להלן פסק דין בטענת אלימות רופא:פסק דין פתח דבר התובעת טוענת בכתב התביעה שהגישה, כי ביום 21.3.07 הותקפה על ידי הנתבע, רופא שיניים במקצועו, במרפאתו, בעת שהתלוותה לאמה לטיפול של האם במרפאת השיניים. לטענתה: "הנתבע כעס מאד על ההתערבות של התובעת בענייני אמה, תפס את התובעת בשתי ידיו וזרק אותה בעוצמה על משקוף הדלת ומשם לרצפה". הנתבע מכחיש מכל וכל את התקיפה הנטענת, ולדבריו: "בשום שלב לא נוצר מגע גופני בין התובעת לנתבע, והתובעת כלל לא נפגעה גופנית מפעולה כלשהי של הנתבע". עילת התביעה הנטענת היא בהתאם לסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], עוולת תקיפה. תקיפה היא שימוש במתכוון בכוח מכל סוג שהוא, לרבות הכאה, נגיעה והזזה, במישרין או בעקיפין שלא בהסכמת הנפגע. יוקדם ויצויין בפתח הדברים, כי התיק שלפניי אינו מעורר שאלה משפטית בדבר תנאי חלותה של עוולת התקיפה, והצדדים לא נדרשו כלל לאורך ההליך ובסיכומיהם להיבטים המשפטיים של עוולה זו. דומה שהצדדים אינם חלוקים בעמדתם, כי אם מונחת לפני בית המשפט תשתית ראייתית במידה הנדרשת להוכחת המתואר והנטען על ידי התובעת, הרי שהתנהלות הנתבע מהווה תקיפה על פי דין. הצדדים הגישו ראיותיהם ותצהיריהם והתיק נקבע להוכחות. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה ואמה, גברת שושנה נגר (להלן: "האם"). מטעם הנתבע העידו הנתבע עצמו, האסיסטנטית של הנתבע באותה עת, גברת ליאנה מזרחי (להלן: "האסיסטנטית") ומטופלת בשם צביה נבו (להלן: "המטופלת"). למען שלמות התמונה, יש לציין כי במקביל להליך שלפניי תלויה ועומדת תביעה בגין רשלנות רפואית שהגישה האם נגד הנתבע בקשר לטיפול בשיניה. אין בכוונת בית משפט זה להדרש כלל לטענות בתביעה המקבילה, והנושאים הקשורים לטיפול שניתן לאם על ידי הנתבע יוזכרו בפסק דין זה, רק ככל שיש להם משמעות לעניין ההכרעה בעוולת התקיפה הנטענת. בחינת הראיות עסקינן, אם כן, בתיק של גרסא מול גרסא, וההכרעה בתיק תיפול בעיקרה על סמך התרשמותו של ביהמ"ש ממשקלן של הראיות בהתאם לנטלי ההוכחה. אין צורך לשוב ולהזכיר כי המוציא מחברו עליו הראיה, ונטל השכנוע מוטל לפיכך על כתפי התובעת ברמה של מאזן ההסתברויות. לוז גרסת התובעת הוא כדלקמן: בעקבות תלונות של האם בקשר לאיכות תותבת שהתקין עבורה הנתבע, הצטרפה התובעת לאם לטיפול במרפאת הנתבע. התובעת ביקשה לדבר עם הנתבע ולהבהיר לו כי לא ניתן להותיר את האם ללא תותבת למשך מספר ימים, מצב שימנע ממנה אכילה חופשית ויסב אי נעימות. הנתבע לא היה מעוניין להקשיב לדבריה, וכעס על התערבותה. התובעת לא הרפתה מן הנתבע, ואף הבהירה לו כי לא תאפשר לו לשוב לעבודתו עד שישמע מה יש לה לאמר, הגם שלדבריה לא הפגינה כל אלימות מילולית או