו מהשליטה המשותפת לשליטתו הבלעדית של שמואל ע"י כך שיועברו מצ'רנטון לחברת דראנז אנשטאלט שנרכשה ע"י שמואל (ושמיד הורה לרשום את מניותיה על שם האחות הנתבעת); הסכם על ההעברה נחתם ב- 11.10.88 (ת/ 16) - התובע עצמו חתם בשם בריזי וצ'רנטון על ת/ 16 וכך הועברו כל זכויות התובע בפטנטים (40% מן הזכויות של צ'רנטון ושל בריזי), כולל כל פיתוח או שיפור עתידי במוצר HO לדראנז תמורת 10,000 דולר לצ'רנטון (היינו - 4000 דולר לזמיר). מדוע הסכים התובע להעברה זו, לחברה שלדבריו לא ידע למי הבעלות בה ושלמעשה הוברר לו לאחר מכן שהיא בבעלות מלאה של שמואל? שמואל טוען שזמיר חתם על ההעברה בידיעה מלאה, שכן אחרת היה שמואל מסתלק מהמימון. בפברואר 88 הוקמה דראנז כחברת מדף וביולי 88 נרכשה ע"י שמואל חייק. התובע מאשר ששמואל התנה את המשך מימון פיתוח הפטנטים על ידו בתנאי שאלה יועברו מצ'רנטון לחברה החדשה, אך טוען שהסכים לכך לפי דרישת שמואל, שהציג לו שזו הדרך להגן על הפטנטים - ע"י הפרדתם מהייצור ובידודם מפני תביעות אפשריות; ההגנה טוענת שאין יסוד לטענה זו ושמדובר בויתור הדרגתי של מי שאין ידו משגת להמשיך בפיתוח - והא ראיה ששמואל מימן פעילות פיתוח בסכומים גבוהים; לאחר העברת הפטנטים לדראנז העביר לטענתו לצ'רנטון ולבריזי 120,000 ליש"ט וכן נטל על עצמו ופרע חוב בסך 110.000 ליש"ט שצ'רנטון חבה לבריזי. (5) בשנת 1996 הגישה דראנז תביעה לבימ"ש לפטנטים בלונדון להצהיר ש- 11 הפטנטים שפיתח זמיר הם בבעלות דראנז. הצדדים הגיעו להסכמה שעשרת הפטנטים שפיתח זמיר ושנרשמו ע"ש דראנז עד יום פרישתו של זמיר מהחברה - יוותרו בבעלות הקונצרן, ובשאר (פטנט אחד) ניתנה בעלות בלעדית לזמיר. ההגנה טוענת שהעניין שפוט ואין לזמיר כל אפשרות לחזור ולטעון לבעלות בפטנטים. (ייאמר מייד שהדיון בביהמ"ש באנגליה לא עסק בזכויות זמיר בדראנז). (6) ביוני 1991 שילמה חברת רספירוניקס מארה"ב 5 מיליון דולר לדראנז עבור זכויות הפצה בלעדיות של המוצר HO במשך 4 שנים בארה"ב (או רק 3 שנים, עד 1994?- הסכם זה לא הוגש לביהמ"ש חרף בקשות התובע הרבות). לטענת התובע 3.5 מיליון דולר יועדו לפי סיכום בין האחים לייצור, והוסכם שהשאר יחולק בהתאם לשיעור החזקותיהם בדראנז (40:30:30), אולם הוא לא קיבל שום חלק מהכסף הנ"ל. המשך הקשר עם חברת רספירוניקס נותק לטענתו ע"י שמואל ובגללו. (7) ב- 8.3.94 נחתם הסכם בין משקיעים ישראלים לבין דראנז (ת/ 9), בו מתחייבים המשקיעים לשלם 5 מיליון דולר תמורת 7.5% מהמניות בדראנז (לפי קביעת שווי כוללת של 66 מיליון דולר לעומת הערכת שווי של 100 מיליון דולר). לטענת ההגנה המשקיעים לא רכשו זכויות בדראנז אנשטאלט אלא בדראנז החזקות, פלקסקו וצ'רנטון וכל הפעולות בהקשר זה נעשו ע"י שמואל בלבד, מה שמעיד ששמואל היה ונשאר הבעלים היחידי של דראנז אנשטאלט. מעבר לכך זהו מסמך שמוציא את חברת בריזי, כך טוענת ההגנה, והמשקיעים, על פי הסכם ההשקעה לא רכשו בה זכויות. (8) התובע גם טוען ששמואל שימש נציג האחים במו"מ עם המשקיעים הישראלים והציג עצמו ככזה ולא כבעלים יחיד בקונצרן דראנז. לטענת ההגנה אין שום הוכחה לכך ואין עד שהעיד כי זה היה המצג שהציג שמואל במו"מ. שמואל טוען שלא שימש כנציגו של התובע, שאין שום מסמך שבו חתם שמואל בשם זמיר, ושיש מסמכים רבים עליהם חתם זמיר באופן אישי, שהתובע מעולם לא הפקיד ענייניו בידי שמואל ותעיד על כך העובדה שזמיר קיבל דיווחים הנוגעים לחברות בריזי וצ'רנטון, ושלא קיבל דיווחים בנוגע לדראנז ופלקסקו, מה שמעיד שלא היו לו זכויות בהן. התובע מוסיף וטוען כי מסמך הלוואי להסכם ההשקעה (ת/ 10) נחתם ע"י שלושת האחים הן כבעלי מניות והן כדירקטורים, וכי ס' 2 במסמך נוקט לשון ברורה בעניין זה. (9) התובע טוען שהנתבעת היא נאמנה של שלושת האחים, ואילו ההגנה טוענת שמיכל מחזיקה את דראנז בנאמנות עבור שמואל בלבד עוד מרכישת החברה ב- 30.07.88 (נ/ 23). גרסת ההגנה הינה כי זמיר תוקף את מיכל משום היותה החוליה החלשה במשפחה, בידיעה כי לא היתה מעורבת ישירות בקשר העסקי, ותוך ניצול תמימותה והעדר האינטרסים שלה בחברות, ולכן התנגד לצירוף אחיו כנתבעים. מאותה סיבה, טוענת ההגנה, התנגד התובע לבקשת מיכל שלא לקיים את המשפט בישראל. לטענת התובע הנתבעת