רשלנות רפואית - כימותרפיה

להלן פסק דין בנושא רשלנות רפואית - כימותרפיה: 1. בפני בקשה למחיקת, ו/או דחיית התביעה על הסף בשל התיישנות; היעדר עילה, ו/או היעדר יריבות; אי צירוף חוות דעת. הבקשה הוגשה על ידי שירותי בריאות כללית (להלן: "המבקשת") כנגד המשיבים. העובדות הצריכות לעניין 2. בספטמבר 1999 חשה המנוחה בכאב ובגוש בשדה השמאלי. נוכח קיומו של הממצא בוצעה לה בדיקת ביופסיה, שהעלתה כי מדובר בגוש ממאיר, והמנוחה הופנתה לניתוח ולכריתת הגוש. לאחר הניתוח קיבלה המנוחה טיפולי כימותרפיה ורדיותרפיה. טיפולים אלו הביאו להטבה במצבה, ולנסיגת המחלה, זאת עד שנת 2002, שאז שבה והתפרצה המחלה, אשר בסופו של דבר גרמה למותה ביום 28/12/03. לטענת התובעים, לאחר פרוץ המחלה בפעם השניה, שונה הרכב הטיפול הכימותרפי שניתן למנוחה, אולם הטיפול הוכח כבלתי אפקטיבי, ולצער הלב נפטרה המנוחה. התובעים "חושדים", כי שינוי הרכב הטיפול הכימותרפי אל היה אפקטיבי, ויתכן ששינוי הטיפול, כאמור, גרם למותה של המנוחה. התובעים מציינים בכתב התביעה, כי חשדם התעורר לאחר מות המנוחה, ומאז הם מנסים לברר האם אכן התרשל בית החולים כאשר שינה את הרכב הטיפול הכימותרפי שניתן למנוחה. עוד מציינים התובעים, כי עקב חשדם ו"תחושת בטן לא נוחה..." הם פנו לרופאים שונים על מנת לבסס את חשדם ותחושותיהם, אולם עד כה "כל מי שאליו פנו השיב את פניהם ריקם, והודיעם, כי הטיפול במנוחה בבית החולים היה סביר ומקובל" (סעיף 11 לכתב התביעה). למען שלמות התמונה אבהיר, כי התובענה הוגשה כנגד נתבעים נוספים, בעילות שונות, והתביעה כנגד המבקשת הוגשה בהיותה המפעילה של בית החולים "סורוקה", שם טופלה המנוחה, לרבות בטיפולי הכימותרפיה. טענות המבקשת 3. התיישנות/שיהוי - המבקשת טוענת, כי טענות התובעים מתייחסות לניתוח שבוצע למנוחה ביום 6/10/99 ובטיפולים אשר ניתנו למנוחה לאחריו, ומשהוגשה התובענה ביום 26/12/10, הרי שהתיישנה במועד הגשתה. 4. היעדר עילה/היעדר יריבות - המבקשת מבהירה, כי על פי האמור בכתב התביעה, מודים התובעים כי בדיקותיהם לא העלו עד כה ממצא רשלני בהתייחס לטיפולים שניתנו למנוחה בבית החולים "סורוקה", אשר המבקשת הינה מפעילתו, ומשכך יש לקבוע, כי התובענה שהוגשה כנגדה משוללת עילה כלפיה. 5. אי צירוף חוות דעת - בהיעדר חוות דעת רפואית לתמיכת חשדות התובעים לגבי הטיפולים שקיבלה התובעת בבית החולים "סורוקה", יש לקבוע, כי התובעים פעלו בניגוד לתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") ולא ביססו את תביעתם, ומשכך דינה - סילוק על הסף. תשובת המשיבים 6. המשיבים טוענים, כי התביעה לא התיישנה, ומכל מקום, תביעתו של התובע 1 (האלמן) כתלוי של המנוחה לא התיישנה, שכן עילת התביעה של תלויים באה לעולם במועד פטירת המנוחה, ביום 28/12/03, ואילו התובענה הוגשה ביום 26/12/10. המשיבים מסכימים, כי לכאורה התיישנה תביעתם כמיטיבים, שכן חלפו למעלה משבע שנים מאז אירוע המעשה, או המחדל הרשלני המיוחס למבקשת, אולם לטענתם יש לפעול על פי הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. התשי"ח-1958, (להלן: חוק ההתיישנות"), שכן העובדות הרלבנטיות אינן מצויות בידיעתם של התובעים עד עצם היום הזה, וזאת מסיבות שאינן תלויות בהם, ושאף בזהירות סבירה לא היו יכולים למונען. 7. המשיבים מסבירים, כי התובענה הוגשה גם כנגד המבקשת כבר בשלב זה, וזאת בהתאם לקביעות בית המשפט העליון ברע"א 901/07, ע"א 2919/07, רע"א 9788/08 (להלן: "פרשת אודית כהן"), וזאת נוכח קביעת בית המשפט, כי די בקיומו של חשד כדי שמירוץ ההתיישנות יחל, וכי נוכח הקביעות בפרשת אודית לא נותרה בידיהם ברירה, אלא להגיש את התובענה על סמך החשש המקנן בקירבם, ועוד טרם אימותו באמצעות חוות דעת. דיון והכרעה 8. באשר לטענת ההתיישנות והיעדר עילה - כפי שהובהר, סומכים המבקשים את תגובתם על קביעות בית המשפט בפרשת אודית, אולם נראה לי, כי המבקשים הרחיקו לכת עם הפרשנות שנתנו לדברי בית המשפט בפרשת אודית, ואבאר. אין חולק, כי בעניין אשר בפני התגלה נזקם של המשיבים, לכל המאוחר במועד פטירתה של המנוחה, דהיינו ביום 28/12/03. משכך, המחלוקת הינה בהתייחס למועד גילוי העובדות המהוות את עילת התביעה, וביתר דיוק - האם התקיימו התנאים הנדרשים לכלל הגילוי המאוחר המצדיקים את השעיית מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות. אלא מאי? בעניין אשר בפני טוענים המשיבים, כי עד עצם היום הזה לא גילו את העובדות המהוות את עילת התביעה כנגד המבקשת, והכללת המבקשת כנתבעת בכתב התביעה לא באה לעולם אלא כדי לקדם את פני רעת ההתיישנות, מבלי לייחס למבקשת עילת רשלנות קונקרטית, וסבר זה לא ייתכן. הדברים מוצאים את ביטויים בפרשת אודית, שם מבהיר בית המשפט כדלקמן: "...מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו (ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד (2) 846...). עילת התביעה נולדת במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיחאת כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין...". ודוק: בית המשפט העליון לא שינה את ההלכה בשאלת קביעת תחילת מירוץ ההתיישנות, אולם ללא ספק החמיר משהו עם התובעים, בהכריחו אותם לפעול במרץ וללא ליאות לגילוי העובדות המהוות רשלנות, ובהפחיתו את מידת הסלחנות שנהגו בתי המשפט עד כה עם תובעים שהגישו את תביעותיהם באיחור. בפרשת אודית חוזר בית המשפט העליון על ההלכות הקיימות בנושא חישוב תחילת מירוץ ההתיישנות, בהבהירו: "די איפה בקצה חוט ואין צורך בידיעה מלאה בדבר קיומו של קשר סיבתי. כל שנדרש הוא גילוי קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע (ראו פרשת צורף, פסקה 11), די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע...). בית המשפט ממשיך ודן בטיבו של "קצה החוט" הנדרש, ודן בשאלה האם די בקיומו של חשד לביסוס עילת תביעה כנגד נתבע, והוא משיב על כך: "האם חשד מהווה ידיעה, כאשר, למשל, ניזוק חושד בקיומו של קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין חשיפתו לחומר מסויים אך אין בידו ראיה לכך...על פי המבחן המקובל של "קצה חוט", די בחשד לקשר סיבתי. נדרשת 'ידיעה שאיננה משוללת הגיון פנימי, ושיש לה אחיזה מנימלית במציאות' ...לא נדרש כי בידי התובע יהיו פרטים מלאים אודות הקשר הסיבתי ומספיק חשד אודות קשר סיבתי אפשרי" . קרי: אין הכוונה בשום פנים ואופן להגיגי נפש בגדרם "חושד" מאן דהו בקיומה של רשלנות במהלך מתן הטיפול הרפואי. החשד חייב להיות מבוסס על ראיה פוזיטיבית כלשהי, ולו קלושה, אשר ממנה ניתן יהיה להסיק, ולו באופן ראשוני והיולי קיומה של רשלנות. אם נתרגם הבנה זו לעובדות התובענה אשר בפני, נמצא, כי אין בידי התובעים ולו קצה קציה של עובדה או ידיעה המעלה את החשד בדבר מתן טיפול רשלני למנוחה. נהפוך הוא. המשיבים מודים בהגינותם, כי כל הרופאים שאליהם פנו, סברו, כי לא נפל כל פגם באופן הטיפול במנוחה, ומשכך אין די בתחושת הבטן של התובעים באשר לאפשרות קיומה של רשלנות בטיפול ביקירתם, ואין מנוס מהקביעה, כי התובענה דנן משוללת עילת תביעה בכל הנוגע לנתבעת 4 - שירותי בריאות כללית, וממילא התיישנה. 9. זה המקום להבהיר, כי בית המשפט מודע היטב לעובדה, כי סעד של מחיקת תביעה הינו מרחיק לכת ועל-כן על בית המשפט לנהוג בזהירות יתירה בדונו בבקשה כגון דא, ואם קיים סיכוי קלוש ולו קל שבקלים, שהתביעה תתקבל בסופו של דבר, יש להימנע ממחיקתה, ויפים לכך דברי בית המשפט בקובעו: "מחיקת תובענה או דחייתה על הסף הם בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה, ופתרון ענייני של כל מחלוקת לגופה, הוא לעולם עדיף. רצוי, על-כן, שבית המשפט יבחר תמיד דיון ענייני בפלוגתא על פני פתרון דיוני-פורמאליסטי, אשר מהווה לפעמים סוף פסוק לתיק הקונקרטי, אולם אינו סוף הדרך מבחינת ההתדיינות סביב אותו ענין" (ע"א 693/83 שמעון שמש נ' רשם המקרקעין ו- 2 אח', פ"ד מ(2) 686, 671 - 672; וכן ראה ע"א 1747/04 אנואר אלפי ואח' נ' יעקב לב; וע"א 359/06 עו"ד מועין נ' עו"ד פרג' (טרם פורסם)). מה עוד, שכיום אין עוד ספק באשר לחשיבותה של זכות הגישה לערכאות אשר הוכרה כזכות חוקתית, כפי שהובהר בפרשת ארפל: "דעתי שלי היא, כי זכות הגישה לבית המשפט אין היא זכות יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות יסוד. שייכת היא למסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר - וכך אומר אני - כי נעלה היא על זכות יסוד. לא עוד, אלא שקיומה הינו תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות היסוד. זכות הגישה לבית המשפט הינה צינור החיים של בית המשפט, התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק" (דברי השופט חשין, בע"א 733/95 ארפל נ' קליל תעשיות, פ"ד נא(3), 577 בעמ' 631; ראה גם דברי השופט ש' לוין בספרו "תורת הפרוצדורה האזרחית" (תשנ"ט), בעמ' 35). ומהי עילת תביעה? "השאלה שבית המשפט יציג לעצמו בבואו לבחון את עילת התביעה, היא: אם התובע יוכיח את כל אשר טען בכתב-תביעתו, טענה לטענה, כלום מערכת עובדות זו מוכרת על-פי חוק כלשהו ככזו, שיש להעניק בגינה את הסעד המשפטי המבוקש בכתב התביעה?" (מ. קשת "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי - הלכה למעשה" (תשס"ד) 586). וכן נקבע, כי: "די בכך שקיימת אפשרות אפילו קלושה, שעל-פי העובדות המהוות את עילת התביעה, יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק באיבה" (ע"א 35/83, 36/83 לאה חסין ו- 2 אח' נ' אחל פלדמן ו- 2 אח', פ"ד לז(4) 721, 724 - 725; וכן ראה ע"א 788/76 ויטוריו חסון ואח' נ' פרברים בע"מ ו- 10 אח', פ"ד לא(2) 667, 670 - 671; ע"א 590/74 חירם לנדאו עבודות עפר נ' פיתוח מקורות מים, פ"ד כט(2) 141, 143 - 144; ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ; ע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ). 11. כפי שקבעתי, התובעים אינם מפרטים כל עובדה שיש בה כדי להוות עילת תביעה, והם מבססים את תביעתם כנגד המבקשת על "תחושת בטן". תחושת בטן איננה מהווה עובדה שניתן להוכיחה בראיות, ולבסס עליה תביעה, וכפי שקבעתי, דינה של התובענה כנגד המבקשת להימחק על הסף. 12. אי צירוף חוות דעת - תקנה 127 לתקנות מחייבת תובע להמציא חוות דעת רפואית בתמיכה לכתב התביעה המוגש מטעמו. תקנה זו מהווה חריג להוראות תקנה 71 (א) לתקנות, הקובע: "כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד, שבעל הדין מסתמך עליהן בתביעתו או בהגנתו, לפי העניין, אך לא את הראיות הבאות להוכיח אותן". עם זאת יש לציין, כי עם פרסום תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 3) התשס"ו-2006 (ק"ת 6490 עמ' 835-834, 14/6/06) (להלן: "התיקון"), דורשת תקנה 75 לתקנות מבעל דין לפרט בכתב הטענות או ברשימה מצורפת את המסמכים עליהם הוא מתכוון לההסתמך, וחובה עליו אף לצרפם לכתב הטענות. כלומר, מדובר בדרישה המעלה למעשה את רף הכניסה בשערי בית המשפט. בעניין אשר בפני לא הגישו המשיבים חוות דעת רפואית כתמיכה בתביעתם, ומשכך עותרת המבקשת לסלק את כתב התביעה על הסף, גם בשל סיבה זו. היות וממילא קבעתי, כי יש לסלק את התביעה על הסף כנגד המבקשת, אין עוד מקום לדון בעתיקה זו. אלא מאי? אי צירוף חוות דעת מסכל את הדיון בתביעה גם כנגד הנתבעים האחרים, ומשכך אין חולק, כי יש לקצוב למשיבים אורכה להגשת חוות דעת רפואית, ולקבוע שאם לא תוגש בפרק הזמן הזה, תימחק התובענה כולה מחמת חוסר מעש, ללא מתן התראה נוספת. ודוק: בניגוד לסברת המבקשת על פיה, באם יחפצו המשיבים להמציא חוות דעת, כי אז יהא עליהם להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, אין זה המצב המשפטי. יש לזכור, כי חוות דעת רפואית המוגשת בתמיכה לתביעה הינה חלק מחומר הראיות בתביעה, ולכן, אם כלל בעל דין בכתב טענותיו טענה במישור הרפואי ללא צירוף חוות דעת, כי אז לא יוכל להוכיח את טענתו. אולם אם יבקש בהמשך רשות להגיש את חוות הדעת, ולמרות שלא עשה כן עם הגשת התביעה, לא יקמוץ בית המשפט את ידו, והוא יתיר לו את הגשת חוות הדעת, ובלבד שהנימוקים לאי הגשתה במועד יתקבלו על דעתו. (ראה לעניין זה רע"א 4046/09 התעשיה הצבאית לישראל בע"מ נ' מונסונגו; רע"א 1527/09 מדינת ישראל-משרד הבטחון ואח' נ' אחמד אבו עודה). 13. נוכח האמור הנני קובעת כדלקמן: א. התובענה כנגד הנתבעת 4 - שירותי בריאות כללית - נדחית בזאת ללא צו להוצאות. ב. ניתנת בזאת לתובעים אורכה בת 30 ימים להגשת חוות דעת רפואית. ג. ניתנת בזאת לנתבעים 3-1 אורכה בת 90 ימים מהיום להגשת כתב הגנה וחוות דעת נגדית. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנותרשלנות רפואית (סרטן)