פיזית. בתגובה כעס הנתבע, תפס אותה בשתי ידיו וזרק אותה בעוצמה. התובעת נפלה לרצפה, ונחבלה. בעקבות זאת הזמינה התובעת משטרה, והתלוננה על תקיפה. גרסת התובעת נמסרה במספר הזדמנויות: בהודעה במשטרה ביום הארוע (נספח ד' לתצהיר הנתבע), בתצהיר תשובות לשאלון (נ/1א-ב) ותצהיר עדות ראשית מיום 10.10.09, ובעדותה לפניי. בחינת הודעת התובעת במשטרה מעלה כי באותה עת מסרה שכאשר הנתבע ניגש ממשרדו לחדר הטיפולים, והיא בעקבותיו, ובעודו מתכוון לסגור את דלת חדר הטיפולים, עמדה התובעת בין פתח הדלת לבין הדלת, ואז הנתבע תפס אותה בשתי ידיים, היא אמרה לו שלא ייגע בה, אך הוא הרים אותה בשתי ידיו והשליך אותה על הרצפה. ראשה של התובעת, בהתאם למתואר על ידה, הוטח בקיר המסדרון, והיא נפלה על הרצפה. בתצהירה ציינה התובעת כי בעת שניהלה דין ודברים עם הנתבע במשרד, הוא כעס מאד על התערבותה, תפס אותה בשתי ידיו וזרק אותה בעוצמה על משקוף הדלת, שממנו נפלה לרצפה. גרסא זהה נרשמה בתצהיר התשובות לשאלון. בחקירה הנגדית התבקשה התובעת להבהיר היכן ארעה התקיפה לשיטתה, בפתח המשרד או בפתח חדר הטיפולים, על מה הוטחה לדבריה, קיר מסדרון, או משקוף של דלת, ואלו איברים נפגעו בהתאם לגרסתה. יצויין כי אין מדובר בשאלות שבסמנטיקה אלא בנתונים בעלי חשיבות להערכת גרסת התובעת. זאת, משום שבהתאם לתרשימי המרפאה, ששורטטו הן על ידי התובעת והן על ידי הנתבע, מצויים המשרד וחדר הטיפולים בשני קצוות של המרפאה. בנוסף, מספסלי חדר ההמתנה במרפאה ניתן בנקל לראות את שמתרחש במשרד, אך לא ניתן לראות את שמתרחש בכניסה לחדר הטיפולים (ת/1 ונ/3). בחקירה הנגדית טענה התובעת כי התקיפה ארעה בכניסה לחדר הטיפולים, וכשעומתה עם אי ההתאמה לכאורה בין המפורט בתצהיר בדבר מיקום התקיפה במשרד לבין גרסתה הנוכחית, ציינה כי לא הקפידה בתצהיר לפרט את מקום התקיפה המדוייק, ולא הדגישה לפני עוה"ד שהארוע היה בכניסה לחדר הטיפולים (ע' 6 שו' 28). התובעת הודתה כי מדובר בפרטים בעלי משמעות, וציינה כי כיום היא מבינה שיש לכך חשיבות (שם שו' 29). יצוין כי לטענת התובעת הודעתה במשטרה לא הייתה בידיה בעת רישום התצהיר. לאור העובדה שחזקה על התובעת שפרטי הארוע החד פעמי ויוצא הדופן היו בזכרונה, יש משמעות לשוני בגרסאות, והשלכה על מהימנות התובעת. בהמשך החקירה הנגדית טענה התובעת כי הנתבע תפס אותה בשתי ידיים והטיח את גופה על המשקוף (ע' 7 שו' 26). לא ניתן הסבר מניח את הדעת ביחס לאופי ההטחה הנטענת, אם הוטחה התובעת בקיר מסדרון, כפי שטענה בהודעה במשטרה או במשקוף הדלת, כפי שטענה בתצהיר, ואף לא לאופי הפגיעה הנטענת, היינו אם מדובר בפגיעת ראש שלאחריה נפילה ארצה, כמתואר בהודעה, או בנפילה ישירה (ע' 9 שו' 16). אוסיף ואציין כי אופי