להלן פסק דין בנושא ניתוח כריתת בלוטת התריס: פסק דין בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף (רשלנות רפואית בניתוח). הצדדים השכילו לסיים בהמלצת בימ"ש את התיק על דרך של טיעונים בכתב ובע"פ (שהושמעו בישיבה מיום 4.5.11), וזאת לשם מתן פס"ד מנומק שלא על דרך הפשרה, לאחר עיון ביהמ"ש בסיכומים, בתצהירים ובמסמכים ובחווה"ד שהוגשו ע"י שני הצדדים וע"י מומחה ביהמ"ש בתחום א.א.ג. לטענת התובעת, ילידת 10.1.1950, ובמועד הניתוח נשוא כתב התביעה בת 56, אשר משמשת כמזכירה וכמנה"ח בחב' משפחתית, יש לפצותה בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה כתוצאה מניתוח בבי"ח בני ציון, אשר נערך בתאריך 15.1.06. בתצהירה מפרטת התובעת את השתלשלות העניינים הקשורה בניתוח: "ביום 9.1.06 התקבלתי במרכז הרפואי בני ציון לצורך איזון בלוטת התריס. ביום 15.1.06 עברתי ניתוח לכריתת בלוטת התריס תת שלמה, וזאת לשם איזון בלוטת המגן וכדי לסייע בהסדרת פרפור העליות ממנו סבלתי. טרם כניסתי לניתוח הבלוטה הייתה מוגדלת ומיפוי יוד 131 הדגים קליטה הומוגנית טובה. כמו כן, טרם כניסתי לניתוח נעשה לי איבחון א.א.ג. אשר הראה, כי תנועתיות מיתרי הקול תקינה. ביום 17.1.06, יומיים לאחר הניתוח נבדקתי שוב ע"י רופא א.א.ג. בבדיקה זו התגלה כי מיתר קול ימני משותק ואין כל תנועתיות של מיתרי הקול". מומחה מטעם ביהמ"ש בתחום א.א.ג., ד"ר ברוורמן, קבע, כי לאחר הניתוח נשארה אצל התובעת נכות צמיתה בשיעור של 10%, וזאת לפי סעיף 71.1ב((2) לתקנות המל"ל שעניינו "קיומה של צרידות קבועה בצורה ניכרת ללא קושי בקליטת הדיבור". ד"ר ברוורמן לא נחקר על חוות דעתו ואף לא נשלחו לו שאלות הבהרה על ידי מי מהצדדים. אין חולק, כי לתובעת נשארה אפוא נכות צמיתה רפואית בשיעור האמור וזאת לאחר הניתוח נשוא כתב התביעה. עובר לתאונה הנ"ל לא סבלה מן הנכות האמורה. הצדדים חלוקים בשאלת החבות או הרשלנות. התובעת תמכה את התביעה בחוות דעתו של מומחה א.א.ג. ד"ר אריסטדה. בחוות דעתו קבע ד"ר אריסטדה, בסעיף "דיון ומסקנות" שתי מסקנות העומדות בבסיס טענתה של התובעת לרשלנות: "אני מעריך במקרה הנ"ל, כי בשל מצבה הקרדיאלי של הגב' ג' ובשל העובדה כי היא מקבלת קומדין על בסיס קבוע, היה עדיף לטפל בה ע"י מתן מנה גבוה של יוד 131 וללא התערבות כירורגית על כל הסיכונים הכרוכים בכך לאור מצבה. יתר על כן, מאחר והוחלט בכל זאת על ביצוע ניתוח המוזכר לעיל, הכירורג הסביר והזהיר - היה צריך לבצע זיהוי של העצב החוזר טרם כניסתו לגורגרת על מנת לשמור עליו. במקרה שלפנינו לא נעשה הדבר ובכך גרם המנתח לשיתוק מיתר הקול מימין". בין השאר הסתמך ד"ר אריסטידה על פרוטוקול הניתוח בהקשר זה. הנתבעת לעומת זאת טענה, כי התובעת לא עמדה בנטל הראייה ולא הוכיחה את תביעתה. לטעמה של הנתבעת, והדבר מצא את ביטויו בכל ישיבות ק.מ. בתיק זה, הגשת חוו"ד בתחום א.