זכויות יוצרים - איורים

להלן החלטה בנושא זכויות יוצרים - איורים: החלטה 1. החלטה זו עניינה בבקשת המבקשות 3-1 לסעדים זמניים כנגד המשיבים, כלהלן: א. לצוות על המשיבים לחדול לאלתר ולהימנע בעתיד מכל שימוש באיור כלשהו מבין האיורים הנכללים בספר התהילים המאוייר (המוזהב) שיצא לאור בשנת 1999 בהוצאת המבקשת 1 ואשר עותק שלו צורף כנספח א' לבקשה (להלן - הספר המקורי). ב. לצוות על המשיבים לחדול לאלתר ולהימנע בעתיד מכל שימוש בגלופה, טיוטה, סקיצה, לוח או כל דבר אחר אשר שימש במהלך יצירתו של הספר המקורי. ג. למנות את ב"כ המבקשות ככונסי נכסים זמניים על "הספרים המפרים", כהגדרתם בבקשה, ולהסמיכם לנקוט פעולות שונות כמפורט בסעיף ג' לסעדים המבוקשים במבוא לבקשה. ד. ליתן צו "אנטון פילר" כמפורט בסעיף ד' לסעדים המבוקשים. ה. לצוות על המשיבים לאסוף את כל "הספרים המפרים" כמפורט בסעיף ה לסעדים המבוקשים. 2. עיקרי תמצית נימוקי הבקשה, כפי שנטענו בסעיפים 8-1 לבקשה, שנתמכה בתצהירה של המבקשת 3, גב' סוזן רוט (S.J.R.), המכהנת כמנהלת של המבקשות 1 ו2-, הינה כלהלן: 1) המבקשת 1 היא המוציאה לאור והבעלים של זכויות היוצרים ביצירה הידועה THE" "GOLDEN BOOK OF PSALMS (הספר המקורי). יצירה זו, שהוקדשה לדוד המלך, הינה ספר תהילים מהודר הכולל עמודים מאוירים. ספר התהילים המאויר הוא פרי יזמתה, הגותה ותוצר מאמציה , חריצותה ועקשנותה של המבקשת 3. 2) האיורים הרבים הנכללים בספר המקורי, הדפסתו של הספר המקורי (אצל המשיבה 2) והפקתו נעשו על ידי המשיב 1, יהושע (שוקי) פריימן, אשר שירותיו נשכרו לשם מטרה זו על ידי המבקשות. עם סיום הקשר החוזי (ההתחשבנות) בין המשיב 1 לבין המבקשות (עו"ד י' פונד), אישר המשיב 1 בכתב כי אין לו כל טענות ותביעות בקשר לספר המקורי וכי המבקשת 1 היא בעלת הזכויות בספר המקורי (העתק האישור מיום 30.8.2000 צורף כנספח ב'). באישור אף נאמר כי המשיב 1 החזיר לב"כ המבקשות את הפלטות המיועדות להדפסת הספרים שהוחזרו על ידי המשיבה 2 (דפוס העיר העתיקה בע"מ). 3) הספר המקורי כולל בתוכו את הכיתוב: "COPYRIGHT ׃ BY S.J.R. ASSOCIATES". מתחת לכיתוב זה המופיע בתחילת הספר המקורי, מופיעה הבהרה לפיה אין לעשות שימוש בחלק כלשהו מהספר ללא קבלת הרשאה בכתב מהמבקשת 1. 4) ביום 24.10.2000 נדהמה המבקשת 3 לגלות כי המשיבה 2 עוסקת בהדפסה של ספרי תהילים מאוירים הכוללים איורים שרבים ועיקריים מהם זהים לחלוטין לאיורים שבספר המקורי (להלן - "הספרים המפרים"). ברשות המבקשות עותק [בלתי כרוך - ד' ח'] של אחת הגרסאות של "הספרים המפרים", טרם הכנסת הטקסט לתוכם. העתק הגרסה של "הספרים המפרים" שבידי המבקשות - קרי: ללא הטקסט וללא הצבע - צורף כנספח ג'. 5) בתחילתו של "הספר המפר" מודבק דף המתואר בכתב יד כ"עמוד זכויות". לפי הכתוב בעמוד זה, הרי שהמשיבה 3 מתיימרת להיות בעלת זכויות היוצרים ב"ספרים המפרים". "הספרים המפרים" הודפסו על ידי המשיבה 2, אך מעל לכל - המשיב 1, אשר שירותיו נשכרו על ידי המבקשות, ואשר עבד עבור המבקשות, מתואר ב"עמוד הזכויות" כמאייר והמעצב של "הספרים המפרים". 6) השוואה בין האיורים שב"ספר המפר" לבין האיורים שבספר המקורי מצביעה על כך שרבים ומהותיים מהאיורים הנכללים ב"ספר המפר" הועתקו באופן בוטה מהאיורים שבספר המקורי. איורים אחרים הועתקו תוך כדי שינוי קל של השמטת או הוספת פריט כלשהו ואיורים אחרים הועתקו ב"העתקת מראה", באופן שהאיור בספר המקורי נראה "הפוך" ב"ספרים המפרים". טבלה המרכזת את ההשוואה החלקית שנערכה צורפה כ"נספח ד'". הצגה השוואתית של איורים מקוריים ו"מפרים" זה לצד זה מצויה בנספחים ד1- עד ד35-. 7) במעשיהם מפרים המשיבים את זכויות היוצרים של המבקשת 1 ועושים עושר שלא במשפט על חשבונן של המבקשות. ראוי, צודק ונכון למנוע את המשך הפרת זכויותיה הקנייניות של המבקשת 1 ולמנוע את המשך ההתעשרות על חשבונן של המבקשות. ביום 30.10.2000 ביקר נציג מטעמה של המבקשת 3 בבית הדפוס של המשיבה 2 וראה כי הספרים כבר הודפסו. לאור העובדה שהמשיבה 3 נמצאת בחו"ל, ולאור העובדה כי בעמוד השישי של ה"ספר המפר" (נספח ג' לבקשה) מופיעה הקדשה בשפה האנגלית, מתבסס ומתעצם החשש כי ה"ספרים המפרים" או לפחות חלק מהם מיועדים להישלח אל מחוץ לגבולות המדינה. 8) בנסיבות אלה נכון וראוי ליתן צו במעמד צד אחד אשר יסכל וימנע את המשך ההפרה ויאפשר את תפיסתם של ה"ספרים המפרים", הגלופות והאמצעים ששימשו בייצורם והמסמכים הקשורים בהם והמעידים על הפרת הזכויות. עד כאן תמצית נימוקי הבקשה. בסעיף 15 לתצהירה מציינת המבקשת 3 כי בתמורה לעותק המקורי של הספר המקורי, אשר נעשה בעבודת יד על ידי קלף, קיבל המשיב 1 סך של 79,000$ (כ325,000- ש"ח), ובנוסף לכך קיבל מהמבקשות סכומים רבים נוספים עבור עבודתו ועבור שכירת שירותיהם של אחרים, כך שסך כל הכספים שהעבירו המבקשות למשיב 1 מסתכם ב357,150-$, שהם כ1,500,000- ש"ח (וראו נספחים ה', ו' שצורפו לתצהירה). בהקשר זה יש להביא כאן גם את האמור בסעיף 18 לתצהירה של המבקשת 3, לאמור: "בבסיסו של הקשר בינינו לבין המשיב עמדה ההכרה ההדדית בכך שלפני הוצאתו לאור של הספר המקורי לא נמכר ספר תהילים מאוייר. ההצלחה המסחרית הגדולה שהצדדים חזו לספר התבססה בין היתר על הכרה זו. על בסיס ההצלחה המסחרית החזויה אף הוצאנו אותו לאור ב3- מהדורות: מהדורה מהודרת שמחירה לצרכן הוא 3,600$ [וכיום 4,600$ - ד' ח'], מהדורה בינונית שמחירה לצרכן 262$ ומהדורה עממית שמחירה 45$". לפי דברי ב"כ המבקשות, מידתו של "הספר המפר" מצויה "איפה שהוא" בין הספר הגדול לבינוני (כאשר הספר הקטן לא רלוונטי לענייננו). 