אישרה בשיחותיה עמו את טענתו שהוא סבר כל הזמן ש- 40% מדראנז הינם בבעלותו, באותו שיעור שצ'רנטון היא בבעלותו, ורק בהסתמך על ידיעה זו העביר את הפטנטים מצ'רנטון לדראנז. מתוקף מצג השוא שהציגו מיכל, שמואל ושמעון על החזקת דראנז בנאמנות ע"י מיכל (גם עבורו), שינה התובע את מצבו לרעה ואף פיתח ורשם פטנטים חדשים על שם דראנז בתמורה סמלית - בהניחו שהינו בעל 40% מזכויותיה. (10) מדוע פועל שמעון בניגוד גמור ומזדהה עם טיעוני שמואל - המאיינים את זכויותיו בדראנז? התובע טוען שישנו הסכם נסתר בין שמעון לשמואל, שבלעדיו לא היה שמעון מוותר על חלקו בדראנז וכי שמעון מקבל טובות הנאה משמואל. ההגנה טוענת שויתור מצד שמעון על 30% מדראנז אינו סביר, ושתמיכתו של שמעון בגרסת ההגנה מחזקת אותה, בעומדה בניגוד לאינטרס שלו. הטענה כי קיים הסכם נסתר מופרכת, לטענתה, ואינה נתמכת בראיות . (ג) טענות בעניין המקרקעין התובע טוען כי שני בניינים נרכשו בכספי קונצרן דראנז בסמוך לעסקת רספירוניקס ביוני 1991: הבניין בלונדון ברחוב בארוז גארדנס 9 (בינואר 1992) והבניין ברחוב קווינס 6 (במאי 1992) בלונדון. התובע תוהה כיצד ייתכן שלדראנז יש הכנסות נכבדות ומנגד, לכאורה, אין לה נכסים; כיצד ייתכן ש- 13 מיליון דולר נעלמו במספר שנים מועטות כל כך - כשאין לדראנז הוצאות פיתוח. טענתו היא שהכספים הוברחו מהחברה ושימשו לרכישת נכסים שונים על שם שמואל, והוא דורש מן הנתבעת (בעצה עם שמואל ושמעון) למסור לו דוחות כספיים מאוחדים של כל החברות. לטענת ההגנה, אין יסוד לטענת התובע לגבי הברחת הכספים, משום שלא היו לדראנז הכנסות גבוהות, בוודאי שלא ביחס להוצאות, וגם הוצאות הפיתוח לא היו "נמוכות ביותר". ראיה נוספת היא שבמקרה היחיד בו חברה שקשורה לפיתוח (בריזי) רכשה נכס מקרקעין (הבית בו היא שוכנת) - הוא נרשם על שמה, והרכישה בוצעה על ידה. בתביעה התרכזו הטענות בעניין הבניין בבארוז גארדנס 9 ונזנח משום מה הבניין בקווינס 6. בניין זה נרשם עוד ב- 1992 ע"ש הנתבעת ונמכר לאחר הוצאת צו המניעה, באפריל 1995. 3. דיון (א) ד"ר זמיר חייק שסיים אוניברסיטה בשנת 1983 העלה רעיון יישומי שפרופ' עזרא זוהר, רופא בכיר בבי"ח ע"ש שיבא [אשר העיד בפניי בצורה משכנעת, וחבר לזמיר בפרסום מאמרים מדעיים אודותיו (ת/ 43(6))], שיבח אותו מאוד וצפה לו עתידות. לפי רעיון זה ניתן להנשים חולה הנשמה מלאכותית ללא חדירה לתוך גופו של המונשם. הגיוני ששיטה כזו תעזור לחולים שהם פגים, מחוסרי הכרה, קשישים וכיוצא בזאת. זמיר פיתח את היישום, בדק את פעולתו על בעלי חיים, על פגים ועל תינוקות, ופירסם בהרחבה מאמרים בספרות המדעית בשיתוף רופאים נכבדים, תוך שהוא מצביע על כך שהמצאתו מונעת זיהומים וסיבוכים בקנה הנשימה, בדם ובלב. ד"ר זמיר רשם את המצאתו כפטנט במדינות שונות ומאוחר יותר אף הוסיף והמציא פטנטים נוספים ששכללו אותה יותר (להלן: עסקי האוסילטור). בין השנים 1985 ו- 1988 כיהן זמיר כחוקר בקנדה וזכה לשבחים על עבודתו ורעיונותיו. הוא פרסם סדרת מאמרים בשיתוף עם מדענים ורופאים מכל חלקי הגלובוס, שניסו את המכשיר ודיווחו על יישומו, וגם מי שאינו מבין גדול בסוגיה המדעית יכול לעקוב אחרי התפתחות המחקר ביישומי המכשיר ולעמוד על הגורמים הרבים והשונים שיש להתחשב בהם בהפעלתו. מאמרו של פרופ' עזרא זוהר מ- 1993 מסכם את מגוון הבעיות שהיה על התובע להתמודד איתן ומונה את צוותי המחקר מקנדה ועד יפן שטיפלו בנושא ואת התקדמותן (ת/ 43 המונה 37 מחקרים שפורסמו (!) בעיתונות המדעית ובספרות). זמיר תלה תקוות רבות בהמצאתו והרחיב אותה מהנשמת חתולים, פגים ותינוקות לטיפול בבוגרים ובייחוד באנשי צבא, וניסה לעניין בה שירותי רפואה צבאיים בישראל ומחוצה לה. (ב) משנת 85 ניהל זמיר מו"מ עם גופים שונים כדי שישקיעו בפיתוח. עזרו לו בכך איש העסקים נתן סגול ועו"ד אברהם צימרינג. לא היו לזמיר האמצעים הכספיים הדרושים לעמידה בתנאי המו"מ, אבל היה לו אח מצליח בעל יכולת כספית, שמואל, שניהל עסקי נדל"ן באנגליה. לדברי זמיר משנודע לשמואל על רצינות המו"מ - הציע שיהיה הוא המממן, ובהיותו בעל ניסיון עסקי ינהל גם את ההתקשרות העסקית. הוסכם לצרף את האח שמעון, מהנדס במקצועו ששימש מורה בבי"ס טכני של אורט. לשלושה גם