הפרת זכויות יוצרים - בית דפוס

האם בית דפוס אחראי על הפרת זכויות יוצרים שנעשתה באמצעותו ? גישתו של המחוקק לבתי דפוס היא כאל עיסוק מיוחד. גישה זו נובעת מכך שביכולתו של בית דפוס לגרום נזק רב על ידי הדפסת פרסומים שיש בהם בין השאר הסתה, לשון הרע או הפרה של זכות יוצרים. לכן נקבע כי יש לקבל רשיון להחזקת בית דפוס. אין מדובר ברשיון לפי חוק רישוי עסקים תשכ"ח - 1968, אלא ברשיון הניתן על ידי הממונה על המחוז על פי סעיף 1(30) לפקודת העתונות. לפי סעיף 1(22) לפקודת העתונות, המדפיס עתון בטרם התקבל רשיון להוצאתו של העתון, נושא באחריות פלילית. סעיף 22 אינו מתנה את האחריות בידיעה כלשהי של בעל הדפוס. לגישתו של המחוקק מוטל על בעל הדפוס לחקור ולדרוש, כדי לדעת אם ניתן רשיון לעתון שמבוקש להדפיסו. אך לא רק זאת. על פי סעיף 1(23)(ג) לפקודת העתונות, רשאי בית משפט להורות על סגירתו של בית דפוס שבו הודפסה כל דיבת הסתה. גם כאן אין צורך בידיעה כלשהי. שוב עולה כי בעל דפוס המקבל דבר להדפסה, חייב לבדוק אם אין בפרסום המבוקש משום עבירה על החוק. גישתו זו של המחוקק באה לביטוי גם בתקנה 100 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. הוראה זו מסמיכה את הצנזור להורות על החרמת מכונת דפוס ששימשה בהדפסת חומר אסור, ולאסור על בעל מכונת דפוס - את הפעלתה של המכונה. כל אלה מבלי שיש צורך לייחס לבעל מכונת הדפוס ידיעה כלשהי על האופי העברייני של החומר שהדפיס. כך גם בסעיף 12 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965, נקבע שאם פורסמה לשון הרע בדפוס, ישא באחריות המחזיק של בית הדפוס שבו הודפס הפרסום. המדפיס לא ישא באחריות אלא אם ידע או חייב היה לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע. להלן פסק דין בנושא הפרת זכויות יוצרים - בית דפוס: פסק-דין השופט גבריאל קלינג: 1. העובדות המערער הוא בעל דפוס. אדם בשם יצחק סער הזמין אצל המערער הדפסה של 5000 עותקים של הספר "גיאומטריה-טריגונומטריה וסטריאומטריה" שחובר על ידי אהרון אספיס והמיועד לתלמידי בתי הספר התיכוניים ולנבחנים חיצוניים. המערער נענה להצעה והדפיס 5000 עותקים תמורת הסכום של -.15,000 ש"ח. בית משפט השלום (מפי כבוד השופטת ח' חפץ) הרשיע את המערער בעבירה על סעיף 1(3)(א) לפקודת זכות יוצרים וכן סעיף 26 לחוק העונשין תשל"ז - 1977, וגזר על המערער קנס בסכום של -7500 ש"ח או ששה חדשי מאסר, אם לא ישולם הקנס, שנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה זהה במשך שנתיים, וכן חויב המערער לשלם לאהרון אספיס פיצויים בסכום של -.10,000 ש"ח. יחד עם המערער הועמד לדין גם יצחק סער שהזמין את ההדפסה. יצחק סער לא התייצב לדיון, ובית המשפט החליט להפריד את הדיון בענינו מזה של המערער. 2. הערעור אם כי בבית משפט השלום כפר המערער בעובדות שבכתב האישום, בפנינו צמצם ערעורו לארבעה: ראשית, לטענתו, הידיעה כי מדובר בהפרת זכות יוצרים ובהכנת העותקים לצרכי מכירה היא אחד מיסודות העבירה, ויסוד זה לא התקיים. שנית, לא הוכח שהדפסת העותקים נעשתה לצרכי מכירה. שלישית, ולחילופין, טענתו היא שבית המשפט לא היה מוסמך לחייבו לשלם פיצוי למחבר. רביעית, העונש שנגזר חמור יתר על המידה, בנסיבות הענין. 