השאלה המשפטית שבפנינו הינה על מי מוטלת החובה לשלם את התמלוגים בגין השימוש ביצירה, אשר זכויות היוצרים בה שייכות לתובעת - האם בעל אולם הארועים, התקליטן או בעלי הארוע ? להלן פסק דין בנושא מוסיקה לחתונה - תמלוגים: פ ס ק - ד י ן השופטת ח.ינון מונחת בפני תביעה כספית על סך 10,000 ש"ח, בעילה של הפרת זכויות יוצרים, כפי שיפורט להלן רקע עובדתי 1. התובעת הינה חברה בע"מ, המאגדת קומפוזיטורים, מחברים ומוציאים לאור של מוסיקה, ואשר מטרתה להגן בארץ על זכויות היוצרים של חבריה וחברי אגודות זרות המסונפות לתובעת. 2. הנתבעת מס' 1 היא חברה המפעילה אולמי שמחות וארועים: "אולמי יסמין" ו- ה"האחוזה", אשר משכירה ללקוחותיה אולמות אלו ומספקת עבורם מזון לארוע. 3. הנתבעים מס' 4-2 הינם הבעלים, המנהלים והמפעילים של אולמי יסמין 4. הצד השלישי הוא תקליטן אשר משמיע מוזיקה בארועים ובשמחות, אשר הנתבעים שלחו הודעת צד ג' אליה 5. ביום 29/5/91 שכרו לקוחות הנתבעת מס' 1, שמעון ושולמית אטיה, את אולמי יסמין ואת שרותיה של הנתבעת מס' 1 וערכו מסיבת בר-מצווה לבנם (להלן: "הארוע") 6. בני הזוג אטיה שכרו גם את שרותיו של הצד השלישי, הוא התקליטן אשר נתבקש להשמיע מוזיקה, לפי בקשתם. 7. בערב הארוע, ביקר חוקר פרטי מטעם התובעת באולמי יסמין. בעת ביקורו זה, בוצעו בפומבי יצירות אשר זכויות הביצוע הפומבי שלהן שייכות לתובעת, לאחר שיוצריהן העבירו את זכויותיהם אליה. תביעה זו עניינה השמעת היצירה המוסיקלית הידועה "בואי נשוב אל הטנגו", שיוצריה הם יורם טהר-לב ושייקה פייקוב, ואשר הושמעה בערב הארוע בסמוך לשעה 21:00. טענות הצדדים 8. התובעת טוענת כי על פי הדין, ביצוע פומבי של יצירות, אשר זכויות היוצרים שלהן שייכות לתובעת, טעון קבלת רשיון ממנה בתמורה לתשלום. לפיכך, טוענת התובעת, היה על הנתבעים להתקשר עם התובעת ולמלא אחר החובה האמורה לפי הדין, זאת על מנת לבצע בפומבי יצירות אשר זכויות היוצרים שלהן שייכות לתובעת. 9. לטענת התובעת, הנתבעים לא קיימו חובתם זו על פי הדין, וכי כתוצאה מהפרה זו על הנתבעים לשלם לתובעת סכום של 10,000.- ש"ח, המהווה סכום פיצוי מינימלי עפ"י דין. 10. לעומתה, טוענים הנתבעים, כי הם אינם מבצעים מוסיקה, וכי אין קשר בינם לבין ביצועה. לטענת הנתבעים, דיני זכויות היוצרים יוצרים סיטואציה אבסודרדית, לפיה בגין השמעת שיר אחד - יכולים גורמים שונים הטוענים לזכויות יוצרים, להגיש תביעה בגין הפרת זכויות אלו. 11. עוד טוענים הנתבעים, כי הם אינם אחראים לתוכנית האומנותית בארועים, ולפיכך אין הם משמיעים יצירות מוזיקליות. לטענת הנתבעים, לקומותיהם הם אשר שוכרים שרותי הגשת מוסיקה - כאשר נותני שרותים אלו הם אשר משמיעים יצירות אלו. 12. כן טוענים הם, כי הצד השלישי, אשר השמיע מוסיקה בארוע, הוא אשר השמיע את היצירות אשר זכויות היוצרים שלהן שייכות לתובעת, הוא אשר ביצע השמעתן - והוא האחראי להפרה של זכויות היוצרים של התובעת ביצירות המוגנות. 