אחות, שהינה הנתבעת, שלא יועד לה חלק בבעלות, אך שמואל השתמש בשירותיה כמחזיקה בנכסים בנאמנות, כולל נכסי מקרקעין וכולל החזקה במסמכי השליטה על חברת דראנז. לדברי זמיר הוא הסכים להפוך את המצאתו לעסק משפחתי, דחה מפניו את כל ההצעות האחרות, והאחים יחדיו פנו לפיתוח שהתבסס על מרכז בלונדון: הוקמה שותפות בין האחים, שלפיה הבעלות בעסק המשותף תהיה 40% לממציא, זמיר, ו- 30% לכל אחד משני אחיו, שמואל ושמעון. זמיר טוען שזה היה הסכם מסגרת שהתייחס לעסקים כולם. שמואל טוען כאמור שההסכם היה שונה לגמרי: מלכתחילה הסכימו על חלוקה באחוזים 75:15:10, לאחר מכן שינו ל- 40:30:30, ובסופו של דבר, כשהתברר הצורך בהשקעות עצומות, הסכים זמיר להעביר את כל הזכויות בפטנטים לידי חברה הנשלטת על ידי שמואל בלבד, ולהשאר כשותף ב- 30% בלבד בחברת הייצור של האוסילטור - חברת בריזי. התביעה היא אמנם נגד מיכל כנאמנה שהחזיקה במסמכי קונצרן דראנז, אבל למעשה, אין להכריע בה ללא קביעה מהן זכויותיו של זמיר בעסקי האוסילטור. אין לדעת מה יהיה תוקפו של פסק דין נגד הנתבעת בעניין דראנז, כיוון שנטען שהיום המסמכים אינם כלל בידיה. משום כך נראה לי שנדרשת הכרעה בדבר טיבן ומהותן של זכויות זמיר בכל עסקי האוסילטור; אין לי ספק שהצדדים היו ערים לצורך זה והביאו ראיותיהם בהתאם לו והיתה להם הזדמנות להעלות כל טיעון שהיה בידם לצורך הכרעה בו. (ג) את הטענה בדבר העלמת הסכם קודם (75:15:10) אינני מחשיב. טבעי שהממציא ינסה לשמר בידו נתח גדול ככל האפשר; ישנה הסכמה של הצדדים לגבי החלוקה של 40:30:30 בשלב ששמואל מכנה "השלב השני", ואין זה רלוונטי אם היתה הידברות על חלוקת בעלות אחרת קודם לכן; אין שום ראיה לקיום הסכם כלשהו, ובודאי לא להסכם מאוחר יותר ששינה את החלוקה של 40:30:30, ושהעביר את כל הזכויות לשמואל. ואשר להשקעות העצומות של שמואל - בסיומו של הדיון מתברר שלבימ"ש זה לא הובאו כל ראיות על גובה ההשקעות האמורות שהשקיע שמואל או שאמור היה להשקיע (זמיר הציג ניתוח מדוחות בריזי (נ/ 17) שלפיהם הסתכמה ההוצאה ב- 1991 ב- 205 אלף ליש"ט בלבד), בעוד שראיות והסכמות בדבר הכנסות שמעל 10 מיליון דולר היו בפניי. אקדים ואומר שהקונסטרוקציה של שמואל אינה מתקבלת על דעתי כלל. אין ספק שלכתחילה היו לממציא אספירציות מרחיקות לכת: הוא ניהל מו"מ עם חברות כמו קבוצת אייזנברג. התרשמתי מעדותו ועמדתו של פרופ' זוהר, שנוסף לערכה המדעי לא מצאתי בה שמץ של אינטרס, ושאישרה שמדובר בפטנט רציני שאם יתממש, עשוי להביא רווחה רבה לחולים ושיהיו עליו קופצים רבים. האמנתי לגרסת זמיר ועדיו כי בתקופה הנדונה הוא היה בתחושה שיש בידו המצאה יקרה וכי ניהל מו"מ עם מספר גורמים למימונה. לא מצאתי סימן כלשהו לייאוש או רפיון רוח מצידו והמשך הפיתוח ותוספת הפטנטים הרשומים שבאו לאחר ההתקשרות מחזקים התרשמות זו. התקשרותו עם אחיו שמואל נראית לי כהעדפה שלו לגורם משפחתי קרוב, אחיו, שהציע עצמו כשותף משנוכח שגורמים נכבדים מתעניינים בהצעה. (ד) מתבקשת קביעת עמדה כלפי המסכת המשפחתית שנגולה במשפט זה. שמואל הוא האח המשפטן, העשיר והמצליח בעסקי נדל"ן באנגליה. הוא מגלה רוחב לב בתמיכותיו באחיו ולאח המדען, זמיר, הוא מעניק סיוע 'על בסיס משפחתי' בהוצאות נסיעה וברישום הפטנטים. נראה לי שהרקמה המשפחתית שבה עסקינן היא 'המערכת המסורתית' שבה אבי המשפחה, ובהעדרו - הבן הדומיננטי, משמש מרכז עיקרי של הון המשפחה; הוא מייצרו הראשי של הון זה והוא גם מי שזכאי לחלקו או להעניקו בצורה פאטרנלית (כ- פאטר-פאמיליאס). הוא מחזיק הון זה בידו לטובת המשפחה ומכאן גם חובתו וזכותו להעניק ממנו תמיכות וסיוע לנזקקים לו. אין זה משנה שלפי עדות רו"ח סיני (עמ' 70) יוצא ששמואל צעיר (ממנו ומזמיר) במספר שנים. נראה לי שדפוס זה מסביר את נכונותו הראשונית של זמיר להעביר לשני אחיו לפי הנחיית שמואל תחילה 25% ואח"כ 60% מהזכויות (ובלבד שתיוותר בידו אחיזה על החלק הארי). דפוס זה מסביר גם את זכותו המוסרית של שמואל לאחוז בשליטה על ההון (כביכול - כשם שהיה חייב לסייע וסייע לאחיו בעת דחקו - כך הוא זכאי לפירות המאמץ משגמלו). דפוס זה מסביר גם את תפקידה של הנתבעת - כמי שאינה זכאית לחלק בהון אלא לתמיכות נדיבות בלבד, אבל לכאורה היא