א.ג ע"י התובעת, ולמען הסר ספק, הנתבעת הגישה חוו"ד נגדית לחוות דעתה של התובעת בתחום א.א.ג (פרופ' גולץ), היה על התובעת להגיש חוו"ד בתחום האנדוקריני ואולם התובעת נמנעה מכך. הנתבעת מצידה, הגישה חוו"ד של פרופ' קרניאלי בתחום האנדוקריני, אשר קבע, כי הבחירה של הניתוח היתה סבירה בהחלט . כך נאמר בסעיף "סיכום" בעמ' 9 לחווה"ד של פרופ' קרניאלי מטעם הנתבעת: "ההחלטה על בחירת הטיפול המועדף היא מורכבת כפי שמציינים ספרי הלימוד ברפואה פנימית ובאנדוקרינולוגיה תלויה במרכיבים רבים ומצריכה התאמה אישית. במצבה של הגב' ג' בעת אישפוזה עמדו בפני הרופאים שתי אופציות טיפוליות: תרופתית או ניתוחית. אף כי ניתוח בטיפול במחלת גרייבס הוא נדיר בימינו, הבחירה בניתוח לכריתת תת השלמה של בלוטת התריס בהינתן המצב הרפואי של הגב' ג' בעת אישפוזה (המומחה מתאר בפרוטרוט את מצבה הרפואי עובר לניתוח - הערה שלי, השופט ע.נ.) הייתה סבירה בהחלט". יש לציין כי עפ"י חוות דעתו של ד"ר קרניאלי, התובעת סובלת ממחלה קרדיאלית עקב הפרעה קשה בתפקודי כבד, לא ניתן היה לטפל בתרופות דרך הפה. התובעת טוקסית, לא מאוזנת ולכן לא ניתן היה לטפל ביוד 131. ההסכמה לניתוח הייתה מודעת ומלאה. עוד יש לציין, כי עפ"י חוו"ד פרופ' קרניאלי ועפ"י עמדתה של הנתבעת, מאחר והשימוש בניתוח היה אמצעי סביר בנסיבות העניין ולאור העובדה שבניתוחים ישנם סיבוכים העלולים להיגרם, מן הסוג שקרה לתובעת ולנזק שנגרם לה, מן הסתם אין להשית כל רשלנות על הנתבעת ועלי להדגיש, כי בנוסף הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי היה בהחלטה ובעצם הניתוח משום הצלת חייה של התובעת. עוד טוענת הנתבעת, כי מעבר לאי הגשת חוו"ד בתחום האנדוקריני לצורך הוכחת רשלנות מצד התובעת, לא היה במינויו של ד"ר ברוורמן כמומחה בימ"ש בתחום א.א.ג כדי להביא לפיתרון הטענות של התובעת בנוגע לרשלנות והקשר הסיבתי הרפואי שבין רשלנות ובין הנזק ולמעשה יש לראות בחווה"ד שלו כמי שנתנה את הדעת למחלוקת בין שתי חווה"ד בין התובעת והנתבעת לעניין אחוזי הנכות והנזק שנגרם בפועל לתובעת (פערים באחוזי הנכות בין ד"ר אריסטידה מטעם התובעת לפרופ' גולץ מטעם הנתבעת). בחנתי את טענות הצדדים ואת חווה"ד של ד"ר ברוורמן, מומחה ביהמ"ש. שתי טענות מרכזיות עומדת בבסיס התביעה לרשלנות הנתבעת: האחת, ההחלטה כפי שנלקחה בביה"ח בני ציון על ניתוח כירורגי, אשר לטענת התובעת הייתה אמצעי דרסטי רפואי, שכן ניתן היה להשתמש בטיפול ביוד 131, דהיינו בטיפול תרופתי. בעניין זה, אני נכון לקבל את עמדת הנתבעת ולא את עמדת התובעת, כי עצם ההחלטה על ניתוח, לאור עברה הרפואי של התובעת ומצבה עובר לניתוח ולאור ניתוח הדברים ע"י פרופ' קרניאלי, לא היה בהחלטה זו משום החלטה בלתי סבירה בנסיבות העניין. עלי לציין, כי לא התרשמתי מהטענה, כי עצם ההחלטה על הניתוח הצילה את חייה של התובעת. הנקודה