3. תמצית עיקרי תשובתו של המשיב 1 לבקשה, כפי שהועלתה בתצהירו, הינה כלהלן: המשיב 1 (להלן - המשיב) הינו אמן העוסק ביודאיקה. במהלך השנים גם התגבש סגנון עבודתו האמנותיות באיור של כתבי יודאיקה, וסגנונו מוכר לאספנים ברחבי העולם. האיורים שלו נעשים תוך שימוש בציורי ציפורים, שערי ירושלים, בית המקדש, מקומות קדושים, כלי נגינה, פרחים, צמחים וכיו"ב. המוטיבים האמורים, כמו גם כל אלה שאויירו באיורים של הספר המקורי, הם מוטיבים שהוא עושה בהם שימוש חוזר בכל עבודותיו, לפי הצורך, לפי ההרגשה ולפי ההחלטה שלו. בסוף שנת 98', לאחר שמכר שלו בשם חיים סילברשטיין יצר קשר ביניהם, בא המשיב למשרדה של המבקשת 3, בנין ג'רסי שבארה"ב, והביא עימו דוגמאות של עבודותיו, כולל אלבום תמונות ובו צילומים של עבודות שונות, ביניהן גם עבודות קלף שונות - צילומים של מגילות שונות, הגדה של פסח, פרקי אבות, תהילים ועוד. בנוסף הביא עימו שני ספרים: הגדה של פסח "הגדת שערי ירושלים" ופרקי אבות. בכל העבודות (למעט כלי הכסף) היו איורים בסגנון העבודות שלו, הכולל את כל המוטיבים המופיעים בספר המקורי. במהלך ביצוע העבודה (של הספר המקורי) ביקרה המבקשת 3 בסטודיו בו עובד המשיב ובגלריה שלו שליד מלון המלך דוד. בביקוריה (המבקשת 3 מאשרת קיומו של ביקור אחד בלבד), עיינה בעבודות שלו, שחלקן תלויות על קירות הסטודיו, וראתה את העבודות שלו ובהן המוטיבים המופיעים בספר המקורי. בהתייחסו לאמור בסעיף 18 רישא לתצהירה של המבקשת 3 (שצוטט לעיל) אמר המשיב כי מעולם לא התחייב כלפי המבקשת 3 "כאילו לא אעשה עוד ספר תהילים"; נהפוך הוא - "בשיחות שהיו לנו במהלך הקשרים בינינו (עוד קודם סיום החשבונות בינינו כאמור לעיל), אמרתי למבקשת במפורש שעוד אעשה גם ספרי תהילים כמו גם יצירות אחרות" (סעיף 11 לתצהירו). "ספר התהילים החדש" שעליו עובד המשיב, קרי: "הספר המפר" בלשון המבקשות (שיכונה על ידי להלן - הספר שבמחלוקת), הוכן על ידו לפי התחייבות שקיבל על עצמו כלפי משפחה מארה"ב [משפחת ספיר] שהזמינה כמות מסויימת [250 עותקים] לחלק כמתנות למוזמנים לחגיגת בר מצוה, שתיערך "בחודש דצמבר" שנה זו, ואשר אותם התחייב לספק בסוף חודש נובמבר בחו"ל. המזמינה (משפחת ספיר) הסכימה כי עודף הספרים מעל הכמות האמורה [750 עותקים] ימכור כרצונו, ובהתאם לכך הוא מנהל מו"מ עם משיבה 3 למכור לה ספרים כאלה, אך אין לו עדיין שום הסכם איתה. "דף הזכויות" שהמבקשת 3 צירפה לתצהירה, ממנו כאילו עולה שהזכויות הועברו למשיבה 3, אינו אלא טיוטה שהועתקה מיצירה אחרת שביצע עבורה בעבר (ספר זמירות וברכת המזון) ואשר נמכרו למשיבה 3. פלטות ההדפסה, אשר מהן הודפסו הספר המקורי ועותקיו, נמסרו למבקשת 3 (באמצעות משרדו של ב"כ עו"ד פונד), כמצויין באישור שצורף כנספח ב' לבקשה. האיורים בספר החדש (הספר שבמחלוקת) הם כולם איורים חדשים לחלוטין, שאותם עשה באופן ידני, ולא בהעתקה, אם כי - כמובן מאליו - בסגנון האמנותי שלו, הוא הסגנון שבזכותו פנתה אליו המבקשת 3 וביקשה ממנו לאייר את האיורים שבספר המקורי. המשיב לא העתיק מאומה מהספר המקורי - לא באיורים וגם לא בטקסט. הטקסט האנגלי שונה לחלוטין מן הטקסט שבספר המקורי, וגם הטקסט העברי (הזהה כמובן לחלוטין, בהיותו ספר מכתבי הקודש) הוא בעימוד שונה לחלוטין, פונט שונה וגודל האות גם הוא אינו זהה. האיורים הם שונים, ולהדגמה - בספר המקורי ישנו בכל דף איור שונה, ואילו בספר שבמחלוקת ישנן 8 מסגרות של איורים, החוזרות על עצמן כמה פעמים, ובתוכן מושתל הטקסט המילולי. בנוסף לכך, בספר שבמחלוקת ישנו עמוד פתיחה ועוד 16 ציורים של דפים שלמים, שבכלל אינם קיימים בספר המקורי. אציין כבר כאן, כי אין מחלוקת בין הצדדים בדבר נכונותם של הפרטים המבדילים שהובאו בסעיף זה. ההשוואה שהמבקשת 3 עושה בנספחים שצורפו לתצהירה (נספחים ד - 1 עד ד35-) גובלת בהטעיה, משום שהמבקשת 3 "גוזרת" אלמנטים חלקיים ביותר מתוך איורים בספרה, בשעה שהאיור הוא ציור מורכב וכולל הרבה יותר אלמנטים וחלקים, "והתמונה הכוללת שונה לחלוטין" (סעיף 15 לתצהירו של המשיב). קוצר הזמן לא איפשר למשיב לבדוק את טענותיה של המבקשת. עם זאת, בסעיפים 15א' עד 15כ"ד לתצהירו עורך המשיב השוואה בין אותם אלמנטים חלקיים מהספר המקורי שהובאו בנספחים ד1- עד ד35- לתצהירה של המבקשת 3, לבין האיורים או חלקי האיורים שצורפו כנספחים פ3 לתצהירו (להלן - האיורים שבמחלוקת), כדי להראות כי רוב רובם של אותם 35 אלמנטים חלקיים כבר הופיעו בעבודות קודמות שלו, שנעשו עוד בטרם הוצאתו של הספר המקורי. לעניין זה גם הגיש המשיב את המוצג מש1/, בהתאמה לנספחים ד1- ד35- שצורפו לתצהירה של המבקשת 3, כדי להצביע הן על ההבדלים שבין אותם איורים (האיורים שבמחלוקת), כפי שהם מופיעים בספר המקורי לעומת הספר שבמחלוקת , והן על כך שהמדובר בעיקרו של דבר באלמנטים חלקיים של איור מתוך ציור שלם. על בסיס כל אלה טען המשיב כי רוב האיורים שהמבקשת 3 מתייחסת אליהם הינם קטעים מתוך תמונה שלמה, וכי הסתכלות על הדף במלואו מראה שאין דמיון, במקום בו טוענת היא כאילו יש דמיון, וכי אין הטעיה או אפשרות של טעות והחלפה בין איורי שני הספרים. 10) המשיב הוסיף כי השוואת הספר המקורי עם הספר שבמחלוקת מראה כי ישנם גם הבדלים בולטים בין הכותרות של שבעת הימים לפיהם מחולקים פרקי התהילים, בנוסף להבדלים בגודל האותיות, בסוג הפונט, בהעדר ניקוד או בהימצאו, ובקישוטיו. בסעיף 18 לתצהירו אומר המשיב: "אשוב ואדגיש, האמנות שלי, בטבעה, בנויה מיצירת 'קולאז'ים' לעיתים עם ולעיתים ללא טקסט, כאשר הם מורכבים מאוסף של ציורים קטנים, שהם ציורי צורות ודמויות הסובבים סביב נושאי יודאיקה; הגם שאני מצייר את הציורים הקטנים עבור כל יצירה מחדש, מטבע הדברים, בהיות הטקסטים באותו ענף, ובנושאים דומים, חוזרים על עצמם גם הציורים הקטנים המשתבצים בתמונות גדולות יותר ובהרכבים שונים, והיחוד שבכל יצירה הוא ההרכב המלא של מרכיביה. הציורים הקטנים הם 'אבני הבנין' של עבודתי, בהעדר אבני הבנין האמורות - אין לי סגנון אמנותי ליצור בו" (ההדגשה שלי - ד' ח'). בסעיף 20 לתצהירו הוא מוסיף ואומר: "אשוב ואדגיש - בשני הספרים, כמו גם בהרבה יצירות נוספות שלי, ולא רק שלי, מופיעים ציורים של פריטים שהם בבחינת קלסיקה ביודאיקה, ואין לגביהם כשלעצמם שום זכות יוצרים, כמו למשל: הכותל המערבי, קבר רחל, מגדל דוד, יד אבשלום, שערי ירושלים וכיו"ב. פריטים אחרים, שגם לגביהם כשלעצמם אין זכויות יוצרים, הם הציפורים למיניהם, כלי הנגינה למיניהם, בעלי החיים השונים, קיבוצי מבנים ותמונות טבע שונות; המבקשת ידעה כי שימוש בכל אלה הינו מאשיות סגנוני, ודוקא על שום כך בחרה להתקשר עמי, ולא יעלה על הדעת כי היא רכשה את כל הזכויות לסגנוני על ידי רכישת איורים לספר אחד" (ההדגשה שלי - ד' ח'). 