ילדה שהיתה בריאה אושפזה עקב מחלת חום, שיעול והקאות. בבית החולים נמצאה אצלה אי ספיקת לב ובשלב מסוים היא אובחנה כסובלת מדלקת בשריר הלב. להלן פסק דין בנושא דלקת שריר הלב: פסק דין רקע עובדתי ודיוני 1. התובעת מס' 1 (להלן - "התובעת") והוריה (התובעים מס' 2 ו-3) הגישו תביעה זו לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת כתוצאה מהתרשלות נטענת של הצוות הרפואי, שאירעה בעת שהתובעת היתה מאושפזת במרכז הרפואי "הדסה" בעין-כרם. התובעת, ילידת 27.11.01, שהיתה בריאה קודם לאירוע, אושפזה בחודש ינואר 2005 עקב מחלת חום, שיעול והקאות. בבית החולים נמצאה אצלה אי ספיקת לב ובשלב מסוים היא אובחנה כסובלת מדלקת בשריר הלב (Myocarditis) או ממצב של חולשת והרחבת שריר הלב (Dilated cardiomyopathy). ביום 19.1.05, כאשר התובעת שהתה ביחידה לטיפול נמרץ ילדים, חלה התדרדרות במצבה והיא עברה שני אירועים חמורים - תחילה אירוע נוירולוגי של אוטם מוחי, שהיה כרוך בירידה במצב ההכרה, ולאחר מכן אירוע לבבי של פרפור חדרים. בסופו של דבר, בין היתר בשל הפרעות באספקת דם למוח שנגרמו כתוצאה מאירועים אלה, נותרה התובעת כשהיא סובלת מנכות קשה עקב נזק מוחי מפושט, מרותקת לכסא גלגלים וסובלת מפיגור שכלי עמוק. 2. לטענת התובעים, נזקי התובעת נגרמו כתוצאה מרשלנות רופאי המרכז הרפואי, שהתבטאה הן בטיבו ואופיו של הטיפול שניתן (או שצריך היה להינתן) בטרם האירועים הנ"ל והן בפעולות שננקטו (או שהיה צריך לנקוט בהן) בסמוך לאחר האירועים במטרה לייצב את מצבה של התובעת. במקורה הוגשה התביעה כנגד שלושה נתבעים, אך במהלך הדיון, ובהסכמה, נמחקה התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2, הנמנים על רופאי המחלקה בה היתה התובעת מאושפזת. הנתבעת היחידה שנותרה, נתבעת מס' 3, הסתדרות מדיצינית הדסה, היא מפעילת המרכז הרפואי ומעסיקתם של הרופאים. 3. חלקה הארי של ההתדיינות נסוב על שאלת החבות. בגדרה של סוגיה זו הוגשו חוות דעתם ונשמעו עדויותיהם של המומחים למחלות לב פרופ' אדוארד אבינדר (מטעם התובעים) ופרופ' לאונרד בלידן (מטעם הנתבעת) ושל הנוירולוגים ד"ר עאיד מחאג'נה (מטעם התובעים) וד"ר אלי היימן (מטעם הנתבעת). המומחים בנוירולוגיה גם התייחסו למצבה של התובעת, לדרגת נכותה ולתוחלת חייה הצפויה. התובעים הגישו מטעמם את חוות דעתה של העובדת הסוציאלית הגב' ענת שטולברג לעניין עלויות צרכי התובעת ואת חוות דעתו של מר בועז מוגילבקין לעניין הוצאות הניידות, מיזוג אוויר וכביסה מוגברת. הוסכם כי חוות דעת אלה תוגשנה מבלי שהמומחים הנ"ל יחקרו. הנתבעים הגישו את חוות דעתו של העובד הסוציאלי מר גדעון האס (בנוגע לעלויות צרכי התובעת והוצאות הכביסה העודפות שלה) ואת חוות דעת האקטואר מר גד שפירא (לעניין סכומי הניכוי מהפיצוי). הוסכם ששני המומחים הנ"ל לא יחקרו, למעט חקירת מר האס ביחס לפרק בחוות דעתו העוסק בהמלצתו לסידור חוץ-ביתי לתובעת לאחר הגיעה לגיל 21. 4. לאחר שמיעת הראיות והסיכומים הסכימו בעלי הדין לקבל את המלצת בית המשפט בנושא החבות, ולפיה תהא הנתבעת אחראית ל-57 אחוז מסך כל נזקי התובעים ולפיכך תשלם להם 57 אחוז מסכומי הפיצויים. הסכמה זו מייתרת את הצורך לדון ולהכריע בסוגיית החבות, שהיא, במקרה דנן, סוגיה מורכבת ביותר שיש לה פנים לכאן ולכאן. יפה עשו בעלי הדין ובאי כוחם שהגיעו להסכמה ביחס לעניין זה. ראיתי לנכון להוסיף, כי במקרה דנן, פשרה בנושא החבות מבטאת נכונה את מורכבות המסכת העובדתית-רפואית ואת הקושי לקבוע האם מהלך זה או אחר מהווה התרשלות, מה גם שבענייננו לא היה מדובר במהלך רפואי מוגדר אחד אלא בשרשרת החלטות, טיפולים ואירועים. במקרים רבים, כמו במקרה דנן, הפשרה עדיפה על פני פסיקה על פי דין שבהכרח מחייבת הכרעה של "הכול או לא כלום". הפשרה בענייננו אינה, אפוא, רק בגדר קניית סיכון מושכלת ונבונה, אלא גם ביטוי ראוי לקוצר ידה של פסיקה על פי דין בסוגית החבות, שמחייבת מסקנה של "שחור לבן", שאף כי היא הפתרון הנכון מבחינה משפטית, אין בה כדי להלום את ריבוי הפנים של המציאות הרפואית במקרים מורכבים כגון המקרה הנדון כאן. נוכח הסכמה זו של בעלי הדין, לא נותר אלא לפסוק בסוגיות הנזק וסכומי הפיצוי. 5. המומחה מטעם התובעים, ד"ר מחאג'נה, תאר את מצבה הנוכחי של התובעת כדלהלן: "יושבת בכסא גלגלים, מנותקת מהסביבה, לא מדברת ולא מבינה ... חוסר עצם נרחב בגולגולת משמאל, רושם שלא רואה, לא מגיבה לאיום מול העיניים ... לכאב מזיזה 4 גפיים בצורה מינימאלית ... עדות לנזק מוחי קשה ומפושט". ד"ר היימן, מטעם הנתבעת, ציין בחוות דעתו, בהתייחסו לסוגיית תוחלת חייה של התובעת, כי היא "אינה מרימה ראש, מוזנת באמצעות צינורית האכלה, אינה מתהפכת". בתצהיר עדותה הראשית של אם התובעת נאמר, כי התובעת אינה מסוגלת לעמוד בכוחות עצמה ומתניידת בעזרת הליכון או כסא גלגלים. עוד העידה האם, כי לתובעת אין שליטה על הסוגרים, היא מוזנת אחת ל-4 שעות, כשההאכלה נמשכת כשעה ונעשית באמצעות צינורית האכלה המוחלפת בבית החולים כל 6 חודשים. הוריה של התובעת דואגים לכך שאחת לחצי שעה תשתנה התנוחה בה היא נתונה, על מנת למנוע פצעי לחץ. לדברי האם, התובעת מגיבה לתחושה ולשמיעת מוזיקה, המרגיעה אותה. התובעת מבקרת במוסד לחינוך מיוחד בימים א'-ה' בין השעות 08:00 - 14:00. נוכח העובדות הנ"ל מובן כי מדובר בנכה בשיעור 100 אחוז הזקוקה לסיוע צמוד 24 שעות ביממה ואין מחלוקת על נתוני יסוד אלה. תוחלת החיים 6. לדעת ד"ר מחאג'נה, תוחלת חייה הצפויה של התובעת היא עד לגיל 40-35. למסקנה זו מגיע המומחה בהתחשב בטיפול המסור שניתן לתובעת על ידי הוריה ובני משפחתה, ובהנחה כי לאחר פסיקת פיצוי הולם יהיו למשפחה הכלים הטובים ביותר, לרבות האפשרות להסתייע בעזרה בשכר, כדי לספק לתובעת את כל צרכיה. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר היימן, חיווה דעתו כי תוחלת חייה הצפויה של התובעת היא עד לגיל 20 בלבד. כפי שיפורט בהמשך, מסקנה זו מבוססת בראש ובראשונה על חומרת הנכות ועל היעדר תנועתיות והצורך בהזנה באמצעות צינורית, תוך הפנייה למחקרים. בחוות דעתו המשלימה השנייה, שניתנה בתגובה לחוות דעתו של ד"ר היימן, ציין ד"ר מחאג'נה שד"ר היימן הסתמך על מחקרים שעסקו בנכים שנכותם נגרמה כתוצאה ממחלות השונות ממחלתה של התובעת, ואשר רמת הטיפול בהם היתה שונה. לדעת ד"ר מחאג'נה, אם ייפסק פיצוי לתובעים, תמצא התובעת בתנאים טיפוליים טובים מאלה בהם מצויים נכים המטופלים במסגרת הקהילה. אלא שבחקירתו הנגדית, אישר ד"ר מחאג'נה כי מבחינת התחלואה האפשרית הנלווית לשיתוק מוחי, אין זה משנה מה היה הגורם לשיתוק (עמ' 152 לפרוטוקול), כך שחלק מהביקורת שהשמיע כלפי עמדת ד"ר היימן, בדבר הרלוונטיות של המחקרים עליהם הסתמך, אינה יכולה עוד לעמוד. ד"ר מחאג'נה גם חלק על ממצאי מחקר עליו הסתמך ד"ר היימן (מחקר של שטראוס ואח', אשר הוגש כמוצג וסומן נ/3). בעוד שעל פי המחקר הגורם העיקרי לקיצור תוחלת חייהם של נכים הסובלים משיתוק מוחי הוא חוסר התנועתיות וההזנה באמצעות צינורית האכלה, גרס ד"ר מחאג'נה כי הגורם העיקרי המביא לקיצור בתוחלת החיים הוא איכות הטיפול כמו גם חומרת הנכות. עם זאת, ד"ר מחאג'נה הסכים כי המחקר הנ"ל נחשב בקרב אנשי המקצוע. כאמור, ד"ר היימן הסתמך על מחקרו של שטראוס (נ/3), כמו גם על מחקר נוסף, של איילה כהן ואח' (מוצג נ/4). על פי מחקרים אלה, הרי שבהתחשב בנתוני התובעת - חוסר יכולת להרים ראש, האכלה באמצעות צינורית, העובדה שאינה מתהפכת - מתקיימים אצלה גורמי הסיכון המשמעותיים ביותר לתמותה מוקדמת. ד"ר היימן מנה בין גורמי הסיכון מצב של דלקות ריאה חוזרת, אך הוברר כי במשך השנה ומחצה האחרונות התובעת לא סבלה מתופעה זו. עוד ציין ד"ר היימן בחוות דעתו, ובהסתמך על מחקרו של שטראוס, כי אם התובעת תגיע לגיל 15, תוחלת חייה הצפויה תוארך עד לגיל 28. כאשר נשאל בחקירתו האם טיפול סיעודי מיטבי יכול לשפר את תוחלת החיים הצפויה, השיב ד"ר היימן כי במקרה הנדון היכולת של הטיפול ושל רמת הרפואה להשפיע על תוחלת החיים היא זניחה, שכן התובעת "במצב קיצון" (עמ' 173 לפרוטוקול). ד"ר היימן הוסיף, כי גם הוספת טיפולי פיזיותרפיה או הידרותרפיה לא צפויה לשנות את המצב באופן משמעותי או להשפיע על תוחלת החיים (עמ' 175-174 לפרוטוקול). ד"ר היימן אישר, בדוחק ובחצי פה, שתיתכן אפשרות שטיפול טוב יכול להוסיף 5 שנים לתוחלת החיים שהוערכה על ידו (עמ' 175 ש' 11-5 לפרוטוקול). 7. כפי שנפסק, הערכת תוחלת חיים היא הדוגמא המובהקת ביותר לקביעה שנעשית בדרך של "אומדן שאינו מדוייק" (ע"א 1249/04 רבאח נ' רבאח (8.11.06), ס' ח(3) לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין). ד"ר היימן ביסס את הערכתו על מחקרים שהיתה הסכמה לגבי משקלם המדעי, בעוד שד"ר מחאג'נה מסר הערכה כללית, שאינה מעוגנת בעבודות מחקר. יתרה מכך, המחקרים שד"ר היימן הציג מציינים במפורש כי העדר תנועתיות הוא גורם סיכון משמעותי, כמובן בצד חומרת הנכות שהיא הנתון היסודי. מבחינות אלה, הפרוגנוזה ביחס לתובעת אינה טובה. הנתונים העיקריים הם מצב נכותה הקשה ביותר של התובעת, העדר תנועתיות והזנה בעזרת צינורית האכלה. נוכח כל אלה, לא הובא ביסוס מחקרי לטענה כי טיפול מיטבי יכול לשפר בצורה ממשית את תוחלת החיים. בהתחשב בנתון הנזכר בחוות דעתו של ד"ר היימן, לפיו אם תגיע התובעת לגיל 15 צפויה תוחלת חייה לעלות עד לגיל 28 (כלומר - ככל שהנכה צולח את השנים הראשונות לחייו כך עולה גם תוחלת חייו הצפויה); בהתחשב בכך שהוברר שאחד מגורמי הסיכון שהוזכר ע"י ד"ר היימן (דלקת ריאות) לא התקיים בתקופה האחרונה; בהתחשב בנכונותו (המסויגת) של ד"ר היימן להסכים כי ניתן לשפר את תוחלת החיים בעזרת טיפול טוב בכ-5 שנים לעומת חוות דעתו המקורית - בהתחשב בכל האמור לעיל, אני מעריך, לצורך חישוב הפיצויים, כי תוחלת החיים הצפויה של התובעת תהיה עד הגיעה לגיל 28. הפסדי שכר ופנסיה 8. בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי השכר הוא השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חב' לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13 (2006)). לחודש ינואר 2011 עמד השכר הממוצע במשק על 8,727 ש"ח. הפסד השכר של התובעת מגיל 18 עד לגיל 28 הוא לפיכך, בהיוון כפול, 703,053 ש"ח להיום (8,727 X 0.7779X 103.5618). 9. לשנים האבודות, מגיל 28 עד גיל 67, ההפסד הוא 417,741 ש"ח להיום (8,727 X 30% X 0.5788 X 275.6718). 10. סך כל הפסדי ההשתכרות להיום: 1,120,794 ש"ח. 11. על פי ההלכה שנפסקה בע"א 9079/04 לילך נ' לאופר (15.4.07), יש מקום לפסוק פיצוי בגין אובדן פנסיה, או לחלופין בגין אובדן תנאים סוציאליים. ראו גם ע"א 9209/03 עזבון ניסן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, סעיף 12 לפסק הדין מיום 16.11.08. חישוב הפסד הפנסיה ב"שנים האבודות" מגיל 67 ועד תום תוחלת חייה הצפויה של התובעת אילו לא היתה נכה, על פי השכר הממוצע במשק ובהיוון כפול מביאים לסכום של כ-170,000 ש"ח. עם זאת, יש לנכות מההפסד הנ"ל את חלקה של התובעת בהפרשות לפנסיה (שלא נוכה מחישוב הפסדי השכר). בנסיבות אלה, יש מקום להעריך את הפסדי הפנסיה ב"שנים האבודות" בסכום של 110,000 ש"ח להיום. עזרת צד ג' 12. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת שהתובעת זקוקה לעזרת הזולת בכל שעות היממה. עד כה לא שכרו הורי התובעת עזרה בשכר וטיפלו בה בעצמם, כאשר בין השעות 08:00 ו-14:00 היא שוהה במוסד מתאים. מוסכם כי סידור חוץ-ביתי זה אמור להימשך עד לגיל 21. 13. לשיטת הנתבעת יש לקבוע כי לאחר גיל 21 יימצא לתובעת סידור חוץ-ביתי לכל שעות היממה. טענה זו נסמכת על חוות דעתם של ד"ר היימן ומר גדעון האס. מאידך גיסא, התובעים טוענים כי יש למלא אחר רצון ההורים לטפל בתובעת בביתם וכי טיפול זה ייטיב עימה ויהא הפתרון הנכון אשר יחזיר את מצב התובעת לקדמותו בצורה הטובה ביותר. מחקירת ד"ר היימן התברר, כי עמדתו בדבר סידור התובעת במוסד מבוססת על תפיסת עולמו העקרונית, הנובעת מההכרה לפיה במשך השנים מזדקנים הורי הנכה ומתקשים לטפל בו וכי הנכים הנותרים בביתם מוזנחים ואינם מטופלים כראוי (עמ' 177-176 לפרוטוקול). זו גם עמדתו של מר האס (עמ' 107-103 לפרוטוקול). מכאן שהבחינה שנערכה ע"י המומחים הנ"ל לא התמקדה בתובעת דנן ובמשפחתה, אלא התבססה על עקרונות כלליים בהם הם דוגלים בכל מקרה. בכך טמון קושי, שכן יש לבחון את המקרה הספציפי העומד להכרעה. לא נשמעה כל טענה לפיה הנסיבות המשפחתיות במקרה דנן, אינן מאפשרות טיפול ראוי בתובעת. נהפוך הוא - הוברר כי הטיפול בה הוא טיפול טוב. נוכח תוחלת החיים הצפויה, גם אין מדובר בשנות טיפול ארוכות, לדאבון הלב, ואין משקל רב לטיעון בדבר הזדקנות ההורים. מר האס גם הזכיר קיומו של יתרון חברתי לנכה בסידור חוץ-ביתי, אך במצב תודעתה והכרתה של התובעת נראה שגם אם יש ממש בדבריו, אין להם משמעות רבה במקרה דנן. עדי הנתבעת גם לא הצביעו על אפשרות קונקרטית, של מוסד מתאים שנבחן ספציפית עבור התובעת באזור מגורי משפחתה (ראו סעיפים 6 ו-14 לפסק הדין בע"א 1819/03 אברהם נ' ש.ר.ב. (בי"ח מעיני הישועה), 12.6.06). זאת ועוד, גם במקרים דומים מבחינת חומרת הנכות אישר בית המשפט העליון את הקביעה בדבר עדיפות השהייה בבית המשפחה (ע"א 8477/08 שלמה נ' מדינת ישראל, 16.12.10). בנסיבות אלה, יוגשם טוב יותר העקרון שלפיו הפיצוי בנזיקין אמור להעמיד את הנפגע במצב בו היה מצוי אלמלא הפגיעה, אם הפיצוי יחושב באופן שיתאפשר לתובעת להישאר בביתה. נמצא, כי הפיצוי בראשי הנזק הבאים יחושב על יסוד ההנחה שהתובעת תוסיף ותשהה בבית הוריה עד לתום תוחלת חייה הצפויה. 14. תחילה יש לקבוע את עלות העזרה הנדרשת. מקביעה זו תיגזר גם הערכת הפיצוי בגין תקופת העבר, כאשר לא הועסקה עזרה בשכר. התובעים מבקשים להסתמך על פסק דינו של בית משפטי זה בת.א. (מחוזי-י-ם) 1254/96 טרלובסקי נ' מדינת ישראל (13.1.03, כב' השופט ד' חשין), ומציעים שיפסק כי עלות העזרה החודשית היא 20,778 ש"ח (18,000 ש"ח כפי שנפסק בפסק הדין הנ"ל, בשערוך להיום). אלא שבעניין טרלובסקי הודגש, כי מדובר בהעסקת מטפלת זרה במשרה מלאה (24 שעות) ובנוסף לה מטפלת ישראלית בהיקף של משרה מלאה. במקרה דנן לא נמצא בסיס לצורך בהעסקת שתי מטפלות וטענה זו גם אינה מעוגנת בחוות הדעת שהגישו התובעים. לשיטתה של הגב' שטולברג, שחוות דעתה הוגשה על ידי התובעים, עלות העסקה ישירה של מטפלים תעמוד על כ-18,000 ש"ח לתקופה של עד גיל 21, כאשר התובעת שוהה מספר שעות מחוץ לבית, ועל כ-24,800 ש"ח לאחר גיל 21. הנתבעת מציעה לקבוע כי עלות העזרה תעמוד על 8,000 ש"ח לחודש, בהתחשב בנקודת המוצא שנקבעה בפסק הדין המנחה שניתן בע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר חברה לביטוח, פ"ד נד(4) 450 (2000). הנתבעת טוענת, כי הסכום שנקבע בפרשת אקסלרד כעלות להעסקת עובד זר במשך 24 שעות (12,000 ש"ח למועד פסק הדין הנ"ל), הוא בבחינת נקודת מוצא בלבד ויש לעדכנו בהתאמה לנסיבות המקרה דנן. על פי הטענה, יש לקחת בחשבון את שהות התובעת במוסד במשך 6 שעות ביום (עד גיל 21), את ירידת שער הדולר מאז שניתן פסק הדין הנ"ל ואת העובדה שכיום פחת החשש שבעתיד לא תתאפשר עוד העסקת עובדים זרים (חשש שנלקח בחשבון בעת שנקבע הסכום האמור בפסק הדין הנ"ל). עוד נטען, כי אין מקום לשערך את הסכום על ידי הצמדתו המלאה למדד והוצגו אסמכתאות לפסיקת סכומים נמוכים יותר במקרים שונים של נכויות קשות. 15. נראה כי נכון יהיה במקרה דנן להישען על עלויות העזרה שנפסקו בפרשת אקסלרד. במקרה שנחזה להיות קשה יותר על פי תיאור מצבו של הניזוק, אישר בית המשפט העליון פסיקה שנעשתה על פי העלויות הנ"ל (ע"א 8414/07 קסוואני נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, 23.6.09). אכן, במקרה דנן, בשונה מפרשת קסוואני הנ"ל, התובעת תשהה בחלק משעות היום, עד להגיעה לגיל 21, במוסד, אך אינני סבור שראוי להפחית מעלות העסקת המטפל בשל כך: ראשית, גם בשעות הלא רבות שהתובעת מחוץ לבית יש צורך בביצוע מטלות שונות עבורה, מטלות שביצוען בעת שנדרשת השגחה על התובעת אינו פשוט (ניקיונות, קניות וכו'). שנית, בשל הצורך בהשגחה צמודה ובביצוע פעולות טיפוליות דחופות, כגון שינוי התנוחה כדי למנוע פצעי לחץ, האכלה כל 4 שעות שאורכת שעה בכל פעם וכו', יתכן שהיה מקום להגדיל במשהו את העלות לעומת זו שנקבעה בפרשת אקסלרד. אפשרות זו מתקזזת כנגד שהיית התובעת במוסד במשך 6 שעות ביום עד הגיעה לגיל 21. שלישית, העסקת עובד זר בכל שעות היממה, כפי שנפסק בעניין אקסלרד זולה יותר מאשר העסקת מטפל ישראלי על פי שעות (כפי שהוצע על ידי הגב' שטולברג) ובמקרה כזה פיצול עבודתו והפסקתה בשעות הבוקר אינה מעשית, תחייב העסקת עובד מקומי ולא תפחית מהעלות הכוללת. אדגיש כי אינני מקבל את הטענה לפיה עובד זר אינו מתאים נוכח רצון המשפחה בהעסקת מטפל/ת מוסלמי/ת. לא הוכח ההכרח בהעסקת מטפל כאמור, במיוחד נוכח מצב תודעתה של התובעת. הצורך בהעסקת מטפל מקומי קיים, למשל, כאשר צרכי הנכה מחייבים העסקת מטפל שיכול ליצור עימו קשר בשפתו וכו'. שיקולים אלה אינם מתקיימים במקרה דנן. התוצאה היא שחישוב הפיצוי בגין עזרה יתבצע על בסיס העלות שנקבעה בפרשת אקסלרד (12,000 ש"ח ליום 5.9.00). סכום זה משוערך להיום על פי עליית מדד המחירים לצרכן עומד על כ-15,000 ש"ח. כיוון שהעלות האמורה מורכבת גם מפריטים שאינם צמודים למדד המחירים לצרכים, כגון עלויות השכר, תיקבע העלות המעודכנת על סכום של 14,000 ש"ח. 16. עבור תקופת העבר (מינואר 2005), פרק זמן של כ-74 חודשים, יש לפצות בגין עזרת ההורים. בע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (4.8.05) נפסק כדלהלן: " ... ברי כי אין המזיק יכול 'להרוויח' מכך שבני משפחה יסייעו לנכה בלא תמורה (ע"א 5774/95 ... ). ההלכה הפסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע 'מאמץ יוצא דופן וחריג' מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה" (סעיף 11 לפסק הדין). בהתחשב במצבה של התובעת, הרי שעזרת בני המשפחה היתה עזרה מסיבית ביותר, לגביה יפים הדברים שנאמרו על ידי כב' השופטת חיות בע"א 6720/99 פרפרה נ' גולד (28.8.05): "בני המשפחה בחרו שלא להעסיק עובד חיצוני, ולקחו על עצמם את נטל סיעודו של המערער והטיפול בו. ... בנסיבות אלה, אני סבורה כי בקביעת הפיצוי בגין סיעוד בתקופה זו אין מקום להביא בחשבון את עלות צרכיו היומיומיים של העובד כגון: מזון, לינה, כביסה וכיוצא באלה, שכן אלו נחסכים במקרה זה. אך פרט למרכיב זה, אינני סבורה כי יש לגרוע סכומים כלשהם מעלות הסיעוד המגיעה למערער אך משום שזה ניתן לו במלואו על ידי בני משפחתו" (סעיף 12 לפסק הדין). בפרשה הנ"ל הועמד סכום הפיצוי עבור עזרה שניתנה על-ידי בני משפחה, בהתחשב גם בשהות הנכה במוסד מספר שעות בכל יום, על סך של 9,000 ש"ח לחודש. נראה כי סכום זה הולם גם את עובדות המקרה דנן, ולאחר שערוך יש מקום להעמיד את הסכום החודשי על 10,000 ש"ח להיום, כפי שביקשו התובעים בסיכומיהם. הפיצוי הכולל בגין עזרת צד ג' בעבר, יועמד על 740,000 ש"ח, בתוספת ריבית מאמצע התקופה (1.2.08). 17. לעתיד, עד לתום תוחלת החיים הצפויה (28), תקופה של 224 חודש, הפיצוי עבור עזרת הזולת יחושב לפי 14,000 ש"ח לחודש בהיוון (מקדם 171.3552), בסך הכול 2,398,973 ש"ח. ניידות 18. התובעים מסתמכים על חוות דעתו של מר מוגילבקין ומבקשים כי יפסק להם פיצוי בגין הוצאות ניידות שיכלול החזר עלות רכישת רכב מסוג ואן (168,000 ש"ח), עלות אביזרים (3,473 ש"ח), החזר הוצאות שוטפות ל-1,000 ק"מ לחודש (2,745 ש"ח לחודש), עלות אחזקה חודשית של אביזרים (728 ש"ח לחודש), עלות רמפה (6,000 ש"ח) ו-25,000 ש"ח עבור נסיעות בעבר. 19. לצורך פסיקת הפיצוי בגין הוצאות ניידות יש להתחשב במספר נתונים רלוונטיים לעניינה של התובעת: בשל נכותה הקשה אין זה סביר שהיקף הנסיעות החודשי של התובעת יעמוד על 1,000 ק"מ. צרכי ההסעה מתמקדים בהסעה למוסד (כל עוד קיים סידור כזה), הסעה לטיפולים רפואיים ופרא-רפואיים ונסיעות משפחתיות. בנוסף, יש להפחית מהפיצוי הוצאות נסיעה שהיו מוצאות גם אלמלא נכותה של התובעת, הן בשנות ילדותה והן בשנות בגרותה. לעניין זה, מקובל להפחית 30 אחוז, כפי שצויין בע"א 1164/02 קרנית נ' בן חיון (4.8.05), סעיף 12 לפסק הדין. 20. נוכח האמור לעיל, אני אומד את הפיצוי בגין הוצאות נסיעה שוטפות לעתיד, עד לתום תוחלת החיים הצפויה, בסכום של 250,000 ש"ח, בתוספת של 100,000 ש"ח עלות אחזקת האביזרים. לכך יש להוסיף הוצאה חד פעמית עבור רכישת הרכב והאביזרים (171,000 ש"ח) וכן פיצוי בגין הוצאות נסיעה בעבר (25,000 ש"ח), כך שהפיצוי הכולל עבור הוצאות ניידות עומד על 546,000 ש"ח. התאמת דיור 21. התובעים מסתמכים על פסקי דין שעסקו בנכים שנכותם דומה לזו של התובעת ועותרים לפיצוי בסכום של 300,000 ש"ח עבור התאמת דיור. הנתבעת מציינת שלא הובאה חוות דעת של מומחה לעניין העלויות ואין מקום לפסיקת פיצוי בראש נזק זה. לחלופין מציעה הנתבעת פיצוי בדרך של אומדנה בסכום של 75,000 ש"ח. 22. אכן, התובעים לא הוכיחו מהן העלויות הכרוכות להתאמת הדיור. עם זאת, נראה, כי נוכח הנכות הקשה והעובדה שכיום מתגוררת המשפחה בקומה שנייה ללא מעלית, יש מקום להכיר בצרכי התאמת הדיור. במקרה בו הוכח קיומו של נזק אך לא הוכח שיעורו, יש מקום לפסיקת פיצוי בדרך של אומדן ועל הצד הנמוך. בנסיבות אלה, הפיצוי בגין התאמת הדיור יעמוד על 100,000 ש"ח. טיפולים והוצאות רפואיות 23. ד"ר מחאג'נה העריך כי התובעת תזדקק ל-3-2 טיפולי פיזיותרפיה בשבוע. ד"ר היימן סבר כי די בטיפול אחד בשבוע והדגיש, כי תוספת טיפולים לא תשפר את מצב התובעת. התובעים מבקשים פיצוי לפי 2 טיפולים בשבוע (בניכוי 20 אחוז עד הגיעה של התובעת לגיל 18, המבטא טיפול אחד חינם לחודש הניתן עד גיל 18 וטיפולים הניתנים במסגרת הלימודית). עלות הטיפול החודשית לשני טיפולים לפי חוות דעתה של הגב' שטולברג היא 1,872 ש"ח. בנוסף התובעים מבקשים פיצוי בגין 2 טיפולי הידרותרפיה בשבוע ובגין טיפולים בריפוי בעיסוק ותקשורת בהיקף של פעם בשבוע כל טיפול. 24. הנתבעת מציינת כי הטיפולים ממומנים במסגרת ביטוח בריאות ממלכתי וכי במשך 6 השנים שעברו מאז האירוע לא הוציאו התובעים כל הוצאה בגין טיפולים כלשהם. עוד נטען, על יסוד חוות דעתו של ד"ר היימן, כי די בטיפול משמר הממומן במסגרת סל הבריאות ואין מקום לכל פיצוי. 25. הצורך במתן הטיפולים והעלויות הוכחו באמצעות חוות דעת המומחים. הנתבעת לא ביססה את הטענה לפיה הטיפולים יינתנו לתובעת דנן במלוא ההיקף הנדרש במסגרת סל הבריאות. מר האס התייחס בחוות דעתו רק לטיפולי פיזיותרפיה בהיקף של 12 טיפולים לשנה כטיפולים הניתנים במסגרת סל הבריאות. עם זאת, יש להעדיף את עמדת ד"ר היימן לעניין היקף הטיפולים הנדרש, שכן עמדה זו נומקה והוסברה על ידו, בעוד שלא ניתן הסבר מנומק לצורך בהיקף רב יותר של טיפולים בהתחשב במצבה של התובעת ובהשפעת הטיפול על מצב זה. 26. על יסוד האמור לעיל, בהתחשב בתוחלת החיים הצפויה, הפיצוי בגין טיפולים פיזיותרפיה יעמוד על 160,000 ש"ח, בגין טיפולי הידרותרפיה 100,000 ש"ח, בגין ריפוי בעיסוק 130,000 ש"ח ובגין טיפול בתקשורת 150,000 ש"ח. בסך הכל עבור טיפולים הפיצוי עומד על 540,000 ש"ח. 27. עבור רכישת תרופות, בעבר ובעתיד, ישולם סכום גלובאלי של 15,000 ש"ח. כביסה 28. בהסתמך על חוות דעתו של מר מוגילבקין טוענים התובעים לעלויות כביסה ויבוש מוגברות בסכום של 123.50 ש"ח לחודש. מר האס מטעם הנתבעת, גורס כי עלויות הכביסה והייבוש המוגברות בגין צרכי התובעת עומדות על 11 ש"ח לחודש. לכך יש להוסיף 50 ש"ח לחודש בגין שחיקה מוגברת של כלי מיטה. 29. אני אומד את ההוצאה העודפת בגין כביסה, יבוש ובלאי מוגבר של מצעים בסכום חודשי של 90 ש"ח. לפיכך יעמוד הפיצוי הכולל (עבר ועתיד) בגין הוצאות אלה על 22,230 ש"ח. חיתולים חד פעמיים 30. התובעת זקוקה ל-5-4 חיתולים ביום. חבילה של 15 חיתולים עולה 50 ש"ח (גם לדעת מר האס, עמ' 8 לחוות דעתו). העלות החודשית היא, אפוא, 450 ש"ח. בסה"כ, לעבר ולעתיד, הפיצוי בגין כך הוא 111,000 ש"ח. כסא גלגלים 31. התובעים מבקשים פיצוי בסך 51,245 ש"ח בהסתמך על עלות הכסא של 13,000 ש"ח וצורך להחליפו כל 6-5 שנים, כך שהעלות החודשית היא 197 ש"ח. הנתבעת מציינת כי מחצית מעלות הכסא מומנה על ידי משרד הבריאות ולכן יש לפסוק רק מחצית מהסכום. טענה זו, מבוססת על תצהיר אמה של התובעת. בהתחשב בכך ובתוחלת החיים שנקבעה, הפיצוי יהיה בסכום של 23,000 ש"ח. מיטה 32. הצדדים נחלקו לגבי עלות המיטה. התובעים, בהסתמך על חוות דעת הגב' שטולברג טענו ל-23,126 ש"ח והנתבעת, בהסתמך על חוות דעתו של מר האס טענה ל-9,947 ש"ח. נוכח ההסכמה שלא לחקור את המומחים ראיתי לנכון להעריך את הפיצוי בגין הפריט האמור בסכום של 16,000 ש"ח. כסא רחצה 33. בהתבסס על הנתונים המפורטים בחוות דעתה של הגב' שטולברג מבקשים התובעים פיצוי בגין כסא רחצה ומשטח רחצה בסכום של 50,522 ש"ח (בהנחה של החלפת הכסא כל 3 שנים בהנחה שתוחלת חיים צפויה עד לגיל 37). הנתבעת טוענת כי כסא מסוג זה ניתן לקבל ממשרד הבריאות, ובכל מקרה על פי הנתונים שבחוות דעת מר האס העלות הכוללת, בהתחשב בהחלפה כל 3 שנים, היא כ-10,000 ש"ח, על בסיס של תוחלת חיים עד לגיל 20. 34. גם ביחס לפריט זה הפסיקה הראויה תהיה בדרך של אומדן נוכח הפערים שבין המומחים ובהתחשב בהסכמה שלא לחקור את המומחים, כך שאין מקום להעדיף עמדה אחת על פני השנייה. הפיצוי בגין כסא רחצה יעמוד על 25,000 ש"ח. מנוף 35. התובעים מבקשים פיצוי בסך 18,397 ש"ח עבור רכישת מנוף בהנחה שיוחלף כל 10 שנים (על יסוד תוחלת חיים צפויה עד לגיל 37). גם ביחס לפריט זה נטען על ידי הנתבעת כי ניתן לקבלו ממשרד הבריאות וכי בכל מקרה עלותו היא 7,689 ש"ח. הפיצוי בגין המנוף יעמוד על 10,000 ש"ח. מזון מיוחד 36. כאמור לעיל, התובעת אוכלת אוכל נוזלי בלבד באמצעות צינורית האכלה וצורכת 5 קופסאות אוסמוליט ליום. לפי חוות דעתה של ד"ר שטולברג עלות המזון החודשית עומדת על 1,830 ש"ח. אם התובעת העידה כי קופת החולים משתתפת בשיעור של 30 אחוז בעלות המזון. 37. לפי עדות אמה של התובעת, 48 קופסאות אוסמוליט עולות 270 ש"ח והתובעת צורכת 5 קופסאות ביום. על פי נתונים אלה, בניכוי 30 אחוז המוחזרים על ידי קופת החולים, הפיצוי הכולל (עבר ועתיד) עומד על 146,000 ש"ח. לא ראיתי מקום להוסיף פיצוי בגין אביזרי האכלה (צינורית) המסופקים בבית החולים. מזגן 38. על פי הנתונים שבחוות דעתו של מר מוגילבקין מבקשים התובעים פיצוי עבור רכישת מזגן, התקנתו וצריכת חשמל בסכום כולל של 202,428 ש"ח. הנתבעת טוענת כי לא הובאה כל חוות דעת רפואית לפיה התובעת זקוקה למזגן. בפרשה שנדונה בע"א 8414/07 קסואני הנ"ל, נטען בערעור כי היה מקום לפסוק פיצוי בראש הנזק הנדון אף ללא חוות דעת בדבר עלות ההוצאה, שכן מדובר בפיצוי שנפסק בדרך של אומדן. בית המשפט העליון לא ראה לנכון לקבל את ערעור התובעים בעניין זה, אף כי היה מדובר בנכות קשה. קל וחומר שכאשר אין ראיה בדבר עצם הצורך במיזוג אוויר מוגבר או בכלל בהתחשב באופי הנכות, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין כך. אפוטרופוס 39. התובעים עותרים לפיצוי בגין הוצאות אפוטרופוס לניהול ענייני התובעת בסכום של 950 ש"ח לחודש בתוספת הוצאה חד פעמית עבור מינוי האפוטרופוס (1,771 ש"ח). הנתבעת מציינת כי פיצוי בגין הוצאות אפוטרופסות צריך להינתן רק עבור השנים שלאחר גיל 18. הפיצוי בגין ההוצאות האמורות, עבור התקופה שמגיל 18 ועד לגיל 28 יעמוד על סכום של 75,000 ש"ח להיום. נזק לא ממוני 40. התובעים מבקשים פיצוי בסכום של 1,500,000 ש"ח בהתחשב בנכותה הקשה מאוד של התובעת ובקיצור המשמעותי בתוחלת חייה. בגדר כך מצביעים התובעים על מגמה להגדלת הסכומים הנפסקים בראש נזק זה, כמו גם על המשמעות המיוחדת שיש למודעות החלקית של התובעת למצבה. הנתבעת מציעה פיצוי בסכום של 500,000 ש"ח בראש הנזק האמור. 41. בהתחשב במכלול הנתונים אני סבור כי הפיצוי הראוי בגין הנזק שאינו נזק של ממון, על כל מרכיביו, הוא בסכום של 1,000,000 ש"ח, כאשר הסכום כולל ריבית מיום גרימת הנזק. לעניין זה ראו פסק הדין בע"א 8477/08 שלמה נ' מדינת ישראל (16.12.10) בו נפסק במקרה קשה ביותר, שכלל גם הוא קיצור תוחלת חיים משמעותי, פיצוי בסכום של 1,000,000 ש"ח, סכום שאושר על ידי בית המשפט העליון. אין צורך להכביר מילים בדבר הנזק הקשה ביותר שנגרם לתובעת, בדבר נכותה החמורה ובדבר המשמעות של קיצור תוחלת חייה. 42. סך כל סכומי הפיצוי שנקבעו בראשי הנזק שפורטו לעיל הוא 6,998,997 ש"ח להיום ועוד ריבית מיום 1.2.08 על סכום של 740,000 ש"ח. מתוך סכום זהזכאים התובעים ל-57 אחוזים, על יסוד הסכם הפשרה בדבר שיעור החבות, בנכוי הסכומים כמפורט להלן. ניכויים 43. בסיכומי התובעים לעניין הנזק נאמר כי מסך כל הפיצוי יש לנכות תגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן - "מל"ל") לפי חוות דעתו של האקטואר גד שפירא. התובעים לא העלו לעניין זה כל טענה נוספת במסגרת הסיכומים בעל-פה. על פי חוות הדעת של מר שפירא, כמפורט בסיכומי הנתבעת לעניין הנזק, הסכום הכולל של הניכויים עומד על 2,640,248 ש"ח (קצבת ילד נכה, קצבת נכות, שירותים מיוחדים, ניידות עד גיל 18 וניידות לאחר גיל 18). 44. אלא שביום 15.3.2011 הגישו התובעים בקשה להשלמת טיעון בעניין הניכויים. תחילה מציינים התובעים כי נוכח הפשרה שהושגה בסוגית החבות ועל יסוד הלכת ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י פ"ד נח(5) 511 (2004), יש לנכות מהפיצוי רק 57 אחוז מסך כל תגמולי המל"ל (57% מ- 2,640,248 ש"ח, שהם 1,504,941 ש"ח). נראה כי על כך לא חולקת הנתבעת וגם לא נשמעה מפיה התנגדות להתיר לתובעים להעלות טענה זו באיחור. נמצא, כי בכל מקרה יש לנכות מסכום הפיצויים רק 57 אחוזים מכלל הגמלאות (מכאן שסכום הניכוי המרבי הוא 1,504,941 ש"ח). 45. בנוסף נטען ע"י התובעים, כי בהתחשב בקיצור המשמעותי הצפוי בתוחלת חייה של התובעת, גם לשיטת התובעים עצמם, אין מקום לנכות את מלוא תגמולי המל"ל שחושבו על יסוד תוחלת חיים סטטיסטית, אלא רק את החלק היחסי שח התגמולים, על פי הממצא שייקבע ע"י בית המשפט לעניין תוחלת החיים הצפויה של התובעת. התובעים ערים לקיומה של ההלכה שנפסקה בע"א 6935/99 קרנית נ' אבו סרייה פ"ד נה(3) 599 (2001) (להלן - "הלכת אבו סרייה"), אך טוענים שנסיבות המקרה מצדיקות לאבחן את עניינה של התובעת מההלכה הנ"ל, כמפורט להלן. 46. תחילה יש להכריע בטענת הסף שהעלתה הנתבעת כלפי בקשת התובעים להתיר להם השלמת טיעון. כאמור, נראה שטענה זו נטענה ביחס לטיעון שעניינו ניכוי חלק יחסי של התגמולים בהתחשב בקיצור תוחלת החיים, ולא בעניין הטענה המבוססת על הלכת ע"א 3097/02 הנ"ל. הנתבעת גורסת, כי כיוון שהסכימה להסדר הפשרה בעניין שיעור החבות לאחר שנשלמה שמיעת הסיכומים, כשהתובעים כלל לא העלו במסגרתם את הטענה האמורה, הרי שלא יהא זה ראוי לאפשר לתובעים להוסיף עתה טיעון, אותו היו יכולים לטעון בגדר סיכומיהם, ובכך לשנות לרעה את מצב הנתבעת, אשר הסתמכה בחישוביה לעניין הסדר הפשרה על היקף הטענות כפי שאלו נכללו בסיכומי התובעים ועל פיהן העריכה את סיכוניה. אין לקבל טיעון זה. הסדר הפשרה לעניין שיעור החבות לא נכרך כלל בסוגיות הערכת הנזק וחישוב הפיצויים, שהושארו, במלוא היקפן (לרבות נושא הניכויים), להכרעת בית המשפט, שהתבקש להכריע בהן על פי דין. הנתבעת לא היתה יכולה להניח כי התובעים לא יבקשו להוסיף טיעון בנושא הנזק והפיצוי וכי קיימת מניעה כלשהי מלפסוק בנושא האמור על פי הוראות כל דין רלוונטי. אינני סבור כי מתן אפשרות להעלות את הטענה האמורה באיחור, לאחר שהושגה הסכמה בשאלת החבות, תגרום עיוות דין לנתבעת, שהרי היא תחויב רק בסכומי פיצוי המגיעים לתובעים על פי כל דין (בכפוף להסכמה לעניין שיעור החבות); בעוד שחסימת דרכם של התובעים עלולה לגרום להם קיפוח של ממש ולזיכויים בסכום נמוך ממה שהם זכאים לו בדין. מדובר בקטינה חסרת ישע וממילא בית המשפט יכול וחייב ליזום, במקרה המתאים, העלאת סוגיה משפטית שנזנחה ע"י הצדדים כדי לא לגרום לקיפוח הקטין. 47. לאחר שעיינתי בטיעונים שבכתב ששני הצדדים הגישו בנושא השפעת קיצור תוחלת החיים על ניכויי המל"ל, שוכנעתי שיש לקבל את עמדת התובעים בנדון. אכן, הלכת אבו סרייה עומדת על כנה, על אף הרהורים שנשמעו בפסקי דין אחדים, נוכח האפשרות שיישומה יביא לקיפוח הנפגעים במקרים בהם תוחלת חייהם האמיתית תהיה קצרה יותר מתוחלת החיים שעל יסודה נעשה החישוב האקטוארי של סכומי הניכוי (ראו לאחרונה: ע"א 3754/09 מחבר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, 13.12.10; ע"א 9984/07 ה.ב. נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, 19.12.10). בנסיבות אלא ספק אם העובדה שבענייננו מדובר בקיצור משמעותי של תוחלת החיים הצפויה היתה מצדיקה אבחון המקרה הנדון ואי החלת הלכת אבו סרייה עליו. שינוי ההלכה האמורה, ששבה ונתאשרה בבית המשפט העליון גם לאחרונה, אינו יכול להיעשות בבית משפט זה. אלא שבפי התובעים טענה נוספת הנעוצה בשינוי המצב המשפטי מאז שנפסקה ההלכה הנ"ל. הכוונה להוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 אשר תוקנה במסגרת תיקון 102 לחוק הנ"ל (ס"ח תשס"ח, מספר 2126 מיום 7.1.2008). על יסוד התיקון האמור, המל"ל אינו זכאי עוד להגיש תביעת שיפוי נגד מוסד רפואי שעילתה בטיפול רפואי שניתן ע"י אותו מוסד, ונקבע הסדר תשלומים בין משרד האוצר לבין המל"ל במטרה למנוע התדיינות בין