השנייה קשורה בעצם ביצוע הניתוח עצמו - כאן טוענת הנתבעת, כי לאור העובדה כי עצם ביצוע הניתוח לא היה בלתי סביר, העובדה שנוצר סיבוך במהלך הניתוח לא צריך להביא את ביהמ"ש לידי החלטה, כי הייתה כאן משום רשלנות שהרי כל ניתוח מכיל בחובו סיכונים לצדדים. בעניין זה אציין, כי בחנתי את טענות הצדדים והטענה המופיעה בחוו"ד של ד"ר ארסטידה, בהתבסס על פרוטוקול הניתוח, לפיה הכירורג הסביר והזהיר היה צריך לבצע זיהוי של העצב החוזר טרם כניסתו לגורגרת על מנת לשמור עליו מתקבלת על דעתי וזוהי הפעולה הרשלנית אשר מכוחה גרם המנתח לשיתוק מיתר הקול מימין. למען הסר ספק, אמנם בחוות דעת מומחה בימ"ש לא נדרש המומחה בשאלה הספציפית הזאת ואף לא נשאל ע"י מי מהצדדים ביחס אליה. עם זאת, ניתן לראות בחוות דעת מומחה ביהמ"ש, אשר בשום שלב לא נקבע, כי הוא נדרש לבדוק אך ורק את הנזק ועליו היה לבדוק גם את הניתוח ואת הקשר הסיבתי רפואי כמי שמאמצת את העמדה של התובעת בדבר קבלת התביעה. אני מפנה לחוות דעתו של ד"ר ברוורמן, שהינו המומחה מטעם ביהמ"ש. כך קובע ד"ר ברוורמן בעמ' 6 לחוות דעתו: "עיינתי בחוות דעתו של ד"ר אריסטדה מ 2.7.06 אשר ממליץ על נכות של 20% בגין הצרידות. נכות כזו ניתנת בצרידות קשה הגורמת לקשיים בהבנת הדיבור או קליטתו. אולם לא כך הוא מצב הקול של גברת קרני ג'. עיינתי גם בחוות דעתו של פורפ' גולף מ 10.8.2008 שאכן מעניק לה נכות בשל צרידותה הקבועה בצורה ניכרת בשיעור 10% בצדק, אולם מנכה לה 5% בגלל מצב קודם של צרידות. גם לניכוי זה איני מסכים. הרי לא יתכן כי ינכו לה מצב קודם של 5% והרי לפני הניתוח מיתרי הקול היו תקינים ואחרי הניתוח קיים שיתוק מלא של מיתר אחד. אפילו אם הייתה צרידות מסוימת שתועדה פעמים בודדות, לא היה לכך תיעוד, בדיקות וטיפול מבחינת אף אוזן גרון. לאור האמור לעיל, שיתוק מיתר הקול הימני שנגרם לגברת קרני ג' בעקבות ניתוח כריתת בלוטת המגן (סיבוך הידוע כאפשרי בניתוח כזה), הוא שיתוק קבוע הגורם לה צרידות ונכות. לסיכום: לדעתי יש לקבוע לנ"ל נכות צמיתה עפ"י הנתונים הנ"ל ותקנות הביטוח הלאומי, בשיעור 10% בגין צרידות קבועה בצורה ניכרת ללא קושי בקליטת הדיבור לפי סעיף 71 (1) ב (2)." אמנם, ד"ר ברוורמן, שכאמור לא נשלחו לו אפילו שאלות הבהרה והינו מומחה מטעם ביהמ"ש, לא מתייחס בחוות דעתו כלל לשאלת עצם הצורך בקיומו של ניתוח, או אלטרנטיבה טיפולית אחרת ואולם הוא מתייחס לניתוח עצמו ויש לראות בחוות דעתו כמשקפת את עמדת התובעת, כי הניתוח גרם לנזק הנטען בנסיבות שיש בהן כדי להטיל אחריות. בחוות דעתו הרי מציין המומחה בצורה מפורשת, כי עובר לניתוח מיתרי הקול היו תקינים ואחרי הניתוח קיים שיתוק מלא של מיתר אחד, וכן נקבע, כי "בעקבות" הניתוח (כהגדרתו של המומחה לעניין הקשר הסיבתי הרפואי) נגרם השיתוק, כך שלמעשה ניתן לראות בהתנהלות ובניתוח עצמו כגורם סיבתי רפואי לאותו