11) בסעיף 21 לתצהירו פירט המשיב את הנזקים שעלולים להיגרם לו כתוצאה מהשארתו של צו המניעה על כנו, באומרו, בין היתר, כי הוא עלול גם להיתבע ע"י המשיבה 2, וכן עלול להיגרם נזק קשה לשמו ולמוניטין שיצאו לו בקרב חובבי אמנות היודאיקה. עד כאן תמצית עיקרי תשובתו של המשיב. 4. תשובתה הקצרה של המשיבה 2 (בית הדפוס), שנתמכה בתצהירו של מר י' גיטלמן, מנהל בבית הדפוס, היא כי המשיבה 2 אינה צד לסכסוך בין המבקשות לבין המשיב בכל הנוגע לשאלת הפרת זכות היוצרים ("אם קיימת זכות שכזו"). עם זאת, המשיבה 2 ביקשה להדגיש כי אם יוקפאו העבודות של הדפסת הספר שבמחלוקת - שהליך הכנתו והדפסתו טרם הושלם (נכון ליום תצהירו) יגרמו לה נזקים. זאת, משום שהדפסתו של הספר שבמחלוקת הינה עבודה גדולה יחסית, הדורשת כתריסר עובדים, והפסקת העבודות תקשה על המשך העסקתם של עובדים אלה, ביחוד שעה שהמשיבה 2, כמו המשק כולו, נמצאת בתקופת מיתון ומיעוט בהזמנת עבודות דפוס, וכל אלה בנוסף לנזק כספי והפסד רווח שעלול להיגרם לה כתוצאה מהפסקת העבודות ואי השלמתן. 5. בטרם אעבור לדון בבקשה, על בסיס כל החומר שבפני, לרבות עותק מודפס - כולל טקסט וצבע - אתעכב כאן בקצרה על עיקרי ההחלטות שניתנו בבקשה עד היום. 6. ביום הגשת הבקשה, 1.11.2000, הוצאתי מלפני, במעמד המבקשות בלבד, צו מניעה ארעי כפי שנתבקש בסעיפים א ו-ב לסעדים שפורטו במבוא לבקשה ונמנעתי מלהוציא את הצווים שנתבקשו בסעיפים ג, ד' ו-ה' במבוא לבקשה. באותו יום קבעתי את הדיון בבקשה ליום 23.11.2000 מעמד כל הצדדים. בדיון שהתקיים ביום 3.11.2000, לאחר שהמשיבים הגישו את תגובותיהם ותצהירי תשובותיהם, ולאחר ששמעתי את דברי ב"כ הצדדים, מחקתי את המשיבה 3 כמשיבה בבקשה. בתום הדיון שהתקיים ביום 9.11.2000, ולאחר שהצדדים נחקרו על תצהיריהם, צמצמתי את היקפו של צו המניעה הארעי, כדי לאפשר הדפסתו של הספר שבמחלוקת (תוך שאני אוסר על הוצאתו מבית הדפוס), וביקשתי לקבל את עמדתה של משפחת ספיר מארה"ב, שהזמינה 250 עותקים של "הספרים המופרים" עבור חגיגת הבר מצוה של בנה, שאמורה להתקיים ביום 6.12.2001 (ולא בסוף חודש דצמבר שנה זו, כפי שצויין בתצהירו של המשיב). עמדתה של משפחת ספיר, המתנגדת להשארתו של צו המניעה על כנו, ככל שמדובר בכמות של 250 העותקים שהוזמנו על ידה, הומצאה לבית המשפט ביום 19.11.2000. לאחר שהצדים סיכמו טענותיהם, הוריתי למשיבים להמציא לבית המשפט עותק מודפס של הספר שבמחלוקת, לצורך השוואתו לספר המקורי - וכך נעשה: הומצא לי עותק מודפס, כולל טקטס וצבע, אך ללא הכריכה (כריכת הספר אמורה להתבצע בארה"ב). עותק זה סומן על ידי מש2/. 7. במסגרת החלטה זו, שהינה החלטת ביניים בגדר בקשה לסעדים זמניים, אין בכוונתי לדון בכל פירטי העילות והטענות שהועלו על ידי הצדדים. כלומר, שבשלב זה - בו התמונה הראייתית היא בהכרח מצומצמת בשים לב למהות ההליך ולמגבלת הזמן שעמד לרשות הצדדים לשם הכנת ראיותיהם וטענותיהם - אתמקד בעיקר בשאלות דלהלן: א. האם המבקשת 1 הינה בעלת זכויות היוצרים בספר המקורי; ב. האם הפרו המשיבים את זכות היוצרים של המבקשת 1 בספר המקורי; ג. מאזן הנוחות בין הצדדים - לרבות ההתחייבות של המשיב כלפי משפחת ספיר שבארה"ב; ד. האם עשתה המבקשת 3 דין לעצמה, כאשר נטלה מבית הדפוס את דפי הספר שבמחלוקת, אותם צירפה כנספח ג' לבקשתה. לשון אחר, האם יש לראות את הבקשה כבקשה שהוגשה בחוסר ניקיון כפיים. אומר כבר כאן, כי מבחינתי השאלות הקשות יותר להכרעה בשלב זה הן השאלות ב' ו-ג' שהצגתי לעיל. האם המבקשת היא בעלת זכויות היוצרים בספר המקורי 8. רק בסיכומיו העלה לראשונה המשיב את הטענה כי המשיב לא מכר למבקשת 1 את זכויות היוצרים בספר המקורי. ככל שמדובר בהליך ביניים זה, דין טענה זו להידחות. זאת, לא רק בשל שינוי החזית שבעצם העלאת הטענה בשלב הסיכומים, אלא גם לאור הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, מהן ניתן להסיק כי המבקשת 1 קנתה לכאורה מהמשיב (מחבר היצירה) את זכות היוצרים בספר ובאיוריו. ראשית, בתגובתו של המשיב ובתצהירו לא נטען כי המבקשת 1 לא רכשה ממנו את זכויות היוצרים בספר המקורי ובאיוריו. נהפוך הוא: הוא טען כי אין זהות בין האיורים המעטרים את הספר המקורי לבין האיורים שהוכנו לצורך הספר שבמחלוקת. משמע, לכאורה, שהוא לא חולק על זכויות היוצרים של המבקשת 1 כאמור. יתר על כן, המשיב נשאל בחקירתו הנגדית, האם בעת שהביא לבית הדפוס את הציורים החדשים עבור הספר שבמחלוקת הוא אמר משהו בנושא הספר המקורי, והשיב: "אמרתי. מה שאני רוצה שזה לא יהיה אותו גודל ולא יהיה דומה ולכן עשיתי 8 ציורים חדשים 8 מסגרות" (עמ' 26). תשובה זו מעידה לכאורה על הכרה מצידו של המשיב כי זכויות היוצרים בספר המקורי ובאיוריו הועברו על ידו למבקשת 1. המשיב אמנם טען בתצהירו ש"לא יעלה על הדעת כי רכשה את כל הזכויות לסגנוני על ידי רכישת איורים לספר אחד". ברם, המבקשת 1 אינה חולקת על טענתו זו. שכן, היא לא טענה - ואינה טוענת - כי רכשה את הזכויות על סגנונו של המשיב כאמן יודאיקה, כי אם אך זאת, שרכשה את זכויות היוצרים בספר המקורי ואיוריו. שנית, סעיף 5(1) לחוק זכויות יוצרים, 1911 (להלן - החוק), מורה כי "בהתחשב עם הוראות חוק זה, יהא מחברה של יצירה הבעל הראשון של זכות היוצרים בה". סעיף 5(2) לאותו חוק מוסיף ומורה כי יכול בעליו של זכות יוצרים ביצירה להעביר את זכותו, כולה או