גופים ציבוריים. יודגש, כי על אף ביטול זכותו האמורה של המל"ל, סעיף 328(ג)(3) לחוק הנ"ל קובע כי מהפיצוי לנפגע ינוכה סכום הגמלאות שהמל"ל חייב לשלם לו. ההנמקה העיקרית שביסוד הלכת אבו סרייה, היתה הצורך למנוע מצב שעל פיו המזיק ישלם פיצוי כולל, לניזוק ולמל"ל, בסכום שיעלה על סכום הנזק. כיוון שבתביעת המל"ל נגד המזיק יש לחשב את סכום הגמלאות, ששלם המל"ל לניזוק ושהוא צפוי לשלם לו בעתיד, על פי תקנות ההיוון הקובעות את המגיע לניזוק על פי לוחות סטטיסטיים המשקפים את הממוצע ולא על פי מצבו הקונקרטי, לא ראה בית המשפט העליון מנוס מניכוי הגמלאות מהפיצוי לניזוק על פי אותם הלוחות. הנמקה זו אינה מתקיימת עוד משחלף הסיכון שהמזיק, ככל שהוא מוסד רפואי ושמדובר בתביעה הנובעת מטיפול רפואי שניתן במסגרתו, יהיה צפוי לתביעת שיפוי מצד המל"ל. העובדה שנקבע הסדר בין משרד האוצר לבין המל"ל אינה משנה את הנתון האמור. הנתבעת אינה יכולה עוד לטעון כי אם סכום הגמלאות שיש לנכות מהפיצוי יחושב על פי תוחלת החיים הצפויה שנקבעה על ידי בית המשפט (ולא על יסוד לוחות סטטיסטיים המשקפים את הממוצע של כל סוגי הנכויות), יכול להיווצר מצב של חבות כוללת שתעלה על סכום הנזק. במצב דברים זה אין עוד טעם טוב להשלים עם מצב שלפיו עלול הנפגע לצאת וידיו על ראשו, כאשר מהפיצויים ינוכה סכום גמלאות שמבטא אפשרות שאלו תשולמנה לו לאורך שנים רבות, בעוד שנפסק כי תוחלת חייו הצפויה קצרה בהרבה. מצב כזה היה "רע הכרחי" כדי שלא יימצא המזיק משלם יותר מסכום הנזק. במקרה של הנתבעת, שאינה בסכנת תביעת שיפוי של המל"ל בגין הגמלאות המשולמות לתובעת, אין כל טעם לנכות מהפיצוי גמלאות שצפויות להשתלם לאחר תום תקופת תוחלת החיים הצפויה של התובעת. יצויין כי לתוצאה זו הגיע גם חברי, כב' השופט רביד, בת"א (מחוזי-י-ם) 7009/06 כליפא גבאי נ' שירותי בריאות כללית (6.1.10), בהתבסס על נימוקים מעט שונים. 48. הנתבעת טענה כי כלל לא הוכח מהו סכום הגמלאות שצפוי להיות משולם עד שימלאו לתובעת 28 שנה, כפי תוחלת החיים הצפויה שנקבעה על ידי בפסק דין זה, ודי בכך כדי להביא לדחיית טענת התובעים. אכן, האיחור בהעלאת הטענה הביא לכך שהתובעים לא חקרו את האקטואר שפירא או לא הציגו חוות דעת נגדית אלא שמדובר אך בצורך בעדכון חוות הדעת הקיימת וכידוע, בעניינים מכגון דא, של חוות דעת אקטואריות, מקובל לאפשר לבעלי הדין להשלים את הנדרש גם בשלב הסיכומים ולפעמים אפילו לאחר מתן פסק הדין. כל שנדרש הוא להתאים את חוות הדעת האקטוארית לנתון של תוחלת החיים שנקבע ע"י בית המשפט שממילא לא היה ידוע טרם מתן פסק הדין. ניתן אף להשקיף על הסיטואציה מזווית אחרת ולציין, כי מסתבר עתה כי לא ניתן לנכות את הסכום הקבוע בחוות הדעת מטעם הנתבעת כיוון שהחישוב שביסודה נדחה על ידי בית המשפט. נראה כי גם הפתרון של דחיית חוות דעת זו והימנעות מכל ניכוי (שהרי החובה להוכיח את סכום הניכוי מוטלת על הנתבעת) אינו ראוי. הנכון הוא לאפשר לנתבעת להגיש חוות דעת מעודכנת, בתוך 30 יום מהיום, שתחשב את הגמלאות שצפויות להשתלם עד הגיעה של התובעת לגיל 28. השלמה זו אינה צריכה לעכב את מתן פסק הדין, וככל שלא תהיינה מחלוקות בעניין זה גם לא תידרש מעורבות נוספת של בית המשפט. ככל שיעלה הצורך להחליט בעניינים הנוגעים לסכום ניכויי גמלאות המל"ל נוכח הקביעה כי תוחלת החיים הצפויה של התובעת עומדת על 28 שנה, ובעניין זה בלבד, ניתן יהיה לשוב ולפנות לבית המשפט, וזאת לא יאוחר מיום 15.7.2011. סיכום 49. כאמור לעיל, סכום הפיצוי הכולל המגיע לתובעים הוא 57 אחוז מ- 6,998,997 ש"ח ועוד 57 אחוז מסכום הריבית שמיום 1.2.08 על סך 740,000 ש"ח. סכום הפיצוי הנ"ל יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום. מסכום זה יש לנכות 57 אחוזים מסך כל גמלאות המל"ל ששולמו לתובעת ושישולמו לה עד הגיעה לגיל 28, כפי שסכום זה ייקבע בחוות דעת אקטוארית מעודכנת שעל הנתבעת להמציא לתובעים בתוך 30 יום. כפי שצוין לעיל, על פי חוות הדעת הנוכחית הניכוי הוא 1,504,941 ש"ח (57 אחוזים מסך כל הגמלאות), וברור שהניכוי לא יעלה על סכום זה. כאמור בסעיף 48 לעיל, ניתן לפנות לבית המשפט עד ליום 15.7.2011 במקרה של מחלוקת כפי שהוגדרה בסעיף הנ"ל. 50. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את סכומים המפורטים בסעיף 49 לעיל, בתוספת הוצאות המשפט של התובעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאת כל הוצאה. כמו כן תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד של התובעים בשיעור 17.5% מסכום הפיצוי הכולל (לאחר הניכויים). 51. בא כוח התובעים יגיש, בתוך 45 יום, תוכנית להשקעת כספי הפיצוי. כל עוד לא תאושר תוכנית ההשקעה, יוחזק כל סכום שישולם על פי פסק דין זה, בנאמנות ע"י ב"כ התובעים. דלקת