13. בכתב ההגנה שהגיש הצד השלישי, טען הוא להעדר יריבות בינו לבין הנתבעים או התובעת, שכן הוא הוזמן לארוע על ידי בני הזוג אטיה, ולכן אין לנתבעים כל עילה משפטית כנגדו. עוד טוען הצד השלישי, כי הנתבעים ידעו שבעלי השמחה, הם בני הזוג אטיה, יזמינו תקליטן, וכן ידעו הם כי התובעת דורשת כי ישולמו לה תמלוגים מאולמות ארועים מסוגם של האולמות אשר בבעלות הנתבעת מס' 1. למרות ידיעתם זו, לא התריעו הנתבעים על כך ולא מילאו חבותם בפני הצד השלישי, וכן לא יידעו אותו לענין דרישה זו מצד התובעת. כנגד התובעת, טען הצד השלישי כי התובעת הינה בעלת מונופולין וכי במערכת ההסכמים בינה לבין בעלי זכויות היוצרים יש משום הסדר כובל כמשמעו בחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח - 1988, על התובעת להוכיח את זכותה המוגנת בכל אחת מהזכויות ביצירות להן היא טוענת. דיון משפטי 14. השאלה המשפטית שבפנינו הינה: על מי מוטלת החובה לשלם את התמלוגים בגין השימוש ביצירה, אשר זכויות היוצרים בה שייכות לתובעת - האם בעל אולם הארועים, התקליטן או בעלי הארוע? זכות יוצרים 15. הדין הרלבנטי לענייננו הוא חוק זכויות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק"). סעיף 1 (2) מגדיר מהי "זכות יוצרים", כדלקמן: ( 1) "זכות יוצרים (2) לצרכי חוק זה "זכות-יוצרים" פירושו זכות-יחיד להעלות על הבמה את היצירה או חלק ניכר הימנה בצורה של ממש או להעתיקה ואם היצירה היא הרצאה - לקרוא את היצירה או כל חלק ניכר הימנה; אם זו יצירה שלא נתפרסמה - לפרסם את היצירה או כל חלק ניכר הימנה; וכולל המונח את זכות היחיד - (ד) אם זו יצירה ספרותית, דרמטית או מוזיקלית - לעשות כל תקליט, לוח מנוקב, סרט ראינועי, או כל מכשיר אחר שבאמצעותם אפשר להציג או למסור את היצירה בדרך מיכנית, ולהרשות את עשייתם של המעשים דלעיל." לענין הוראות חוק זו ציין ד"ר א.א. בלום בספרו, זכות יוצרים, בעמוד 156, כדלקמן: "זכויות שונות הזכויות המסורות לבעל זכות היוצרים בתורת זכויות יחודיות מפורטות בסעיף 1 (2), ועיקרן ארבע: (א) ליצור או להעתיק יצירה או תלק ניכר ממנה בכל צורה מעשית שהיא; (ב) לבצע בפומבי יצירה או חלק ניכר ממנה; (ג) לפרסם יצירה שטרם פורסמה או חלק ניכר ממנה; (ד) לעבד את היצירה עיבוד כלשהו, כגון תרגום, הפיכת סיפור למחזה או מחזה לסיפור, הקלטה והסרטה. מובן מאליו זכויות אלו שמורות לבעל זכות היוצרים כך שהוא, ורק הוא, רשאי להרשות לזולת את עשייתם של כל אחד מן המעשים האלה." (ההדגשה אינה במקור - ח.י.). כלומר, ביצוע פומבי של יצירה הינו זכות המסורה לבעל זכות היוצרים בה. הפרת זכות יוצרים 16. הפרת זכות היוצרים מוגדרת בסעיף 2 (1) לחוק, שזהו לשונו: (2) "הפרת זכות יוצרים (1) רואים זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה ע"י אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות-היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידת לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות-היוצרים. בתנאי שהמעשים דלקמן לא יהא בהם משום הפרת זכות יוצרים..." וכן, סעיף 2 (3) קובע לאמור: "2. (3) כמו כן רואים זכות-יוצרים ביצירה כאילו הופרה אם הרשה אדם לתועלתו הפרטית לתיאטרון או למקום-שעשוע אחר להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות-היוצרים, חוץ אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שיהא בהצגה משום הפרת זכות-היוצרים." כלומר, הפרתה של זכות-יוצרים אינה אך השמעתה של יצירה, שזכות היוצרים שלה שייכת לפלוני, אלא הפרה מתבצעת גם כאשר אדם מרשה ומאפשר השמעה של יצירה כאמור. 17. לענין זה, הנני מפנה לספרו דלעיל של ד"ר א.א. בלום, שם, שם נאמר בעמוד 156:"סעיף2 (1)לחוק מגדיר כהפרה כל מעשה שנעשה ללא הסכמת בעל זכות היוצרים ושהזכות היחידה לעשייתו מסורה בחוק לבעל זכות היוצרים, אלא אם כן אותו מעשה אינו אלא אחת הפעולות המותרות במפורש והמפורטות בסעיפי משנה (I) עד (VI) של אותו סעיף 2 (1) או בסעיף 20 ובהמשך, בעמוד 159, נאמר: "את זכות הביצוע מפיר לא רק המבצע עצמו, אלא גם מי שמרשה את הביצוע - סעיף 2 (1) יתר על כן: סעיף 2 (3)מטיל אחריות גם על כל אדם אשר אמנם אינו מרשה את עצם הביצוע המפיר, אך לשם עשיית רווחים מרשה הוא להשתמש בתיאטרון או במקום שעשועים אתר לביצוע פומבי של יצירה מוגנת, אלא אם כן לא ידע ולא היה לו יסוד נאמן לחשוב שהביצוע יפר זכות יוצרים." (ההדגשות אינן במקור - ח.י.). 18. כלומר, ההפרה אינה רק בידי המבצע אלא יכול שתהא הפרה גם על ידי מי שמרשה את הביצוע או מי שמתיר להשתמש במקום שעשועים לשם ביצוע פומבי של יצירה. 19. לענין זה הפנו הצדדים לפסקי דין שונים. ב"כ התובעת הפנה לפסק דינו של כבוד השופט ד. פרנקל, אשר ניתן בבית משפט השלום בירושלים ב ת"א 18499/91, אקו"ם נ' י.ט. גזית ירושלים בע"מ (לא פורסם), אשר הוגש לבית המשפט וסומן ת/2. כן הפנה ב"כ התובעת לפסק דינה של כבוד השופטת מ. ארד בת.א. (י-ם) 1496/85, אקו"ם בע"מ נ' משה עזיז, (לא פורסם), שם נקבע, בעמוד 2, כדלקמן: "יש להדגיש כי במקרה הנדון לפנינו מדובר במנהל אולם שמחות. אולם שמחות, להבדיל אולי מאולם לקיום הרצאות ודברים דומים אחרים, קשור במוסיקה בקשר ישיר וטבעי. ברוב השמחות - אמנם לא בכולן - המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהשמחה. ברור כי אולם שמחות שלא ניתן להשמיע בו מוסיקה, או שמוגבלים בהשמעתה של זו, הכנסותיו תיקטנה באופן משמעותי ביותר. לכן גם ברור שלמנהל האולם יש אינטרס ישיר בהשמעתה החופשית של המוסיקה. לפיכך אי אפשר לדעתי לומר, כי אין זה בידיעתו של מנהל האולם כי במקום בדרך כלל מושמעת גם מוזיקה שהיא מוגנת. לכן מוטלת עליו חובה לדאוג לכך שלא יופרו באולם השמחות שלו זכויות יוצרים, ואין הוא יכול לפטור עצמו מחובתו זו על ידי שיאמר כי הוא איננו מזמין את המוסיקה ואיננו יודע איזו מוסיקה מושמעת שם." דברים אלו אומצו ע"י כבוד השופט ד. פרנקל בת"א 18499/91 דלעיל. כלומר, פסקי הדין הללו הצביעו על החובה של מנהל אולם השמחות לדאוג כי בחצריו לא תופרנה זכויות יוצרים, ועל אי יכולתו של זה לטעון כי הוא אינו יודע איזו מוסיקה הושמעה. 20. לעומת זאת, ב"כ הנתבעים הפנה לפסק דינו של כבוד השופט ד. גבאי בת.א. (ת"א) 52085/93, "הפיל" נ' אולמי נפטון בת ים בע"מ" (לא פורסם), שם נקבע, בעמוד 3, כדלקמןן "לדעתי אין זה מספיק להוכיח כי השמעת היצירות באולם השייך לנתבעת כדי לחייבה בהפרת היצירות הגם שיש אינטרס ישיר לנתבעת בעריכת חתונות באולם שבבעלותה. בעת השמעת מוסיקה במקום יש להוכיח הרשאה, או ידיעה." בפסק דינו זה, התבסס כבוד השופט גבאי על דעת המיעוט של כבוד השופט בן דרור בע"א 778/77, אקו"ם נ' בירמן, פס"מ תש"מ א', עמוד 441, שם קבע הוא כי "ההרשאה" - אין להסיקה מרשות או הסכמה כללית שנותן אדם להשתמש באולם השייך לו לצורך ביצוע יצירות מוסיקליות, שכן אין אדם יכול "להרשות" ביצוע יצירה שלגביה אין לו כל ידיעה כי תבוצע. כלומר, הגישה אשר באה לידי ביטוי בפסיקה זו הינה כי אין לגזור מידיעתו או הרשאתו הכללית של אדם להשתמש בתצריו - על הרשאה או ידיעה לעבין ביצוע יצירה ספציפית. לדעתי, מאחר שאולמי שמחות וכן התקליטנים עיסוקם הישיר והעקיף הינו בהשמעת מוסיקה לרבים, תמורת שכר, הרי שלא רק שיש לייחס להם ידיעה ממשית על ההפרה, אלא שיש אף לייחס להם ידיעה על הצפיות להידרש ולשלם תמלוגים חוק עבור השמעת יצירות מוגנות. 21. שלושה הם סוגי המפרים המצויינים בהוראות סעיף 2 (1) וסעיף 2 (3) לחוק: א. המבצע. ב. מי שמרשה את הביצוע, ג.מי שלשם עשיית רווחים מרשה הוא את השימוש במקום לביצוע פומבי של יצירה מוגנת. 22. שני תנאים מסייגים את החבות של המפר מן הסוג השלישי: (1) לא ידע שהביצוע יפר זכות יוצרים. (2) לא היה לו יסוד סביר לחשוב שהביצוע יפר זכות יוצרים. 23. סבורני, כי בענייננו הנתבעים וצד ג' הפרו יחדיו את הוראות החוק. הצד השלישי הפך את הוראת סעיף 2 (1) לחוק, בהיותו המבצע של היצירה נשוא התביעה. ואילו הנתבעים הם מי שהפרו את הוראת סעיף 2 (3) לחוק, שכן לשם עשיית רווחים הרשו הם את השימוש באולמי יסמין לביצוע פומבי של היצירה המוגנת נשוא התביעה. כמו כן, לא עומדת לנתבעים כל הגנה, שכן לא הוכח בפני כי לא ידעו הם שהביצוע יפר זכות יוצרים וכן לא הוכח בפני כי לא היה בידם כל יסוד נאמן לחשוב שהביצוע יפר זכות זו. לסיכום, הנני מייחסת לנתבעים וכן לצד השלישי ידיעה גם לגבי ההפרה הנטענת וגם לגבי היותה של יצירה מוגנת מחייבת בתשלום תמלוגים לתובעת כחוק, ועל כן דינה של התביעה להתקבל. גובה הנזק כאמור, התובעת דרשה 10,000 ש"מ, פיצוי בגין הפרת זכויות היוצרים. שיעור הפיצוי המדוייק לא הוכח בפני. לענין זה, הנני מפנה לסעיף 3 א' לפקודת זכות יוצרים - 1924, הקובע לאמור: 3. "פיצויים ללא הוכחת נזק א. לא הוכח נזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ10,000- שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים..." מאחר וההפרה הוכחה, יש לחייב את הנתבעים לפצות את התובעת, ולו בסכום המינימלי הקבוע בפקודה. 24. לפיכך, הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת, הסך של 10,000.- ש"ח. 25. בנוסף, הנני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ת, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. 26. כן, הנני מחייבת את צד ג' לשפות את הנתבעים ולשלם להם הסך של 10,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 8/2/94, ועד ליום תשלום המלא בפועל. כמו כן, ישלם צד ג' לנתבעים, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 1,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. נישואין / חתונהתמלוגיםזכויות יוצרים (הפרת)