מקצתה, "ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהא כוחן יפה אלא אם כן נעשו בכתב ונחתמו על ידי בעל הזכות שחלו בה ההעברה או הנתינה...". טוען ב"כ המשיב, על יסוד הוראות חוק אלו, כי אין ספק שהמשיב הוא מחברם של האיורים שבספר המקורי, ומכאן גם בעל זכויות היוצרים הראשון ביצירה. על כך אין מחלוקת. הוא מוסיף וטוען, כי לא נערך הסכם בכתב בין המשיב למבקשת 1 - בדבר העברת זכויות היוצרים ממנו אליה - ולכן, כך ב"כ המשיב, אין למבקשת זכות תביעה כלל וכלל. הוא אמנם ער למסמך שצורף כנספח ב' לבקשה, בו אישר המשיב, בחתימת ידו, את זכויותיה של המבקשת 1 בספר המקורי, בזו הלשון: "ג. כבעלת הזכויות בספר, זכותך להדפיס מחדש את הספר ולשווקו, הכל לפי שיקול דעתך, ולא תהא לי כל זכות כספית או אחרת בקשר לספר או להכנסות הנובעות ממנו" (ההדגשות שלי - ד' ח'). ואולם, לטענתו של ב"כ המשיב, המסמך האמור אינו מסמך המעביר זכויות יוצרים - "כך עולה מניסוחו הברור לחלוטין, ואין מקום לפירוש אחר של המסמך". לצורך ההחלטה בהליך ביניים זה, אין בידי לקבל את טענתו זו של ב"כ המשיב. דומה, כי מתוך המסמך האמור, ניתן להסיק, ולו רק לכאורה, כי המשיב מכר למבקשת את זכויות היוצרים כאמור. לעניין זה מפנה אני לספרו של עו"ד טוני גרינמן, זכויות יוצרים, אמנים ומפיקים (הוצאת סדן, מהדורה מעודכנת, 1998), בעמ' 118, בו אומר המחבר המלומד (להלן - גרינמן): "העברת זכות יוצרים חייבת להיעשות בכתב חתום בידי בעל הזכות או בא כוחו המורשה. הכתב אינו חייב להיות ארוך ומפורט. די שתשתקף ממנו הכוונה להעביר את הזכות" (ההדגשות שלי - ד' ח'). לאור ההשקעה הכספית הגדולה של המבקשת 1 בהוצאתו לאור של הספר המקורי כ1,500,000- ש"ח, כמו גם המאמצים והאמצעים הכספיים הנוספים שהשקיעה בפרסומו ושיווקו (כעולה מחומר הראיות בעניין זה), הדעת נותנת, לכאורה, כי כוונתם המשותפת של הצדדים היתה שזכויות היוצרים בספר המקומי ובאיוריו יוקנו למבקשת 1. זאת ועוד, מפסיקתו של בית המשפט העליון עולה כי דרישת הכתב שנקבעה בסעיף 5(2) לחוק זכויות יוצרים, הינה דרישה ראייתית ולא מהותית. בפסק דינו של כבוד הנשיא שמגר בע"א 635, 520/80 רוזנברג נ' רובינשטיין, פ"ד לח(1) 85, בעמ' 98, נאמר: "הפסיקה האנגלית ראתה בדרישת הכתב שבסעיף 5 דרישה ראייתית בלבד והסתפקה במסמך בכתב כלשהו, אשר יש בו כדי להעיד על העברת הזכות" (ההדגשה שלי - ד' ח'). הדברים אמנם נאמרו שם אגב דיון בסעיף 82 לחוק הפטנטים, תשכ"ז1967-, הקובע כי "זכויות באמצאה ובפטנט ניתנות להעברה בכתב ...", אך הם שימשו כנדבך במסקנתו הסופית של הנשיא שמגר לפיה דרישת הכתב היא ראייתית גרידא. ובחזרה לענייננו: הנוסח המופיע באישור בכתב שהמשיב חתם עליו, יש בו לכאורה כדי להעיד על כך כי זכויות היוצרים בספר המקורי ובאיוריו הועברו על ידו למבקשת 1. נוסף לכך, בספר עצמו מופיע כזכור הכיתוב “COPYRIGHT ׃ BY S.J.R. ASSOCIATES”, וגם סימן זה יש בו לכאורה כדי להעיד על כך שזכויות היוצרים בספר המקורי אכן הועברו למבקשת 1. גם בעניין זה מפנה אני לספרו הנ"ל של גרינמן, בו נאמר, בהתייחס לכיתוב דוגמת הכיתוב האמור, כי "שימוש בסימן יחד עם שם בעל זכות היוצרים גם עשוי להעמיד חזקה - הניתנת לסתירה - על הבעלות בזכות" (שם, בעמ' 96). דומה, כי דברים אלה, שנאמרו בהקשר לדין האמריקאי, יפים לכאורה גם לענייננו, לנוכח הקשר החוזי הקודם שבין הצדדים ומעורבותו של המשיב בהכנת הספר המקורי, הדפסתו והפקתו (סעיף 3 לתצהירה של המבקשת 3), לרבות - מסירת 27 עותקים של הספר המקורי, כשהם כרוכים, לידי ב"כ המבקשות (ראו סעיף 1 לאישור הנ"ל - נספח ב' לבקשה). עובדות אלו, בצירוף העובדה שהמשיב גם אייר בעבר ספרים שונים ורכש אגב כך ידע ונסיון בנושא של זכויות יוצרים ודרכי ההגנה עליהן, יש בהן כדי לבסס את המסקנה הלכאורית כי הוא היה מודע לכיתוב האמור - שנועד להגן על זכות היוצרים של המוציא לאור (המבקשת 1) בספר המקורי - ולמשמעותו. האם הפרו המשיבים את זכויות היוצרים של המבקשת 1 9. משבאתי כאמור למסקנה כי המבקשת 1 הוכיחה לכאורה כי היא בעלת זכויות היוצרים בספר המקורי ובאיוריו, השאלה הקשה יותר הצריכה עתה הכרעה היא, האם הפר המשיב את זכות היוצרים של המבקשת 1, בכך ששיבץ לספר שבמחלוקת אותם קטעי איורים (האיורים שבמחלוקת) המופיעים בספר המקורי, ולו גם תוך הכנסת שינויים בהם: בעיצובם, בהוספת אלמנט או גריעתו, בגודלם, בזוית העמדתם, במסגרות המעטרות אותם ובהקשרם לשאר קטעי האיורים המופיעים לצידם ומסביבתם בדף הציור השלם. לטענת ב"כ המשיב (טענה חלופית מבחינתו), עומדת לו למשיב ההגנה שנקבעה בסעיף 2(1)(II)לחוק, המורה בזו הלשון: "2. הפרת זכות יוצרים (1)... בתנאי שהמעשים דלקמן לא יהא בהם משום הפרת זכות יוצרים; - ... (II) כשמחברה של יצירה אמנותית איננו בעל זכות היוצרים, - השימוש על ידו בכל אימום, יציקה, שרטוט טיוטה, תרשים, מודל או סקיצה לנסיון שנעשו על ידו לצורך היצירה, בתנאי שלא יחזור, אגב השימוש, על התבנית העיקרית של היצירה ולא יחקה אותה". בהידרשו לסעיף זה אומר גרינמן, בספרו הנ"ל (בעמ' 85), כי סעיף זה מאפשר לאמן לחזור על הסגנון והנושאים של יצירותיו, תוך שימוש בעבודות הכנה ועבודות נסיוניות שישמשו לו בגיבוש יצירה קודמת, גם לאחר שזכות היוצרים ביצירה זו שוב אינה שלו. טוען ב"כ המשיב, כי המשיב לא מכר למבקשת 1 את סגנונו הקבוע והחוזר על עצמו, בו היה מורגל קודם שהכיר את המבקשת 3 ובו המשיך ליצור גם לאחר שעשה עימה את העיסקה שעשה ביחס לספר המקורי. הוא מזכיר בהקשר זה כי בעדותו אמר המשיב: "יש לי ערימות של סקיצות במשך 30 שנה שאני עובד והם מונחים על השולחן ואני מגלגל ומעבד מזה וריאציות". לאור דברים אלה, כך ב"כ המשיב, עומדת לו למשיב ההגנה שנקבעה בסעיף 2(1)(II) לחוק זכויות יוצרים. משיב לעומתו ב"כ המבקשות, כי המשיב לא עשה שימוש בסקיצות קודמות, ששימשו לו לניסיון לצורך האיורים שבספר המקורי, אלא "בציורים עצמם", בהפנותו לסעיף 14 לתצהירו של המשיב, בו ציין המשיב כי "האיורים החדשים בספר החדש הם כולם איורים חדשים לחלוטין, שאני עשיתי באופן ידני ולא בהעתקה...". דומה, כי אין לקבל טענתו זו של ב"כ המבקשות, משום שבהמשך אותו סעיף הוסיף המשיב ואמר: "אם כי - כמובן מאליו - בסגנון האמנותי שלי, הוא הסגנון שבזכותו פנתה המבקשת אלי...". תוספת זו משתלבת היטב בדבריו הנ"ל של המשיב, בהם ציין כי יש לו ערימות של סקיצות המונחות על שולחנו והוא "מגלגל ומעבד מזה וריאציות". לפיכך, דומה שניתן לכאורה לומר כי נתקיימו במשיב הדרישה "לניסיון", כמו גם הדרישה "שנעשו על ידו לצורך היצירה" לשם תחולת ההגנה שנקבעה בסעיף 2(1)(II) לחוק. מוסיף ב"כ המבקשות וטוען, כי לא נתקיימה במשיב הדרישה הנוספת שבאותו סעיף "ובתנאי שלא יחזור אגב השימוש על התבנית העיקרית של היצירה ולא יחקה אותה", בהוסיפו כי במקרה שבפנינו המשיב חזר על התבנית העיקרית של יצירתו וחיקה אותה בחיקוי בולט לעין כל - עד כדי זהות של ממש בין איורים המופיעים בספר המקורי לבין איורים המופיעים בספר שבמחלוקת. השאלה העולה בהקשר למחלוקת זו שבין הצדדים היא, מהי "היצירה" במקרה שבפנינו: היום הספר המקורי כולו, כך שהמשיב אינו רשאי עוד לאייר ספר תהילים נוסף לשם הוצאתו לאור; או שמא האיור המלא והשלם (הקולאז') המתקבל ממכלול קטעי האיורים שבכל דף מדפי הספר המקורי (כטענת המשיב); ואולי כל אחד מקטעי האיורים המרכיבים את הציור השלם שבכל דף מקורי (כטענת המבקשות). האפשרות הראשונה נשללת, משום שהמבקשות אינן חולקות על זכותו של המשיב להדפיס, להוציא לאור או לערוך ספר תהילים שאינו כולל "איורים מפרים" (סעיף 42 לסיכומי ב"כ המבקשות). נותרו אם כן שתי האפשרויות האחרות, והשאלה היא איזו מביניהן מתיישבת יותר עם אומד דעתם - האובייקטיבי והסובייקטיבי - של הצדדים. שאלה זו יש לה פנים לכאן ולכאן. מצד אחד, אף כי גישתן של המבקשות, לפיה כל אחד ואחד מקטעי האיורים שבמחלוקת מהווה "יצירה" כשלעצמו, אינה מקובלת עלי, הרי שעפ"י התרשמותי (בעיניים של שופט ולא של אמן) לפחות חלק מאותם קטעי איורים יכול להיחשב - מפאת גודלו ובולטותו - כתבנית העיקרית של היצירה, בהיותו החלק המהותי והמשמעותי בדף האיור השלם בו הוא מופיע (וראו והשוו לדוגמא נספח ד1-, ד18-, ד31-, ד32- ו-ד33-). מצד שני, לא ניתן גם להתעלם מהעובדה שהדמיון הרב והכמעט מוחלט, בין קטעי האיורים שבספר המקורי לבין קטעי האיורים שבמחלוקת, נובע מכך שהמשיב הוא זה שאייר את שניהם בסגנונו היחודי, תוך עשיית שימוש חוזר באותם מוטיבים קלאסיים של יודאיקה ששיבץ בעבודות קודמות שלו. אמנם, ב"כ המבקשות טען כי: "סגנון אינו העתקה ושיחזור של יצירות. סגנון הוא סגנון ותו לא" (עמ' 16 לסיכומיו). ואולם, חוששני שב"כ המבקשות לא נתן דעתו על ההבחנה הנדרשת בעניין זה בין אמנות הציור לאמנות האיור, כפי שהמשיב עמד עליה בחקירתו הנגדית: "יש הבדל בין ציורים לאיורים ולפחות את זה למדתי" (עמ' 24). ארחיב מעט בעניין זה. ב"כ המבקשות ציטט בסיכומיו הגדרות המובאות במילון אבן-שושן, לפיהן "סגנון" הוא "תכונה עיקרית של האמצעים האומנותיים האופייניים ליצירה אומנותית של אמן, של תקופה, של עם וכדומה", ואילו "מוטיב" הוא "רעיון, נושא אידיאה". לאור הגדרות אלה טען ב"כ המבקשות, כי ישנם אמנים רבים שלהם "סגנון מוכר", כמו למשל לצייר פאבלו פיקאסו, שיש לו סגנון מאוד מסויים ביצירותיו, ולמרות זאת, אין אף אחת מיצירותיו בסגנון זה מכילה פרטים זהים. להמחשת טענתו זו אף הגיש ב"כ המבקשות לבית המשפט אסופה של העתקי ציורים של אותו אמן דגול (מב3/). דא עקא, שההשוואה בין שני תחומי האמנות הללו - האיור לעומת הציור - מתעלמת מההבדלים הקיימים "בין אורנמנטיקה לאמנות", כלשון הכותרת של דבר העורכת, הגב' סמדר תירוש, ברבעון לאמנויות משקפיים, בהוצאת מוזיאון ישראל וידיעות אחרונות, בחוברת מס' 38, מספטמבר 99' שהוקדשה לנושאי "קישוט". בדבריה כותבת העורכת את הדברים הבאים: "ניתן לומר שבשיח האמנותי המקובל מאפיינים את האורנמנטיקה מכמה היבטים: מבחינה צורנית - האורנמנט הוא מערכת של דגמים החוזרים על עצמם בקצב אחיד...; מבחינה פונקציונלית - האורנמנט נועד ליפות משהו אחר, לקשט אותו, ולפיכך הוא איננו אוטונומי אלא כפוף לדבר שאותו הוא מעטר - חפץ, בניין, טקסט או ציור. לעומתו, הציור והפיסול נתפסים כאוטונומיים באופן מהותי; ..." (ההדגשות שלי - ד' ח'). בשולי מובאה זו אעיר כאן, במאמר מוסגר, כי המקור שממנו נלקחה אמנם לא הוגשה כראיה בהליך זה, אך משציטט ב"כ המבקשות בסיכומיו הגדרות מילוניות בענייני "סגנון" ו"מוטיב", ראיתי היתר לעצמו להסתמך על מקור רלבנטי יותר בעניינים אלה. ובחזרה לגוף הדברים: לאור ההבחנה המתבקשת בענייננו בין איור לציור, יש לכאורה ממש בטענה שהובאה בסעיף 18 לתצהירו של המשיב, לאמור: "הגם שאני מצייר את הציורים הקטנים עבור כל יצירה מחדש, מטבע הדברים, בהיות הטקסטים באותו ענף, ובנושאים דומים, חוזרים על עצמם גם הציורים הקטנים המשתבצים בתמונות גדולות יותר ובהרכבים שונים, והיחוד שבכל יצירה הוא ההרכב המלא של מרכיביה. הציורים הקטנים הם 'אבני הבנין' של עבודתי, בהעדר אבני הבנין האמורות - אין לי סגנון אמנותי ליצור בו" (ההדגשה שלי - ד' ח'). לרקע דברים אלה, יש לכאורה ממש גם בטענתו הנוספת של המשיב, שלא יעלה על הדעת כי המבקשת 3 רכשה את כל הזכויות לסגנונו ע"י רכישת איורים לספר אחד (סעיף 20 לתצהירו). חרף כל הדברים האלה, התומכים באומד דעתו הסובייקטיבית של המשיב, באתי למסקנה כי בשלב לכאורי זה אין בהם כדי לפרוש את הגנתו של סעיף 2(1)II לחוק על קטעי האיורים שבמחלוקת. הטעם העיקרי לכך נעוץ לא רק בכך שלפחות חלק מהיותם קטעי איורים עשויים להיחשב כיצירה בפני עצמם, כאמור, אלא עקב הצורך להתחשב גם באומד דעתן הסובייקטיבית של המבקשות, בשים לב בעיקר לאמצעים הכספיים הרבים והמאמצים הנוספים שהשקיעו בהוצאתו לאור של הספר המקורי. כידוע, הלכה היא כי: "חוזה מתפרש על-פי אומד דעתם של הצדדים. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, בעמ' 311). "יש לזכור תמיד כי אומד הדעת הרלוואנטי אינו עומד הדעת הסובייקטיבי של אחד הצדדים, אלא אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף לשניהם או לפחות כוונה (סובייקטיבית) של אחד הצדדים, אשר הצד השני מודע לה ויודע כי היא הבסיס להבנת החוזה ע"י הצד האחר" (שם, בעמ' 312). "על כן, אם אומד הדעת (הסובייקטיבי) של אחד הצדדים שונה מזה של הצד השני, אין כל אפשרות לגבש אומד דעת סובייקטיבי משותף. החוזה יפורש במקרה זה, כמו גם במקרים אחרים שבהם אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף אינו רלוואנטי, לפתרון הבעיה הפרשנית הניצבת בפני השופט, עפ"י תכליתו האובייקטיבית. התכלית האובייקטיבית של החוזה, היא המטרות, האינטרסים והתנליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים... זהו 'שכל ישר של אנשי עסקים סבירים והוגנים' ... כאשר החוזה הוא בעל מטרה כלכלית, או מסחרית, נקבעת התכלית האובייקטיבית על-פי 'ההיגיון הכלכלי' או 'ההיגיון המסחרי'" (שם, עמ' 313). בהעדר אומד דעת סובייקטיבי משותף לצדדים שבפני, נראה לי כי בשלב זה, בטרם נשמעו כל הראיות הצריכות לכך, יש לכאורה לייחס לצדדים אומד דעת אובייקטיבי לפיו התחייב המשיב בחוזה שביניהם להימנע מלאייר ספר תהילים חדש שבו ישובצו אותם קטעי איורים מתוך הספר המקורי המהווים יצירה בפני עצמה. משהגעתי למסקנה לכאורית זו, אעבור עתה לדון בשאלת מידת הדמיון הקיימת בין בספר המקורי לבין הספר במחלוקת. הלכה ידועה היא בדיני זכויות יוצרים כי: "כדי לבסס תביעה על פגיעה בזכויות יוצרים על התובע להוכיח, שהנתבע העתיק חלקים ממשיים ומהותיים מיצירת התובע. בענין זה לא הכמות היא הקובעת, אלא האיכות והערך של החלקים שהועתקו ... דמיון מסוים בין היצירות אינו מספיק כשלעצמו להוכחת העתקה, כי יכולות להיות סיבות שונות לאותו דמיון... ניתן להסיק, שהנתבע העתיק מיצירת התובע, כאשר לנתבע היתה אפשרות של גישה ליצירת התובע, וכאשר הדמיון בין שתי היצירות הוא כזה, שאין זה סביר להניח, שדמיון זה הוא פרי של מקרה או של סיבה אחרת, מלבד העתקה. יש כאן חשיבות מיוחדת להצטברות של נקודות דמיון, כי הצטברות כזו מרחיקה את האפשרות שהדמיון היא תוצאה של איזה שהן סיבות, פרט להעתקה. השאלה אם הדמיון בין שתי היצירות מספיק לשם קביעה, שהנתבע העתיק חלק ממשי ומהותי מיצירת התובע היא שאלה של עובדה ושל דרגה, ותשובה לשאלה זו צריכה להינתן לא על סמך השוואה מכנית של מספר מילים או שורות הדומות ביצירות הנדונות, אלא לפי ההתרשמות של השופט מהיצירות בכללותן" (ע"א 559/69 דן אלמגור נ' גיורא גודיק ואח', פ"ד(1) 825, בעמ' 830; ההדגשות שלי - ד' ח'; וראו גם ע"א 15/81 גולדנברג נ' בנט ואח', פ"ד לו(2) 813, בעמ' 818). לרקע הנחיות אלה, ערכתי השוואה בין שתי היצירות - הספר המקורי והספר שבמחלוקת (הספר המודפס, מש2/) - והתרשמותי הכוללת היא כי אכן קיים דמיון רב בין שתי היצירות: בסגנון, במוטיבים, בנייר הקלף, בצבעוניות ובפרטים רבים אחרים היוצרים יחד את הרושם המתקבל מהאיורים שבהם. על כן, ולאחר שכבר קבעתי לעיל כי המשיב אינו זכאי לכאורה לחסות בצל ההגנה שנקבעה בסעיף 2(1)(II) לחוק לזכויות יוצרים, המסקנה המתבקשת היא כי המשיב הפר לכאורה את זכויות היוצרי ם של המבקשת 1 בספר המקורי ובאיוריו. לא נעלמו ממני, כמובן, הפרטים המבדילים שבין שתי היצירות, כפי שפורטו בתצהירו של המשיב, שחלקים נרחבים ממנו הובאו לעיל. כן לא נעלם ממני כי הדמיון בין שני הספרים נובע מכך שהמשיב הוא זה שאייר את שניהם בסגנונו המיוחד. ואולם, משקבעתי, כי לצורך החלטתי בהליך ביניים זה עלי לצאת מן ההנחה כי לפחות חלק מקטעי האיורים שבמחלוקת מהווים יצירה שלימה בפני עצמה, שזכויות היוצרים בה הועברו למבקשת 1, נראה לי כי אין בפרטים המבדילים שבין שני הספרים, כמו גם בעובדה שאויירו ע"י אותו יוצר, כדי להעלות או להוריד בעניין זה. גם בהקשר זה אפנה לדבריו של גרינמן, בספרו הנ"ל (בעמ' 133), לאמור: "פעמים רבות המפיר אינו מפרסם, מעתיק או מבצע את היצירה בשלמותה, אלא נוטל ממנה רק חלק. במקרים אלה מתקיימת הפרה רק אם נטל המפיר 'חלק ניכר' מן היצירה. מהו אותו חלק? ניתן לומר, כי מדובר בחלק משמעותי או מהותי, ולאו-דווקא חלק גדול. המבחן איכותי, לא כמותי. ייתכן, שעמוד אחד מתוך ספר יהווה חלק ניכר..." ולמטה מכך, בעמ' 134 מוסיף גרינמן ואומר: "אף שלא ניתן לקבוע באופן מדעי מהו, בכל מקרה, החלק הניכר של יצירה, ברור שהעתקת חלק מ'לבה' של יצירה ... ייחשבו להפרה של זכות יוצרים בה... החלק שלגביו נטענת הפרה צריך להיות 'חלק ניכר' של היצירה שטוענים להפרתה, לא של היצירה של המפיר" (ההדגשה שלי - ד' ח'). בדבריו האחרונים הסתמך גרינמן על פסק דינו של בית המשפט העליון בתיק ר"ע 2687/92, גבע נ' וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251 בעמ' 268, לאמור: "יסוד ההעתקה, במובן סעיף 1(2), מתייחס אל עצם ה'נטילה' (באופן זה או אחר) של החומר המוגן ותו לא. תכלית השימוש והשתלבות החומר הניטל במסגרת רחבה יותר של פעילות אינם רלוואנטיים בהקשר זה. שילובו של פרט מועתק ביצירה חדשה, מידת יצירתיותו של המפר, ואף חשיבותה האמנותית או החברתית של יצירתו - כל אלה אינם מעלים ואינם מורידים". לאור דברים אלה, גם אין לייחס נפקות, בשלב זה ובגדר הליך ביניים זה, לטענתו של המשיב כי בשבצו את קטעי האיורים שבמחלוקת לתוך הספר החדש, הוא אך עשה שימוש חוזר במוטיבים קלאסיים של יצירות יודאיקה, אותם אייר, בסגנונו המיוחד לו, במשך שלושים שנות עבודתו כאמן יודאיקה. שכן, משקבעתי לעיל כי זכויות היוצרים באותם קטעי איורים הועברו לכאורה למבקשת 1, שוב אין המשיב זכאי למחזר אותם כמות שהם, אף לא בשינויים קלים שאין בהם כדי לשנות מתבניתם העיקרית. ברם, דברים אלה אמורים בעיקרם ביחסים החוזיים של הצדדים עצמם, מה שאין כן ביחסים המשפטיים הנובעים מהתחייבותו של המשיב כלפי משפחת ספיר שבארה"ב. מאזן הנוחות בין הצדדים - לרבות התחייבותו של המשיב כלפי משפחת ספיר 10. בסעיף 42 לסיכומיו חידד ב"כ המבקשות את טענותיו לגבי שאלה זו כלהלן: "מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשות בשל הפגיעה בזכויות קנייניות ובשל העובדה כי אין במתן הצו כדי למנוע ממי מבין המשיבים להדפיס, להוציא לאור או לערוך ספר תהילים שאינם כוללים איורים מפרים. בהקשר זה ראוי וחשוב להדגיש - מתן הצו לא ימנע מהמשיב 1 לצייר כל ציור או להוסיף ולהשתמש ב"סגנונו האמנותי". הצו יאסור על המשיב שימוש באיורים או כלשונו ב"ציורים" שנכללו בספר המקורי ובאיורים אלה בלבד. אם יחפוץ המשיב לצייר פרח, איילה, או כל איור או ציור אחר - הוא חפשי לעשות כן כל עוד לא ישחזר את היצירות שמכר למבקשת בכסף מלא. לדוגמא - המשיב רשאי יהיה לצייר את המבנה המופיע בנספח ד1- לבקשה ואשר אליו הוא מתייחס כ"קבר רחל". עם זאת, אסור למשיב לחזור ולצייר את אותו אדם, הרוכב על אותו גמל, הנמצא באותו מקום ביחס למבנה. דוגמא נוספת - המשיב אינו רשאי לצייר את הסבכה המופיעה בנספח ד2- לבקשה כשמעליה אותם פרחים, לצידם אותן ציפרים ולשמאלן אותם פירות ואותו עיטור המופיעים בנספח ד2-. המשיב יהיה רשאי לצייר כל ציפור אחרת בכל תנוחה שהיא לצד כל פרח שהוא ולצד כל סבכה שהיא, כל עוד אין הוא משחזר את היצירה שבנספח ד2- ואשר נמכרה למבקשת בכסף מלא. ודוגמא אחרונה - נספח ד3- לבקשה: אין במתן הצו כדי למנוע מהמשיב לצייר כל נבל שיחפוץ לצייר, עם כל קישוט שהוא וכל עיטור שהוא. עם זאת יש במתן הצו כדי לאסור על המשיב לשחזר את הנבל שנכלל בנספח ד3-, על כל מאפייניו ובכללם הגיטרה המסויימת שנכללה באיור ואשר מונחת על הנבל במיקום מסויים ובזווית מסויימת (ההדגשה שלי - ד' ח'). בספרו של ד"ר וינוגרד, צווי מניעה - חלק כללי (הוצאות הלכות בע"מ, התשנ"ג), בעמ' 100: "לזכות קניינית יש בוודאי משקל ראוי, ובנסיבות מתאימות היא שתכריע את הכף. אולם יתכן אף מצב שיתר השיקולים יהיו בעלי מאסה גדולה יותר והם שיכריעו את הכף כנגד הזכות הקניינית". לאור כל מה שאמרתי לעיל נראה לי כי - ככל שמדובר בין הצדדים לבין עצמם - מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשות, קרי: המבקשת 1, בהיותה לכאורה בעלת זכויות היוצרים וזכויות הקניין בספר המקורי ובאיוריו, ולפיכך יש להיעתר לבקשה, ככל שמדובר בהוצאת צו מניעה זמני כפי שנתבקש בסעיפים א' וב' במבוא לבקשה. מנגד, באתי למסקנה כי יש לצמצם את היקפו של צו המניעה הזמני, כך שהוא לא יחול על הכמות של 250 עותקים של הספר שבמחלוקת, שהוזמנו ע"י משפחת ספיר שבארה"ב עבור חגיגת הבר מצוה של בנם, דוד, שאמורה להתקיים ביום 6.1.2001. אפרט מעט בעניין זה. כזכור, בהחלטתי מיום 19.11.2000 ביקשתי לברר מהי עמדתה של משפחת ספיר ביחס לבקשה. במכתבו לבית המשפט של אבי המשפחה, מר ויליאם ספיר, נתבקש בית המשפט לאפשר את משלוחם של כמות הספרים שהוא הזמין עבור הבר מצוה של בנו, בציינו כי טקס הבר מצוה של בנו תוכנן כך שהנושא המרכזי בו יסוב סביב ספר תהילים, וכי יגרם נזק בל יתוקן אם הדבר לא יתאפשר בהעדר כל אפשרות למצוא אלטרנטיבה בזמן הקצר שנותר עד לחגיגת הבר מצוה. מתוך מכתבו הנוסף של מר ספיר, שנשלח לב"כ המשיב, עו"ד פלדמן (שהמציאו לבית המשפט), למד אני כי המבקשת 1 הציעה למר ספיר תחליף לספר שבמחלוקת (קרי: הספר המקורי). במכתבו זה מציין מר ספיר, כי על אף שהוא מבין את כוונותיה הטובות של הצעת המבקשת 1, שלא "לקלקל" את טקס הבר מצוה של בנו, ההצעה אינה עונה על צרכיו, בשים לב במיוחד לכך שהספר שבמחלוקת אמור לכלול בתוכו הקדשה לחתן הבר מצוה. לאחר שהתלבטתי בעניין, והייתי כפוסע בין שתי הסעיפים, סברתי כי בנסיבות מיוחדות אלה, יש לאפשר למשיבים להשלים הדפסתם המלאה של 250 עותקים מהספר שבמחלוקת ולשלוח אותם לארה"ב (שם הם אמורים להיכרך). הנימוקים העיקריים שהובילונו לתוצאה זו הינם בעיקרם אלה: הראשון, הבעייתיות שעליה הצבעתי לעיל לגבי אומד דעתם השונה של הצדדים. חרף בעייתיות זו, המחלישה במידה מסוימת את עוצמת זכויותיהן לכאורה של המבקשות בספר המקורי, סברתי כי יש מקום להוציא צו מניעה זמני ביחסים שבין הצדדים לבין עצמם, כל עוד לא מעורב בכך צד שלישי, שכלפיו התחייב המשיב להמציא לו 250 עותקים של הספר שבמחלוקת. הנימוק השני הוא, שמדובר בכמות מוגבלת של הספרים, שישלחו כאמור לארה"ב, כאשר ניתן יהיה לפצות בכסף את המבקשות אם יזכו בתביעתן העיקרית. הנימוק השלישי נעוץ באינטרס של משפחת ספיר, שהזמינה את הספר החדש עבור חגיגת הבר מצוה של בנה דוד. בהקשר לנימוק אחרון זה אוסיף, כי נימוק זה כשלעצמו, לא היה די בו לעניין זה, לולא שני הנימוקים הראשונים. על כן, במאזן הנוחות שבין שלושת הצדדים, החלטתי שיש להעדיף את האינטרסים של המשיב ושל משפחת ספיר. ניקיון כפיה של המבקשת 3 11. בסעיפים 21-22 לתצהירה ציינה המבקשת 3 את הנסיבות שבהן הגיעו דפי הספר שבמחלוקת לידיה, כלהלן: 21. ביום 24.10.2000 ראיתי בבית הדפוס של המשיבה 2 את הספר המפר שהעתקו צורף כנספח ג'. נדהמתי לראות כי הספר המפר הינו ספר תהילים שנערך ואויר על ידי אותו אמן עצמו-המשיב 1 - וכי הוא כולל העתקות של איורים אשר נעשו במיוחד עבור הספר המקורי. 