נזק או סיבוך. האם היה זה סיבוך אפשרי והאם יש לדחות את טענת הרשלנות בבחינת "חוכמה לאחר מעשה", עניין זה לא נבחן ע"י משלוח שאלות לד"ר ברוורמן וכן לא נעשתה אליו התייחסות מפורשת בחווה"ד ואשר על כן, אני מפרש את חווה"ד כמי שקושרת בקשר סיבתי בין התנהלות הניתוח ובין הנזק שנגרם לתובעת, כתוצאה ועקב התנהלות מי מגורמי הנתבעת. כל פרשנות אחרת, לדעתי לא עולה בקנה אחד עם חוות דעתו של ד"ר ברוורמן, והטענה כי לא הוכחה רשלנות, דינה להידחות. דין התביעה אפוא להתקבל. בנושא הנזק: מדובר בתובעת בת 56 בזמן הניתוח וכיום בת 60, אשר עבדה כמזכירה ומנה"ח בחב' משפחתית. עלי לציין, כי עפ"י תשובות לשאלון שהומצאו לי בסיכומי הנתבעת, מדובר בעבודה הכרוכה בהנה"ח ובנסיבות שכאלה, לא ברור לי הניסיון לבוא ולטעון, כי מדובר באובדן כושר עבודה ובהפסדי השתכרות משמעותיים, לרבות התייחסות לנכות כתפקודית באופן שלתובעת הפסדי השתכרות בשיעור של כ- 150,000 ₪ עפ"י סיכומי התובעת לעבר ולעתיד. עלי לציין, כי עיון בכתב התביעה מצביע על כך שהתובעת לא טענה כלל להפסדי עבר, "ככל שהדבר" נוגע להפסד השתכרות בעבר והניסיון היום לטעון להפסדים שכאלה מהווים בעליל "הרחבת חזית" אסורה. ראה בהקשר זה פס"ד שניתן על ידי (ת"א 668-03, בימ"ש שלום קריות, פסה"ד ניתן בתאריך 26.12.10), ועליו הוגש ערעור למחוזי שנדחה, בע"א 30561-03-10. ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור בכל הנוגע להפסדי השתכרות בעבר של ההורים, לאחר שפסקתי, כי הנסיון לטעון להפסדי השתכרות בעבר של הורי הקטין שנפגע בתאונת דרכים במסגרת סיכומים בע"פ שנערכו בתיק זה, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שכתב התביעה לא כלל בתוכו כלל טענות להפסד השתכרות בעבר, המהווה "נזק מיוחד" שיש להוכיח אותו בראיות. זאת ועוד, עסקינן בנכות עקב צרידות בשיעור של 10%. מדובר בתובעת, אשר על פי תשובות לשאלון עובדת בהנה"ח וככזו המגע עם הקהל איננו כמו של מורה, להבדיל, אשר נדרש לדבר כל היום ולכן הניסיון להציג את הנכות כנכות תפקודית שמכוחה נגרמו לתובעת הפסדי שכר משמעותיים אין בו ממש ונדחה על ידי. אציין בנוסף, כי הניתוח התרחש בתאריך 1.06 וכי עפ"י המסמכים שהומצאו לי, עוד מנובמבר 2005 לא עבדה התובעת ואולם ניתן לייחס את אי עבודתה מנובמבר 05 ועד מועד הניתוח, מהלך של 3 חודשים בערך, כתוצאה מהבעיות הרפואיות שהצריכו את הניתוח מלכתחילה, ומדובר למעשה בתובעת שהיתה נמצאת בשוק העבודה והוכחה ההשתכרות שלה ברמה של כ- 2,100 ₪ לערך, לחודש בלבד. עוד אציין, כי אין חולק כי לתובעת היו שלל של בעיות רפואיות שאינן קשורות כלל לניתוח ואשר השפיעו באופן ישיר על יכולת השתכרותה ותפקודה, כגון מחלת לב משמעותית ולראייה גם הנכות הכללית אשר נקבעה לה במל"ל. עלי לציין, כי עפ"י מסמכי המל"ל נקבעה לתובעת נכות כללית גם על הצרידות, ולכן יש מקום להתחשב