ניטרלית דייה כדי לשמש בטחון לכל האחים בפני ניצול בלתי הוגן של המערכת ע"י אחד מהם. כשמתברר שבפטנטים (שהראשונים בהם נרשמו באנגליה ב- 22.1.85, 4.2.86 ו- 25.7.86) יש מתעניינים רציניים - מתעורר בשמואל עניין עסקי. מבלי לזנוח את התדמית הפטרונית הוא מכניס אלמנט עסקי ליחסים עם אחיו (הוא מעיד שבעסקי האוסילטור, להבדיל מאמירות קודמות - היו היחסים עסקיים בלבד). בתחילה - ערבותו להוצאות הפיתוח מקבלת 10% מזכויות הפטנטים, כשבמקביל הוא גורם למעורבות של האח שמעון, שמובטחים לו 15% בזכויות; שמואל מתאר את היחסים כבעלי שלושה שלבי התפתחות (בלתי מוגדרים במדויק בזמן, ובלתי מתועדים במסמכים): - כשהאמור לעיל הוא השלב הראשון, לפי גרסתו. (ה) בשלב השני - הועמד ההסכם בין האחים על 40% לזמיר ו- 30% לכל אחד מהאחים שמואל ושמעון (ר' עדות שמואל בעמ' 369). בשנת 1986 נרכשת חברת מדף בשם צ'רנטון והפטנטים נרשמים על שמה. ב- 1987 שמואל מזמין את זמיר לאנגליה ומבסס את שליטתו על עסקי האוסילטור כשהוא מערב עסקי מקרקעין עם עסקי המוצר (ר' למשל מינויו של הפרקליט הואדוזי ד"ר וולץ' ב-ארלן, חברה פרטית של שמואל בנדל"ן, בפלקסקו, בצ'רנטון ובדראנז אנשטאלט). מלכתחילה נוצר סבך של חברות וחברות בנות שמטרתו להרחיק את ההכנסות והפעילויות מעינא בישא של שלטונות המס. אלה דברי הצדדים בשיחה שהוקלטה: - זמיר: הקמת החברה ועוד חברה היא להגן על הפטנט, שבמידה ונתמוטט הפטנט לא נופל. נשאר בחברה האם. זאת היתה ההבנה שלנו. שמואל: נכון. זה דברים נכונים. (ת/ 18 שורה 45). מוקמת חברת בת לצ'רנטון (באותה שליטה) בשם בריזי וזו פועלת מ"הבית הלבן" בלונדון [בית שנמצא בבעלות חברה אחרת של שמואל (אר"לן)]. מוקמות גם חברות בנות אחרות שבהן שותף שמואל עם אחרים, שמקבלות זכויות הפצה של המכשיר - ובריזי (שזמיר שותף בה ב- 40%) מנוטרלת מעסקיהן ע"פ סידור פשוט: היא מקבלת עבור כל מכשיר מיוצר - כפליים מן העלות (1000 דולר בתחילה ו- 2000 דולר מאוחר יותר) ואין לה דריסת רגל בעסקי השיווק וההפצה. עסקים אלה פורחים בגרמניה, צרפת, אנגליה וארה"ב תחת מסווה של עמימות (הוצגו מכירות בסך 9000 דולר למכשיר ו- 7500 דולר) בטענה שיש מי שמקבלים מכשיר חינם כדי לעודד שיווק. אולי עיסקה עם רספירוניקס מארה"ב בשנת 1991 יכולה לתת מושג על הלוקרטיביות של עסקי השיווק: בשנה זו שילמה רספירוניקס תמורת הזכויות לשווק את המכשיר במשך 3 שנים (!) בארה"ב סך של 5 מיליון דולר, ובשנת 1994 משלמת קבוצת המשקיעים מישראל בראשות "מגדל" סכום של 5 מיליון תמורת 7.5% מהזכויות. יש גם לשים לב לעובדה שעסקי המקרקעין של שמואל פורחים (הבית בגני בורוז שנקנה ב- 440 אלף ליש"ט מכניס לו מיליון ומאה אלף ומרביתו עוד בבעלותו, בעוד העסקה היחידה שעשה עבור בריזי בסכום גדול יותר (615 אלף ליש"ט) עומדת כפיל לבן ואפילו להשכיר את "הבית הלבן" אינה יכולה. פיתוח מוצר מדעי הוא עניין הדורש נשימה ארוכה וזמיר הניח את הצד העסקי לאח הבכור, שכאמור, פעל במעטה של סודיות ותחת מטרייה של פטרונות. שמואל רשם נכסים בשם האחות הנתבעת המתגוררת בישראל אך החזיק במקביל בייפוי כוח לעשות בהם כרצונו וביצע בנכסים עסקאות כשהוא חותם על המסמכים המשפטיים כ- ATTORNEY שלה (במוצגים ת/ 100; ת/ 100ב' הוסף התואר בכתב ידו); האחות העידה שפרט להשאלת שמה לא היה לה מושג מהעסקאות שעשה שמואל. שמואל מלווה לזמיר כספים לרכישת דירה בלונדון, אך מחזיק אותו כשכיר בחברת בריזי, המרכזת ומוציאה כספים רבים על פיתוח המכשיר ושכלולו (וגם משם ניתן לפטרו בהודעה של 3 חודשים). במילים אחרות, בעוד זמיר מטפל בפיתוח ומקדם אותו - נקצרים פירותיו בידי חברות השיווק. (ו) לטענת שמואל נוצר ביוני 1988 מצב שבו לא היתה כל התעניינות בפטנטים בעוד הוא נדרש לשלם הוצאות פיתוח בסכומים שעלו על 120 אלף ליש"ט. הוא ביקש לפרוש ('ולו היה לו מזל היה פורש') - או אז התנה את המשך נשיאתו בעול הפיתוח בקבלת כל זכויות הפטנטים לשליטתו הבלעדית. האחים הסכימו והסכמתם הובעה בכך שזכויות הפטנטים הועברו מצ'רנטון (שהיתה בבעלות משותפת כאמור) לחברת דראנז שנרכשה אז על ידי שמואל בואדוז. - וזהו לטענתו השלב השלישי של יחסי האחים, הקיים עד היום: "פטנטים עדיין לא היו. היו בקשות לפטנטים. אני אומר: אני לא מוכן להמשיך. אבל אם אני אמשיך להשקיע, אני רוצה שהפטנטים יעברו לבעלותי. אז זמיר אומר לי, ושמעון, "מה יישאר לנו?", בסדר, מה ישאר לנו הם אומרים, אז הסיכום בינינו שישאר להם, לכל אחד שליש בחברת צ'רנטון שהיא חברה שמחזיקה את בריזי, שיש לה זכויות ייצור וזכויות מחקר ופיתוח. אז מה יצא לנו מזה? הם שואלים, אז אני אומר כך: אם העסק יצליח, בריזי תייצר הרבה מכונות, היא תרוויח על הייצור. הרי אמרנו שהיא תקבל כפל של עלות הייצור. אם העסק יצליח, בריזי תרוויח, גם אתם תרוויחו, אם העסק ייכשל, רק אני הפסדתי הכל." (עדות ש. חייק עמ' 424 בפרטיכל). (ז) לתיאור זה אינני מאמין כלל, ומאמין אני לזמיר שמשלב שהראה שאינו מוכן להישמע למסגרת הפטריארכאלית נעשו דברים ללא ידיעתו ובניגוד לרצונו ולדרישותיו. לשמואל היתה אפשרות לכך כיוון ששיכנע את אחיו ביכולתו הפיננסית והמשפטנית ובחרדתו לרווחיות עסקיהם, וגרם להם להסכים להעברת זכויות הפטנטים לחברה שבה שלט שלטון יחיד. שמואל מנהל את עסקיו באנגליה (בדיסקרטיות - עמ' 408) - אך מקפיד שלא ליפול ברשת המס ע"י שימוש בחברות הרשומות מחוץ לאנגליה. נראה לי שההעברה לדראנז היתה פעולת הטעיה שכוונה לשלול מזמיר את יתרת זכויותיו בפטנטים. הפעולות בואדוז נעשו בידי שמואל בלבד ולפי הוראותיו נרשמו המניות מיד עם הרכישה בשם הנתבעת כשהוא מחזיק ביפוי כוח ממנה לעשות בהם כרצונו. הדבר איפשר לו להציג את החזקתה של הנתבעת כהחזקה בנאמנות עבור שלושת האחים ולהופיע שוב כאח הפטרון, הנדיב, המשתמש בכישוריו המשפטיים כדי למנוע בזבוז כספי המשפחה על מיסים וכדומה. את אי מסירת המסמך, הקרוי מסמך המסגרת, לידי זמיר, מתרץ שמואל בטענה שאם יהיה בידי זמיר מסמך יוכל פקיד המס הבריטי לאלץ אותו לגלותו - ואז ייפגעו האינטרסים של כל המשפחה. מכל מקום כל השיחה באוקטובר 1994 מתנהלת על סמך ההנחה המוסכמת - שקיים "נייר" ועליו ההסכם - אלא שאין למסור אותו לידי זמיר (ת/ 18 עמ, 8). לגבי אותו מסמך אומר שמעון בשיחה מוקלטת מיולי 1995 שהוא קיבל צילום ממנו, קרא אותו, הכניס אותו ל שרדר וקרע את החומר הגרוס (ת/ 39 עמ' 2). ב- 1.12.95, לאחר הוצאת צו הביניים, מועברות מניות דראנז לשמואל בתוקף ייפוי הכח הנזכר (עדות ד"ר וולץ' בעמ' 310). (ח) אני מאמין ומקבל שהמגעים שעליהם העיד עו"ד צימרינג לא היו חסרי סיכוי, והשקעה של 10,000 דולר לא חייבה נטישתם מכל וכל. אפילו הצעתו של סימון מ- IBA שנדחתה היתה משאירה בידי הממציא 25% מזכויות הפטנט. העובדה שהאח שמעון, שהיה בישראל מורה למקצועות טכניים, ושהיה מהנדס במקצועו, הוכנס גם הוא ל"חגיגה", ועבר להתגורר באנגליה, מעידה על אופוריה ועל אותה מערכת מסורתית, ואין לי אלא להניח שהממציא היה מוכן בשלב זה לקונצסיה ניכרת לאחיו, כדרך שממציא צעיר שזה אך סיים אוניברסיטה וכל עתידו לפניו, ושמקובלת עליו המסגרת הפטריארכאלית שעמדה עד אז לימינו - מוכן לחלוק בגורלו השופע והמבטיח עם אחיו. מכל מקום לא נראה לי שצעיר עקשן זה, המנהל כיום מלחמות על כל קוצו של יוד, יגיע לכלל יאוש בשלב מוקדם; יאוש כזה שיהיה מוכן למסור לאחיו בתמורה סמלית וללא דיון מפורט ומתועד את כל אוצרו הפרטי; ולא רק את הפטנטים שרשם עד אז בלבד, אלא גם את אלה שירשום בעתיד; ויש לזכור ששמואל לא היה קשור איתו לא בהמצאה ולא בפיתוחה ולא היה בינהם אלא הקשר המשפחתי. בוודאי לא היה מוותר לפני שניסה את כל האפשרויות הפתוחות בפניו, או הקורצות לו, שבהן יישאר הוא בעלים על הפטנטים. העובדה שכל רכישתה של דראנז בשנת 1988 נעשתה ללא שיתופו של זמיר ושמסמכי הנאמנות של הנתבעת, שכיום מתברר שלא היו אלא התחייבות כלפי שמואל (נ/ 23) - לא גולו לו ולא הוצגו בפניו (למרות דרישותיו), כמו גם העובדה שרק לאחר הוצאת צו המניעה מעביר לעצמו שמואל את השליטה הפורמלית בדראנז - מצדיקות את טענתו שהוצג לו מצג מטעה כאילו דראנז אינה אלא התאגדות נחוצה, שהבעלות בה היא כשיעור הבעלות בשותפות. נראה לי שאין צורך להרבות במילים על כך שלגבי ממציא שהצליח לרשום פטנטים, השליטה בהם היא לו בעלת חשיבות עליונה. טענת זמיר שפעל על סמך הידיעה שיש הסכם מסגרת שחל על כל החברות - הגיונית, ואני מאמין לעדותו. עצם העדר המסמכים תמוה ביותר ועומד לחובתו של מי שטוען שקיבל 100% בעלות מוחלטת בפטנטים, כשלממציא לא נותרה אלא זכות ייצור על פיהם. וויתור מדרג כזה על המצאות עבר ועתיד לא הגיוני שייעשה רק בהקנייתן לחברה עלומה - ללא תעוד של היחסים עם הממציא והסכמתו להשאר כשכיר ובעל זכות מוגבלת בחברת הייצור, זכות שניתנת לניתוק בהודעה של 3 חודשים מראש. גם העובדה שהמניות נמסרו מיד עם רכישתן לידי האחות הניטרלית, מצדיקה את אמונו של זמיר שמדובר בהמשך יחסי שותפות ובהחזקה בנאמנות עבורו. למעשה לא הוצג שום כתב נאמנות שלפי תנאיו פועלת הנתבעת - זולת העובדה שקיבלה את ההעברה בפועל משמואל. שום קבלה להעברת סכומים של 10,000 ליש"ט (תצהיר שמואל 9 ס ' 62), אין אישור להלוואה של 400 אלף ליש"ט לזמיר לרכישת ביתו; אין אישור ששיעבוד ביתו של שמואל נעשה לצורך הלוואה לבריזי וכי זה היה גבול ההשקעה של שמואל; ושום אישורים להעברת כספים מדראנז לבריזי. שמואל, שהוא האח בעל ההשכלה המשפטית, והוא המשקיע לדבריו מאות אלפי לירות שטרלינג בפיתוח - ממנו הייתי מצפה שיכין קבלות ולפחות מסמך ברור ומפורש שיכיל הסכמה מפורשת לויתור כה משמעותי; בהעדר מסמך כזה ידו בהכרח על התחתונה. (ט) אמנם תמוהה העובדה ששמעון מתייצב לצד שמואל, הטוען שאין לו (לשמעון) זכויות בקונצרן, ולא לצד זמיר שטוען שלכל אחד מהם: לשמואל ולשמעון - 30% מהזכויות, אך איני מקבל את גרסת ההגנה לפיה תמיכה זו בשמואל מעידה כי שמעון פועל בניגוד לאינטרס שלו, משום שאינני יודע אל-נכון את מהות הקשר בין האחים, ובמסכת משפחתית סבוכה זו, שמואל הוא הדומיננטי מבחינה ממונית; שמעון השתכנע שיש חשש שזמיר יקום, ייטול את הפטנטים כולם וישאיר את אחיו בלא כלום (ת/ 39 עמ' 4-5) בעוד שבמצב הקיים - סביר שלשמעון מובטח תגמולו, ונראה כי הנסתר עולה על הגלוי. שמואל הוא שפעל להכנסת שמעון למסגרת השותפות ולו חייב שמעון תודה ונאמנות. אמנם התובע לא הוכיח קיומו של הסכם נסתר בין שמעון לשמואל, אך לא הסכם זה הוא נושא הדיון בפניי - אלא השאלה אם להטיל ספק בגרסתו של זמיר עקב התנהגותו התמוהה של שמעון - ולא מצאתי לנכון לעשות כן. שמעון מאשר בשיחה שהוקלטה (ת/ 39 עמ' 11) ש"זמיר הוא שותף הכי בכיר בחברה. אף אחד לא יותר בכיר ממנו." (י) אם מועט כל השיקול ההגיוני, באו דברי האחים והאחות בשיחות שהקליט זמיר באוקטובר 1994, ואישרו את כל האמור לעיל ונסיונותיו הנואשים של שמואל לתת לדברים פירוש שונה מהגלוי על פניהם - אינו אלא נסיון פתטי ונואש - אך חסר שחר. לא נראה לי שבהקלטות נעשו שינויים כלשהם והנתבעים לא הצביעו על אפשרות כזו. אינני מקבל את הטענה ששיחות אלו היו לשם משא ומתן לפשרה, ושבתור כאלה אינן יכולות לשמש ראיה במשפט. השיחות נוהלו (והוקלטו) ע"י זמיר במטרה לקבל מסמכים ('הניירת שלו') וזכויות שלטענתו הגיעו לו - בעוד האחים כולם מעמידים נגדו חזית אחידה ושוללת, כשהם מנסים להניא אותו מדרישותיו ומציעים לו לנסח הסכם חדש על מנת שיחזור בו מדרישתו הבלתי מתפשרת (ת/ 39 עמ' 10); לא הענות ומו"מ משתקפות בשיחות, אלא התנגדות עיקשת לדרישותיו של זמיר וטענות חשדניות כלפי מניעיו. משום כך נראה לי שחומר הקלטות, והתמלילים המוסכמים שהוכנו על פיהם (ת/ 18 ו- ת/ 39), הם בגדר ראיות כשרות. אמירות של שמואל שהוקלטו בת/ 18 - סותמות את הגולל על טיעוניו ומציגות אותם כמופרכים: בעמ' 7 בת/ 18 (מדובר בבעלות על הפטנטים שהיא בידי דראנז ומוחזקת בידי מיכל בנאמנות): "אז הבעלות החוקית היא שלנו, ואתה יודע שזה בנאמנות, והנאמנות אומרת שהיא מחזיקה בנאמנות בשבילנו". ולמעלה באותו עמוד: "אנחנו שלושה ואנחנו BENEFICIARY - אז זה טרסט". וכן בעמ' 9: "ומיכל מחזיקה את זה בשבילך, בשבילו ובשבילי בנאמנות"…"זה ברור במסמך שהיא מחזיקה את זה בנאמנות". והניסיון לטעון שההחזקה בנאמנות היא לצורך הסדר חדש שהתכוון להקים (עמ' 429) - אינו מסבר את אוזני, מה גם שמ"הסדר" עתידי זה הוא מסתייג לאלתר, ומסביר שלא מדובר בנאמנות לאחים שווה בשווה אלא שהוא, שמואל, יעניק לאחיו - 4-5 אחוזים לכל היותר (עמ' 469). (יא) הראיה המשכנעת יותר בצדקתו של התובע הינה העובדה שהמשיך לרשום פטנטים שהמציא לאחר הקמת דראנז - על שם דראנז (רשימת 11 הפטנטים בת/ 7), מה שמתיישב עם אמונתו שהקונצרן בבעלותו. אילולא האמין