3. הפרת זכות יוצרים על ידי מדפיס המערער הורשע בעבירה על סעיף 1(3)(א) לפקודת זכות יוצרים שזו לשונו: "1( .3) כל העושה ביודעין אחד המעשים דלקמן דינו - מאסר שלוש שנים וקנס פי שבעה מהקנס שנקבע בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין התשל"ז-1977: (א) מתקין לצרכי מכירה או שכירות העתקה מפירה של יצירה הנתונה לזכות-יוצרים;" מכאן שלהרשעתו של המערער היה צורך בידיעתו של המערער כי הדפסת עותקי הספר מפירה זכות יוצרים וכן כי ההדפסה נועדה לצרכי מכירה. טענתו של המערער היא שלא הוכח כי היתה לו ידיעה על אחד משני הדברים האמורים. לדבריו, אין זה מתקבל על הדעת שיצטרך לתחקר כל המזמין עבודת דפוס בדבר זכויותיו במה שמבוקש להדפיסו, ועל השימוש שיעשה בעותקים המודפסים. 4. "עצימת עיניים" בפני בית המשפט אין ראיה ישירה כי המערער אכן ידע על הפרת זכות היוצרים או על כך שהעותקים המודפסים נועדו למכירה. אולם כבוד השופטת המלומדת קבעה כי היו בפני המערער עובדות, וכי רק עצימת עיניו של המערער עשויה היתה לגרום לו שלא לדעת כי המבוקש ממנו הוא הפרת זכות יוצרים וכי העותקים נועדו למכירה. פרופ' פלר בספרו יסודות בדיני עונשין א' ע' 519 אומר: ""עצימת העיניים" מפני אפשרות קיומה של נסיבה הנמנית עם היסוד העובדתי שבעבירה, כמוה כמודעות בפועל לקיומה של הנסיבה או, כפי שנוהגים עוד להתבטא, כמוה כידיעת הנסיבה; או, בקיצור, "עצימת העיניים" מהווה תחליף למודעות בפועל, על כל הכרוך בה." כדבריו של כבוד השופט מ' לנדוי (כתארו אז) בד"נ 8/68 סולומון המטפרסט נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד כ"ב(529 )2 בע' 543: "... לעולם יחול גם כאן הכלל הרגיל בדיני עונשין, שאדם העוצם את עיניו במתכוון מלראות עובדה פלונית נכוחה, כמוהו כיודע אותה עובדה." בספרם של לוי ולדרמן, עיקרים באחריות פלילית, מכונה עצימת העיניים - עוורון מכוון, ונאמר שם (ע'465): "הקושי העיקרי שמעוררת הסוגיה הוא קביעת רמת החשד שדי בה כדי לענות על דרישת העוורון המכוון". מידת ה"היתממות" ו"עצימת העיניים" נקבעת תוך התחשבות בנסיבות ושילוב שיקולים של מדיניות. נראה שלגבי מדפיס רמת החשד הנדרשת כדי שתיוחס למדפיס ידיעה, נמוכה למדי. הדבר עולה ממעמדו של המדפיס בדין הישראלי. 5. מעמדו של בית דפוס גישתו של המחוקק לבתי דפוס היא כאל עיסוק מיוחד. גישה זו נובעת מכך שביכולתו של בית דפוס לגרום נזק רב על ידי הדפסת פרסומים שיש בהם בין השאר הסתה, לשון הרע או הפרה של זכות יוצרים. לכן נקבע כי יש לקבל רשיון להחזקת בית דפוס. אין מדובר ברשיון לפי חוק רישוי עסקים תשכ"ח - 1968, אלא ברשיון הניתן על ידי הממונה על המחוז על פי סעיף 1(30) לפקודת העתונות. לפי סעיף 1(22) לפקודת העתונות, המדפיס עתון בטרם התקבל רשיון