הפגיעה הנטענת, והטענה לפגיעת ראש חזקה, אינם משתלבים עם העובדה שהתובעת פנתה לטיפול רפואי רק יום למחרת הארוע. התובעת הוסיפה וטענה כי בעת שהותקפה מעוצמת הפגיעה פרצה בצעקות "איי איי", אך אינה יודעת אם מי שהיה בתוך חדר הטיפולים שמע את הצעקות. כן הוסיפה כי היו 2 מטופלות במקום, והיא פנתה אליהן, ואחת מהן השיבה כי לא ראתה כלום. לדברי התובעת מדובר היה בעדות שישבו בחדר ההמתנה ולא יכלו לראות את שהתרחש. עדות אלה לא הובאו מטעם התובעת, כדי להעיד על צעקותיה, רעש הטחת ראשה בקיר או רעש נפילתה על הרצפה, או לתאר את תגובתה מיד עם התרחשות הארוע הנטען, ולפרט את פגיעותיה. זאת, למרות שלפי הנטען היו העדות מודעות לפרטים שצויינו, ומדובר בעדות בלתי תלויות ולא מעורבות, שלא היה אמור להיות קושי לזהותן ולאתרן בהתאם לרשימת המטופלים של הנתבע לאותו מועד. המנעות התובעת מהעדת עדות אלה פועלת לחובתה, ויש בה כדי ללמד שלו היו מעידות היו מוסרות גרסא שאינה מסייעת לתובעת. בחקירה הנגדית טענה התובעת כי אמה הייתה עדה לתקיפה. לדבריה, אמה עמדה בכניסה למסדרון ומשם ניתן לראות גם את המשרד וגם את חדר הטיפולים. עיון בתצהיר התובעת מעלה כי לא נזכרת העובדה שהאם ראתה את ארוע התקיפה ולו ברמז. להפך, עיון בסעיף 7 לתצהיר מעלה כי מרגע צאת התובעת מחדר הטיפולים לכיוון המשרד ביחד עם הנתבע, ולאורך כל הארוע, מתארת התובעת השתלשלות ארועים בגוף ראשון יחיד, ואין אזכור של האם כמי שראתה את הדברים. בסוף אותו סעיף נזכרת האם לראשונה כשהתובעת מציינת שהיא והאם סולקו מהמרפאה. כשעומתה התובעת עם עובדות אלה השיבה: "את זה לא כתבתי...מה שהיה סיפרתי. לא התמקדתי על הפרטים הקטנים" (ע' 8 שו' 1 - 3). משהוצג לתובעת כי ציינה שאמה הייתה בחדר ההמתנה בעת הארוע, ולא עמדה במסדרון (תשובה לשאלה ו' נ/1א -ב), טענה התובעת שהמסדרון נקרא חדר ההמתנה (שם שו' 6). גרסת התובעת שהיא גרסא כבושה בעניין זה, לא עוררה אמון, והסבריה לשוני בגרסא ולטיעונים שלא בא זכרם בתצהיר, לא הניחו את הדעת. יצויין כי ביהמ"ש התרשם שהתובעת הבחינה הבחן היטב בין חדר ההמתנה למסדרון, כפי שעלה מתשובותיה ומהתרשים שערכה. יצויין כי למיקומה הנטען של האם יש חשיבות, שכן התובעת עצמה העירה שמי שיושב בחדר ההמתנה לא רואה מה קורה במסדרון ומה שנעשה בפנים (ע' 8 שו' 16). לפיכך, ככל שאכן שהתה האם בחדר ההמתנה, לא יכלה לראות ולא ראתה את אירוע התקיפה הנטען, ויכלה רק לשמוע את מהלך האירועים. סימן שאלה כבד נוסף מתעורר ביחס לטענת התובעת כי היא זו שהזמינה את המשטרה למרפאה. עיון בתצהירה מעלה כי התובעת לא העלתה טענה שכזו. היא אמנם ציינה כי הגישה תלונה במשטרה, ואף צירפה אישור על כך (נספח א' לתצהירה), אך לא טענה כי היא זו שהזעיקה את המשטרה. והנה בחקירה הנגדית טענה התובעת כי היא זו שהזמינה את המשטרה למרפאה (ע' 10 שו' 5). עיון בדו"ח הפעולה ביחס לארוע שהוגש לביהמ"ש, מעלה שבמקום שתופיע בו קריאה מאת התובעת למשטרה ותלונה על תקיפה על ידי הנתבע, נזכרת בו כמודיעה עובדת במקום בשם יאנה (ליאנה האסיסטנטית), והתלונה היא על אדם משתולל מסוכן. תוכן הקריאה מדבר בעד עצמו ולפיו: "עובדת במרפאת שיניים מדווחת על לקוחה שמשתוללת במרפאה ומבקשת ניידת כמה שיותר מהר" (נספח ב' לתצהיר הנתבע). התובעת לא הציגה דו"ח פעולה נוסף, המתעד תלונה מטעמה בהתאם לטענתה, ואף לא העידה את מי מן השוטרים שהגיעו למרפאה זמן קצר לאחר הארוע. עדים אלה התרשמו ממצב התובעת בזמן אמת, שמעו את גרסתה המיידית, ואף יכלו לאשש את טענת התובעת בנוגע לזימון המשטרה, אם אלה אכן היו פני הדברים. המנעות התובעת מזימון השוטרים פועלת לחובתה ומלמדת כי עדויותיהם היו עשויות להזיק לתובעת ולא להועיל לה. לכל אלה יש להוסיף גם את התרשמותי כי בניגוד למצג שניסתה התובעת להציג בבית המשפט בעדותה, במציאות, במועד הארוע התובעת צעקה, השתוללה, התפרעה ונקטה באלימות מילולית כלפי הנתבע ובאלימות פיזית כלפי רכוש המרפאה (ע' 17 שו' 9, ע' 19 שו' 15, ע' 22 שו' 22). סיכומו של דבר, עדות התובעת ביחס לארוע שבמהלכו הותקפה לפי טענתה הותירה סימני שאלה רבים, לוותה בשינויי גרסאות ובעדויות כבושות ללא הסבר, ולא עוררה אמון. מדובר בעדה שהיא בעלת דין, ויש לה אינטרס בתוצאת ההליך. מעדותה התרשמתי גם כי יש לעדה רצון לקדם באמצעות התביעה הנוכחית את תביעת הרשלנות הרפואית המקבילה. לאור המפורט, כדי שהתובעת תעמוד בנטל ההוכחה והשכנוע המוטלים על כתפיה, נדרשים תימוכין של ממש לגרסתה. לכאורה קיימת תמיכה לגרסת התובעת בעדות האם, ועדות זו, אף שהיא עדות של בן משפחה מהווה עדות עצמאית על פי דיני הראיות. ואולם, לאחר ששמעתי את עדות האם, איני סבורה כי יש מקום ליתן משקל ממשי לעדותה, שכן מדובר בעדות מגמתית ומכוונת, שלא עוררה כל אמון. האם, קשישה כבת שמונים, סירבה בשיטתיות במהלך עדותה להשיב לשאלות, וחזרה על גרסתה כפי שניתנה בתצהיר. עדותה עוררה רושם עגום ביותר, וגם נסיונות בית המשפט להבהיר לה את הצורך בקבלת תשובות ממנה לא עלו יפה. ואלה היו תשובות האם בבית משפט במענה לשאלות על הארוע: "אני לא זוכרת...אני באה בתור עדה. יש לי עוד משפט איתו. בזמן שיגיע המשפט שלי אני אסביר. בית משפט מסביר לי שאני צריכה לענות." ובהמשך: "אני לא זוכרת אם יצאתי באמצע שהוא מטפל, אני אפילו לא זוכרת מה אכלתי בבוקר... אני שכחתי מה שהיה. אני לא זוכרת כלום, כלום". וכן: "אני בתור עדה אני לא זוכרת כלום מזה. בית משפט שואל אותי מה זאת אומרת בתור עדה אני לא זוכרת. בתור שאני אומרת לבת שלי זה מה שאני זוכרת. כשבית משפט שואל אותי איך אני מסבירה שקטעים מסויימים של הארוע אני זוכרת כל כך טוב ועל כל היתר אני מודיעה עוד לפני שהשאלה מסתיימת שאני לא זוכרת ואני רק עדה, אני אומרת זה נכון" (ע' 11 שו' 24 עד ע' 12 שו' 17). למעלה מן הצורך, אציין לגוף העדות כי לאחר שמיעת האם ועיון בתצהירה, ובהתחשב בכך שלא ציינה בתצהיר כי עמדה במסדרון, לא התרשמתי כי האם אכן ראתה את הארוע הנטען בעיניה, כפי שהיא העידה, ולכל היותר יכולה הייתה לשמוע את הדברים. עוד אציין כי גרסת האם לעניין עיתוי הארוע במהלך הביקור במרפאה, אינה מתיישבת עם גרסת התובעת, שכן האם טוענת כי הארוע הנטען ארע לאחר יציאתה שלה מחדר הטיפולים כשהתובעת והנתבע נותרו בחדר, וזאת בניגוד למתואר על ידי התובעת. לפיכך, גם לגופו של עניין אין העדות מהווה סיוע לעדות התובעת. לאור המקובץ, אני מתקשה לייחס משקל ראייתי כלשהו לכל מכלול עדותה של האם, הן ביחס לטענותיה להעדר זכרון של הארועים, והן ביחס לאותם פרטים שלגביהם בחרה למסור גרסא, והתרשמתי כי כל תשובותיה מתוכננות ומונעות מטעמים לא ענייניים שאינם קשורים בהכרח להליך שלפניי. נותרת, אם כן, גרסת התובעת כעדות יחידה. בהתאם להוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, עדות יחידה של בעל דין המעוניין בתוצאת ההליך טעונה סיוע ממקור עצמאי, ובהעדר סיוע נדרש בית המשפט לנמק טעמים מיוחדים שהניעו אותו לבסס את התביעה כולה על העדות היחידה. סיוע כאמור לא ניתן לתובעת בעדות האם, וכפועל יוצא מהתרשמותי מן התובעת כמפורט לעיל, לא נוכחתי כי מתקיימים טעמים מיוחדים לביסוס התביעה על עדותה לבד. בנסיבות העניין אינני סבורה שיש סיוע במסמכים הרפואיים או בהודעות במשטרה. אשר לראשונים, אין בתלונות על הפגיעות כפי שפורטו כדי ללמד דוקא על חבלה מדחיפה ונפילה, ואין לשכוח כי התובעת טענה לפגיעה באצבע כף יד בצד שבו לדבריה שלה, לא נפגעה כלל. אשר להודעות, במקרה זה אין בכך שהתובעת מסרה את גרסת התקיפה בסמוך לארוע כדי להוות סיוע, שכן התרשמתי כי כל תלונותיה של התובעת לאחר שהנתבע הזמין משטרה, נועדו כדי לקדם את טענתה ואת ענייניה, ואינן משקפות את המצב כהוויתו. לאור המפורט, יש לבחון אם יש בראיות ההגנה כדי לבסס את הסיוע הנדרש לתובעת. לאחר שמיעת פרשת ההגנה ועיון בראיות שהגיש הנתבע, אינני סבורה שיש בראיות אלה כדי לבסס את הסיוע הדרוש לתובעת, אלא להפך. מעדות הנתבע, הנתמכת בעיקריה בעדות האסיסטנטית ובעדות המטופלת, עולה בבירור כי אכן היו חילופי דברים בין הנתבע לתובעת, ואולם לא היה כל ארוע שבו הנתבע כעס או איבד את עשתונותיו ויצר מגע פיזי כלשהו עם התובעת. יצויין כי האסיסטנטית והמטופלת שנכחו שתיהן בחדר הטיפולים מציינות כי הנתבע שמר על קור רוח ולא הרים קולו, על אף הסיטואציה הלא נוחה בעליל, שבה בתה של מטופלת צועקת ומשתוללת במרפאה לעיני מטופלים אחרים. עוד יודגש, כי האסיסטנטית הבהירה שממקום עומדה בחדר הטיפולים ראתה את מהלך הדברים, ולא היה כל מגע פיזי או איום במגע פיזי מצד הנתבע כלפי התובעת. הסבריה של האסיסטנטית לגבי מקום עמידתה בחדר הטיפולים, כפי שהומחשו גם על גבי התרשים נ/3, והצהרתה כי מאותו מקום ניתן היה לראות את השתלשלות הארועים, עוררו אמון והתיישבו עם התיאור הגרפי כאמור. הסבריה מדוע לא צויין מקום עמידתה המדויק בתצהירה, הניחו את הדעת. אציין כי אין בעובדה שדלת חדר הטיפולים נפתחת כלפי פנים כדי להשפיע באופן כלשהו על מסקנתי, ואינני רואה בנתון זה כנתון שיש בו כדי ללמד כי האסיסטנטית לא יכולה הייתה לראות את שהתרחש או שבעת סגירת הדלת חייב היה להיות מגע בין הנתבע לתובעת (לא נטענה מפי התובעת טענה למגע של דלת החדר בגופה). גם המטופלת אוששה את טענות הנתבע והאסיסטנטית בהסתמך על משמע אוזניה, ולדבריה לא שמעה קול של חבטה בקיר, במשקוף, או ברצפה, וגם צעקות התובעת שנפגעה באו בפער זמנים לאחר שהתובע כבר סגר את הדלת וחזר לטפל בה, ולא במהלך חילופי הדברים ביניהם. העובדה שהאסיסטנטית היא אכן מי שהזמינה את המשטרה כעולה מדו"ח הפעולה לעיל, מאמתת את גרסת הנתבע, ומתיישבת עם עדויות האסיסטנטית והמטופלת. שתי עדות ההגנה מאמתות ומחזקות את גרסת הנתבע כי לא היה מגע בינו לבין התובעת, ועדותן בכללותה עוררה אמון. לא מצאתי בסתירות עליהן הצביע ב"כ התובעת בעדויות השתיים כדי לפגום במהימנותן, ולא התרשמתי לאחר שמיעת עדותן כי מדובר בעדות בעלות עניין, שכן האסיסטנטית עזבה את מקום עבודתה אצל הנתבע זה מכבר ולא הוכחו קשרים אישיים בין העדה לנתבע, ואילו למטופלת אין כל קשרים אישיים עם הנתבע החורגים מקשרי רופא - מטופל. להשלמת התמונה, ובמאמר מוסגר, יצויין כי מעדות הנתבע התברר כי הלכה למעשה לא הייתה האם אמורה להיות ללא כל תותבת למשך מספר ימים, שכן התותבת הישנה, שממנה לא הייתה מרוצה ושאותה ביקשה להחליף בתותבת שהכין הנתבע, הייתה עדין ברשותה. הנתבע נתן גם הסבר מניח את הדעת לצורך שלו בתותבת החדשה לשם שימוש בחלקיה ליצירת התותבת החלופית. סוף דבר סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה את תביעתה במאזן ההסתברויות. אשר על כן אשר על כן התביעה נדחית. התובעת תישא בשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח, בהוצאות הנתבע על סמך קבלות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ובאגרות בית משפט. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית בחלוף 30 יום ממועד פסק הדין ועד למועד תשלומם המלא בפועל. אלימותרפואה