22. עובדי המשיבה 2, אשר נכחו במקום, הבינו ככל הנראה את המצב ולא מנעו ממני לקחת את הספר המפר. מיד העברתי את הספר המפר לעורכי דיני וביקשתי לנקוט בהליכים למניעת המשך ההפרה ולהגנה על הזכויות". לעומתה, טענו המשיבים, כי המבקשת גנבה מבית הדפוס את דפי הספר שבמחלוקת (דפי העבודה). בעניין זה הסתמכו הם על תצהירם המשותף של 9 מעובדי בית הדפוס (שחתמו כולם על אותו תצהיר). באותו תצהיר נאמר כי איש מהעובדים החתומים על התצהיר לא נתן למבקשת 3 רשות להוציא מן הדפוס את הדפים של הספר שבמחלוקת או חלק מהם, ולא עוד, אלא כשהתברר להם כי הדפים נעלמו, הם חיפשו אחרי הדפים אך לא מצאו אותם, ורק לאחר שהתקבלו המסמכים מבית המשפט הובהר להם כי המבקשת 3 הודתה כי לקחה אותם. אף אם אתעלם מכך שהמדובר בתצהיר משותף (בלשון רבים), אינני רואה מקום להיזקק לתוכנו של התצהיר, משום שאיש מבין החתומים עליו לא התייצבו לחקירה על התצהיר (ראו תקנה 522(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-). דומה, כי בהיות המצהירים עובדים בדפוס, יש לראותם לעניין זה כ"בעל דין". בחקירתה הנגדית פירטה המבקשת 3 את נסיבות נטילת דפי הספר על ידה, כלהלן: "ש.והתעצבנת ולקחת אותו? ת. לא. זה לא קרה ככה. כן התעצבנתי אך לקח כ5-10- דקות. עמדתי. הפכתי כמעט כל עמוד והייתי בזעזוע, כי ראיתי את ספר התהילים המוזהב שלי, עם אותם איורים וציורים, עם פתק שהיה מודבק על דף אחד, שזה מוצא לאור ע"י חברת עטרת להוצאה לאור בברוקלין [המשיבה 3 שנמחקה], וזה היה מודבק בדבק סלוטפ בראש העמוד ובתחתיתו" (עמ' 12 לפרוטוקול). ולמטה מכך (בעמ' 12-13): "ש. 5 דקות דיפדפת בדפים האלה והשווית, והיית בשוק - ורק אחרי זה לקחת את הספר? ת. כן. בגלל הכיתוב של זכויות היוצרים. אמרתי לעצמי שאני בעל זכויות היוצרים!!! ש. ולכן לקחת את זה? ת. נכון. כן. כן. בגלל שידעתי שאני צריכה ללכת לעורך דיני. ש. למי אמרת שלקחת את הספר? ת. לאף אחד, בגלל שכולם ראו שאני לוקחת. ש. מי זה כולם? ת. אנשים שעבדו בבית הדפוס. היה איש שעמד שם. נכנסתי ואמרתי לאלי פרץ - "בוא, אנו הולכים תיכף ומיד לעו"ד" והיו הרבה אנשים בחדר הזה, וראו אותי שמה את הספר בשקית פלסטיק שהייתה איתי. ש. את יודעת מי מנהל את בית הדפוס? ת. אני הכרתי אותו פעם אחת לפני כשנה. אם הייתי רואה אותו - לא הייתי יודעת שהוא הבעלים של בית הדפוס. לא זכרתי את המראה שלו. ש. לא שאלת מי הבוס? ת. לא, בגלל שנאמר שם בכיתוב כי הספר שייך לבעל זכויות היוצרים בו, ואני בעלת היוצרים בו, ולכן לקחתי אותו - את נספח ג'". לטענת המשיבים, המבקשות אינן זכאיות לסעדים המבוקשים, עקב חוסר ניקיון כפיה של המבקשת 3 ובהיות הסעדים המבוקשים סעדים שמקורם "מן היושר". אף אם ניתן להסתייג מהדרך שבה פעלה המבקשת 3, כאשר נטלה את דפי הספר שבמחלוקת מבית הדפוס מבלי לקבל רשות לכך, הרי שיש לשים לב לכך שהיא נטלה אותם ברגע של כעס, בבחינת אין אדם נתפס בשעת צערו, כאשר נטילה זו לא היתה מלווה בכח אלא נעשתה בשופי. כמו כן, ככל שמדובר בצו המניעה הזמני, הרי שאופן הנטילה איבד את חשיבותו, לאחר שבית המשפט קיים דיון בבקשה במעמד שני הצדדים. מכל מקום, אתן ביטוי להסתייגותו של בית המשפט מהדרך של נטילת דפי הספר על ידה שלא ברשות, כאמור, על ידי הימנעות מלהושיט למבקשות את הסעדים שביקשו בסעיפים ג', ד' ו-ה' שבמבוא לבקשה. למעשה, המבקשת 3 עשתה לעצמה "צו אנטון פילר", כאשר תפסה ונטלה את דפי הספר שבמחלוקת מבלי שהיתה מוסמכת כדין לעשות כן. סוף דבר 12. לאור כל האמור לעיל אני מורה בזה כלהלן: א. אני מקבל את הבקשה בחלקה ומוציא בזה צו מניעה זמני בנוסח שנתבקש בסעיפים א' ו-ב' שבמבוא לבקשה, והכל בכפוף להוראות ולתנאים דלהלן: לשם הבטחת נזקיהם של המשיבים או מי מהם כתוצאה מצו המניעה הזמני - ובאם תידחה תביעת המבקשות או אם יפקע צו המניעה הזמני מחמת כל סיבה אחרת - על המבקשות להמציא לבית המשפט ערבות בנקאית נוספת על סכום של 60,000 ש"ח, בנוסח הערבות הבנקאית המתוקנת שהומצאה על ידן, כך שסך כל הערבויות הבנקאיות בתיק זה יעמדו על סך של 100,000 ש"ח. אם המבקשות לא ימציאו את הערבות הבנקאית הנוספת בתוך 3 ימים מהיום, יפקע צו זה מאליו. כדי למנוע ספק אני מבהיר בזה, כי הערבויות הבנקאיות הן בנוסף לכתב ה"ערובה והתחייבות" שהמבקשות המציאו לתיק בית המשפט בעת הגשת הבקשה. צו המניעה הזמני לא יחול על המשך הליך הכנתם והדפסתם של 1,000 עותקים מהספר שבמחלוקת בבית הדפוס של המשיבה 2 (הליך העבודה בבית הדפוס הוא כזה שלא ניתן להדפיס פחות מ1,000- עותקים). כמות של 750 עותקים מתוך 1,000 הספרים שיודפסו, כאמור, תוחזק במחסן של בית הדפוס (המשיבה 2) ועותקי הספרים הללו לא יוצאו משם עד להחלטה אחרת של בית המשפט. ב"כ המבקשות יהיה רשאי לבקר בכל עת בבית הדפוס, בתיאום מראש של 24 שעות עם ב"כ המשיבה 2, כדי לוודא ביצוע הוראה זו. צו המניעה הזמני לא יחול על 250 עותקים של הספר החדש שהוזמנו ע"י משפחת ספיר. המשיבים יהיו רשאים לשלוח את כמות הספרים הזו למשפחת ספיר שבארה"ב, בתנאי שקודם לכן תמציא משפחת ספיר את יתרת התשלום עבור הספרים האלה (50%) לב"כ המשיב 1, אשר יפקיד אותם בחשבון נאמנות משותף שייפתח לשם כך על ידו וע"י ב"כ המבקשות, והכסף לא יוצא מחשבון זה אלא עפ"י החלטת בית המשפט ובהתאם להוראותיו. כסף זה ישמש כבטחון להבטחת נזקיהן של המבקשות - אם יזכו בתביעתן. לשם כך אני מוסיף ומורה, כי על כל אחד מהמשיבים להמציא לתיק בית המשפט כתב התחייבות וערובה לפיצויין של המבקשות או מי מהן, אם הן תזכנה בתביעתן העיקרית. הספרים המיועדים למשפחת ספיר שבארה"ב לא ישלחו אליה, כל עוד לא ימציאו המשיבים את כתבי הערובה כאמור. צו המניעה הזמני יעמוד בתוקפו עד לפסק הדין בתביעה העיקרית או עד אשר ישונה או יבוטל ע"י בית משפט מוסמך. ב. מנגד, אני דוחה את בקשת המבקשות להוצאת הצווים המבוקשים בסעיפים ג', ד' ו-ה' שבמבוא לבקשה. ג. הוצאות בקשה זו, בסך 20,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ואילך, יהיו לפי תוצאות הדיון בתביעה העיקרית, כלהלן: אם המבקשות יזכו - כל אחד מהמשיבים ישלם להן מחצית מהסכום האמור. אם המשיבים יזכו - ישלמו המבקשות לכל אחד מהם מחצית מהסכום האמור. ד. ב"כ המשיבה 1 ידאג להמציא בדחיפות (בפקסימיליה) למשפחת ספיר שבארה"ב העתק החלטה זו, בצירוף תרגום לאנגלית של סעיף 1א' שבה. מאחר שהחלטה זו ניתנה שלא בפני הצדדים, אני מורה על עיכוב ביצועה למשך 48 שעות, דהיינו עד ליום 30.11.00 שעה 12:00. זכויות יוצרים (הפרת)