להוצאתו של העתון, נושא באחריות פלילית. סעיף 22 אינו מתנה את האחריות בידיעה כלשהי של בעל הדפוס. לגישתו של המחוקק מוטל על בעל הדפוס לחקור ולדרוש, כדי לדעת אם ניתן רשיון לעתון שמבוקש להדפיסו. אך לא רק זאת. על פי סעיף 1(23)(ג) לפקודת העתונות, רשאי בית משפט להורות על סגירתו של בית דפוס שבו הודפסה כל דיבת הסתה. גם כאן אין צורך בידיעה כלשהי. שוב עולה כי בעל דפוס המקבל דבר להדפסה, חייב לבדוק אם אין בפרסום המבוקש משום עבירה על החוק. גישתו זו של המחוקק באה לביטוי גם בתקנה 100 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. הוראה זו מסמיכה את הצנזור להורות על החרמת מכונת דפוס ששימשה בהדפסת חומר אסור, ולאסור על בעל מכונת דפוס - את הפעלתה של המכונה. כל אלה מבלי שיש צורך לייחס לבעל מכונת הדפוס ידיעה כלשהי על האופי העברייני של החומר שהדפיס. כך גם בסעיף 12 לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965, נקבע שאם פורסמה לשון הרע בדפוס, ישא באחריות המחזיק של בית הדפוס שבו הודפס הפרסום. המדפיס לא ישא באחריות אלא אם ידע או חייב היה לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע. בעניננו לא ויתר המחוקק על ידיעתו של המדפיס וקבעה כתנאי לאחריותו. אולם בבוא בית המשפט לבחון את הראיות בדבר ידיעתו של המדפיס, רשאי בית המשפט לראות לנגד עיניו את מעמדו המיוחד של בעל הדפוס. המחוקק רואה במדפיס מי שעוסק בפעילות היוצרת סיכונים רבים. העוסק בפעילות זו חייב לנקוט באמצעי זהירות. אין מעמדו דומה למעמדו של נגר שהוזמן אצלו שולחן. הנגר אינו צריך להתעניין מי המזמין ומה תכליתו של השולחן. לא כן בעל הדפוס. עוד הבט למעמדו המיוחד של בעל הדפוס, בא לביטוי בענינננו. מי שהביא את החומר להדפסה נעלם, ולמרות שכתב האישום הוגש גם נגדו, הוא לא התייצב למשפט. הטלת האחריות על המדפיס נועדה להבטיח שמישהו ישא באחריות. בעל הדפוס שקיבל רשיון, מענו וזהותו ידועים וציוד הדפוס קשה להעלמה מהירה, הן בגלל גדלו והן בגלל משקלו. השאיפה לאכוף את החוקים, הכתיבה למחוקק הטלת אחריות חמורה על המדפיס שכן הוא ניתן לאיתור שלא כמו מי שמוסר את החומר להדפסה. הטלת החובה על המדפיס משמעה שעליו לברר ממי הוא מקבל את החומר להדפסה, ואף לעמוד על טיב החומר. 6. ידיעת המערער כאמור, לענין אחריותו של המדפיס על פי פקודת זכות יוצרים, יש צורך בידיעתו. את הידיעה ניתן להסיק מכך שבספר מצויין שמו של המחבר וכן הודפס בו כי "כל הזכויות שמורות להוצאת המחבר". המעט שנדרש מהמערער היה לברר אצל מביא החומר לדפוס מה זיקתו אל המחבר. כבוד השופטת המלומדת הסיקה את ידיעתו של המערער משורה של נסיבות חיצוניות. די להזכיר שתים מהן. בספר שנמסר למערער להדפסה הופיע כי הספר הודפס ב"דפוס אופסט רם בע"מ" וכן צויין מספר הטלפון של אותו דפוס. המערער לא שינה דבר מרישום זה: לא השמיט את השם של "דפוס אופסט רם בע"מ" ולא ציין את שם הדפוס שלו. אם אכן סבר המערער בתמימות כי בפניו הדפסה "כשרה" של הספר מדוע נהג כן. יתירה מכך, המערער חלק את העבודה עם דפוס אחר. לאותו דפוס מסר המערער את הספר ללא עמוד השער שבו צויין שמו של דפוס אופסט רם בע"מ. מה טעם עשה כן אם לא חשש לגלות לדפוס השני את טיב המעשה שלו הוא שותף. עד כאן באשר לידיעה כי מדובר בהפרת זכות יוצרים. עוד נדרש כי המערער ידע שהעותקים נועדו למכירה. בצדק קבעה השופטת המלומדת כי הזמנת 5000 עותקים לא נועדה לשימוש עצמי אלא למכירה. המערער לא יכול היה שלא להבין זאת מכמות העותקים שהוזמנה. לפיכך אין בסיס לטיעונו של המערער כי השופטת המלומדת שגתה בקבעה כי התקיימו יסודות העבירה שיוחסה לו. 7. החיוב בפיצוי בגזר דינו של בית משפט השלום חוייב המערער לשלם למתלונן פיצוי בסכום של -.10,000 ש"ח, וזאת מכחו של סעיף 3 א' לפקודת זכות יוצרים, שזו לשונו: "3 א' לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 5000 שקלים חדשים ולא יעלה על 10,000 שקלים חדשים; שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו לשנות את השיעורים האמורים". טענתו של המערער היא שבית המשפט לא היה מוסמך לחייבו בתשלום הפיצויים. לטענתו נועד סעיף זה רק לתובענה אזרחית, באשר תנאי בו הוא כי הדבר ייעשה "על פי בקשת התובע". לטענת המערער, התובע הוא הנפגע שהגיש תביעתו בהליך אזרחי, ומכיון שבעל זכות היוצרים לא עתר לפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק כאמור בסעיף 3 א', לא היה בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי כזה. סמכותו של בית משפט הדן בפלילים לחייב את הנאשם לשלם פיצויים לנפגע, הוסדרה בסעיף 77 לחוק העונשין תשל"ז - 1977: "77. (א) הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 61,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו. (ב) קביעת הפיצויים לפי סעיף זה תהא לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו, ביום ביצוע העבירה או ביום מתן ההחלטה על הפיצויים, הכל לפי הגדול יותר". מסעיף קטן (ב) לסעיף 77 עולה בפירוש כי קביעת הפיצויים היא על פי ערך הנזק או הסבל שנגרמו. כאשר נפסק הפיצוי מכח סעיף 3 א' לפקודת זכות יוצרים, נעשה הדבר ללא הוכחת הנזק. לכן אין בית המשפט שבפניו ההליך הפלילי מוסמך לפסוק פיצוי מבלי שהובאו בפניו נתונים להערכת הנזק. אם תאמר שסעיף 3א' לפקודת זכות יוצרים משלים את סעיף 77 ומקנה את הסמכות לפסוק פיצוי מבלי שהוכח נזק, המענה לכך הוא כפול. ראשית המקור היחיד לסמכות לפסוק פיצוי בהליך פלילי הוא סעיף 77. שנית, מקובל עלי הפירוש שהוצע לסעיף 3א' על ידי בא כחו המלומד של המערער. השימוש בסמכות לפי סעיף 3א' מותנה בבקשתו של בעל זכות היוצרים שנפגע. זה הפירוש המתבקש למילה "תובע", והוא עולה גם מדברי ההסבר להצעת החוק. סעיף 3 א' הוסף על פי הצעת חוק לתיקון פקודת זכות יוצרים (תיקון מס' 4) התשמ"א-1981. בסעיף 2 לאותה הצעה חוק הוצעה הוספתו של סעיף 3 א', ובדברי ההסבר נאמר: "בעיה חמורה שנתקלים בה היוצרים בנסיונם ליישם את ההגנה הניתנת להם על פי החוק היא הקושי בהוכחת הנזק; אין כמעט אפשרות להוכיח את מספר העותקים המפרים שנמכרו או שהופצו, ולא תמיד ניתן להוכיח מהו הנזק הנגרם משידור של יצירה או מביצוע פומבי אחר שנעשה ללא רשות. על כן מוצע לכלול בחוק הסדר דומה לזה שנכלל בחוק הפדרלי בארה"ב לשנת 1987 בנושא זה, ושלפיו יוכל יוצר שזכותו הופרה והתקשה להוכיח את נזקו, לתבוע במקום הטבת הנזק הממשי פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום שייראה לבית המשפט ואשר לא יפחת מ- 250 שקלים ולא יעלה על 15,000 שקלים. שר המשפטים יוסמך לשנות בצו את שני הסכומים האלה". מדברי ההסבר ברור שהמילה "התובע" מכוונת לבעל זכות היוצרים. בהקשרו של סעיף 3א' יש הגיון בכך שהברירה בידי בעל הזכות. רוצה יוכיח נזקו, לא רוצה - יבקש לפסוק פיצוי על פי סעיף 3א'. לכן נראה שהמחוקק לא התכוון שבמסגרתו של הליך פלילי יפסוק בית המשפט פיצויים על פי סעיף 3א'. הנני מודע לרצונו של המחוקק, שבא לביטוי בסעיף 77 לחוק העונשין, לחסוך בהליכים ולאפשר מתן תרופה גם למתלונן במסגרתו של ההליך הפלילי, מבלי שיהיה צורך בהליך נפרד. דרך זו אינה נסגרת. המתלונן יכול להגיש תביעה אזרחית שתתברר בהמשך ישיר להליך הפלילי כאמור בסעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד - 1984. 8. העונש בית המשפט קמא גזר על המערער שנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה זהה במשך שנתיים, וכן קנס בסך -.7500 ש"ח או ששה חדשי מאסר אם לא ישולם הקנס. בבואו לגזור את ענשו של המערער, ציין בית משפט השלום כי יש לקחת בחשבון שלש נסיבות מקילות: לא מדובר בעבריין העיקרי, האירוע התרחש ב- 1988 וגזר הדין הוטל בפברואר 1993, ולנאשם שתי הרשעות בעבירות בתחום אחר. תקופת המאסר המירבי שניתן לגזור למורשע בעבירה על פי סעיף 3 לפקודת זכות יוצרים היא שלוש שנות מאסר. לאור הנסיבות שמנה בית משפט השלום לא היה מקום לגזור על המערער עונש מאסר שהוא כה קרוב לתקופת המאסר המירבית. גם כאשר העונש הנגזר הוא מותנה, יש לשקלו לאור העונש המירבי שקבע המחוקק. בנסיבות הענין נראה לי שראוי לגזור על הנאשם מאסר לששה חדשים שלא ירוצה אלא אם המערער יבצע עבירה זהה תוך שנתיים מיום מתן גזר הדין - על ידי בית משפט השלום. איני רואה מקום להתערב בקנס שהוטל על המערער. לפיכך הנני מציע לדחות את הערעור על הכרעת הדין, ולקבל את הערעור על גזר הדין כך שיבוטל החיוב בפיצוי, עונש המאסר על תנאי יועמד על ששה חדשים, והתנאי יהיה שלא יעבור עבירה זהה במשך שנתיים מיום גזר הדין. הקנס בסכום של -.7500 ש"ח יישאר בעינו. ד"ר ג' קלינג-שופט השופט פריש: אני מסכים. א' פריש - שופט השופטת קפלן-הגלר: אני מסכימה. ד"ר קפלן-הגלר - שופטת לסיכום, אנו דוחים את הערעור לענין ההרשעה. אנו מקבלים את הערעור לענין העונש. עונש המאסר על תנאי יועמד על 6 חדשים. התנאי הוא שלא יעבור עבירה זהה תוך שנתיים מיום מתן גזר-הדין בבית-משפט השלום. הקנס בסכום -.7500 ש"ח בעינו. החיוב בפיצויים מבוטל. ענף הדפוסזכויות יוצרים (הפרת)