בכך, ואילו ידע שדראנז הינה בבעלותו הבלעדית של שמואל, היה בודאי נמנע מלהוסיף על הפטנטים שנרשמו על שמה קודם לכן, ולא היה רושם גם את הפטנטים הנוספים על שמה. (יב) ההסכם עם המשקיעים מישראל ב- 8.3.1994 נחתם הסכם (ת/ 9) עם קבוצת משקיעים מישראל (קבוצת מגדל וחברות אלרן-מגדל ואלגר-מגדל - חברות להשקעות בע"מ וחברת עדיגר השקעות בע"מ), שאורגנה ע"י רו"ח אברהם סיני, ידיד של זמיר. על פי ההסכם אמורה הקבוצה לשלם 5 מיליון דולר תמורת 7.5% מזכויות הפטנטים שיועברו כולם לחברה חדשה (נוספת) שתקרא דראנז הולדינגס (החזקות), כשהיא מקבלת בשלב ראשון רק 2.5%. לצורך ההתקשרות נתבקש רו"ח מכובד, פרופ' יצחק סוארי, שהיה גם בעל זכויות באחת החברות, להכין 'דו"ח נאותות' שבהכנתו עסק רו"ח אורי כהן ממשרדו. את דראנז ייצג במו"מ שמואל חייק לבדו והוא שמסר את הנתונים לרוה"ח (עדותו של זה בעמ' 46). על פי האמור בדו"ח זה, ללא בדיקת הנתונים, שולטים האחים, כיחידה משפחתית, בכל החברות. בעדותו טען שמואל שהוא לא ייצג איש, אלא את עצמו בלבד - ואינני מאמין לו בעניין זה. איש מלבדו לא שותף במו"מ ובהסכם היה הוא הנציג של כל המשפחה. גם טיעונו כאילו 'מסמך הלוואי' לחוזה ת/ 9 (שסומן ת/ 10) אינו אומר במפורש שלכל אחד זכויות שוות בכל - אינו טיעון ראוי. הניסוח הוא "שכל זכויות הפטנטים, הייצור והשיווק שייכים לשלושת האחים" וכביכול ניתן לטעון שהחלוקה ביניהם לא פורטה. אם ניסוח זה עורפל בכוונה להסתיר את הטענה ששמואל לבדו, באמצעות דראנז, הוא המחזיק בכל זכויות הפטנטים - אין זה אלא ניסוח בחוסר תום לב - הן כלפי האחים והן כלפי המשקיעים. אני מקבל גם את עדויותיהם של רו"ח סיני ושל מר לוסטיג (משקיע) ששמואל אמר להם בפירוש שהזכויות בפטנטים שייכות לשלושת האחים בשיעור שליש לכל אחד (בעוד שההסכם היחידי הידוע הוא בשיעור 40:30:30). סיני דיווח על כך למשקיעים ב- 3.4.95 וסיפר ששמואל אמר לו שהשינוי לשליש, שמשמעו גריעת 6.6% מזמיר בחברה שזה אך הוערכה בשווי שבין 66 ל- 100 מיליון דולר, נעשה שנתיים לפני כן (ולא כעדותו, ב- 1988). משום מה נרשמו בספרי החברה העברות כספים של המשקיעים לא כהון עצמי שלהם, אלא כהעברות מדראנז, כביכול כדי לחסוך 3% מס הקצאת הון. נראה לי שהמגמה של שמואל מתבטאת במכתב ששלח שותפו לעסקי הנדל"ן (והאוסילטור) מר מנצור, שכיהן כנציג קבוצת משקיעי נדל"ן, לרו"ח סוארי ב- 29.9.95 (ת/ 53). במכתב זה מבהיר מנצור 'שהמכשיר כעת בידי חבורת המשקיעים שהשקיעו 1.8 מיליון דולר בעסקי שמואל', והם שותפים בכל החברות, וכי זמיר נעשה נטל מיותר על עסקי המכשיר והפצתו. לטענתו זמיר משתכר כ- 10,500 ליש"ט נטו כל חודש וזה נטל לא סביר. כל שיפור ושכלול במכשיר יכולים להעשות בידי רופאים שכירים ואין כבר צורך בזמיר; כביטויו - "זמיר לא קריטי". זה ביטוי ציני הבא במקום ביטוי עממי אחר - "הכושי עשה את שלו". נראה לי איפוא לקבוע שזכויותיו של זמיר בפטנטים שבידי דראנז הם בשיעור 40% וכי הנתבעת היתה נאמנה על דראנז ועל נכסיה עבור שלושת האחים לפי חלקיהם. 4. מהי נפקות הקביעה נטען שבעוד הבעלות הרשומה במניות ובנכסים השונים היתה בידי הנתבעת, לא היתה זו אלא כסות שאולה, ובתוקף יפוי כח שנתנה לאחיה שמואל היה הוא חפשי לפעול בהם כרצונו - ואף פעל כך (אם כי בעדותו נרשם מפיו כאילו יפוי הכח הוא מסוף 1995). ב- 21.2.95 קיבלה הנתבעת צו מניעה מביהמ"ש (המרצה 2335/96) המורה לה להימנע מכל דיספוזיציה בנכסים, והודיעה על כך מיד לאחיה. שמואל אף הזדרז והגיש מיד נגד רו"ח סיני תביעה בפברואר 96 להחזרת הלוואה שטען שהלווה לו, תביעה שהפסיד בה, והוא מעיד שבעת ההגשה ידע על דבר הצו, אך הוא לא התייחס לצו - כיוון שלא נגדו הוצא. שתי שאלות הטרידוני בבואי לפסוק מה שפסקתי. האחת - האם ניתן לומר שמעשיו של שמואל ביחס לזמיר ונטילת הזכויות לחברה שבבעלותו הבלעדית ניתנים לתיקון בקביעת הזכויות המקוריות, או שמא הם מאיינים את השותפות שביניהם ומאפשרים לזמיר לחזור בו מהתחיבויותיו כלפי האחים וליטול את מלוא הבעלות בפטנטים. החלטתי שלא לפסוק כך הן משום שזמן רב מידי ידע זמיר על השתלטותו של שמואל על ענייניו והשלים עם כך (שהרי התביעה הוגשה על החזרת הזכויות לידיו בשיעור של 40% בלבד), הן משום שהוסכם במהלך הזמן הזה בביהמ"ש באנגליה לייחס את עשרת הפטנטים הראשונים לדראנז והן משום שפורמלית אין שמואל ושמעון צד להתדיינות בפניי. אין פירוש הקביעה האמורה שיחסי השותפות חלים ממילא על כל פטנט שרשם זמיר מאז סולק מחברת בריזי (ואני מקבל את גרסתו שלא היתה התפטרות מצידו אלא כתגובה לדבריו של שמואל בעניין פקס שנקלע לידיו ודימה למצוא בו פעילות חתרנית של זמיר). ייחוס הפטנטים הראשונים לדראנז מובנו בעיני שלזמיר יש חלק בהם כמידת חלקו בדראנז, ואילו ויתור האחים על הפטנט שנותר, כמוהו כהכרה שמאז ואילך פטור זמיר לדרכו והמצאותיו הן שלו בלבד. מה משמעות הקביעה לגבי התחייבותו של זמיר שלא להתחרות בדראנז, כאשר ב- 14.11.95 הקים לעצמו חברה נפרדת באותו תחום? גם בכך לא דנתי וככל שהתברר מהראיות שהונחו בפניי היה זמיר מוכן לתת למשקיעים בדראנז אותו חלק גם בעסק החדש שהקים. שוב כאמור סוגיה זו לא נדונה בפניי עד סופה ואינני קובע בה ממצאים פרט למה שהערתי לעיל. 'הבעיה השניה' - האם הפרת צו המניעה ע"י שמואל מחייבת את הנתבעת מיכל? לשאלה זו תשובה משפטית פשוטה וברורה, ותשובה מעשית עמומה. משפטית - אין ספק שמעורבותו של שמואל לפני מתן הצו ולאחריו, במעקב אחרי המתרחש ובפעולות המחושבות להפירו, מראות על שותפות מודעת בהפרה והכנות לביצועה מראש. כדברי שמואל: "בהחלט ייתכן שהיא אמרה לי (על הצו - מ.ט) אני אמרתי לה שיש לי יפוי כח והיא לא צריכה לדאוג" (עמ' 406 לפרטיכל וכן בעמ' 366). על שאלה דומה השיב ביהמ"ש העליון בחיוב בעניין מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון ואח' (ע"א 371/78 פ"ד לד(4) עמ' 241) מפי כבוד השופט ברק: "גישתנו העקרונית, כי אף 'זר' לצו המניעה עשוי במקרים מתאימים להתחייב באחריות על-פי סעיף 6 לפקודה, מעוררת את השאלה מיהו אותו 'זר'. נראה לי כי בענין זה אין זה אפשרי ואף אין זה רצוי, לקבוע מבחנים נוקשים. רשימת 'הזרים' אינה רשימה סגורה, והיא כוללת בחובה את כל אלה אשר על-פי הפירוש הנכון של הצו השיפוטי נכללים במסגרת אלה אשר התנהגותם תביא לידי המריית צו בית-המשפט בעתיד". דברים אלה צוטטו בע"א 344/83 פ"ד לט(4) בעמ' 39 והוחלו על מי שבמעשיו הביא ביודעין לידי כך שצו המניעה יופר ע"י החייב על פיו (וראו גם עניין אדירים ע"פ 4603/90 פ"ד מז(2) 550). ראוי לציין שלפי עדותו של שמואל יפוי הכח הבלתי חוזר הוא מדצמבר 95 ולא קודם לכן (עמ' 367 לפרטיכל). מעשית - הערתי כבר על הקושי לאכוף על הנתבעת את מילוי הצווים. חלות הקביעה לגבי נכסי מקרקעין בעוד שחלות הקביעה לגבי הפטנטים ברורה וכל פירות הפטנטים כלולות בה - אין הדברים ברורים לגבי הנכסים בנדל"ן - שמואל מנהל עסקי נדל"ן בעצמו ובשיתוף משקיעים (קבוצת משה מנצור) במשך זמן רב לפני ההתקשרות העסקית עם זמיר, ולאחריה. על כן ניתן מעתה לקבוע שהקביעה חלה לגבי הנכס ברחוב גני בורוז 9, שנקנה ב- 6.3.92 לאחר שרספירוניקס הכניסה כסף לעסקה ושמואל הזדרז למכור חלקים ממנו ב- 96 ו- 97 (ת/ 100) לאחר קבלת הצו ב- 95; אך לא ניתן לקבוע מעתה שהיא חלה לגבי יתר נכסי המקרקעין שניקנו לאחר התקשרות הצדדים - אלא אם כן יוכח לגביהם שכספים שנתקבלו בעסקי האוסילטור שימשו לרכישתם (נטען למשל שהנכס ברחוב קווינס 6 נרכש ב- 1990 לפני כניסת הכספים מרספירוניקס). הדבר מצריך הליכים שכל הנוגעים בדבר יהיו צד להם ויש להניח שמה שנפסק לעיל לגבי יחסי האחים וזכויות זמיר בפטנטים ופירותיהם - ישמש ראיה במהלכם. 5. סיכום אני פוסק איפוא לקבל את תביעתו של ד"ר זמיר חייק, צו המניעה הזמני יהפוך לצו קבוע ואני קובע את זכותו ל- 40% בנכסי קונצרן דראנז, שהם דראנז אנשטאלט וחברות הבנות שלה, שבהם הפטנטים הרשומים בשמו וכל פירותיהם. במידה שאלה או חלקם היו בידי הנתבעת או בשליטתה במועד הגשת התביעה - היא אחראית להחזירם לתובע בערכם אז; במידה שהפסק קובע את זכויות זמיר לגבי נכסים שבידי אחרים - יהיה על התובע לקבל חשבונות לגביהם ואת העברתם הממשית - מידיהם. נאמנותה של הנתבעת כלפי זמיר בטלה מאז הודיע לה על כך, אך אין זה מבטל את חיוביה על פי הנאמנות. הנתבעת תישא בהוצאות המשפט כפי שייקבעו בבקשה לרשם ובשכר טרחת עו"ד בסך 50,000 ש"ח, בצירוף ריבית חוקית והצמדה מיום מסירת הפסק. פטנטיםסכסוך