בניכוי החלק היחסי בתגמולי המל"ל עקב נכות כללית, עקב העובדה שהיא מקבלת גימלה המבוססת גם על נתוני הצרידות נשוא תיק זה. אני סבור שאין לקפח את התובעת בפסיקה גלובאלית של סכום מסוים בגין הפסד השתכרות לעתיד ואולם, הדבר ימצא את ביטויו הן לאור שכרה הנמוך מאוד, הן לאור אופייה של הנכות, גילה של התובעת, שלל בעיותיה הרפואיות, עובר לניתוח ומידת התרשמותי מכל החומר שהועמד לרשותי. בסופו של יום, עיקר הפיצוי בתיק הינו בגין ראש הנזק הלא ממוני של כאב וסבל. התובעת , בסיכומיה, עתרה לפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל בסך של 100,000 ₪, תוך הדגשה כי התובעת הייתה אדם פעיל ונורמטיבי והיא מתקשה לאחר הניתוח ליצור קשר עם הסובבים אותה, דבר אשר גורם לה עוגמת נפש חמורה, תוך פגיעה באיכות חייה והנאת חייה. יש לציין, כי מדובר בעניינים עובדתיים שהיה צריך להוכיח אותם ולא התרשמתי מהחומר שהועמד לפתחי, כי כך הדבר. הנתבעת, מצידה, הדגישה בפני ביהמ"ש, כי גם אם הצרידות גברה לאחר הניתוח, אין לכך השפעה על התובעת, אשר מסוגלת לשלוט טוב במיתרים ולהפיק קול מלא על פי חוות הדעת של פרופ' ברוורמן מטעם ביהמ"ש (עניין שיש לקחת בחשבון גם ככל שהדבר נוגע בטענות לנכות תפקודית והפסדי שכר). לעניין הפסדי השתכרות, טענה התובעת כי ישנו קשר בין אי חזרתה לעבודה ובין הנזק, כאשר אין ביכולתה להשתמש בקולה, להמשיך ולעבוד בעבודתה הקודמת, הכוללת מגע יומיומי עם לקוחות וספקים ומענה טלפוני. דבר שאינני נותן בו אמון ולא משקף את אחוזי הנכות הנמוכים ומשמעותם. הנתבעת, לעומת זאת, מפנה לנכויות כלליות גבוהות שנקבעו לתובעת, אשר על פי מסמך המל"ל, אינה מסוגלת לעבודה ומצבה הוחמר מאוד מספר חודשים לפני הניתוח, בהם לא עבדה. התובעת סובלת מצרידות קלה, מסוגלת לשלוט טוב במיתרים ולהפיק קול מלא ולפיכך, אין פגיעה בתפקודה ,אשר הינו הנהלת חשבונות, על פי תשובות לשאלון. יש לציין, כי בכתב התביעה צוין ב"נזק מיוחד", עזרת צד ג', אשר נזנח למעשה בסיכומי התובעת ואשר, הנתבעת טוענת כי אין כל מקום לפסוק בנסיבות העניין. לאחר בחינת טענות הצדדים, אני פוסק לתובעת כדלקמן: בגין ראש נזק של כאב וסבל- סך של 40,000 ₪. בגין ראש נזק של הפסדי השתכרות לעתיד על בסיס השיטה הגלובאלית- סך של 13,000 ₪. בגין הוצאות רפואיות והוצאת בגין חוות דעת רפואית- סך של 5,500 ₪. סה"כ אני פוסק סכום של 58,500 ₪. סכום זה , בצירוף אגרת בימ"ש ראשונה, אשר שולמה על ידי התובעת על פי קבלה, ובתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15% + מע"מ מתוך הסכום שנפסק, לאור סיום התיק בדרך האמורה, תשלם הנתבעת לתובעת תוך 30 יום שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ניתן בזה פטור מיתרת אגרת ביהמ"ש החלה. ניתוחבלוטת התריסרפואהרשלנות רפואית (בניתוח)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות