תינוקת נולדה במשקל של 2,500 ק"ג ללא דופק וללא נשימה עם ציון אפגר 0, ובוצעו בה פעולות החייאה מאומצות, אשר למרבה המזל נשאו פרי. התובעת טענה כי קיים קשר סיבתי בין נכויותיה לבין התנהלותו הרשלנית של בית החולים. ##להלן פסק דין בנושא ציון אפגר נמוך:## 1. בפניי כתב תביעה אשר הוגש על ידי התובעת כנגד מרכז רפואי צאנז ע"ש לניאדו, עמותה רשומה 580082014 קריית צאנז (להלן: "הנתבע" או "בית החולים"). העובדות הצריכות לעניין 2. התובעת, נולדה בבית החולים ביום 22.8.81. מכתב התביעה עולה, כי אמה של התובעת (להלן:"האם") התקבלה בצהרי יום ו' - 21.8.81 לבית החולים, בהיותה בשבוע ה- 35+ להריונה בשל ירידת מי שפיר, ואושפזה במחלקה למעקב. למחרת היום - 22.8.81 - בשעות הבוקר "החלו צירים שהתבטאו בכאבי בטן תחתונה ודימום לדני" (סע' 7 לכתב התביעה). בשלב מסויים הועברה האם לחדר לידה, שם לדבריה, היא איבדה את הכרתה עקב דימום קשה, לא לפני שהתלוננה על סחרחורת, חולשה, הרגשה רעה "וכאבים ללא הפוגה בבטן התחתונה לפני ובמהלך הלידה" (שם). מכתב התביעה עולה, כי הצוות הרפואי החל בניטור הדופק העוברי ופעילות הרחם בשעה 11:00. ניטור זה הופסק בשעה 12:13, ובסופו של דבר חולצה התובעת באמצעות שולפן ריק (וואקום) בשעה 13:10. התובעת נולדה במשקל של 2,500 ק"ג ללא דופק וללא נשימה עם ציון אפגר 0, ובוצעו בה פעולות החייאה מאומצות, אשר למרבה המזל נשאו פרי. לטענת התובעת, כתוצאה מהלידה הטראומטית היא נותרה "עם נזק מוטורי ונוירולוגי קשה, חלק הגוף הימני של התובעת משותק למחצה, התובעת צולעת בצורה קשה, מתקשה בהליכה, מתקשה לבצע פעולות מוטוריות פשוטות בחיי יום יום" (סע' 12 לכתב התביעה). התובעת מסתמכת בתביעתה על חוות דעתו של דר' ערן אהרן בתחום הגניקולוגיה, הקובע, כי קיים קשר סיבתי בין נכויותיה של התובעת לבין התנהלותו הרשלנית של בית החולים, וכן היא מסתמכת על חוות דעתו של פרופ' עמוס קורצ'ין, אשר הגיע למסקנה, כי נכותה המשוקללת של התובעת הינה בשיעור של 92%. נוכח האמור עותרת התובעת לפיצוי בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד; הפסדי שכר לאם התובעת; עזרת בני משפחה וצד ג' לעבר ולעתיד; הוצאות רפואיות ופרא רפואיות לעבר ולעתיד; הוצאות שיקומיות וסיעודיות לעבר ולעתיד; הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד; כאב וסבל; הפסד פנסיה; התאמת דיור; טיפול נפשי; ייעוץ מיני; דמי הבראה ודמי חופשה. 3. הנתבע כופר בטענות המופנות כלפיו ובחבותו לפיצוי התובעת, וכן דוחה את הטענות בדבר התרשלותו ותוצאותיה הנטענות. לדברי הנתבע נובעת נכותה של התובעת "בשל פגמים מולדים ו/או בשל אירועים אחרים אשר אירעו לתובעת לאחר לידתה ובמהלך חייה..." (סע' 5.1 לכתב ההגנה), ומכל מקום, לגרסתו, לא נפל כל פגם בטיפול באם התובעת מרגע קבלתה בבית החולים ועד לידת התובעת. עוד טוען הנתבע, כי יש לדחות את התובענה מחמת התיישנות ו/או שיהוי. חוות דעתו של דר' אהרן ערן 4. דר' ערן מציג את עצמו בחוות דעתו כ"מומחה ברפואת נשים, מנתח, מיילד ובדיקות אולטרה-סאונד". מחוות דעתו של דר' ערן עולה, כי אם התובעת התקבלה לבית החולים בצהרי יום 21.8.81 "עקב ירידת מי שפיר מוקדמת בשבוע ה- 35 להריונה". דר' ערן מציין, כי ההריון נשוא התובענה הינו הריונה השלישי (?) של אם התובעת, ובעברה יש לציין שתי לידות והפלה אחת, ובאשר להריון נשוא כתב התביעה - מחוות הדעת עולה, כי אם התובעת סבלה במהלך השליש הראשון והשני להריון מדימומים לדניים לסירוגין. למחרת קבלתה של אם התובעת לבית החולים, ביום 22.8.81 "החלו צירים שהתבטאו בכאבי בטן תחתונה ודימום לדני". אם התובעת הועברה לחדר לידה, ולדברי דר' ערן "אין רשומה רפואית אשר מתעדת את הבדיקה וממצאיה בקבלתה, ואין רשומה רפואית המתעדת את האירועים במהלך אשפוזה עד להעברתה לחדר לידה". עוד מציין דר' ערן, כי "אין רשומה רפואית המתעדת את מהלך הלידה. וכי ישנו בנמצא גליון פרטוגרם" אשר מתעד בדיקה בשעה 11:00 ובשעה 12:00 בלבד, וליד הכותרת "דפיקות לב העובר" נרשם "שינויים קשים בדופק", וכן אין תיעוד לגבי מהלך הלידה לאחר השעה 12:00 ועד השעה 13:10 עת חולצה התינוקת באמצעות שולפן ריק. ניטור דופק העובר ופעילות הרחם החל בשעה 11:00 והסתיים בשעה 12:35, כ-35 דקות טרם חילוץ התינוקת בשעה 13:10. אין תיעוד על תלונות היולדת אודות סחרחורת, חולשה, הרגשה רעה וכאבים בלתי נסבלים ללא הפוגות בבטן תחתונה במהלך הלידה. אין עדות "כי עוד טרם חילוץ העובר מאבדת רחל (אם התובעת - ד.ג.) את הכרתה עקב דימום קשה. הרשומה הרפואית כוללת רשומות שנכתבו בדיעבד וללא ציון שעת כתיבתם...". דר' ערן ממשיך ומציין, כי "תחת השעה 13:10 נכתב: "שינויים קשים בדופק, קיבלה פטידין 50 מ"ג, פנרגן 25 מ"ג תוך ורידי. הדופק הגיע ל- 140. ירידה בדופק מתחת ל- 100, חשד להיפרדות שלייה. הוחלט לסיים עם ואקום. נולדה בת באפגר 2-0, אספיקציה קשה, בוצעה אינטובציה, היולדת דיממה. הפרעות בקרישת דם. קיבלה 4 מנות דם, 4 פלזמה, פברינוגן ונוזלים". דר' ערן סקר את מהלכי הצוות הרפואי מאז קבלתה של אם היולדת ללידה ועד הלידה עצמה, והגיע למסקנה, כי הצוות התרשל בהיבטים הבאים: לא בוצעה ליולדת בדיקה קלינית לפני ובמהלך הלידה; לא נערך דיון בהתייחס להתכווצויות הרחמיות התכופות - טטניה, והדימום שהתגבר; אין תיעוד על מידת היפרדות השלייה; עבר זמן ארוך מאוד בין תחילת הדימום ועד לביצוע הלידה, דבר שגרם "לתחלואת התינוקת וסיכן את חיי היולדת"; לא הייתה תגובה הולמת לירידה בדופק העובר ולקצב הלב הסינוסואידלי; לא הייתה התייחסות נאותה לניטור העובר ולא נלקחה בדיקת PH עוברי לשלילת מצוקת העובר; הייתה התעלמות מאבחנה של חשד להיפרדות שלייה; לא נלקחה בדיקת PH בסמוך לאחר הלידה; לא בוצע ניתוח קיסרי דחוף "עת נצפתה עדות למצוקת העובר בניטור שהייתה מלווה עם דימום לדני", ובמקום לפעול לסיום הלידה במהירות, ניתנו לה פטידין ופנגרן שגרמו לדיכוי נוסף של העובר; חוות דעתו של פרופ' עמוס קורצ'ין 5. פרופ' קורצ'ין - נוירולוג ופרמקולוג בהכשרתו - הגיע למסקנה, כי התובעת סובלת מנזק קשה כתוצאה ישירה מהליך הלידה. "נזק זה נגרם כתוצאה מהפסקה באספקת חמצן למוח, בגלל העדר נשימה ופעולת לב". פרופ' קורצ'ין מציין בחוות דעתו, כי "ציון האפגר היה נמוך מאוד, וזאת לאחר נסיונות החייאה ממושכים". פרופ' קורצ'ין מסביר בחוות דעתו, כי "המוח הינו האיבר הרגיש ביותר לנזק אנוכסי כזה, והפגיעה במקרה הנוכחי הייתה קשה מאוד", ולפיכך, מסקנתו הינה, כי הפגיעה הנוירולוגית והשכלית הקשה ממנה סובלת התובעת, הינה תוצאה של הנזק האנוכסי, "מה גם שלא אותרה כל סיבה אפשרית אחרת לנזק המוחי החמור". פרופ' קורצ'ין קבע את נכויותיה של התובעת כדלקמן: בשל הפיגור השכלי - 50% נכות לפי תקנה ד' 2 לתקנות המוסד לביטוח לאומי. בשל השיתוק מימין - 70% נכות לפי תקנה 29(1) א' III לתקנות המוסד לביטוח לאומי. בשל התנועות הבלתי רצוניות - 20% - 30% נכות לפי תקנה 29 8 I (דו צדדית). חוות דעתו של פרופ' יצחק בליקשטיין 6. פרופ' בליקשטיין - מומחה ברפואת יילוד וגניקולוגיה הגיש את חוות דעתו לבקשת הנתבע. מחוות דעתו עולה, כי היולדת התקבלה לבית החולים ביום שישי ה- 21.8.81 בשעה 14:00 בשבוע 35 להריון, עקב ירידת מי שפיר. לדבריו "בקבלה נמצאו פרמטרים אמהיים תקינים, והיולדת אושפזה להשגחה. במוניטור היו צירים כל 3-2 דקות, העובר היה במצג ראש ובכניסה לאגן. תרשים המוניטור..... מדגימים צירים סבירים, כל 3 דקות ודופק עוברי תקין לחלוטין". מחוות הדעת עולה, כי למחרת היום "התפתחו צירים, ובשעה 11:00 נרשמו רישומים ראשוניים בפרטוגרם... תנאי צואר רחם מעידים על תהליך לידה (4 ס"מ פתיחה) וראש העובר היה בתחנה 1.5. דופק העובר היה 130 לדקה". פרופ' בליקשטיין מציין, כי "בהמשך הלידה ירד הדופק העובר ל- 110-100 לדקה, והוחלט על רישום דופק פנימי. היולדת קיבלה שיכוך כאבים על ידי פטידין... בשעה 11:45. הקצב העוברי הבסיסי נשאר תקין (120 לדקה) אך השיניון הבין פעימתי ירד בצורה ניכרת מיד לאחר מתן הפטידין. הלידה התקדמה במהירות, ובשעה 13:00 לערך, בפתיחה של 9 ס"מ הייתה ירידה של הדופק העוברי ('שינויים קשים בדופק') והופיע דימום נרתיקי. ירידת הדופק נמשכה כ- 15 דקות לפני הלידה... נעשתה אבחנה של הפרדות שלייה... והוזמן דר' ז' שיילד את העובר בשעה 13:10 באמצעות שולפן ריק (ואקום)". פרופ' בליקשטיין מתאר בחוות דעתו, כי התינוקת נולדה במשקל של 2,500 ק"ג "ובמצב תשניקי" ונזקקה לטיפול של רופא יילודים, "אך כבר בהגיעה למחלקת יונקים - נשמה בכוחות עצמה". פרופ' בליקשטיין ממשיך וקובע, כי "ההתכווצויות שתוארו במחלקת יילודים היו עקב היפוקלצמיה (ירידה ברמת הסידן). בתאריך 27.8.81 רשם הרופא "ללא פרקוסים" (צ"ל פרכוסים) ללא אפנאות (הפסקות נשימה) כנרה (צ"ל כנראה) - ולמזלה - הסיבה הייתה היפוקלצמיה!" פרופ' בליקשטיין מסביר את החסר הרישומי בכך שהלידה התרחשה ביום שבת בבית החולים המעניק שירותים למגזר החרדי, ומשכך הרישומים הינם רטרואקטיביים ובוצעו בידי "גוי של שבת", ולכן, לדעתו אין לראות "בלקוניות שברשומה" כל פסול. פרופ' בליקשטיין דוחה מכל וכל את מסקנותיו של דר' ערן בדבר קיומו של קשר סיבתי בין אופן ניהול הלידה לבין נכויותיה של התובעת. פרופ' בליקשטיין מרמז בחוות דעתו, כי כלל אינו משוכנע שהתובעת נולדה בתשניק, שכן היא חסרה לדבריו את הסימנים האופייניים ביילוד שנולד בתשניק, ומכל מקום, אין לדעתו קשר סיבתי בין נזקה של התובעת לבין התשניק ככל שהיה. פרופ' בליקשטיין סבור שהתנהלותו של הצוות הרפואי במקרה הנדון הייתה תקינה, והוא מסביר את "חוסר התייחסותו של הצוות הרפואי 'לסימנים במוניטור'" בכך ש"הסימנים במוניטור הם תוצאה של נזק שכבר התרחש", והוא מציע שורה של סיבות אחרות אשר בגינן התרחש לכאורה הנזק. לדבריו, מדובר בתינוקת שנולדה בלידה מוקדמת (שבוע 35 להריון), ומשכך מדובר בלידת פגה אשר יתכן שסבלה מנזקי פגות. פרופ' בליקשטיין ממשיך ומסביר, כי התובעת נולדה לאחר ירידת מים מוקדמת "שחלה 24 שעות קודם לכן", ויתכן שירידת המים המוקדמת נבעה מקיומו של זיהום שגרם לנזק מוחי לתובעת. עוד הוא ממשיך ומפליג בנסיונותיו למצוא סיבות אחרות ונוספות לנזקה של התובעת, והוא אף מציע את האפשרות שנזקה של התובעת נגרם כתוצאה מגורמים גנטיים, וזאת משום שהוריה הם בני דודים, ובפרק הסיכום הוא קובע, כי "בניגוד לקביעה של פרופ' קורצ'ין שהתובעת סובלת מפיגור שכלי ושיתוק בפלג גוף ימני, הרשימה מעידה שלתובעת יש רק חולשה מימין ואף סיימה בי"ס תיכון. כמקובל, אין בנתונים אלה, בכדי לתמוך בקשר סיבתי בין אירועי הלידה לבין הנזקים הנטענים או הקיימים", מה עוד ש"קיימים הסברים אחרים לנזקיה הנטענים של התובעת: היא נולדה בלידה מוקדמת כתוצאה מנישואי קרובים ונסיבות הלידה מצביעות על תהליך זיהומי/דלקתי שקדם לירידת המים". פרופ' בליקשטיין לא הקל עם אם התובעת, ואף הגדיל לעשות כאשר קבע, כי "התובעת (הכוונה לאם התובעת - ד.ג.) הפכה להיות מוכרת כ"מתלוננת סדרתית", וזאת משום שבעבר העזה והגישה תביעה נוספת כנגד בית החולים בשל רשלנות רפואית נוספת שאירעה מיד לאחר הלידה, אשר באה לידי ביטוי בניתוק קטע מהצנתר התת בריחי שהוחדר לה לאחר הלידה נשוא כתב תביעה זה, דבר, שאליבא הצוות הרפואי בבית החולים ואליבא פרופ' בליקשטיין הופך כאמור את התובעת ל"מתלוננת סדרתית", כאשר לכאורה המטרה היחידה העומדת בבסיס תביעותיה הינה נסיונה "להתעשר" כתוצאה מהאסונות שניחתו עליה בשל רשלנות הנתבע. לקרוא ולא להאמין!! במאמר מוסגר יצויין, כי אותה תובענה נוספת הסתיימה כפי הנראה בהסדר פשרה בגדרו פוצתה היולדת - אם התובעת. כלומר, אין מדובר בתובענה מופרכת, ובודאי שהגשתה לא הופכת את אם התובעת למתלוננת סדרתית, כפי שהוצגה על ידי הנתבעים. אומר כבר עתה, כי אני מצרה מאוד על רמיזותיו של פרופ' בליקשטיין, אשר אינן ראויות ומוטב היה לו להימנע מהן. חוות דעתו של פרופ' רפי וייץ ז"ל 8. הנתבע צירף את חוות דעתו של נוירולוג הילדים - פרופ' רפי וייץ ז"ל - אשר הלך לעולמו לאחר המצאת חוות הדעת ולפני הדיון המשפטי, ומשכך לא נחקר כמובן על חוות דעתו. אומר מיד, כי פרופ' וייץ המנוח היה נוירולוג ילדים ידוע ומוערך. חוות דעתו לא הוצאה מהתיק, וכמובן שתשמש את בית המשפט, תוך מתן המשקל הראייתי הראוי לעובדה שפרופ' וייץ המנוח הלך לעולמו לפני שהספיק להחקר על חוות דעתו. חוות דעתו של פרו'פ וייץ המנוח הינה מיום 11.4.07, קרי: התובעת הייתה בת 26 שנים במועד בדיקתה על ידי פרופ' וייץ. מבדיקתו של פרופ' וייץ עולה, כי התובעת "נמוכת קומה. היקף הראש קטן מאחוזון 2 לגילה, ומתאים להיקף ראש ממוצע של ילדה כבת 8 שנים. התנהגותה מופנמת וחסרת בטחון (אומרת ש"מתביישת"). השליטה (יד, עין) שמאלית. הביצועים איטיים. מתקשה בזכירה חזותית ושמיעתית בהתמצאות מרחבית, בתיאום יד-עין. הקריאה איטית ומשובשת. כותבת בשגיאות כתיב והידע החשבוני דל. עצבי הגולגולת תקינים. מתח השרירים תקין בגפיים העליונות ומוגבר מעט בתחתונות, יותר מימין. ההחזרים הגידיים ערים, יותר מימין. תגובת בבינסקי חיובית דו צדדית. מנח דיסטוני מלווה תנועות עדינות של כף היד הימנית. תנועות היד הימנית מסורבלות. הליכה עם circumduction וגרירה של הרגל הימנית. מבחן רומברג שלילי". על סמך ממצאי בדיקתו, הגיע פרופ' וייץ למסקנה, כי "סיון וקנין לוקה בנזק מוחי, שביטוייו הם חולשה בינונית בפלג הגוף הימני ופיגור שכלי גבולי", והוא מעריך את נכויותיה של התובעת כדלקמן: בגין חולשה בינונית בפלג הגוף הימני - 50% נכות לפי סעיף 29(1)(א) II לתקנות המוסד לביטוח לאומי. בגין תנועות דיסטוניות קלות בגפה הימנית העליונה - 30% נכות לפי סעיף 29 (8) I לתקנות המוסד לביטוח לאומי. סך הכל 72% נכות. פרופ' וייץ אף הבהיר, כי פרופ' קורצ'ין העניק נכות על פי תקנה ד'(2) לתקנות המוסד לביטוח לאומי, שבוטלה זה מכבר. חוות דעתו של דר' אלי היימן 9. דר' היימן הינו מומחה לנוירולוגיה ואפילפסיה בילדים, ומסקנתו בחוות דעתו הינה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין נכויותיה של התובעת לבין תהליך הלידה. דר' היימן מסביר בחוות דעתו, כי "האבחנה של Neonatal hypoxic ischemic cerebral injury צריכה להיעשות רק לאחר הוכחה לקיום פגיעה היפוקסית - איסכמית מקדימה, ומיד לאחר מכן, זיהוי סימנים אופייניים של Early neonatal encephalopathy. במקרה הנדון אין כל עדות קלינית ל- Neonatal hypoxic encephalopathy המשלב בין אירוע של הפסקה חריפה בהפסקת הדם- חמצן למוח היילוד ביחד עם התגובה הקלינית של היילוד לחסר זה. חובה כי שני המרכיבים יהיו קיימים על מנת לקבוע קשר סיבתי בין האירוע המשמעותי לנזק הנוירולוגי". דר' היימן מסביר עוד בחוות דעתו, כי הממצאים הקליניים הנצפים ב- neonatal encephalopathy כוללים: ציוני אפגר נמוכים; קושי בהתחלה או בשימור נשימה אפקטיבית; מצב הכרה ירוד; הפרעה בטונוס שרירים; היעדר החזרי יילוד; פרכוסים המופיעים ב- 48 השעות הראשונות לחיי הילוד. דר' היימן סבור, כי למעט ציון האפגר הנמוך, לא נצפו בתובעת הסימנים האמורים עם לידתה או בסמוך לכך, ומשכך, אין כאמור נזק בין נכויותיה לבין תהליך הלידה, ולדעתו, מצבה של התובעת נובע מתסחיף שאירע כתוצאה מהכנסת הקטטר הטבורי ליילודה, דבר שהיה מחוייב המציאות במצבה, ולדבריו, ממצאי בדיקת .T. Cשבוצעה לתובעת מאמתים את מסקנתו, וזאת נוכח "אובדן חומר לבן במח משמאל, דבר המאשר לדעתו, כי התובעת עברה אוטם מוחי כתוצאה מהתסחיף שאירע עקב הכנסת הקטטר הטבורי". לסיכום, קובע דר' היימן, כי "למיטב הבנתי, הנדון, פגית שבוע 36 נולדה בלידה דחופה עקב הפרדות שלייה, עברה החייאה יעילה ומהירה תוך חזרה של צבע ודופק תקין תוך דקות ספורות. ביומיים שלאחר הלידה, בדיקה תקינה, ללא עדות לפגיעה מוחית אופיינית... לו הייתה עוברת תשניק משמעותי, קרי ירידה חדה וממושכת באספקת הדם למוח, כזו שתגרום לפגיעה מוחית בצורה של שיתוק פלג גוף, בדיקתה לא הייתה יכולה להיות תקינה לאחר הלידה, עם שחרורה לביתה, ועד גיל 10 חודשים". דר' היימן מוסיף ומבהיר, כי "הפגיעה הנוירולוגית על רקע תשניק, קיימת מדקה ראשונה ולא חולפת לאחר שעות, מופיעה שוב, וחולפת שוב ומופיעה. ביום השלישי לחיים חל שינוי חריף במצבה, וזאת על רקע קריש דם שניתק מהקטטר, עם הופעה של הפסקות נשימה, פרכוסים מוקדיים, יותר של צד ימין (פגיעה בצד שמאל בדומה לממצא ב- C.T.) על רקע תסחיף של קריש דם להמיספרה השמאלית. אירוע זה היה בלתי נמנע, והוא הגורם לפגיעה הנוירולוגית של הנדון". דר' היימן אף מתייחס לחוות דעתו של פרופ' קורצ'ין, וכותב: "פרופ' קורצ'ין, רופא בעל שיעור קומה, מבכירי הנוירולוגיים למבוגרים בישראל, אינו רופא ילדים, אינו נוירולוג ילדים, ואשר על כן הוא חסר את הכלים להעריך כעד מומחה את התהליכים הפתולוגיים והשפעתם על המוח הוא בשל של היילוד, פג או במועד, ובמיוחד בתנאי קיצון. לאור זאת אני סבור, כי אין לקבל את חוות דעתו כחוות דעת עד מומחה. פרופ' קורצ'ין מניח הנחות פשטניות, שאינן מבוססות על הפרקטיקה היומיומית ברפואת היילוד-פג, ועל הספרות המקצועית בתחום". בסיכום חוות דעתו קובע דר' היימן, כי לתובעת 65% על פי הפירוט הבא: 50% נכות לפי סעיף 34ה' לתקנות הביטוח הלאומי. 30% נכות לפי סעיף 29(1)(א) I לתקנות הביטוח הלאומי, ובסך הכל 65% נכות בתחום הנוירולוגי. דר' היימן קובע עוד, כי התובעת מסוגלת לקיים "מסגרת חיים עצמאית במסגרת מוגנת המתאימה לבוגרים בעלי תפקוד קוגנטיבי תקין עם מגבלה פיסית קלה. מסגרת זו ממומנת על ידי המדינה ותאפשר לנדון לנהל חיים עצמאיים, חיי חברה, ולעבוד במסגרת מוגנת". חובת הזהירות 10. קיומה של חובת זהירות נבחנת באופן פרטני בכל מקרה ומקרה באופן דו-שלבי. ראשית יש לבחון האם קיימת חובת זהירות מושגית, היינו, האם באופן כללי ועקרוני קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של אנשים, אשר הנתבעים משתייכים אליהם, לבין סוג מסויים של אנשים שהתובעים משתייכים אליהם. המבחן שיש להפעיל הוא מבחן הציפיות של האדם הסביר, ובית המשפט בוחן האם האדם הסביר צופה קיומה של חובת זהירות מושגית בין אותם סוגי אנשים. בשלב השני נבחנת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, היינו - האם הנתבעים הספציפיים חבים חובת זהירות לתובעת הספציפית בשל הנזק הספציפי שהתרחש באופן בו אירע. (ראה: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, 144; ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3)1, 7; ע"א 610/94 בו רב ינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כפרק בנק צפון-אמריקה, פ"ד נז (4) 289, 309; ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 17; ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג(3) 284, 292; ע"א 7375/02 בית חולים כרמל חיפה נ' עדן מלול פ"ד ס(1) 11, 26). דומני, כי כיום אין עוד צורך להכביר מילים באשר לקיומה של חובת זהירות החלה ביחסים שבין מטפל ומטופל, והמחלוקת האמיתית הינה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית, והאם זו הופרה. כאמור, נבחנת חובת הזהירות באמצעות מבחן הצפיות, כאשר ההתייחסות היא הן לצפיות טכנית והן לצפיות נורמטיבית. דהיינו, השאלה היא האם ניתן היה לצפות את הנזק כעניין טכני- עובדתי, והאם היה צורך לצפות אותו כעניין נורמטיבי (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח (3)45). כאשר מייחסים לרופא או למוסד רפואי רשלנות בטיפול בחולה שנזקק לשירותיהם, תיבחן מידת האשם שתיוחס לרופא על פי אותם שיקולים ומבחנים המנחים את בית המשפט בבואו להעריך את התנהגותם של אנשי מקצוע המיומנים במלאכתם. הצפיות שעל פיה מוכרעת חובת הזהירות, אינה רק צפיות טכנית, אלא גם צפיות מהותית. קרי יש לבחון את הצורך לצפות, ולא רק את היכולת לצפות, כלומר, בית המשפט אינו מסתפק בדיון בשאלה העובדתית מה צפה הרופא הספציפי בפועל במצב נתון, אלא גם מה צריך היה לצפות, ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים (ע"א 58/82 משה קנטור נ' דר' שלום מוסייב, פ"ד לט (3) 253). בתי המשפט פסקו, כי ההתרשלות מבוססת על עקרון הסבירות ונבחנת לפי האמצעים שיש לנקוט על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק, ועל פי האמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין. יש לבחון האם הרופא סטה מרמת הזהירות הנדרשת מרופא סביר. המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי. יש לזכור, כי לא בכל מחלה יש אשם. לא כל טעות מהווה רשלנות. יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, על-מנת שלא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות. גישה זו אינה חדשה. היא חרשה תלמים בפסיקתם של בתי המשפט בעבר. יש לבחון את ההסתברות שהנזק יתרחש; ההוצאות הנדרשות על מנת למנוע את הנזק;חומרת הנזק; הערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק; היכולת למנוע את הנזק וכיו"ב. כמו כן נפסק לא אחת, כי פעולת רופא לא תחשב כרשלנית, אם התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות. רופא שפעולותיו סבירות, ומבוססות על הנורמות המקובלות בעולם הרפואה, אינו יכול לחוב בגין פעולות אלו על יסוד דיני הרשלנות, כך גם כאשר בעניין שבו ההחלטה הרפואית-מקצועית הנדרשת היא החלטה אם לאשר עקרונית טיפול רפואי או שימוש בתרופה מסוימת (ראה ע"א 3139/99 מוקה-פלקוביץ נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד נו (2) 241). הווה אומר, כי על מנת לקבוע אם הייתה הפרה רשלנית של חובת הזהירות הקונקרטית ביחסי הרופא-החולה, יש להבהיר מה היו המדדים המקובלים של חובה זו בעת מתן הטיפול הרפואי. כך או אחרת, רופא אינו יוצא ידי חובתו בקבלת החלטה ההולמת את הממצאים הגלויים שבפניו, אלא עליו לחקור ולברר גם אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת ההחלטה, וכל זאת בשקידה ובמאמץ סביר. לית מאן דפליג, כי קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך היה לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו של הרופא (ראה: ע"א 5586/03 ד"ר פרימונט נ' פלוני (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 29.3.07) להלן: "ע"א 5586/03"). חובת הזהירות הקונקרטית, והפרתה 11. על מנת להגיע להחלטה מושכלת בשאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית במקרה הנדון, ובדבר הפרתה, יש לסקור את הפרטים העובדתיים שהוכחו, ולקבוע מה באמת התרחש בבית החולים מעת הגעתה של היולדת לבית החולים, ועד לידת התובעת - כעבור כ- 23 שעות. בין המומחים מטעם בעלי הדין (דר' ערן ופרופ' בליקשטיין) אין מחלוקת בהתייחס למועד הגעתה וסיבת הגעתה של היולדת לבית החולים. כך מציין פרופ' בליקשטיין - מומחה הנתבעים - כי "היולדת התקבלה ביום שישי 21.8.81 בסמוך לשעה 14:00 (שב' 35 להריון) עקב ירידת מים משעה 12:00. בקבלה נמצאו פרמטרים אמהיים תקינים, והיולדת אושפזה להשגחה. במוניטור היו צירים כל 3-2 דקות, העובר היה במצג ראש ובכניסה לאגן". בחקירתו אישר פרופ' בליקשטיין, כי היולדת הגיעה במצב "טוב" לבית החולים, ממצאי בדיקתה היו "תקינים", ולא נמצאו ממצאים קליניים אשר יש בהם כדי להעיד. או לרמוז על קיומו של זיהום או קיומו של דימום (עמ' 83 שורות 31-26), ו/או כל מצב חולני אחר שחייב התערבות רפואית מיידית, ו/או יילוד דחוף של העובר. פרופ' בליקשטיין אישר גם, כי על פי הרישומים לא היו ליולדת מחלות עבר משמעותיות וכי גם במשפחתה אין מחלות (עמ' 84 שורות 3-1), וכן חזר ואישר, כי לא היה זיהום גלוי או דימום גלוי בעת קבלתה, שאם לא כן "לא היו מחכים 24 שעות" (עמ' 84 שורה 7). מהאמור עולה, כי אין מחלוקת לגבי העובדה, שבעת הגעת היולדת לבית החולים ביום שישי - 21.8.81, היא הגיעה עם ירידת מי שפיר שהחלה כשעתיים לפני הגעתה. עוד ניתן לקבוע, כי במועד הגעתה, היה מצבה הרפואי של היולדת תקין, היא לא סבלה מזיהום או מדימום, והיו לה צירים כל 3-2 דקות. כמו כן עולה מהמסמכים, כי העובר היה במצג ראש ובכניסה לאגן, ועל כן, לאחר בדיקתה וניטורה של היולדת, היא הועברה למחלקה לצורך השגחה. יצויין, כי מחוות דעתו של פרופ' בליקשטיין, ניתן להבין, שהיולדת הועברה למחלקה לצורך השגחה, וכי במהלך "ההשגחה" נוטרה היולדת לכאורה, שכן הוא רושם במפורש בחוות דעתו, שהיולדת הועברה למחלקה, ואחר כך הוא סוקר בחוות דעתו את ממצאי הניטור הלכאורי שבוצע .(סע' 3 ה' לחוות הדעת), אלא, שלא ברור על סמך מה הסיק פרופ' בליקשטיין "קביעות" אלה, שכן במהלך שמיעת הראיות הוברר שלמרות שהיולדת שהועברה למחלקה "להשגחה", לא רק שלא נוטרה במהלך שעות "ההשגחה", אלא שאפילו לא נבדקה בדיקה קלינית במשך כל אותן שעות, ולמעשה לא ראתה רופא בכלל, קרי: איש מהצוות הרפואי לא השגיח עליה במהלך שעות רבות מאד, אותן שעות אשר במהלכן אמורה הייתה להיות בהשגחה, ואף אושפזה לצורך כך. ודוק: מהגליון הסיעודי עולה, כי היולדת ישנה היטב במהלך הלילה, אלא שציון עובדה זו אינו מהווה השגחה, ובודאי שאינו מעיד על השגחה רפואית הכוללת ביצוע בדיקות קליניות, ו/או ניטור תנועות העובר ודופק העובר, וכבר עתה ניתן לקבוע, כי אין מנוס מהמסקנה המצערת, שאיש לא השגיח למעשה על היולדת ולא עקב אחר מצבה הרפואי במשך שעות רבות מאד, למרות, שכאמור, זו הייתה מטרת אישפוזה מלכתחילה. היולדת נדרשה בחקירתה לעובדות נשוא הגעתה לבית החולים ואישפוזה "להשגחה", והיא סיפרה, כי הגיעה בצהריי יום 21.8.81 עם ירידת מים, וכי סבלה מ".... כאבים שנדמה היה שזאת לידה. כאבים חזקים ברחם. לא צירי לידה, וירידת מים מלאה" (עמ' 43 שורות 16-15). היולדת אישרה בחקירתה, כי בהגיעה לבית החולים נבדקה על ידי דר' ממט (הנתבע) וחוברה למוניטור (עמ' 43 שורות 22-17), ואישרה, כי בשלב הגעתה לבית החולים לא סבלה מדימום, אלא "הייתה רק ירידת מים" (עמ' 43 שורה 24), וכן אישרה, כי "אף אחד לא חשב שזה הריון בסיכון גבוה" (עמ' 43 שורה 29). בהמשך הדיון התברר, כי במהלך השליש הראשון והשני להריונה, סבלה היולדת לעיתים מדימומים, עובדה שלא צויינה בגליון קבלתה ללידה. היולדת הסבירה שבעת קבלתה רואיינה על ידי אחות, אשר שאלה אותה, בין היתר, האם ההריון היה תקין, והיולדת השיבה בחיוב. היא נשאלה בחקירתה האם לא סברה שיש לספר לאחות על הדימומים מהם סבלה בשליש הראשון והשני להריונה, והיא הסבירה ש"כל ההריון היה תקין, אחרי בדיקה של רופא והוא אמר שהכל תקין, לא היה שום דבר יוצא דופן. לא ציינתי את הדימומים שהיו לי בתחילת ההריון" (עמ' 44 שורות 10-7). הנתבע טוען בסיכומיו, כי הימנעותה של היולדת מלספר לאחות במועד קבלתה לבית החולים, על הדימומים מהם סבלה בשליש הראשון והשני להריונה, מנע מהצוות הרפואי לשקול האם יולדת זו זקוקה למעקב מסויים, או שונה מהמעקב הרגיל המבוצע לכל יולדת במצבה, אלא שאינני רואה את הדברים עין בעין עם הנתבע. יש לזכור, כי היולדת הגיעה לבית החולים עם ירידת מים, וכאבים. היולדת רואיינה על ידי האחיות והיות ולפי מיטב הבנתה היא, לא היה מקום לייחס חשיבות כלשהי לאותם דימומים מהם סבלה בשליש הראשון והשני להריונה, היא אפילו לא חשבה לספר עליהם. יש להניח, כי היולדת הייתה נרגשת, אולי אפילו דאגה, וכי סבלה מכאבים שלא צויינו בגליון קבלתה, ממש כשם שתופעות רבות אחרות לא צויינו, כפי שיפורט בהמשך. לא זו אף זו, באם קיים מידע ספציפי שיש חשיבות בהבאתו לידיעת הצוות הרפואי, מן הראוי שהאחות המראיינת תציג ליולדת שאלות יזומות, על מנת שמכלול המידע הרלבנטי יעמוד בפני הצוות הרפואי, ואין לצפות שהיולדת עצמה, במצב בו היא נתונה בזמן הראיון, תדע, או תזכור אילו פרטים נכון ורצוי להביא לידיעת הצוות הרפואי. אין זה תפקידה של היולדת, ובודאי שהשכלתן הרפואית של מרבית היולדות אינה מכשירה אותן לדעת איזו אינפורמציה הינה ברת חשיבות ואיזו איננה כזו. דומני, כי במצב זה אין די בשאלה כללית "האם ההריון היה תקין" וכאמור, חובה על האחות ו/או הרופא המקבלים יולדת ללידה, לשאול שאלות מפורטות ויזומות, כגון: האם סבלת מדימומים במהלך ההריון? וכי ממה נפשך? אם לעובדת קיומם של הדימומים במהלך ההריון יש חשיבות קלינית בעת הגעת היולדת ללידה, יש לברר עובדה זו באופן מפורש, ולא להשאיר ליולדת, במצבה, את הבחירה, באשר לעובדות שעליה לספק לצוות הרפואי מחמת חשיבותן. כאמור, לאחר בדיקת היולדת בעת הגעתה, היא נשלחה למחלקה "להשגחה". ישאל השואל, למה התכוון הצוות הרפואי כאשר החליט להשאיר את היולדת להשגחה? האם לא ברור שהשגחה כוללת בחובה הסתכלות על היולדת והתנהגותה, בדיקתה הקלינית מידי זמן קצוב, חיבורה למוניטור לצורך מעקב אחר נתוני העובר וכו'? ובכן, מתברר שמושגי בית החולים באשר לאופן ביצוע ההשגחה הינם שונים, ולמצער יש לציין, כי ההשגחה אליבא הנתבע, כללה שליחת היולדת למחלקה, ואספקת מיטה לשכב עליה, הא ותו לא. מכרטיס היולדת (ת/15) עולה, כי ""המעקב היחיד, שבא לידי ביטוי בכתובים, הינו רישום אחות, המציינת "לילה - עדיין נמצאת בשכיבה, אין שינוי במצבה". ונשאלת השאלה, הכיצד ידע הצוות הרפואי שאין שינוי במצבה, אם אף אחד לא טרח לבדוק אותה?? דר' ממט הסביר בחקירתו, כי כאשר יולדת הגיעה לבית החולים במצבה של היולדת נשוא התובענה, נהגו לאשפז אותה להשגחה, ואם ירידת המים ארעה בסמוך למועד הלידה הצפוי, נהגו ליילד אותה (עמ' 57, שורות 15-11). היולדת נשוא התובענה הגיעה לבית החולים בשבוע ה- 35 להריונה, בסוף החודש השמיני להריונה, כלומר, לפני מועד הלידה הצפוי, ומשכך, בהתאם לנוהלים, אושפזה להשגחה. דר' ממט נשאל בחקירתו, מה כוללת ההשגחה על היולדת במצבה של היולדת הספציפית, ותשובתו הייתה, כי יש לבדוק לה "לחץ דם, דופק, חום וספירת דם פעם ב- 24 שעות ומוניטור אחת למספר שעות (ניטור לב העובר), זה היה פעם או פעמיים ב- 24 שעות, כלומר פעמיים ביום" (עמ' 57 שורות 23-21). הוא אישר, כי אם היה נותן הוראות מפורטות באשר לאופן ההשגחה על היולדת, כי אז היה בנמצא דף הוראות בחתימתו, וכאשר הופנה לעובדה, כי לא נמצא דף הוראות בחתימתו, השיב "אני לא יודע, צריך לבדוק בתיק הרפואי, כנראה לא נתתי... אני לא מוצא" (עמ' 58 שורות 5-1). זה המקום להבהיר הבהר היטב, כי בית החולים שמר את מלוא תיקה הרפואי של היולדת, ולא הועלתה כל טענה בדבר חסר במסמכים, ומשכך, העובדה שלא נמצא דף הוראות של דר' ממט באשר לאופן ביצוע ההשגחה על היולדת בזמן אשפוזה "להשגחה" מלמדת על כך שלא ניתנו הוראות לבדיקתה במהלך אחר הצהריים שלאחר אשפוזה, ו/או במהלך הלילה ו/או הבוקר שלאחריו, והתנהלות זו הינה בלתי נסבלת ושערורייתית, גם במונחי שנת 1981. היולדת אישרה בחקירתה, כי במהלך הלילה בו אושפזה "להשגחה" לא נבדקה (עמ' 44 שורות 14), ולמעשה "נשלחתי למחלקה והלכתי לישון עד הבוקר" (עמ' 44 שורה 14), וכן אישרה, כי במהלך הלילה לא העירו אותה, והיא אף לא שוחחה עם האחות (שם) והוסיפה "אבל זה לא תחת השגחה של הצוות. הם לא באו לבדוק אותי בלילה, אף אחד לא ניגש אליי לבדוק אותי" (עמ' 45 שורות 15-14), והיא אישרה, כי "כשהתעוררתי הייתי בסדר" (עמ' 45 שורה 18). לדברי היולדת, במהלך ארוחת הבוקר "הרגשתי כאבים עזים בכל איזור הבטן, והרגשתי שאני מדממת, נכנסתי לשירותים לבדוק, ראיתי שאני מדממת, ואז ניגשתי לאחות וביקשתי ממנה שתקרא לרופא, שמישהו יבוא, שיש לי כאבים חזקים בכל הבטן, ואני מדממת. היא אמרה לי תחזרי לחדר, אני אשלח מישהו. וכך עשיתי. ורק בשעה 12:00 בא מישהו" (עמ' 45 שורות 23-20). במענה לשאלת בית המשפט הבהירה היולדת, כי "ניגשתי לאחות מיד עם ארוחת הבוקר, ב- 08:30 - 09:00" (עמ' 45 שורה 26), וכאשר נשאלה האם רק לקראת השעה 12:00 ניגשו אליה, ענתה "כן. לקראת הצהריים. לא זוכרת בדיוק את השעה" (עמ' 45 שורה 28), והיא אישרה, כי במהלך השעות שחלפו מאז פנייתה לאחות ועד שנבדקה, חלפו שעות (שם). קרי: מדברי היולדת שלא נסתרו, חלפו שעות מאז פנייתה לאחות בתלונה בדבר קיומם של כאבים קשים ודימום. אמנם בהמשך הוכח, כי היולדת נבדקה לבסוף בשעה 11:00 ולא בשעה 12:00 כפי שהעידה, אולם לא התרשמתי, כי היא נקבה בשעה 12:00 מתוך רצון להגזים, אלא פשוט מתוך שכחה, כפי שהודתה בהמשך באומרה שאינה זוכרת את השעה המדוייקת בה נבדקה לבסוף על ידי רופא. קרי: מאז תלונתה הראשונית של היולדת בדבר כאב ודימום חלפו כשעתיים עד שעתיים וחצי עד שמשהו מהצוות הרפואי הואיל לבדוק אותה!!! ופעם נוספת, אין מנוס מהמסקנה המצערת, כי מדובר בהתנהלות בלתי מתקבלת על הדעת, אשר ללא ספק צריכה להיבדק על ידי הגורמים המוסמכים במשרד הבריאות, על מנת לוודא שלא תישנה. זה המקום לציין, כי הוברר שבעת קבלתה של היולדת לבית החולים, היא נבדקה על ידי דר' ממט, אשר אישר למעשה בחקירתו, כי לא ביצע בדיקה כלשהי לשלילת אבחנה של תחילת תהליך של הפרדות שלייה, וזאת למרות שהיולדת הגיעה עם ירידת מי שפיר ועם כאבים. לדבריו "היא התקבלה לבדיקה גניקולוגית רגילה של אישה עם ירידת מים" (עמ' 58 שורות 16-15), ונשאלת השאלה, האם לא היה מקום לשלול גם אפשרות של הפרדות שלייה בשלב זה, והנני בדיעה, כי ללא ספק היה מקום לעשות כן. במה דברים אמורים? דר' ממט העיד בחקירתו, כי ירידת מים אינה מצביעה בהכרח על הפרדות שלייה, ואישר כי לא היה דימום. לא ברור אלו בדיקות ביצע דר' ממט לצורך שלילת קיומו של דימום, והלא ייתכן גם דימום שאינו גלוי, ואשר עלול להצביע על תהליך של הפרדות שלייה? ולו חלקי? דר' ממט, שכבר בשנת 1981 היה גניקולוג מנוסה, לא סבר כלל, כי יש לבדוק אפשרות של הפרדות שלייה, בדיקה אשר לעניות דעתי יש לבצע לכל יולדת המגלה סימני לידה טרם המועד הצפוי ללידה, ויפים לכך דברי בית המשפט בע"א 3264/96, 3709 קופת חולים כללית ואח' נ' פלד ואח', י. פלד ואח' נ' קופת חולים כללית ואח', [פורסם בנבו], בהבהירו: "חובתו של רופא היא לא רק להסתמך על הידע הרפואי הקיים ועל העובדות המתגלות בפניו. כשמתעורר הצורך, עליו לחקור, לדרוש ולברר כדי לגלות את כלל העובדות הרלבנטיות הצריכות לעניין האבחון המתאים ולעיין דרך הטיפול ההולמת...." (פ"ד נב(4) 849, 859). וכן דברי בית המשפט בע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 276, 289: "במסגרת חובת האבחון של המחלה, אין רופא יוצא כדי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הם לדעת לשאול ולחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסויימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו ואחר קורותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסויימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון... ובמילים אחרות, לא די בהתנהגות של רופא על פי העובדות שלפיו. לעיתים נדרשת ממנו התנהגות אקטיבית, דהיינו לדרוש ולחקור, כדי לקבל את תמונת מצבו של החולה במלואה". במקרה אשר בפני הגיעה היולדת עם צירי לידה ועם ירידת מים בסוף החודש השמיני להריונה. עובדות אלו העידו, כי דבר מה אינו תקין. הרופא המטפל יצא מתוך הנחה אחת ויחידה, כי בפניו יולדת העומדת ללדת במועד מוקדם מהצפוי, ולא מצא לנכון לחקור ולדרוש באשר לסיבות האפשריות של תחילת הלידה, לפני המועד הצפוי. אינני יודעת, ואינני יכולה לדעת, האם בצהרי יום 21.8.81, או במהלך הלילה שאחריו, או בבוקרו של יום שבת 22.8.81 ניתן היה לאבחן קיומה של בעיה רפואית שתגרום לדימום בבוקרו של יום 22.8.81, אולם עובדה היא, כי היולדת שהושארה "להשגחה" לא פוקחה בפועל בעת שהותה בבית החולים, לא נבדקה (ראה דברי דר' ממט, עמ' 58 שורה 25), וממילא לא ניתן היה לעמוד על מצבה הרפואי בחלוף השעות הרבות מאז שהגיעה לבית החולים ועד הלידה בפועל. מחדל חריף זה נזקף לחובת הנתבע, שכן, יתכן שניתן היה למנוע את האסון שהתרחש לאחר מכן, אילו היה טורח מישהו מהצוות הרפואי לבדוק את היולדת במהלך השעות הרבות שחלפו, וכן לנסות לדרוש ולחקור בסימניה הסובייקטיביים של היולדת, על מנת להגיע למסקנה מושכלת ונכונה באשר לאופן הטיפול הנדרש. זה המקום להבהיר, כי מהמסמכים הנמצאים בפני עולה, כי היולדת הועברה לחדר לידה בשבת 22.8.81 בשעה 11:00 בבוקר, שכן משעה זו ניתן להיווכח בקיומם של רישומי הפרטוגרם, ומהאמור עולה, וכך הנני קובעת, כי מאז הגעתה של היולדת לבית החולים ביום 21.8.81 בשעה 14:00, ועד למחרת - 22.8.81 - בשעה 11:00 לא נבדקה היולדת על ידי הצוות הרפואי, ולא הייתה כל התייחסות למצבה ו/או היוועצות רפואית באשר לאופן הטיפול בה. פרופ' בליקשטיין - מומחה הנתבעים - אישר בהגינותו בחקירתו, כי "יכול להיות" שהיה מחבר את היולדת למוניטור בשבת בבוקר (עמ' 84 שורה 17). הוא ניסה למתן את תשובתו בציינו כי אינו יודע כמה מוניטורים היו בשנת 1981 בבית החולים לניאדו (שם), אולם אמירה זו מוטב היה לו לא הייתה נאמרת, שכן בית החולים לא טען מעולם שנמנע מביצוע בדיקת מוניטור בערבו של יום שישי, במהלך הלילה, ובבוקרו של יום השבת, מחמת העובדה שלא היו ברשותו מספיק מוניטורים, ואין לי ספק, כי העובדה שהיולדת לא חוברה למוניטור במהלך השעות הרבות שחלפו, אינה נובעת ממחסור במוניטורים. כי אם מאדישות וזלזול בהתייחס למצבה של היולדת, אדישות וזלזול אשר הובילו בסופו של דבר להתרחשות אסון - לידת תינוקת פגועה ונכה. פרופ' בליקשטיין נשאל, האם כאשר "היולדת הודיעה על כאבים בבוקר, וסחרחורת ודימום והתכווצויות ברחם, חולשה וכאבים בבטן התחתונה, האם במצב כזה - שהתלוננה על דימום וכו', יותר מפעם אחת התלוננה, האם במצב כזה היה צריך לחבר אותה למוניטור?" ותשובתו הייתה "אני מניח שכן" (עמ' 84 שורות 22- 19). עם זאת, סירב פרופ' בליקשטיין להודות, שמדובר בהתנהלות רשלנית, וניסה להיאחז פעם נוספת בטענה בדבר מחסור לכאורי במוניטורים, טענה שהועלתה כאמור לראשונה על ידי פרופ' בליקשטיין בחקירתו, נטענה על דרך הסתם, באופן ספקולטיבי, ומן הסתם איננה אמת, שכן כאמור, בית החולים עצמו לא טען, כי נמנע מחיבור היולדת למוניטור בשל מחסור במכשירי מוניטור. בסופו של דבר, במענה לשאלה ישירה של בית המשפט, נאלץ פרופ' בליקשטיין להודות: "אמרתי, שלדעתי היה צריך לחבר אותה, אמרתי שזה לא תקין" (עמ' 85 שורה 7). הנה כי כן, ולסיכום פרק הדיון בהתנהלות הנתבע מאז אשפוז היולדת בצהרי יום 21.8.81 ועד יום 22.8.81 שעה 11:00 הנני קובעת, כי מדובר בהתנהלות רשלנית ביותר ובלתי מתקבלת על הדעת, עובדה אשר אף אושרה למעשה על ידי דר' ממט בחקירתו, כאשר נאלץ להודות ש"היו צריכים לעשות מוניטור של ערב גם כן... אני חושב שהיו צריכים לבדוק אותה.... האחות הייתה צריכה לקרוא לרופא..." וכאשר נשאל: "האם אשה שמגיעה עם ירידת מים שבוע 35+ ומאושפזת, ולא עשו לה מוניטור ערב, ולמחרת מתלוננת על דימום, ומבקשת שרופא יבדוק אותה, ורופא לא מגיע, האם זו התנהלות תקינה?" ענה דר' ממט בקיצור נמרץ "לא" (עמ' 59 שורות 22-5). כאמור, היולדת התלוננה על כאבים חזקים ודימום שהלך והתגבר, ובאופן תמוה ובלתי מוסבר אין כל רשומה רפואית המתעדת את תלונותיה. דר' ממט אישר בחקירתו, כי תלונות היולדת לא נרשמו, ולאחר התחמקות מסויימת, הודה, כי היה צורך לרשום את תלונותיה, וכי העובדה שנמנעו מלעשות זאת איננה תקינה (עמ' 59 שורות 31-25, עמ' 60 שורות 7-1). זה המקום להתייחס לדברי ב"כ הנתבע בסיכומיו, אשר ניסה "להסביר" את ההימנעות מהרישומים ברשומה הרפואית, ו/או ביצוע רישומים בדיעבד (כפי שיתברר בהמשך) בכך שמדובר בבית חולים המשרת את המגזר החרדי, וכי בשבתות נערכים הרישומים על ידי "גוי של שבת" (וכן עדות פרופ' בליקשטיין, עמ' 87 שורות 18-15). עם כל הכבוד, אינני רואה קשר בין עובדה זו לבין החסר הרישומי, ו/או הרישומים שנעשו בדיעבד כפי שיובהר בהמשך, שכן, אין מדובר במצב בו לא נערכו כלל רישומים ביום השבת בשל העובדה שבית החולים משרת בעיקר את המגזר החרדי. לא ברור לי מקור המידע לפיו הרישומים ברשומות הרפואיות נערכו על ידי "גוי של שבת", אולם גם אם אכן בוצעו על ידי "גוי של שבת", מדוע לא תועדו תלונותיה של היולדת על ידי אותו "גוי של שבת" בזמן אמת?? מה עוד שדר' ממט אישר בחקירתו שדימום לדני המלווה בכאבי בטן חזקים ללא הפוגות וסחרחורות וחולשה הנמשכים כ- 3 שעות, עשויים לרמוז על אפשרות של הפרדות שילה (עמ' 60 שורות 10-8). במהלך שמיעת הראיות התברר, כי בשל העובדה שהצוות הרפואי לא טרח לתעד את תלונותיה של היולדת, ונוכח העובדה שחרף תלונותיה - לא נבדקה על ידי רופא במשך שעות, לא הייתה פרושה מלוא האינפורמציה הרפואית הנדרשת בפני דר' ממט, במועד העברת היולדת לחדר לידה, ביום 22.8.81 בשעה 11:00. דר' ממט אישר בחקירתו, כי בעת העברת היולדת לחדר לידה, לא ידע כמה זמן נמשך הדימום (עמ' 60 שורות 14-13), ובהתאם לרשומה ת/23, התגלה קיומו של הדימום רק במהלך הלידה, כאשר לא צויין באיזה שעה גילה דר' ממט את קיומו של הדימום, שכן כל שנרשם הוא שהדימום נצפה "במהלך הלידה" (עמ' 60 שורות 17-15). ניטור היולדת החל בשעה 11:09. דר' ממט העיד בחקירתו, כי "הניטור בשעה 11:00 היה תקין, כלומר העובר היה במצב טוב... (עמ' 60 שורות 32-319). ב"כ התובעת הפנה את תשומת ליבו של דר' ממט לרשומה ת/12, ממנה עולה, כי הניטור לא היה תקין, אולם דר' ממט הבהיר שיש להתייחס לרשומה הרפואית ת/86 "זה תחילת הניטור... שעה 11:00 והניטור תקין... ואחר כך יש ניטור פנימי" (עמ' 61 שורות 7-6). דר' ממט נשאל מדוע בוצע ניטור פנימי. בתחילה טען, כי נהג לעשות ניטור פנימי "בכל לידה" (עמ' 61 שורות 15-14) אולם מיד חזר בו והודה, כי הוא אינו מבצע ניטור פנימי בכל לידה (עמ' 61 שורות 17-16), והוא הסביר, כי במקרה של היולדת הספציפית החל לבצע ניטור פנימי, כי "כאן יש דימום בשעה 11:00" (עמ' 61 שורות 19). והנה, למרות שמדובר היה ביולדת שהגיעה יום קודם לכן עם ירידת מים, ולמרות קיומו של דימום לפחות משעות הבוקר של יום השבת, לא מצא דר' ממט לנכון לנסות ולברר את מקור הדימום באמצעות בדיקת אולטרה-סאונד, שכן לטענתו, בשנת 1981 לא היו נוהגים כך. מרישומי הפרטוגרם עולה, כי בסביבות השעה 11:10 ירד הדופק העוברי מתחת ל- 100, עובדה שאושרה הן על ידי דר' ממט בחקירתו (עמ' 62 שורות 10-9) והן על ידי פרופ' בליקשטיין בחקירתו (עמ' 85 שורות 11-10), מהרשומה הרפואית ת/24 עולה, כי בתיאור "דפיקות העובר" נרשם בשעה 11:15 "שינויים קשים בדופק". רישום זה נעשה כנראה על ידי המיילדת, ולדברי דר' ממט אינו תואם את רישומי הפרטוגרם באותו זמן. דר' ממט לא ידע להסביר מדוע רשמה המיילדת בשעה 11:15 "שינויים קשים בדופק", והעלה סברה שהמיילדת רשמה זאת בעשותה השוואה עם רישום דופק העובר יום קודם לכן, שאז עמד הדופק על 140, לעומת 110 בשעה 11:15 (עמ' 63 שורות 25-15) ואישר למעשה, שהשינויים בדופק שירד מ- 140 ל- 110 הם קשים, ולדבריו "כן. זה שינוי קשה בדופק" (עמ' 63 שורה 28), אם כי ניסה לטעון, שיתכן שבאותה שעה רשם המוניטור דופק אימהי ולא דופק עוברי, (שם) טענה אשר אינה ראויה, בלשון המעטה. מת/24 עולה, כי בשעה 11:15 נרשם, כי הדופק העוברי הינו פתולוגי, ורישום זה הודגש עם שני קווים מתחתיו, ולמרות הנתונים המצטברים שעמדו בפני דר' ממט, שכללו ירידת מים יום קודם לכן, דימום, תלונות בדבר התכווצויות וסחרחורות ודופק פתולוגי, לא סבר דר' ממט, כי בשלב זה היה צורך ליילד את העובר, שכן המוניטור הפנימי הצביע על דופק של 140 "והכל תקין. למה אני צריך לנתח אותה בשלב כזה?" (עמ' 64 שורות 25-23). האמנם "הכל תקין?" וודאי שלא, "הכל" לא היה תקין, ואין לי ספק, כי בשלב זה בשעה 11:15 - היה צריך ליילד את היולדת, דבר, אשר בסבירות גבוהה היה מונע את הנזק שנגרם לעובר כתוצאה מהתמשכות הלידה הטראומטית. דר' ממט נשאל, האם הוא סבור, שאם היה מיילד את היולדת בשעה 11:15 היה נמנע הנזק לעובר, וזאת נוכח הצטברות הנתונים שהצביעו על לידה פתולוגית, ותשובתו הייתה "לא יודע. לא יודע מה הגורם לנזק. אם הוא תשניק סב-לידתי, התשובה כן. אם הגורם לנזק זה מה שהתרחש במהלך החיים - התשובה היא לא" (עמ' 64 שורות 29-28). אלא מאי? דר' ממט "לא בטוח" שהיה תשניק סב לידתי (עמ' 64 שורה 31), וזאת למרות הרישום בת/22 על פיו נולדה התובעת "באפגר 2-0 באספיקציה קשה", וכן הרישום בת/25, על פיו "הילדה יצאה באספיקציה לבנה! אפגר 0!! ללא דופק ללא נשימה" (ההדגשות במקור - ד.ג.). פרופ' בליקשטיין נשאל בחקירתו, האם אינו סבור, שהייתה חובה לילד את היולדת בשעה 11:15, ולאחר התפתלות מסויימת, ענה "יכול להיות שהייתי מיילד. הצוות שהיה שם לא יילד" (עמ' 85 שורה 25). נוכח הנתונים שהוכחו, הנני סבורה, כי המילים "יכול להיות שהייתי מיילד" אינן מדוייקות, וללא ספק נאמור בלשון המעטה. אין לי כל ספק' שפרופ' בליקשטיין היה מיילד את היולדת בשעה 11:15, ותשובתו המתחמקת באה כדי לשרת את האינטרסים של שולחיו. בהמשך, במענה לשאלות בית המשפט אשר התייחס לפרקטיקה שנהגה בשנת 1981 הסביר פרו'פ בליקשטיין, כי בשעה 11:15 "הסימנים הקליניים של היפרדות שלייה לא היו חד משמעיים בנקודה זו" (עמ' 86 שורה 7), אם כן, הדעת נותנת, שאם מדובר בסימנים להפרדות שלייה שאינם חד משמעיים, אין לוקחים סיכונים מיותרים ומיילדים את היולדת, אולם פרופ' בליקשטיין הפתיע בתשובתו, באומרו "זה הנוהל.... כשיש חשד להפרדות שילייה אנחנו לא מיילדים בדחיפות אלא אם כן יש ירידה בדופק" (עמ' 86 שורה 11), ודוק: בהתאם לנתונים שהוכחו, זה בדיוק מה שקרה, שכן הייתה ירידה בדופק בהשוואה ליום הקודם, והייתה ירידה נוספת בדופק מאז תחילת הניטור בשעה 11:00, ומשכך, בהתאם לדברי פרופ' בליקשטיין, אין כל ספק שהיה על הצוות הרפואי לסיים את הלידה בניתוח קיסרי, מיד עם אבחון "השינויים הקשים בדופק", ולכן תמוהה תשובתו של פרופ' בליקשטיין באומרו "הצוות לא התרשם שהייתה ירידה בדופק" (עמ' 86 שורה 12), אמירה שאינה עולה בקנה אחד עם הרשומות הרפואיות המתעדות במפורש משעה זו דופק פתולוגי. לא זו אף זו. האם קיומו של דופק פתולוגי הוא עניין להתרשמות?? האם אינו בחזקת עובדה העולה מרישומי הפרטוגרם?? ופעם נוספת, אין מנוס מהמסקנה המצערת, כי הצוות הרפואי הפגין זלזול ואדישות נוכח מצבה של היולדת ומצבו של העובר והתעלם מהנתונים הרפואיים המפורטים ברשומות הרפואיות, ומכל מקום, לא הובא בפני כל הסבר או הצדקה להתעלמות השרירותית ממצבה של היולדת ואי יילודה בשלב זה. עוד יש לציין, כי בהתאם לרשומה הרפואית, בשלב זה לא נשקלה כלל האפשרות של יילוד היולדת בניתוח קיסרי, והמסקנה המצערת הינה, כי מדובר ברשלנות קשה וחמורה, וסברתו של פרו'פ בליקשטיין בחקירתו החוזרת, על פיה השינויים הקשים בדופק העובר לא החלו בשעה 11:15, כפי שנרשם ברשומה הרפואית "אלא בשלב מאוחר יותר", הינה סברה בלתי מבוססת, ונועדה לסבר את אוזנו של בית המשפט בנסיון נואש לתמוך בקביעתו בחוות דעתו, על פיה לא התרשל הצוות הרפואי שניהל את לידת התובעת, ולא היא. מהרשומות הרפואיות עולה, כי בשעה 11:30 הוחדר מוניטור פנימי ו"לפחות ב- 20 דקות ראשונות מראה דופק של 140 לדקה, וזה תקין" (עדות דר' ממט, עמ' 66 שורה 5). דר' ממט אישר, כי החל משעה 11:50 החל הדופק העוברי לרדת, והגיע ל- 120 בשעה 12:05 או 12:10, או אז קיבלה היולדת תוספת של חמצן וגלוקוז (עמ' 66 שורות 8-7), אולם "הדופק של העובר ממשיך לרדת" (עמ' 66 שורה 10). דר' ממט נשאל מדוע לא יילדו את התובעת בשעה 12:10-12:00 נוכח ירידת הדופק העוברי ותשובתו הייתה "אין לי תשובה" (עמ' 66 שורה 15), ובהמשך "אין לי הסבר" (עמ' 66 שורה 19) ובהגינותו הודה "אין לי הסבר. אני מסכים שבדיעבד היה צריך ליילד" (עמ' 66 שורה 21), ואף הודה, כי אילו היה מדובר ברעייתו, היה מיילד אותה בשלב זה, לא רק בדיעבד אלא בזמן אמת (עמ' 66 שורה 25-24). דר' ממט אף הסכים בחקירתו, כי אם נזקה של התובעת נובע מתשניק סב-לידתי, כפי שעולה מכל הרשומות הרפואיות, הרי שאם היו מיילדים את היולדת בשעה 12:00, היה קטן הסיכון להתרחשות הנזק, ואולי אף נמנע, וכן הסכים, כי מכל מקום הסיכוי למניעת נזק היה גדול יותר אילו הייתה היולדת יולדת בשעה 12:00 ולא בשעה 13:10, כפי שאירע בפועל (עמ' 66 שורות 30-26). מהרשומה הרפואית ת/25 עולה, כי כבר בשעה 11:30 חשד הצוות הרפואי בהפרדות שלייה. דר' ממט טען בחקירתו, כי אינו יודע מי רשם את האמור, וכי מדובר ברישום שנעשה לאחר הלידה על ידי רופא ילדים. דר' ממט הבהיר בחקירתו, כי דימום נרתיקי וטטניה (צירים תכופים) "עוזר להבחנה של הפרדות שילייה" (עמ' 67 שורה 6), אולם טען, כי היולדת לא הייתה במצב של טטניה, אף לא בהתאם לרישום ת/88. תשובה זו תמוהה משהו, שכן דר' ממט אישר שברישום הפרטוגרם ת/88 "הרישום מראה התכווצות אחת אחרי השניה" (עמ' 67 שורות 20-19). דר' ממט טען בחקירתו, כי רישום הפרטוגרם אינו ברור, ולכן אינו יכול לאשר קיומה של טטניה, וכי הרישום הלא ברור לדבריו, אינו תקין ואינו יכול להצביע על קיומה של טטניה. נסיונותיו של דר' ממט להמעיט מחומרתם של הסימנים הברורים להפרדות השלייה אינם ראויים, שכן ברור מהרישומים ומהעובדות שהוכחו, כי היולדת סבלה מהפרדות שלייה, וכי זו אובחנה במהלך הלידה בהתאם לרשומה הרפואית ת/23, עובדה, שלה הסכים בסופו של דבר דר' ממט (עמ' 68 שורות 32-31), אשר הסכים גם עם הקביעה, כי כבר כשעה וחצי לפני ביצוע הלידה בפועל, ועל פי הממצאים, מדובר היה בלידה בסיכון גבוה (עמ' 69 שורות 18-16), קרי: גם על פי שיטתו של דר' ממט, הוגדרה הלידה כלידה בסיכון גבוה, הן לחיי האם והן לחיי העובר, כבר בשעה 11:40 (!!!) למרות זאת, לא נעשה דבר וחצי דבר כדי לסיים את הלידה. בחקירתו טען פרופ' בליקשטיין, שהיולדת לא הייתה במצב של טטניה (עמ' 86 29-28) בהתאם לרשומה הרפואית ת/88 וכן ת/89. הוא הסביר, כי "טטניה של רמה של עליית הטונוס הבסיסי של הרחם..." (עמ' 86 שורות 32-31) אלא שגם הוא נאלץ להודות, כי בהמשך אכן עלה הטונוס הבסיסי של הרחם (שם), וכי היולדת קיבלה פטידין "על מנת להוריד את הצירים התכופים" (עמ' 86 שורות 15-14) וכי אף הצוות הרפואי שליווה את היולדת התרשם כי מדובר "בצירים תכופים". מהאמור עולה, כי כפי שהתרשם הצוות הרפואי, וכפי שנרשם ברשומות הרפואיות, סבלה היולדת מטטניה ומדימום, והצוות הגיע למסקנה שהיולדת סובלת מהפרדות שלייה כבר בשעה 11:40, ולמרות האבחנה, ולמרות מצבה של היולדת, נמנע מביצוע ניתוח קיסרי לצורך סיום הלידה, וזאת ללא כל הסבר רפואי או אחר, ואין כל ספק, כי הצוות הרפואי נהג ברשלנות בלתי נתפסת. דר' ממט אישר בחקירתו, כי נסיונות היילוד החלו כ- 35 דקות בטרם הסתיימה הלידה (עמ' 69 שורות 20-19). הוא לא ידע לומר האם בתחילה נעשו נסיונות ליילד את היולדת בלידה רגילה (עמ' 69 שורות 22-21), ואף לא ידע כמה נסיונות בוצעו ליילד את היילוד באמצעות וואקום, שכן הדברים לא נרשמו (עמ' 69 שורות 24-23). דר' ממט אישר בחקירתו, כי בשלב מסויים החליט כנראה לסיים את הלידה בניתוח קיסרי, ואף הזמין מרדים לחדר הלידה (ת/23, וכן עדותו בעמ' 69 שורה 26) אולם הפתיע בטענה "גם קראתי לרופא ממחלקה פנימית שיעזור לי" (שם). זימונו של פנימאי לחדר הלידה אינו מצויין ברשומות הרפואיות (עמ' 69 שורות 29-28) ודר' ממט אף אינו זוכר את שמו. עדות זו תמוהה משהו, שכן אין לה עקבות בתיעוד הרפואי, והיא לא הוזכרה בתצהיר העדות הראשית של דר' ממט, ובפועל, אין לדעת האם אכן הוזמן ונכח במקום רופא פנימאי. דר' ממט הסביר, כי נוכח מצבה הקשה של היולדת, ואי קרישת הדם שאובחנה, הוחדר לה קטטר צווארי על ידי רופא פנימאי. עובדת החדרת הקטטר הצווארי מוזכרת כמובן בתיעוד הרפואי, אולם מהתיעוד לא עולה מי הרופא שהחדיר את הקטטר הצווארי. מעדותה של היולדת עולה, כי היא איבדה את הכרתה אחרי שני נסיונות ליילד את העובר בוואקום (עמ' 467 שורות 27-26), אולם עובדת איבוד ההכרה ו/או מספר הנסיונות ליילד את העובר באמצעות וואקום אינו מופיע ברשומות הרפואיות, ומשכך לא ניתן לדעת למשל, כמה נסיונות בוצעו ליילד את העובר באמצעות וואקום, עד שהתובעת יולדה לבסוף באמצעות אותו וואקום, ולמעשה אין כל רשומה רפואית המתייחסת למהלך הלידה משעה 12:35 ועד מועד הלידה, בשעה 13:10. דר' בליקשטיין קבע בחוות דעתו, כי לא היה פסול בהתנהלות הצוות הרפואי במהלך ניהול הלידה, אולם, כפי שהבהרתי, חזר בו פרופ' בליקשטיין מקביעות אלו, למרות שעשה כן באי רצון בולט, ולסיכום פרק זה של התנהלות הלידה, הנני קובעת באופן חד משמעי, כי התנהלות הצוות הרפואי כלפי היולדת, החל מקבלתה, דרך אישפוזה, במהלך הלילה, בשעות הבוקר של יום שבת ובמהלך הלידה עצמה, הייתה התנהלות תמוהה, בלתי מוסברת ורשלנית באופן בלתי נסלח. ודוק: מדובר באסון, שלא הייתה כל סיבה רפואית להתרחשותו, למעט התנהלותו הרשלנית והמזלזלת של הצוות הרפואי שטיפל ביולדת, כפי שפורט בפסק דין זה. הערכת נכותה של התובעת 12. מומחה התובעת - פרופ' קורצ'ין - העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 92%, כאשר לגבי חלק מהנכות הוא עשה שימוש בתקנה שבוטלה ואינה קיימת עוד. מומחה הנתבע - דר' וייץ המנוח - העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 72%, ואילו דר' היימן שהגיש את חוות דעתו לאחר מותו של דר' וייץ, הגיע למסקנה, כי נכותה של התובעת הינה בשיעור של 65%. בבדיקתו את התובעת מצא פרופ' קורצ'ין, כי התובעת סובלת "מפיגור שכלי, חולשה וחוסר זריזות בגפיים ימניות, תנועות בלתי רצוניות של ארבע הגפיים עם דיסטוניה של יד ימין ושל שתי כפות הרגליים, יותר מימין, החזרים גידיים ערים מאוד בארבע הגפיים, יותר מימין, תגובות פלנטריות אכסטנסוריות, עמידה יציבה, הליכה בצליעה תוך צירקומבוקציה של רגל ימין. מבחן רומברג שלילי". עוד ציין דר' קורצ'ין, כי התפתחותה של התובעת מאז לידתה הייתה איטית, ו"בשל הקשיים המוטוריים שלה היא משתמשת בעיקר ביד שמאל או מתקשה בפעולות הדורשות שתי ידיים כגון: כפתור, שריכת נעליים וגזיזת ציפורניים. בהליכה צולעת על רגל ימין", ובחוות דעתו המשלימה הבהיר "כי הפגיעה בגפיים הימניות הינה קשה, והיד היא למעשה בלתי תפקודית". דר' וייץ המנוח תיאר את התובעת כ"לוקה בנזק מוחי שביטויו הם חולשה בינונית בפלג הגוף הימני ופיגור שכלי גבולי", ואילו דר' היימן מסכים עם קיומה של פגיעה נוירולוגית, אולם פחותה. בתצהירה פרטה אם התובעת, כי כבר בקטנותה אובחנה התובעת כמי שאינה מסוגלת להשתלב במסגרות לימודיות רגילות "ונאלצה ללמוד במסגרות מיוחדות" (סע' 18 לתצהיר), וכן "בשל מצבה הנפשי ..... סובלת סיוון מבטחון עצמי נמוך מאוד. הדימוי שלה בעצמה נמוך מאוד. רוב הזמן היא במצב דכאוני. היא שומעת מוסיקה דכאונית. היא ממעטת לצאת מהבית. היא כמעט ואינה מבלה. אין לה חוג חברים/מכרים. היא איננה מסוגלת ואינה רוצה לנסוע לשום מקום לבד. אפילו באירועים משפחתיים היא מסרבת להשתתף בשל הבושה במצבה. כשהחלה לעבוד היה צריך ללוות אותה תקופה מסויימת עד שקיבלה אומץ לעשות זאת לבדה, אף שמדובר בקו מוניות קבוע שהביא אותה עד למקום העבודה" (סע' 19 לתצהיר). אם התובעת נחקרה על תצהירה, ובמהלך חקירתה היה נסיון בלתי הוגן להציגה כמי שאיננה דוברת אמת, זאת באמצעות הצגת שאלות הנוגעות לשעות ולדקות המדוייקות המתייחסות להתרחשות האירועים שאירעו במהלך הלידה. הנני סבורה כי נסיון זה היה מיותר ובלתי ראוי. ויובהר: אף אם בהזדמנויות כאלו ואחרות נקבה אם התובעת בשעות ודקות שאינן זהות למהלך האירועים המתועד (תיעוד חלקי מאד, כפי שהובהר) אין בכך כדי לפגום ביושרה של אם התובעת, אשר ללא ספק עושה כמיטב יכולתה כדי להיזכר באירועים הטראומתיים והקשים שחוותה, ומשכך, שינויים מינוריים בגרסתה המתייחסים לסדר האירועים, ו/או למועדם המדוייק, אין בהם כדי לפגום באמינותה. זה המקום להבהיר, כי לאחר הלידה הוחדר ליולדת קטטר צווארי, אשר חלק ממנו נשבר ונתקע בגופה של היולדת לאחר הוצאתו, וחלק זה הוצא מאוחר יותר בניתוח שבוצע בבית החולים איכילוב. עוד עולה, כי בעבר הגישה היולדת תביעה כנגד הנתבע בגין האירוע הנדון, והנה, כאשר אושפזה פעם נוספת בבית החולים הנתבע באוגוסט ,1988 מסיבות שונות לחלוטין, "סומנה" על ידי האחיות כמתלוננת סדרתית, כפי שעולה מהרשומה הרפואית מיום 8.8.88, שם נכתב על ידי האחיות: "האישה הזאת קיבלה בשנת 1981 פיצויים מבית החולים. היא תבעה אותם על הכנסת "הסוב קלוויה"... שנשברה בפנים ונשלחה לבית חולים להמשך טיפול. לכן יש להזהר, כי היא מתחילה שוב להתלונן על כאב פה וכאב שם." (הדגשה שלי - ד.ג.). דומה, כי ציטוט זה מדברי האחיות, כפי שהובא בחוות דעתו של פרופ' בליקשטיין, ממצה יותר מכל את התייחסותו של בית החולים ליולדת, לתובעת ולנזקיהן. מרישום זה עולה, כי היולדת זכתה בתביעתה כנגד בית החולים בגין שבירת הקטטר הצווארי והותרת חלק ממנו בגופה, דבר שהצריך הוצאתו בניתוח, קרי: בית החולים התרשל כלפי היולדת גם בעניין הקטטר הצווארי, ופיצה אותה בגין כך. התרשלות זו אמורה הייתה לרבוץ על מצפונם של מטפליה, אולם באופן מעוות ומוזר, משמשת התרשלות זו של הנתבעים "כהוכחה" לאישיותה המניפולטיבית לכאורה של היולדת!!! יש להצר מאוד על הכפשתה של היולדת, ומן הראוי היה להימנע מכך, במיוחד כאשר מקור צרותיה ואסונה נעוצים ברשלנותו של בית החולים הנתבע. במהלך חקירתה, התייחסה אם התובעת למגבלותיה של בתה - התובעת. היא אישרה שהתובעת מסוגלת לנסוע באוטובוס למקום עבודתה, ולדאוג לצרכיה במקום עבודתה (עמ' 50 שורות 31-27) וכן תיארה: "סיוון מסוגלת לאכול, אבל היא לא מסוגלת לקחת צלחת בשתי ידיים, או להכניס למיקרוגל, שזה מצריך פעולה של להחזיק ביד אחת, וביד שניה לעשות פעולה, זה מורכב מידי בשבילה. יש לה תנועות לא רצוניות, היא יכולה להפיל את הצלחת ולשבור אותה, גם כוס קפה היא לא יכולה להרים... כאשר אני יוצאת לעבודה, אחותה נמצאת עם סיוון. סיוון הולכת למסגרת שלה. סיוון עבדה עד לפני מספר חודשים עד שסגרו את המסגרת שלה, היא עבדה במפעל לשוקולד 'שוקו נוי' שמעסיק אנשים עם מוגבלויות". אם התובעת אישרה, כי התובעת מסוגלת לדאוג לצרכים הבסיסיים. "היא הולכת לבד לשירותים. היא יכולה להתקשר בטלפון בעצמה. היא גם מוזגת לעצמה והיא עושה זאת בתוך המגבלה בקושי". האם הבהירה, כי ניתן להשאיר את התובעת לבד בביתה לפרקי זמן קצרים, אולם ככלל היא נזקקת לעזרה רבה, עזרה הניתנת לה כיום על ידי בני משפחתה. עוד הבהירה אם התובעת, כי כאשר טענה בתצהירה שהתובעת זקוקה לפיקוח צמוד, היא התכוונה לסיוע, וכי "בחיי היומיום שלה מאוד קשה לה". האם סיפרה, כי לאחר פיטוריה של התובעת ממפעל השוקולד, היא נכנסה לדכאון. לאחר מכן "היא עבדה בעדן טבע מרקט למשך שבועיים, ועזבה. היא עזבה בגלל שקשה לה. הייתה בדיכאון כשהייתה בבית. היו לה כאבי גב למרות שעבדה רק שלוש שעות... כן, סידור יוגורטים במקרר לשלוש שעות ביום בלבד" (עמ' 51). על פי התרשמותי, לא ניסתה אם התובעת להגזים בתיאור מצבה של בתה התובעת. היא סיפרה, כי בעבר היא נהגה לסרק אותה "ועכשיו היא עושה את זה. אני קצת עוזרת לה. היא פיתחה שיטה להסתרק לבד" (עמ' 52 שורות 18-17), כמו כן הבהירה, כי בניגוד לעבר, התובעת למדה להתרחץ בכוחות עצמה, כשהיא משתמשת ביד שמאל בלבד (עמ' 52 שורה 20), ולגבי נסיעותיה של התובעת לעבודתה באוטובוס, היא הבהירה, כי "בפעמים הראשונות, לפחות בשבוע הראשון לקחתי אותה, והראיתי לה מאיפה לעלות, ואיזה קו אוטובוס לקחת, ואיפה לרדת... אם אשים אותה באמצע העיר ואומר לה ללכת, לא תדע מה לעשות..." (עמ' 53). הנתבע הגיש שני דוחות חקירה. האחד נרשם על ידי רון פוגל, והשני נרשם על ידי קובי מו יוסף. זה המקום לציין, כי מרבית תיאוריו של החוקר רון פוגל עמדו בקנה אחד עם תיאוריה של האם, ואימתו את רמת תקפודה של התובעת כפי שתוארה על ידי אמה, וממילא לא חידשו דבר בנושא תיפקודה של התובעת. יצויין, כי החוקר רון פוגל טען בתצהירו, כי התובעת נצפתה כשהיא מפעילה את שתי ידיה, אלא שמתברר שעובדה זו איננה נכונה. החוקר נשאל על האמור בתצהירו, על פיו ראה את התובעת מפעילה את שתי ידיה, והחקירה התנהלה כדלקמן: "ש. על סמך מה ציינת בסעיף ד' עמ' 4, מפעילה את שתי ידיה? ת. אני מתייחס לעבודה שלה בתוך בית חרושת לשוקולד שבו היא עובדת, לזה התייחסתי כשכתבתי. ש. אתה מוכן להראות לי בכל פעולות המעקב שביצעת, פעולה אחת שהתובעת ביצעה בשתי ידיה? ת. פעולות שוטפות. כשאני כותב שהיא מבצעת פעולות תפקודיות שוטפות, כל דבר שאני רואה שהיא עושה עם הידיים. בסרט אין את מה שהיה בתוך מפעל השוקולד, שם אני מתוך התרשמות - אני הייתי בתוך מפעל השוקולד, ראיתי שהיא הפעילה את שתי ידיה. לשאלות בית המשפט: ש. למה לא כתבת את זה שראית אותה בתוך מפעל השוקולד, מפעילה את שתי ידיה? ת. ההתרשמות נובעת מפעולה מסויימת שיכולתי לראות" (עמ' 75-74). מיותר לציין, כי אמירה זו על פיה נצפתה התובעת מפעילה את שתי ידיה, הינה אמירה סתמית, בלתי מבוססת וממילא אינה יכולה להיחשב כאמירת אמת. לא צריך "להתרשם" שמאן דהוא מפעיל את שתי ידיו. מדובר בעובדה שניתן לראותה בפועל, ומחקירתו של פוגל עולה בבירור, כי לא ראה במו עיניו את התובעת מפעילה את שתי ידיה, מה עוד שהחוקר הודה שלא ראה את התובעת מסתרקת, מתלבשת, לובשת או פושטת מעיל ושורכת שרוכים (עמ' 75 שורות 23-22). החוקר הנוסף - מור יוסף כתב בחקירתו, כי ראה את התובעת מחזיקה בשתי ידיה ילד קטן. אינני יודעת אם אכן ראה החוקר את התובעת אוחזת בידיה ילד קטן, אולם היות ולא נטען, כי התובעת משותקת ואיננה מפעילה כלל את ידיה, אינני מייחסת ערך כלשהו לעדות זאת, מה עוד שלא שוכנעתי שהחוקר ראה את התובעת דווקא, ולא את אחותה. דר' היימן בדק את תפקודה של התובעת, עובד לכתיבת חוות דעתו. בחקירתו הודה, כי פרופ' קורצ'ין ראה ותיעד תופעות שהוא לא ראה. הוא אישר, כי התובעת הולכת בצליעה תוך צירקומדציה של רגל ימין, אולם לא היה בפיו הסבר מניח את הדעת מדוע לא ציין זאת במפורש בחוות דעתו. דר' היימן נשאל האם הבחין שהתובעת גוררת את רגל ימין תוך כדי הליכתה, והשיב "ייתכן", והוא הסכים, כי לתובעת דיסטוניה של יד ימין, ופעם נוספת לא היה בפיו הסבר מושכל מדוע נמנע מלציין כל זאת בחוות דעתו ובחר לומר אמירות כלליות וזניחות, אשר אינן מתארות נכונה את תפקודה הלקוי של התובעת. דר' היימן אישר בחקירתו, כי לתובעת הפרעות בקואורדינציה וכי היא סובלת מתסמונת אקסטרה-פרידיאלית. דר' היימן אישר בחקירתו את קביעותיו של פרופ' קורצ'ין, ובין היתר את העובדה שהתובעת סובלת מהמיפרזיס, שיש לה פרונציה של יד ימין וצניחה של רגל ימין, ותנועות דיסטוניות בעיקר ביד ורגל ימין (עמ' 103-101). דר' היימן אישר גם את דברי אם התובעת לפיהם איננה מסוגלת לרכוס חזייה, וכאשר נשאל מדוע ציין בחוות דעתו, כי התובעת מסוגלת להתלבש לבד, ענה "אולי היא לא לובשת חזיה" (??) (עמ' 106 שורה 3) אולם אישר, כי התובעת אינה מסוגלת לרכוס חזיה בשל נכותה (שם). מחקירתו של דר' היימן עלה, כי במהלך בדיקתה של התובעת, הוא ביקש ממנה להעתיק מלבן אשר במרכזו קו ו- X, והיא הצליחה להעתיק את הצורה באופן חלקי בלבד (עמ' 106 שורה 11), כמו כן אישר דר' היימן, שהתובעת לא הצליחה להשחיל חרוז (עמ' 106 שורות 17-15), למרות שניסתה לעשות כן דקות ארוכות, ואף גייסה לצורך כך את ידה השמאלית, והוא הודה, כי "היה לה קשה" (עמ' 106 שורה 20). דר' היימן אישר בחקירתו, כי היה מצפה מילד בגיל 5-4 להצליח להעתיק את הצורה אותה התבקשה התובעת להעתיק, וכאשר נשאל מדוע רשם בחוות דעתו "העתקת צורה מורכבת: תקינה" ענה באופן בלתי ראוי, ובניגוד לתשובתו הקודמת "אם אני רשמתי, כנראה שהיא העתיקה בסדר בסופו של דבר" (עמ' 106 שורה 32) (??). דר' היימן אישר שהתובעת לא הצליחה לספור אחורנית מהספרה 10 לספרה 1 ודילגה על מספרים. הוא שלל את טענת ב"כ התובעת, על פיה שוגה התובעת בקריאה, אם כי הסכים ש"הייתה קריאה איטית" (עמ' 107 שורה 6), ולמרות זאת הסכים עם קביעתו של פרופ' קורצ'ין, על פיה "כותבת בשגיאות כתיב והידע בחשבון דל", וכן הסכים, כי הידע של התובעת בכתיבה תואם ידע של ילד בגיל 6-5 (עמ' 107 שורות 17-16). ודוק: דר' היימן בדק את התובעת בהיותה בת 28 שנים! גם פרופ' קורצ'ין נחקר בבית המשפט, והוא הרשים אותי מאוד. הוא הבהיר, כי הוא עוסק בנוירולוגייה של מבוגרים, אם כי הוא בודק ילדים רבים עם הפרעות שונות, והוא הבהיר כי הוא היועץ המדעי של עמותת טורט, שרוב הסובלים ממנה הם ילדים, וכן הבהיר כי בפרקטיקה הפרטית הוא מטפל בילדים הסובלים מכאבי ראש. בהתייחסו לת/123 מהמרכז להתפתחות הילד במרכז הרפואי "הלל יפה" בחדרה מיום 1.6.89 (בהיותה כבת 8 שנים) הבהיר פרופ' קורצ'ין, כי בהתאם לכתוב, התבקשה התובעת לאחוז עפרון ולהעתיק צורות. מכאן הוא מסיק שלא ידעה לכתוב במועד זה, שאם לא כן, לא הייתה מתבקשת להעתיק צורות, אלא לכתוב. פרופ' קורצ'ין הסביר בהגינות ובמקצועיות, כי "לפי המימצאים שמצאתי, כיום הנבדקת עצמאית במרבית תפקודי היומיום, היא מתקשה בפעילויות שונות, למשל דברים שדורשים הפעלה סימולטנית של שתי הידיים, מתקשה בפעולות עדינות, כפתור או שרוכים. זה גם יש אפשרות להתגבר, למשל בגדים בלי כפתורים ונעליים בלי שרוכים, היא יכולה לחיות חיים סבירים" (עמ' 38 שורות 19-16), אולם "... למרות שיש דברים שהיא מסוגלת לעשות אותם מבחינת תפקודי ADL שהם פשוטים, לא תוכל לחיות באופן עצמאי לחלוטין, לא תוכל להתמודד עם מגבלות של הכנת מאכלים מורכבים, של ניהול חשבונות בבנק, דברים מהסוג הזה, אבל היא יכולה לעבוד..." (עמ' 39-38). נוכח כל האמור, הנני בדעה, כי דווקא הערכת הנכות שנעשתה על ידי דר' וייץ המנוח, היא זו המשקפת נכונה את נכותה של התובעת בהתייחס לחולשת פלג הגוף הימני ובגין התנועות הדיסטוניות ומשכך הנני קובעת, כי נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור של 72% לפי הפירוט הבא: 50% נכות לפי סע' 29(1)(א)(II) לתקנות הביטוח הלאומי בשל חולשה בינונית בפלג גוף ימני. 30% נכות לפי סעיף 29(8)(I) לתקנות הביטוח הלאומי, בשל תנועות דיסטוניות קלות בגפה ימנית עליונה. באשר לפיגור ממנו סובלת התובעת - הנני סבורה, כי חוות הדעת של פרופ' וייץ המנוח ושל דר' היימן, אינן עושות צדק עם התובעת. במה דברים אמורים? דר' היימן לא מצא לנכון להעניק לתובעת נכות עקב הפיגור בו היא לוקה, למרות שהן מחוות דעתו והן מחקירתו עולה במפורש, כי התובעת סובלת מפיגור. פרופ' וייץ המנוח קבע, כי התובעת סובלת מפיגור גבולי, והעריך את נכותה בשיעור של 20%. מקריאת תקנות המוסד לביטוח לאומי עולה, כי רמת הפיגור נקבעת בהתאם לרמת המשכל של הנבדק, אלא מאי? לא ראיתי, כי איש מהמומחים ערך לתובעת מבדקי רמת משכל, ומשכך, לא ברור כיצד הסיקו את נכותה. לעומת זאת, מתיאורי תפקודה הלקוי מאד של התובעת, כפי שעלה מחקירתו של דר' היימן ומתיאוריה של אם התובעת עולה בבירור, כי אין מדובר בפיגור שכלי גבולי, וכי מדובר לפחות בפיגור קל, אם לא למעלה מכך. נוכח האמור הנני קובעת, כי נכותה של התובעת בגין הפיגור בו היא לוקה הינה בשיעור של 40% בהתאם לתקנה 91(2) לתקנות הביטוח הלאומי, ומשכך סך כל נכותה הרפואית המשוקללת הינה בשיעור של 79%. נשאלת השאלה, מהי נכותה התפקודית של התובעת. התובעת עצמה לא הגישה תצהיר ואף לא העידה בבית המשפט. עובדה זו תמוהה משהו, שכן מתיאורי המומחים שבדקו אותה עולה, כי היא מסוגלת להעיד ולתאר את מצבה, וזאת חרף הפיגור בו היא לוקה, גם אם יש להניח, כי לא הייתה עושה זאת בצורה המיטבית. הימנעות זו מהעדתה של התובעת פועלת לחובתה, שכן חזקה היא, כי אילו הייתה מעידה, הייתה עדות זו משמשת לחובתה, ויפים לכאן דברי המחבר י. קדמי בספרו "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1649:                           " יש והדרך שבה מנהל בעל דין את ענינו בבית המשפט הינה בעלת                         משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק                         משמעות ראייתית" לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת                         שאלות לעד או להימנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה                         בכתב שהוגשה על ידו. התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר,                         פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה                         שאילו הובאה הראיה או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קויימה                         החקירה הנגדית-היה בכך כדי לתמוך בגירסת היריב.                         הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל -                         מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון                         ובנסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה                         אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו ניתן למעשה משקל                         ראייתי לראיה שלא הובאה".                  רמת תפקודה של התובעת הוערכה על ידי המומחים השונים, ותוארה על ידי אמה. המומחה מטעם הנתבע - דר' היימן - העריך, כי התובעת מסוגלת לקיים רמת חיים יומיומית עצמאית במסגרת מוגנת. אמנם דר' היימן יצא מתוך הנחה, כי התובעת נמנית בכלל נפגעים בעלי תפקוד קוגנטיבי תקין עם מגבלה פיזית קלה - אלא שאינני יכולה להסכים להגדרה זו, כפי שביארתי, שכן אין חולק, כי התפקוד הקוגנטיבי של התובעת אינו תקין, ו/או, שבעייתה היחידה היא "מגבלה פיזית קלה". מהעדויות שהובאו בפני שוכנעתי, כי התובעת סובלת מתפקוד קוגנטיבי לקוי, ומגבלותיה הפיסיות אינן קלות. התובעת איננה מסוגלת לרכוש השכלה ו/או מקצוע, ובפועל איננה עובדת, ולא הצליחה להשתלב במקום עבודה כלשהו, למעט במסגרת של עבודה מוגנת, שאף ממנה פוטרה. התובעת איננה יוצרת קשרים חברתיים, ולמעשה היא סגורה בד' אמותיה. אינני מתעלמת מהעובדה שהתובעת מסוגלת לדאוג לצרכיה הבסיסיים, דבר התואם את מסוגלותה להתגורר ולחיות במסגרת מוגנת, ומשכך הנני סבורה, כי קיים שוני בין רמת תפקודה היומיומי של התובעת ומסוגלותה לדאוג לצרכיה היומיומיים והבסיסיים, לבין תפקודה כ"עובדת", ו/או מסוגלותה לעבוד ולהשתכר, שם באה נכותה הפיסית והשכלית והפיגור בו היא לוקה לידי ביטוי ממשי ביותר. נוכח האמור הנני מעריכה, כי נכותה התפקודית של התובעת במישור חייה היומיומיים ואפשרויותיה לדאוג לצרכיה האישיים הינה בשיעור של 60%. לעומת זאת, כפי שהבהרתי, אין כל ספק, כי התובעת איננה מסוגלת להשתלב במקום עבודה רגיל - בשל נכותה הפיסית ובשל הפיגור - אלא במקום עבודה מוגן בלבד, המיועד לאנשים בעלי מגבלות דומות, ומשכך הנני מעריכה את נכותה התפקודית במישור חיי העבודה שלה, כנכות בשיעור של 100% בניכוי הכנסתה המוכחת, המשקפת את פוטנציאל ההשתכרות שלה. הקשר הסיבתי בין רשלנות בית החולים לבין נכותה של התובעת 13. מהרשומה הרפואית ת/22 עולה, כי התובעת נולדה ביום 22.8.81 בשעה 13:10 בלידת ואקום. היא נולדה "באספיקציה קשה" בציון אפגר 2-0 ובוצעה לה אינטובציה. כפי שצויין, היולדת הגיעה עם ירידת מים ביום 21.8.81, ולמחרת בבוקר החלה לסבול מכאבי בטן עזים ומדימום. למרות האמור, היא הועברה לחדר לידה רק בשעה 11:00 בבוקר ואז גם חוברה למוניטור. מחקירות המומחים עולה, כי כבר בשעה 11:10 נצפו שינויים קשים בדופק העובר, והוא ירד מתחת ל- 100 (עדות פרופ' בליקשטיין, (עמ' 85 שורה 10), ופרופ' בליקשטיין אישר בחקירתו, כי "היום" היה מיילד את היולדת כבר בשעה 11:15, אולם בשנת 1981 "היינו הרבה פחות זריזים בקבלת החלטות לגבי ניתוח קיסרי. היינו הרבה יותר שמרניים..." (עמ' 85 שורה 31), אלא מאי? מדבריו של פרופ' בליקשטיין לא עולה, כי ההתייחסות הרפואית בדבר החלטה ליילד בניתוח קיסרי שונתה. ההתייחסות היא אותה התייחסות, וההתוויות הן אותן התוויות, רק שבשנת 1981 היו הרופאים שמרניים יותר וזריזים פחות. אינני מקבלת אמירה זו. נתוניה של היולדת והעובר שבבטנה היו ללא כל ספק אינדיקציה לביצוע ניתוח קיסרי הן בשנת 1981 והן היום, ואין בדברים אלו משום הסבר או הצדקה לאי ביצוע הניתוח הקיסרי בשעה 11:15. כפי שציינתי, מהתיעוד ומעדויות הרופאים עולה, כי כבר בעת הכנסת היולדת לחדר לידה, היא הייתה במצב בעייתי, שלא לומר - פתולוגי. היא הייתה בירידת מים וסבלה מדימום ומכאבים, ודקות ספורות לאחר שחוברה למוניטור נצפו שינויים "קשים" בדופק העוברי - שינויים שהצביעו על כך שהעובר במצוקה. בסופו של דבר נולדה התובעת בלידת ואקום, לאחר מספר נסיונות לא ידוע ליילדה, כשהיא באספיקציה, לבנה, אפגר 0 "ללא דופק וללא נשימה" (ת/25) למעשה ללא רוח חיים. דר' ממט - הרופא המיילד - אישר בחקירתו, כי התובעת נולדה ב"דרגה חמורה מאוד של תשניק" (עמ' 71 שורה 1) וכי בוצעו בה פעולות ההחייאה על ידי רופא ילדים (שם). דר' היימן קבע בחוות דעתו כי "בתינוקות שנולדו במועד (כבמקרה דנן) אשר סבלו מפגיעה מספיק משמעותית במהלך הלידה כסיבה לפגיעה הנוירולוגית ארוכות הטוח, ניתן לזהות ללא יוצא מן הכלל ממצאים המבטאים "early neonatal encephalopathy", והוא מונה את אותם ממצאים ושולל אותם אחד לאחד, לעניות דעתי בניגוד גמור ומוחלט לתיעוד הרפואי והרשומות הרפואיות שהוצגו. על פי דר' היימן, הסימנים הקליניים הנצפים במקרה של תשניק הינם כדלקמן: ציון אפגר נמוך; קושי בהתחלת או בשימור נשימה אפקטיבית; מצב הכרה ירוד; הפרעה בטונוס השרירים; היעדר החזרי יילוד; פרכוסים ב- 48 השעות הראשונות. זה מקום להדגיש, כי בהתאם לתיעוד הרפואי שהוגש, נקבע במפורש על ידי הצוות הרפואי, כי התובעת נולדה בתשניק, תיעוד שדר' היימן מתעלם ממנו משום מה, אולם בכך לא סגי. אם נבחן את הפרמטרים האמורים המפורטים על ידי דר' היימן, נמצא - בניגוד למסקנותיו של דר' היימן - כי כולם התקיימו. ציון אפגר נמוך- דר' היימן מסכים, כי פרמטר זה "היה קיים במקרה זה" ודוק: על פי התיעוד הרפואי, נולדה התובעת בציון אפגר 0. קושי בהתחלה או בשימור נשימה אפקטיבית- מהתיעוד הרפואי עולה, כי התובעת נולדה "ללא דופק וללא נשימה" (ת/25), ומשכך ברור, כי לא "התחילה" בנשימה אפקטיבית. עוד עולה מהתיאוד (ת/25) כי לאחר "מספק דקות" של פעולות החייאה שכללו סקשן (שאיבת דם של האמא שנשאב על ידי התינוקת), טובוס, עיסוי לב, הזרקת אדרנלין לתוך הלב ומתן תרופות וחמצן "הדופק היה בסדר גמור, הילדה ורודה, התחילה לנשום לבד בהדרגה. במחלקה היא נשמה לבד". מהאמור עולה, כי התובעת נולדה למעשה "מתה", ללא נשימה וללא דופק, ובעקבות פעולות החייאה אגרסיביות השתפר מצבה. מת/25 עולה, כי היא "התחילה לנשום לבד בהדרגה, במחלקה נשמה לבד", ומרישום זה לא ברור כמה זמן לאחר הלידה החלה התובעת לשמר נשימה אפקטיבית, אולם ברור, כי בפרק זמן מסויים לא נשמה כלל, ואחר כך החלה לנשום בצורה הדרגתית בעצמה. דר' היימן קבע בחוות דעתו, כי הנשימה העצמונית החלה לאחר מספר שעות, והנני סבורה, כי אינפורמציה זו מקיימת בהחלט את התנאי בדבר "קושי בהתחלת או בשימור נשימה אפקטיבית". יצויין, כי בהתאם לתיעוד הרפואי, החלה התובעת לנשום בכוחות עצמה כעבור מספר שעות מרגע לידתה, ולא נזקקה עוד להנשמה, ובהתאם לבדיקה שנעשתה למחרת לידתה, ביום 23.8.81 בשעה 10:00, נשימתה הייתה סדירה (ת/91). מהאמור עולה, כי תנאי זה מתקיים. מצב הכרה ירוד - כפי שציינתי, התובעת נולדה ללא דופק וללא נשימה. דר' היימן קובע בחוות דעתו, כי פרמטר זה "מהווה את הביטוי החשוב ביותר לפגיעה מוחית. מצב ההכרה במקרה זה היה תקין לחלוטין..." האמנם?? והרי מדובר בילדה שנולדה ללא כל הכרה, ללא דופק, וללא נשימה והוגדרה כ"מתה". אם כך הכיצד ניתן להתעלם ממצב זה, ולקבוע כי לכאורה מצב ההכרה היה תקין?? הפרעה בטונוס השרירים - דר' היימן קובע בחוות דעתו כי "במקרה זה טונוס תקין...", אלא שלא ברור על סמך מה הוא סומך את מסקנתו. אין ספק שבעת לידתה הייתה התובעת מחוסרת דופק ונשימה, וממילא ללא כל טונוס בשריריה. בתיעוד הרפואי שצורף לא מצאתי כל עדות לכך שנעשתה לתובעת בדיקה נוירולוגית עם לידתה או בימים שלאחר מכן. בתיק הרפואי מצויות רשומות רפואיות ת/25 - ת/30 הסוקרות את מצבה של התובעת במחלקה. תיעוד זה מולא כנראה על ידי אחות, ומכל מקום, לא נושא חתימה של רופא. מרשומה רפואית נוספת (ת/91) עולה, כי למחרת הלידה נעשתה לתובעת "בדיקה רפואית ראשונה", אולם במהלך עדותו של דר' היימן הוברר, כי הרופא החתום על הטופס אינו נוירולוג, כי אם רופא ילדים. עוד עולה, כי בעמודת הבדיקה הנוירולוגית נרשם "נורית", כאשר לא ברור מי היא אותה "נורית", ובוודאי שאיננה רופא נוירולוג. מהאמור עולה, כי ספק אם בכלל בוצעה לתינוקת בדיקה נוירולוגית, ויתכן שבוצעה בדיקה על ידי אחות בשם נורית, ומכל מקום, אין ללמוד ממסמך זה שהתובעת נבדקה על ידי נוירולוג, וממילא לא ניתן לדעת מה היה טונוס השרירים שלה לאחר ביצוע ההחייאה, ובימים שלאחר לידתה. המסקנה היא, שקביעתו של דר' היימן בפרמטר זה, אין לה על מה לסמוך. העדר החזרי יילוד - דר' היימן קבוע בחוות דעתו, כי החזרי היילוד היו "תקינים", אולם פעם נוספת, לא ברור על מה נסמך דר' היימן באומרו כך. מחד גיסא, ברור, כי בדקות הראשונות ללידתה לא היו לתובעת כל החזרים, שכן הייתה מחוסרת חיים, ומאידך גיסא - לא בוצעה לתינוקת בדיקה נוירולוגית, שיכולה הייתה לאשר או לשלול קיומם של החזרים תקינים, ומשכך אין לדעת האם היו החזרי יילוד תקינים, אם לאו. פרכוסים- דר' היימן קובע בחוות דעתו, כי "פרכוסים סביב תשניק לידה מופיעים במרבית המקרים ב- 48 השעות הראשונות" והיות ולדבריו הופיעו הפרכוסים ביממה השלישית, הרי שלא ניתן לקשור את הפרכוסים לתשניק הלידה. בחקירתו חזר דר' היימן וטען "זו תינוקת שבגיל מספר שעות, אחרי הלידה - שאני מסכים שהיא לידה בעייתית ולא פשוטה - מתאוששת, הבדיקה שלה תקינה, אין לה פרכוסים, ובגיל 40 ומשהו שעות מופיע פרכוס מוקדי והפסקות נשימה. הפרכוסים פוסקים, וב- 27.8.81 כבר אין פרכוסים..." (עמ' 97 שורות 31-28), אלא שמהתיעוד עולה, כי דר' היימן טעה והטעה, שכן מהרשומה הרפואית ת/28 עולה, כי ביום 24.8.81 - קרי: ביממה השניה לחייה, סבלה התינוקת מאפנאות (הפסקות נשימה) והתכווצויות - פרכוסים. כלומר, הפרכוסים והפסקות הנשימה החלו ביממה השניה לחיי התובעת - עובדה לה נאלץ דר' היימן להסכים בחקירתו (עמ' 99 שורות 16-15) ונמשכו עד יום 27.8.81, שאז נרשם בת/29 "ללא פרקוסים!! ללא אפנאות" (כך במקור - ד.ג.). מהאמור עולה, כי גם תנאי זה מתקיים, והמסקנה - בהתאם לאמור בחוות דעתו של דר' היימן - היא, כי התובעת סבלה מפגיעה משמעותית במהלך הלידה, ופגיעה זו היא שגרמה לנכותה ולנזקיה הנוירולוגיים, קרי: הוכח קשר סיבתי מובהק בין יילודה הרשלני של התובעת לבין נכותה ונזקיה. במאמר מוסגר אציין, כי במהלך חקירתו הודה דר' היימן, כי "יכול להיות שהנזק נגרם במהלך הלידה" אולם הוסיף מיד "אם כי אני באופן אישי לא חושב כך" (עמ' 100 שורות 16-15). 14. מומחי הנתבע העלו סברות וספקולציות שונות באשר לסיבת היווצרות נזקיה של התובעת, אלא שמדובר כאמור בסברות וספקולציות אשר אינן עולות בקנה אחד עם הרשומות הרפואיות ועם ההגיון הבריא. דר' היימן סבור, כי נזקה של התובעת נובע מתסחיף כתוצאה מהחדרת קטטר טבורי שהיה מחוייב המציאות לנוכח מצבה הקשה של התובעת בעת לידתה, והיזקקותה לתרופות. דר' היימן הסביר בחוות דעתו, כי "הביטוי הקליני של תסחיף (קריש דם) הניתק מהקטטר הוא הופעה של הפסקות נשימה, פרכוסים על רקע של שבץ (stroke) איסכמי במוח, במקרה זה בהמיספרה השמאלית". דר' היימן מזכיר את בדיקת ה- C.T. שבוצעה לתובעת ביום 20.8.81 ואשר הדגימה "אובדן חומר לבן משמאל...", ומכאן הוא מגיע למסקנה, כי נזקה של התובעת נובע מהתסחיף שניתק מהקטטר. אלא מאי? אין בנמצא רשומה רפואית המעידה על קיומו של תסחיף אשר ניתק מהקטטר, ותיאוריית התסחיף מעולם לא הועלתה על ידי אף אחד מהרופאים הרבים שבדקו את התובעת במהלך השנים. נהפוך הוא, מהתיעוד שהוצג בפני עולה, כי כל הרופאים הינם תמימי דעים בשאלת מקור נזקיה של התובעת, וכולם, מבלי יוצא מן הכלל סברו שנזקיה של התובעת נובעים מאספיקציה קשה במהלך הלידה (עמ' 98), ונסיונו של דר' היימן לתלות את קולר האשם באשר למצבה של התובעת בקיומו של תסחיף, הינו בבחינת המצאת סיבה יש מאין, ואין בו כל ממש. מעבר לצורך אציין, כי גם אם הייתי מגיעה למסקנה, שמקור הנזקים מהם סובלת התובעת הוא מהינתקות תסחיף מהקטטר הטבורי שהוחדר לה, לא ניתן להתעלם מהעובדה, שמצבה הקשה של התובעת בלידתה, מצב אשר הצריך החדרת קטטר טבורי, נובע כל כולו מניהול לידה רשלני, אשר גרם ללידתה של התובעת במצב כה קשה, כפי שתואר ברשומות הרפואיות, ואשר הצריך, בין היתר את החדרת הקטטר הטבורי. קרי: אילולא רשלנותו של הצוות הרפואי, לא הייתה התובעת נפגעת בלידתה, וממילא לא הייתה נזקקת להחדרת הקטטר הטבורי. גם פרופ' בליקשטיין הפליג למחוזות רחוקים בנסותו להרחיק את סיבת נזקה של התובעת מהלידה הרשלנית, והעלה לצורך כך מספר סיבות: לידה מוקדמת; לידה לאחר ירידת מים שיצרה זיהום תוך רחמי; תינוקת שנולדה כתוצאה מנישואי קרובים. לידה מוקדמת - פרו'פ בליקשטיין מסביר בחוות דעתו, כי תינוק שנולד בשבוע ה- 35 להריון מוגדר כפג, ואחד מסיכוני הפגות הינו נזק מוחי. אלא מאי? לא הוברר מדוע סבור פרופ' בליקשטיין, כי יש להעדיף את מועד הלידה כגורם לנזק הנוירולוגי, על פני הלידה הקשה, הטראומתית והרשלנית, אשר על פי הספרות הרפואית והנסיון הרפואי, הוא הוא הגורם לנזקה של התובעת, ואין ספק שמדובר בספקולציה שאין בה כל ממש. זיהום - אין חולק שלא אובחן אצל היולדת זיהום לא לפני הלידה ולא לאחריה. פרופ' בליקשטיין ממשיך ומפליג למחוזות רחוקים בהעלותו את הסברה, שיתכן שהיה "זיהום חבוי" שגרם לנזק המוחי של התובעת, אלא שכאמור מדובר בסברה חסרת כל בסיס עובדתי, ו/או רפואי, בבחינת "המצאת" זיהום יש מאין. נישואי קרובים- לדברי פרופ' בליקשטיין, הורי התובעת הם בני דודים, וזהו המקור לפגם המוחי של התובעת. למותר לציין, כי סברה זו עומדת בניגוד לסברתו של המומחה האחר מטעם הנתבע - דר' היימן - אשר העלה אפשרות של התרחשות אוטם, וזאת על סמך בדיקת C.T. משנת 1981... לאם התובעת 5 ילדים, כאשר כל אחיה ואחיותיה של התובעת בריאים, ולכן, גם סברה זו הינה בגדר ספקולציה רחוקה וסתמית, ובכלל - ריבוי הסברות שהועלו על ידי מומחי הנתבע, אך מדגישים את אפסותן של אותן סברות, שאינן אלא נסיון כושל לנסות ולהוכיח, כי נזקה של התובעת אינו כתוצאה מרשלנות הנתבע, ולא היא כאמור. לסיכום פרק זה, הנני קובעת כי נכותה של התובעת הינה תוצאה ישירה של ניהול הלידה הכושל שנעשה על ידי בית החולים הנתבע, קרי: קיים קשר סיבתי חד וברור בין רשלנותו של הנתבע לבין נזקיה ואסונה של התובעת. הנזק 15. התובעת תובעת פיצוי בגין הפסדי שכר לרבות הפסדי פנסיה; הפסדי שכר לאם התובעת; עזרת בני משפחה וצד ג' לעבר ולעתיד; הוצאות רפואיות ופרא-רפואיות לעבר ולעתיד; הוצאות שיקומיות וסיעודיות לעבר ולעתיד; הוצאות נסיעות וניידות לעבר ולעתיד; כאב וסבל ואובדן הנאות חיים; התאמת דיור; טיפול נפשי; ייעוץ מיני; דמי הבראה; דמי חופשה; שכ"ט מומחים. 15.1 הפסדי שכר - המומחים אינם חלוקים בדעתם בדבר יכולתה של התובעת לעבוד ולהשתכר במומה, במסגרת עבודה מוגנת, כפי שעשתה בעבר. התובעת לא הביאה ראיות באשר לגובה ההשתכרות במסגרת מוגנת, ומשכך אחשב את השתכרותה לפי השתכרותה בפועל במועדים בהם עבדה, על פי הראיות שהוצגו. מהראיות עולה, כי התובעת השתכרה סך של 1,490 ₪ לחודש, ובשערוך להיום, סך של 1868 ₪. משכך, יש לחשב את הפסדי ההשתכרות לעבר ולעתיד כדלקמן: מגיל 18 ועד גיל 20 - תקופת השירות הצבאי, זכאית התובעת לפיצוי בשיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק בסך של 5,838 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של 10,621 ₪. (ע"א 357/82 יהודה נעים נ' משה ברדה, פ"ד לו (3) 762). מגיל 20 עד גיל 25 - זכאית התובעת לפיצוי בשווי שכר המינימום בסך של 3,850.18 ₪, בהפחתת השתכרותה המוכחת בסך של 1868 ₪, שכן שנים אלו הן שנים בהן מקובל ללמוד מקצוע, אם במוסד אקדמי , או בכל מוסד אחר, ומשכך הסטודנט חסר ההכשרה אינו פנוי פיסית ואינו מוכשר בשלב זה לעבודה בכלל, ו/או לעבודה בעלת פוטנציאל השתכרות גבוה בפרט. משכך יחושב ההפסד לתקופה זו כדלקמן: 3,850.18-1868=1,982.18 ₪ x 60חודשים = 118,930 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של 172,259 ₪. מגיל 25 ועד גיל 30 - מקובל להתמחות במקצוע הנרכש, והנני מעריכה את הכנסתו של אדם בתקופה זו כעומד על המיצוע שבין שכר מינימום לשכר ממוצע במשק, קרי: 6,095.18 ₪, ובהפחתת השתכרותה המוכחת של התובעת בסך של 1,868 ₪, יש לחשב את הנזק על פי הפסד חודשי בסך של 4,227.18 ₪. משכך יחושב ההפסד לתקופה זו כדלקמן: 4,227.18 x 60 חודשים = 253,631₪ (במעוגל), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, סך של 272,813 ₪. מגיל 30 עד גיל 67 - זכאית התובעת לפיצוי בשווי השכר הממוצע במשק פחות השתכרותה המוכחת, סך של 6472 ש"ח X 269.9566 (מקדם היוון ל- 37.5 שנים) = 1,747,591 ₪. משכך, סך כל הפסדי שכרה של התובעת לעבר ולעתיד הינם בסך של 2,203,284₪. 15.2 הפסדי פנסיה - כיום על פי תיקון חקיקה, זכאי כל עובד לפנסיה, אלא שהתובעת לא צרפה חוות דעת אקטוארית לצורך חישוב הפנסיה מתום עבודתה ועד תום תוחלת חייה, והחישוב שערכה בסיכומיה הינו חישוב סתמי ובלתי מבוסס. נוכח האמור, הנני מעריכה את הפסדיה של התובעת בגין הפסד פנסיה על דרך האומדנה, בסך של 60,000 ₪ לתאריך היום . 15.3 הפסדי שכר לאם התובעת- יובהר, כי אם התובעת אינה בעלת דין בתביעה אשר בפני, וממילא, אף לו הייתה - תביעתה התיישנה. 15.4 עזרת בני משפחה וצדדי ג' - ב"כ התובעת טוען בסיכומיו, כי התובעת נזקקה לעזרת בני משפחתה וצדדי ג' מאז לידתה, בשל היותה "חסרת ישע". התובעת לא המציאה קבלות המעידות על קבלת עזרת צד ג' בשכר, והיא אף לא הוכיחה קבלת עזרת צד ג' בשכר. באשר לעזרת בני המשפחה - אין כל ספק שהמשפחה נרתמה לסייע לתובעת וממשיכה בכך עד עצם היום הזה. הדבר עולה מעדותה של אם התובעת אשר תיארה את קשייה היומיומיים של התובעת, והעזרה הרבה הניתנת לה, הן על ידי אמה והן על ידי אחיותיה. מהתיעוד הרפואי ומעדות אם התובעת עולה, כי תפקודה היומיומי של התובעת היה מאז ומתמיד סביר במגבלות נכויותיה, מן הסתם במידה רבה תודות לטיפול המסור של אמה ואחיותיה, אולם אין להסיק מכך, שהתובעת לא נזקקה לעזרה רבה. נהפוך הוא, דווקא הודות לעזרה הרבה שקיבלה, תפקודה סביר כיום, ואין ספק שיש לפסוק פיצוי בגין עזרה זו. התובעת לא הביאה עדים להוכחת היקף העזרה שניתנה לה, ומעדות האם עולה, כי כיום זקוקה התובעת בעיקר "לסיוע" (עמ' 51 שורות 21-20) במטלות היומיומיות. נוכח האמור, ועל דרך האומדנה הנני פוסקת פיצוי בסך של 600,000 ₪ לעבר ולעתיד בדין ראש נזק זה. במאמר מוסגר אציין, כי מטבע הדברים, ככל שהתובעת תתבגר ותזדקן, היא תזדקק מן הסתם לעזרה מוגברת עקב מצבה, דבר שנלקח בחשבון במסגרת קביעת הפיצוי בגין עזרת בני משפחה וצדדי ג' לעבר ולעתיד. 15.5 הוצאות רפואיות ופרא-רפואיות ושיקומיות - התובעת לא צרפה קבלות כלשהן המעידות על תשלום בעבור הוצאות רפואיות ופרא-רפואיות נדרשות בעבר או בעתיד, מה עוד, שהתובעת זכאית לקבלת הטיפולים מאת קופת החולים שבה היא חברה. התובעת גם לא צרפה חוות דעת רפואית הקובעת צורך בקבלת טיפולים כלשהם בעתיד. אלא מאי? היות וחברי קופת חולים נושאים בתשלומים כהשתתפות עצמית, והיות והתובעת קיבלה טיפולים שונים כפי שניתן ללמוד מהתיעוד הרפואי שצורף, ויתכן שעם התבגרותה והזדקנותה תיזקק לטיפולים נוספים, הנני מעריכה סכום זה בסך של 10,000 ₪ לתאריך היום. באשר לסכום הנתבע בגין "הוצאות שיקומיות וסיעודיות לעבר", מדובר בתביעה שהוגשה על דרך הסתם, ללא מתן הסברים וממילא ללא מסמכים לאימותה, ומשכך היא נדחית. 15.6 הוצאות נסיעה וניידות - מהתיעוד הרפואי עולה, כי בעבר הוסעה התובעת לבדיקות ולטיפולים, אם כי לא צורפו קבלות, והסכומים הנתבעים הם על דרך ההערכה על פי עדות האם (עמ' 52). נוכח האמור, ובהתחשב בהיקף הבדיקות והטיפולים, כפי שעולה מהתיעוד הרפואי שצורף, זכאית התובעת לפיצוי בגין נסיעות מוגברות בסך 20,000 ₪ לתאריך היום. באשר לעתיד - ב"כ התובע מפנה בסיכומיו לעובדת צליעתה של התובעת ולגרירת רגלה הימנית, דבר שיחייב הוצאות נסיעה מוגברות. אלא מאי? הוכח, כי התובעת מסוגלת לנסוע בתחבורה הציבורית, ומשכך, הנני בספק אם יש מקום לפצותה בגין נסיעות מוגברות כיום בשל נכותה. מאידך גיסא, אין ספק, כי עם התבגרותה והזדקנותה של התובעת היא תיזקק לנסיעות מוגברות בשל מצבה הפיסי ומשכך הנני מוצאת לנכון לפצותה על דרך האומדנה בסך של 50,000 ₪ לתאריך היום. 15.7 כאב וסבל ואובדן הנאות חיים - אין חולק בדבר קיומו של כאב וסבל קשה וחמור, שהינו מנת חלקה של התובעת יום יום, רגע רגע. ודוק: התובעת פגועה ומוגבלת באופן פיזי, ולוקה בפיגור קל. פיגור זה אינו מונע מהתובעת להבין את שונותה ואת הפגיעה האיומה באיכות חייה, פגיעה שנגרמה כתוצאה מרשלנותו הקשה של בית החולים הנתבע. אם התובעת תיארה את תפקודה הלקוי של התובעת (עמ' 52-51) ואת מאמציה של התובעת ללמוד מיומנויות תפקודיות בסיסיות. אין לקפח את התובעת בשל הצלחתם החלקית מאוד של מאמצים אלה. נהפוך הוא יש לזקוף זאת לזכותה, ואין לקפחה. מעדות האם עולה, כי התובעת מודעת כנראה לנכויותיה ולשונותה, דבר המגביר את סבלה וכאביה, פוגע קשות בהנאות חייה וגורם לה לדכאון. האם תיארה בעדותה, כי התובעת מתקשה "להיות לבד" וכי "היא נכנסת מזה לדכאון" (עמ' 52 שורה 3), ואחרי פיטוריה ממפעל השוקולד "היא נכנסה לדכאון... הייתה בדכאון כשהייתה בבית" (עמ' 51 שורות 30-28). נוכח האמור, הנני סבורה, כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 1,300,000 ₪ עקב הכאב והסבל והפגיעה הקשה באיכות חייה וביכולת הנאתה מחייה. 15.8 התאמת דיור - התובעת לא המציאה חוות דעת המפרטת, כי התובעת זקוקה להתאמת דיור, וממילא לא הוכיחה בראיות, כי היא זקוקה להתאמת דיור. אין ספק, כי התובעת נכה פיסית, אולם נכותה אינה מצריכה סידורים מיוחדים בדירה, ו/או התאמת דיור, ומשכך הנני דוחה את המבוקש במסגרת ראש נזק זה. 15.9 טיפול נפשי לייעוץ מיני - התובעת לא המציאה חוות דעת לפיה היא זקוקה לטיפול נפשי ו/או ייעוץ מיני, והתביעה בראש נזק זה הינה סתמית ובלתי מבוססת. במאמר מוסגר יוצהר, כי ככל שהתובעת זקוקה לטיפול נפשי ו/או ייעוץ מיני, היא רשאית לקבל זאת מקופת החולים בה היא חברה ומכל מקום, עתירה זו נדחית. 15.10 דמי הבראה ודמי חופשה - התובעת לא המציאה חוות דעת אקטוארית להוכחת הסכומים הנתבעים, ומשכך אין מנוס מדחיית תביעתה בהתייחס לראשי נזק אלו. ניכויים 16. התובעת לא הגישה חוות דעת אקטוארית באשר לסכומים שיש לנכותם, ובסיכומיה מנתה סכומים שונים ששולמו במסגרת קצבאות המל"ל, וזאת ללא המצאת אישור המל"ל באשר לתשלומים אלו. הנתבע הגיש ביום 3.11.09 חוות דעת אקטוארית מטעם שי ספיר, וביום 14.7.10 הגיש בקשה להתיר המצאת "חוות דעת אקטוארית מעודכנת". ב"כ התובעת התנגד למבוקש במסגרת תגובתו מיום 29.7.10, אולם משום מה לא ניתנה עד עצם היום הזה החלטה בעניין, והנני מתנצלת בפני הצדדים. מכל מקום, הבקשה להתיר הגשת חוות דעת מעודכנת הוגשה לאחר תום שמיעת הראיות, ששמיעתן הסתיימה ביום 31.5.10. אין ספק שיש להתיר הבאת חוות דעת "מעודכנת", אולם אין להתיר בשום פנים ואופן הוספת הערכות כספיות נוספות, שזכרן לא בא בחוות הדעת המקורית, בבחינת מקצה שיפורים של חוות הדעת המקורית. במה דברים אמורים? חוות דעתו המקורית של שי ספיר עסקה בחישוב קצבת נכות כללית בלבד, והנה, בחוות הדעת שמבוקש להגישה, מתייחס שי ספיר גם לחישוב קיצבת ילד נכה, קיצבת ניידות וקיצבה לשירותים מיוחדים. העיסוק בקצבאות אלו אינו מהווה כמובן "עדכון" חוות הדעת המקורית, אלא תוספת הכוללת סכומים נוספים שיש לנכותם לכאורה, וזאת, כאמור, מתבקש בית המפשט לעשות לאחר תום שמיעת הראיות, ובלא שתינתן לתובעת אפשרות לחקור את המומחה, ו/או להתייחס לתוספות בחוות דעת מטעמו, ולמעשה מדובר בהרחבת חזית אסורה. נוכח האמור הנני מתירה הגשת חוות הדעת העדכנית בכל הנוגע לקצבת נכות כללית בלבד, ודוחה את הגשתה בכל הנוגע לקצבאות האחרות שחישובן כלול בה. לא זו אף זו, חוות הדעת המקורית חישבה את הקצבאות להן זכאית התובעת על סמך הנחה שתוחלת חייה תקוצר עקב נכויותיה. במהלך שמיעת הראיות הוברר, כי אין פגיעה בתוחלת חיי התובעת, ומשכך, העדכון המתייחס לחישוב הקצבאות ללא קיצור בתוחלת חיי התובעת הינו עדכון מתבקש. בהתאם לחוות דעתו המעודכנת של שי ספיר, שווי גמלת הנכות שקיבלה ואשר עתידה התובעת לקבל עד תום תוחלת חייה הינו בסך של 879,950 ₪, נכון ליום 30.6.10, בצירוף פיצויי הלנה וקצבאות ששולמה באיחור, בסך של 4,502 ₪ ובצירוף ריבית, בסך הכל, סך של 933,819 ₪ ובשערוך להיום סך של 957,005 ₪. 17. נוכח האמור יש להפחית מסך כל הפיצוי בסך של 4,243,284 ₪ את שווי הניכויים בסך של 957,005 ₪, ומשכך ניתן בזאת פסק דין על סך 3,286,279 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כחוק, בצירוף שכ"ט מומחים (על פי קבלות) ובצירוף הוצאות אגרה. לידהרשלנות רפואית (בלידה)רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות