עניינו העיקרי של הערעור שבפנינו בשאלה האם הייתה רשלנות רפואית בכך שהמשיבים לא מסרו להורי המערער מידע כי ניתן לבצע באופן פרטי בדיקת אולטרסאונד (להלן: בדיקת על-שמע) מקיפה מזו שבוצעה על ידם.  להלן פסק דין בנושא אולטרסאונד פרטי: פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 996/03 (כבוד השופטת ברכה בר-זיו). עניינו העיקרי של הערעור שבפנינו בשאלה אם המשיבים התרשלו בכך שלא מסרו להורי המערער מידע כי ניתן לבצע באופן פרטי בדיקת אולטרסאונד (להלן: בדיקת על-שמע) מקיפה מזו שבוצעה על ידם.  עיקרי העובדות והכרעת בית משפט קמא 1. המערער, יליד 24.3.98, נולד ללא אצבעות כף יד שמאל והקטנה משמעותית של האזור המקרפלי. אימו של המערער עברה במהלך הריונה ארבע בדיקות על-שמע אצל המשיבה 1 (להלן: מכון מור) ומעקב ההיריון השוטף בוצע אצל המשיבה 2 בבאר טוביה (להלן: קופ"ח כללית) (ביחד להלן: המשיבות). המום לא התגלה בכל בדיקות העל-שמע ובמהלך כל מעקב ההיריון. 2. בדיקת העל-שמע הראשונה בוצעה בשבוע ה-7 להריון, השנייה בשבוע ה-20, השלישית בשבוע ה-21 והאחרונה בשבוע ה-28. במסגרת כל בדיקה בוצעה סקירת מערכות בהתאם לנדרש על פי גיל ההיריון, ותוצאות הבדיקות היו תקינות. בשבוע ה-33 נערכה בדיקה נוספת, אך ללא סקירת מערכות. 3. עובר לביצוע הבדיקה הראשונה, השלישית והרביעית, חתמה האם על טופס שכותרתו "הצהרת נבדקת". מפאת חשיבות הדברים להמשך, נביא את לשון ההצהרה במלואה: "1) ידוע לי כי בדיקת האולטרסאונד המבוצעת לי הינה בדיקה בסיסית. 2) ידוע לי כי בדיקת אולטרסאונד בסיסית היא בדיקה מצומצמת שבה נסקרים נתונים בסיסיים בלבד, בהתחשב בגיל ההיריון, כמופיע בטופס הבדיקה. 3) ידוע לי כי בדיקת האולטרסאונד מבוצעת לפי הנחיית הרופא המטפל, וכי בדיקה זו מספקת לרוב הנשים בהיריון. 4) ידוע לי כי בדיקת האולטרסאונד בהיריון היא בדיקה מוגבלת, אשר איננה יכולה ואיננה מתיימרת לאתר מומים או פגמים בעובר בכל מקרה ובכל היריון. 5) ידוע לי כי תוצאות הבדיקה של העובר באולטרסאונד משקפות במגבלות הקיימות, את המצב בזמן הבדיקה, וכי יש מומים העלולים להתפתח או להתגלות רק בשלבים מתקדמים יותר של ההיריון. 6) לאחר שהבנתי את כל האמור לעיל, אני מעוניינת ומסכימה לביצוע הבדיקה במכון במגבלות האמורות לעיל". 4. בפני בית משפט קמא נטענו שורה של טענות לגבי רשלנותן של המשיבות.  נטען כי אמו של המערער לא הייתה מודעת לכך שיש אפשרות לבצע את בדיקות העל-שמע באופן פרטי ואף לא הייתה מודעת לכך שהבדיקות שנעשות על ידי מכון מור הן חלקיות. עוד נטען, על סמך חוות דעתה של המומחית מטעם המערער, כי על אף היעדר הנחיות ברורות לגבי אופן ביצוע בדיקת העל-שמע, קיימת פרקטיקה מקובלת לפיה סקירת מערכות מלאה כוללת גם סקירה של כל הגפיים, ואם אכן הייתה מתבצעת בדיקה כזו לאימו של המערער, הסתברות גילוי המום הייתה בשיעור של 100%. די בעובדה כי המום מופיע בשכיחות גבוהה כדי לבסס את רשלנותו של הרופא שלא מבצע בדיקה סבירה על מנת לאתרו. המערער קבל על סטנדרט הבדיקות השונה בין הרפואה הפרטית לזה המקובל ברפואה הציבורית וטען כי הבדיקות המצומצמות המבוצעות במסגרת הרפואה הציבורית אינן בגדר רפואה סבירה. משהתרשלו המשיבות בביצוע הבדיקה, קמה העילה של "הולדה בעוולה", שכן אם היה מתגלה המום הייתה נמנעת לידתו של המערער. 5. בית משפט קמא דחה את טענות המערער וקבע כי לא הוכחה רשלנותם של הנתבעים. זאת, בהתחשב בכך שאימו של המערער חתמה על טופס "הצהרת נבדקת", בו צוין מפורשות כי הבדיקות הן חלקיות ומוגבלות ולא ניתן לגלות באמצעותן כל מום אפשרי. אימו של המערער אף אישרה כי בהריונותיה הקודמים ביקרה אצל רופאים פרטיים ואצלם ביצעה את הבדיקות. לפיכך אין בסיס לטענה כי לא הייתה מודעת לאפשרות לפנות לרופא פרטי לשם ביצוע בדיקה מורחבת יותר. בית משפט קמא עמד על כך, כי גם ד"ר זוהר, המומחית מטעם המערער, אישרה בחקירתה הנגדית כי הפרקטיקה של בדיקת ארבעת הגפיים בסקירת מערכות מקובלת במסגרת הרפואה הפרטית, ואף חזרה בה מחוות דעתה ואמרה כי הסיכוי שהמום היה מתגלה עומד על 40% - 50% בלבד ולא על 100% כפי שנכתב בחוות הדעת. אף לפי חוזרי מנכ"ל משרד הבריאות ועל פי ההנחיות לביצוע בדיקות על-שמע בהריון מטעם האגודה הישראלית למיילדות וגינקולוגיה, בדיקת גפיים לא נכללת במסגרת ההמלצות, ולמצער, לא נכללת בדיקת אצבעות אלא עצמות הגפיים בלבד. כך עולה גם מחוות הדעת מטעם מומחי המשיבות, ואף המומחית מטעם המערער אישרה כי היקף הבדיקה שבוצעה לאימו של המערער הינו הולם וראוי. 6. בית משפט קמא דחה טענותיו של המערער לגבי הפערים שבין הרפואה הפרטית לציבורית, בהיעדר תשתית ראייתית לכך שהיקף הבדיקה במסגרת הרפואה הציבורית הוא בלתי סביר. העובדה שברפואה הפרטית נעשות בדיקות מקיפות יותר, אינה מוכיחה כי הבדיקות הנעשות במסגרת הרפואה הציבורית אינן סבירות. 7. הורי המערער טענו בפני בית משפט קמא כי אם היו יודעים על מומו של המערער היו פועלים להפסקת הריון וכך הייתה נמנעת לידתו של המערער במומו. בית משפט קמא קבע כי לא הוכח כי אכן ניתן היה לבצע בשעתו הפסקת הריון עקב מום מעין זה, ולא ניתן לדעת אם הוועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת את הפסקת ההיריון. נוכח האמור לעיל קבע בית משפט קמא כי לא הוכחה רשלנותן של המשיבות, לא לגבי אופן ביצוע הבדיקה ולא לגבי היעדר מסירת המידע אודות היקפה של הבדיקה. לאור זאת, לא נדרש בית המשפט לסוגיה של "הולדה בעוולה". מכאן הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 8. המערער חוזר על עיקר הטענות שהעלה בפני בית משפט קמא. לשיטתו, שגה בית משפט קמא בקביעתו כי אמו של המערער ידעה על האפשרות לבצע בדיקה מקיפה יותר באופן פרטי. לא הוכח כי בהריונות קודמים האם ביצעה בדיקת על-שמע באופן פרטי, להבדיל מהתייעצות עם מומחים פרטיים. מנוסח הטופס עליו חתמה האם, לא עולה כי קיימת אפשרות לבדיקה נרחבת מזו המבוצעת על ידי המשיבות, וכל שנאמר בטופס הוא שאין בבדיקה כדי להבטיח גילוי של כל המומים האפשריים. לפיכך, התרשלו המשיבות בכך שלא מסרו להוריו את המידע כי ניתן לבצע בדיקת על-שמע מקיפה יותר באופן פרטי. 9. לשיטת המערער, בכל הנוגע לסטנדרט של בדיקות על-שמע, אין מקום לפערים בין הרפואה הציבורית לרפואה הפרטית. הקריטריונים שנקבעו בחוזרי מנכ"ל של משרד הבריאות, כמו גם בהמלצותיהן של ועדות רפואיות שונות, לא מבססים  סטנדרט ברור, ראוי ומחייב. שומה על בית המשפט לבחון את הפרקטיקה הנהוגה בתחום זה, ואין לאמץ אמות מידה כאלו ואחרות רק מאחר שנקבעו על ידי גורם מסוים. המבחן לסבירות הסטנדרט המקובל ברפואה הציבורית הוא מבחן התוצאה, שבו לא עומדות המשיבות. אילו נערכה הבדיקה על פי הסטנדרט המקובל ברפואה הפרטית, יש סבירות הקרובה ל-100% כי מומו של המערער היה מתגלה. לצורך אבחון מקיף ומעמיק יותר שיכול היה לאתר מומים מהסוג ממנו סובל המערער נדרשות 5-10 דקות נוספות של בדיקה בלבד, מה שמחזק את הטענה כי סטנדרט הבדיקה הנהוג ברפואה הציבורית אינו ראוי. 10. לטענת המערער, ממכלול הראיות עולה כי הועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת הפסקת הריון במקרה מעין זה. לשון החוק היא רחבה ודי בכך שהוולד עלול להיות בעל מום כלשהו כדי לאשר הפסקת היריון. מכאן ממשיך המערער לסוגיה של ההולדה בעוולה ולשיטתו, היה על בית המשפט להכיר בעילה זו במקרה דנן, על פי דעתם של השופטים ברק ולוין בהלכת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986)) ועל פי הגישה שהובעה  בת.א (מחוזי חיפה) 259/02 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 2.12.2007). 11. המשיבות סומכות ידיהן על פסק דינו של בית משפט קמא המעוגן בראיות שהובאו בפניו. מחוות דעת המומחים עולה כי היקף בדיקות העל-שמע שנעשו  לאימו של המערער בשנת 1998, תאמו את הפרקטיקה המקובלת דאז. אף המומחית מטעם המערער, שאינה מומחית לעל-שמע, אישרה בעדותה כי על-פי הפרקטיקה המקובלת ברפואה הציבורית בשנים 1998-1997, ואף כיום, לא נבדקות כפות הידיים ולא האצבעות. גם על פי ניירות עמדה, שאינם בגדר הנחייה מחייבת, רק בשנת 2007 הועלתה הדרישה לבדוק כפות ידיים בבדיקה בסיסית וגם זאת ללא בדיקת אצבעות. 12. לטענת המשיבות, ניתנו להורי המערער כל ההסברים הדרושים בנוגע להיקפן של בדיקות העל-שמע וההורים היו מודעים לאפשרות לבצע בדיקות מקיפות יותר באופן פרטי. ובכלל, בסוף שנות התשעים, העובדה כי ניתן לבצע באופן פרטי בדיקות בהיקף רחב יותר הייתה מן המפורסמות, בוודאי בקרב המעמד הבינוני-משכיל אליו משתייכים הורי המערער. היה זה ההיריון הרביעי של האם, שאישרה במהלך עדותה כי  בהריונות קודמים ביקרה אצל רופאים פרטיים. האם חתמה עובר לביצוע הבדיקות על טופס "הצהרת נבדקת" בו אישרה כי ידוע לה כי הבדיקה המבוצעת היא בדיקה בסיסית בלבד, שאינה מגלה בהכרח את כל המומים האפשריים. לכך יש להוסיף את עדותם של הרופאים המטפלים ולפיה, בעקבות פסק הדין בעניין ברמן  - שניתן ביום 11.8.97 בסמוך למועד עריכת בדיקות העל-שמע של אם המערער ועורר הד נרחב בקהילה הרפואית - הם החלו לעדכן את המטופלות בדבר האפשרות לבצע בדיקה בסטנדרט מפורט יותר במסגרת הרפואה הפרטית (ע"א 434/94 ברמן, קטינה באמצעות הוריה נ' מור - המכון למידע רפואי בע"מ, פ"ד נא(4) 205 (1997) (להלן: עניין ברמן)). אמנם ד"ר פרידמן,  שביצע את מעקב ההיריון העיד כי אינו זוכר במפורש כי אמר זאת לאמו של המערער, אך העיד כי הוא נהג לעשות כן כדבר שבשגרה. 13. לחילופין, המשיבות טענו להיעדר קשר סיבתי. לא ניתן לקבוע כי אם אמו של המערער הייתה פונה לביצוע בדיקת על-שמע באופן פרטי, אכן היה מתגלה המום ממנו סובל המערער. לא הוכח כי כל הרופאים הפרטיים נהגו בשנת 1998 לבדוק את אצבעות הידיים, ולא הוכח כי גם אם האצבעות היו נבדקות, המום היה מתגלה. כך עולה אפילו מעדותה של המומחית מטעם המערער, שאישרה כי הסיכוי לגילוי מום מהסוג ממנו סובל המערער הינו 40-50 אחוז. 14. עוד טענו המשיבות כי לא הוכח שהועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת את הפסקת ההיריון, ומכל מקום, חוסר באצבעות כף יד אינו מסוג המומים המקימים עילה של "הולדה בעוולה" על פי הלכת זייצוב. דיון והכרעה 15. אקדים ואומר כי דין הערעור להידחות. אנמק להלן את מסקנתי. אין מחלוקת כי בבדיקת על-שמע בסיסית שנעשתה בשנים הרלוונטיות  במסגרת הרפואה הציבורית, לא נבדקו כפות הידיים והאצבעות, וכי המשיבות פעלו לפי הכללים שהיו מקובלים באותה עת. מחוזרי מנכ"ל משרד הבריאות ומניירות עמדה של האגודה לגנקולוגיה ומיילדות עולה כי רק בשנות ה-2000 ניתנה הנחייה לבדוק בבדיקת על-שמע את כפות הידיים, אך גם כיום אין הנחיה לבדוק את אצבעות כפות הידיים (ראו ת.א (י-ם) 8256/07 היימברג נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 22.6.2008) שם נזכר כי בנייר העמדה של האיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה של ההסתדרות הרפואית בישראל מחודש מרץ 2007, כעשר שנים לאחר ביצוע הבדיקות מושא דיוננו, נקבע כי יש לבדוק קיום עצמות ארוכות בגפיים העליונות והתחתונות וקיום כפות ידיים ורגליים "לא כולל אצבעות". על פי נייר עמדה זה, בוטלה ההבחנה בין "סקירה בסיסית" ל"סקירה מורחבת" וכיום יש רק סקירת מערכות אחת הנחשבת לראויה הן ברפואה הפרטית והן ברפואה הציבורית. ראו נייר העמדה של  באתר ). 16. המערער הלין על הפער בין הסטנדרטים של הרפואה הפרטית לציבורית ולגבי סבירות הרפואה הציבורית בתחום בדיקות העל-שמע. איני רואה להידרש לשאלות אלה  - נכבדות ככל שתהיינה - לצורך ההכרעה בערעור שלפנינו. די בכך כי בדיקות העל-שמע שנעשו לאמו של המערער, נעשו על פי האמצעים והנהלים שהיו מקובלים בשעתו. משכך, לא ניתן לייחס למשיבות  פעולה או מחדל של חוסר מיומנות או סטייה מסטנדרט הזהירות המקובל המגיעים כדי התרשלות. ודוק: לא נעלם מעיני כי במסגרת עוולת הרשלנות בית המשפט הוא הקובע את סטנדרט הזהירות וההתנהגות, כך שפרקטיקה נוהגת אינה מהווה "חסינות" מפני תביעת רשלנות. אלא שלא בנקל יכתיב בית המשפט או יעצב סטנדרטים אחרים מאלה שנקבעו על ידי משרד הבריאות או על ידי גופים וגורמים מקצועיים בתחום הרפואה. לפנינו ערעור פרטני שעניינו בבדיקה מסוימת, מבלי שנפרשה בפנינו התמונה המלאה הקשורה לביצוע בדיקות על-שמע במסגרת הרפואה הציבורית. כך, לדוגמה, טענת המערער כי בדיקת כף היד והאצבעות לא דורשת יותר מתוספת של חמש עד עשר דקות. האומנם כך הדבר? או שמא החובה לבדוק ולספור גם את אצבעות כף היד הייתה מאריכה את הבדיקה בזמן ניכר בהרבה, בהתחשב בכך שלעיתים העובר קומץ את ידו ויש להמתין עד שישנה תנוחה או יפתח את כף ידו? באילו משאבים תקציביים ומשאבי כוח אדם כרוכה תוספת זמן מעין זו, בהתחשב במספר בדיקות העל-שמע שנערכות מדי יום במסגרת הרפואה הציבורית? האם יש להקדיש את תוספת הזמן דווקא לבדיקת כף היד ואצבעות כף היד, או שמא יש להעדיף בחינה ובדיקה של פרמטרים אחרים, שמא חשובים יותר? ושמא יש לבחון את אצבעות הגפיים רק כאשר נמצא ממצא חריג בסקירת המערכות המקים סיכון למומים באצבעות? בחינת סבירותן של הנחיות משרד הבריאות והאיגוד למיילדות וגינקולוגיה, מצריכה תשתית ראייתית רחבה שלא נפרשה בפני בית משפט קמא, וספק אם ניתן היה להביאה במסגרת מקרה פרטני. ובכלל, סוד גלוי הוא כי יש פער בין הרפואה הפרטית לרפואה הציבורית בכל תחומי הרפואה, ועולה השאלה מדוע יש לטפל בצמצום הפער דווקא בתחום בדיקות העל-שמע ולא בתחומים חשובים נוספים. המדובר בשאלות נכבדות של מדיניות, שאלות הראויות לעלות לדיון ציבורי, ולהן השלכות במישור הכלכלי והערכי. אך במסגרת התיק שבפנינו, לא נותר לנו אלא להעמיד את הגורמים המוסמכים והמקצועיים בחזקתם שלא פעלו בשרירות ובחוסר מקצועיות שעה שקבעו את היקף בדיקת העל-שמע במסגרת הרפואה הציבורית בשנים הרלוונטיות. עמד על כך בית המשפט בעניין ברמן: "מתכונת הבדיקה המצומצמת הינה פרי שקלול ההסתברות לקיומו של חסר בגפה כנגד עלות הבדיקה שבאמצעותה ניתן לגלות את החסר וכנגד התקציב העומד לרשות הרפואה הציבורית. שקלול זה משקף רמת זהירות סבירה. הוא מאפשר מתן שירות רפואי ברמה סבירה לאוכלוסיה כולה. מסקנתי היא אפוא שיש לדחות את הטענה כי עריכת בדיקה בסטנדרד נמוך מן המקובל ברפואה הפרטית היא מעשה רשלני".   סיכומו של דבר, שאין לייחס למשיבות רשלנות באופן ביצוע בדיקת העל-שמע. 17. השאלה העיקרית בערעור שבפנינו היא, אם התרשלו המשיבות בכך שלא יידעו את הורי המערער על האפשרות לבצע בדיקת על-שמע מקיפה יותר במסגרת הרפואה הפרטית, ובכך להביא לגילויו של המום ממנו הוא סובל.  ככלל, יש למסור למטופל את כל המידע הדרוש לו על מנת לקבל החלטה מושכלת לגבי אופציות הטיפול העומדות בפניו. כך נקבע בחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996 וכך נקבע בפסיקה. וכך נאמר על ידי השופטת ד' דורנר בעניין ברמן: "המבחן למידע שחובה למסור אינו אפוא הנוהג המקובל בקרב הרופאים אלא צרכיו של המטופל למידע כדי להחליט אם לקבל את הצעת רופאו. צרכים אלה נקבעים על פי קנה-מידה אובייקטיבי. על הרופא מוטל למסור למטופל את כל האינפורמציה שאדם סביר היה נדרש לה כדי לגבש החלטה אם להסכים לטיפול המוצע." (שם, בעמ' 214).   בהלכת סידי (ע"א 4960/04  סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד ס(3) 590 (2005)) (להלן: עניין סידי) הלך בית המשפט צעד נוסף להרחבת חובת הגילוי בנושא בדיקות על-שמע. בדומה למקרה שבפנינו, גם שם נדונה תביעה בגין אי גילוי של חוסר כף יד בבדיקת העל-שמע. טענתה של האם כי הרופא לא גילה אוזנה לגבי האפשרות לבצע בדיקת על-שמע נרחבת יותר נתקבלה, והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת לבחון את סוגית הקשר הסיבתי ואת העילה של הולדה בעוולה באותן נסיבות. וכך נאמר על ידי המשנה לנשיאה כב' השופט ריבלין בעניין סידי: "... יש לבדוק את הציפייה הסבירה של החולה הנדרש לקבל החלטה מושכלת עובר לביצוע הטיפול. בעת שבא בית המשפט להעריך את אותה ציפייה סבירה יש לדבר הרופאים, אנשי המקצוע, חשיבות רבה, וגם משאביה המוגבלים של המערכת הרפואית, הנדרשת ליתן מענה לציבור חולים גדול, אין להתעלם. ... אין ספק בלבי כי המבחן שעניינו צורכי המטופל הסביר צריך לחול לא רק בנוגע לטיפול שנעשה, אלא גם בנוגע לטיפול שאינו נעשה ושניתן לעשותו במסגרת אחרת" (שם, בעמ' 603-602). החובה למסירת מידע רפואי משתרעת אפוא גם על טיפולים שלא נעשו אך ניתן לעשותם, ובמקרה דנן, בבדיקת על-שמע מקיפה יותר במסגרת הרפואה הפרטית. לטעמי, אין להחיל את הלכות ברמן וסידי על המקרה שבפנינו, לאור השוני במישור העובדתי לגבי היקף ידיעתה של אם המערער. 18. הן בעניין ברמן והן בעניין סידי, ולהבדיל מהמקרה שבפנינו, טופלה האם ההרה גם במסגרת הרפואה הציבורית וגם באופן פרטי. בית המשפט נתן לכך משקל לגבי היקף חובת הגילוי: "משמעות הדבר היא, כי האם, במעשיה, העידה על עצמה שאין היא מסתפקת בשירותי הרפואה הציבוריים, וחפצה לנקוט בצעדים נוספים - גם אם אלה כרוכים בתשלום, על-מנת למנוע, ככל הניתן, תקלות. בנסיבות אלה נראה לי כי מקבלת משנה תוקף החובה למסור לה מידע אודות מגבלות הבדיקה השגרתית ויתרונות הבדיקה 'הפרטית' (סידי בעמ' 605 הדגשה שלי - י.ע.). לצורך הדיון, אני נכון להניח כי בכל הנוגע להיקף חובת הגילוי כלפי נשים הרות, אין להבחין בין הרפואה הציבורית לרפואה הפרטית. אלא שבמקרה דנן, עולה כי אם המערער ידעה כי קיימת אפשרות לבדיקה מקיפה יותר. להבדיל מעניין סידי, עובר לביצוע הבדיקות, אימו של המערער חתמה על "הצהרת נבדקת" ממנה עולה כי הייתה מודעת לכך כי הבדיקה הנעשית הינה בסיסית (ראו סעיף 1 להצהרה) וכי הבדיקה הבסיסית מוגבלת ביכולותיה לאתר מומים (ראו סעיף 2 להצהרה). האם חתמה על הצהרה זו מספר פעמים, וחזקה כי קראה את הטופס הקצר עליו נדרשה לחתום. לא מדובר במסמך רפואי או משפטי מסובך אלא בהצהרה קצרה המונה שישה סעיפים בלבד, ואמו של המערער, אישה משכילה, העידה על עצמה כי אין לה בעיות בהבנת הנקרא. מכאן, שיש לייחס לאמו של המערער את הידיעה כי הבדיקה המבוצעת היא בסיסית, משמע בדיקה לא מקיפה ולא מורחבת, בדיקה שאין ביכולתה לגלות את כל המומים. לכך יש להוסיף כי המדובר היה בהיריון הרביעי של האם. האם אישרה כי בהריונותיה הקודמים הייתה במעקב של רופאים פרטיים, עשתה בדיקות על-שמע באמצעותם, כך שברור כי ידעה על האפשרות לפנות לרפואה פרטית, ולדבריה "נולדו לי שני ילדים בריאים, לא ראיתי שום סיבה ללכת לרופא פרטי, בעיקר אחרי שעשינו את סיסי שיליה, לא הייתה שום סיבה ללכת לרופא פרטי" (עמ' 34 לפרוטוקול הישיבה מיום 20.3.2007). בנסיבות אלה, הדעת נותנת כי אמו של המערער, שגם התנסתה ברפואה פרטית בהריונות קודמים וגם חתמה מספר פעמים על טופס "הצהרת נבדקת", הייתה מודעת לכך שבדיקת העל-שמע אצל המשיבות כוללת בדיקה בסיסית בלבד, במובן הרגיל והפשוט של המילה, להבדיל מבדיקה מקיפה יותר שניתן לעשותה במסגרות אחרות. ובקיצור, אמו של המערער קיבלה החלטה מושכלת להסתפק בבדיקה הבסיסית במסגרת הרפואה הציבורית, וכידוע, המבחן הנוהג בפסיקה הוא האם המידע שנמסר למטופל מאפשר לו לקבל החלטה מושכלת לצורך גיבוש החלטה  (עניין ברמן ועניין סידי, וכן ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו(4) 746, 762 (2002)). ודוק: לא נעלם מעיני כי לא נכתב במפורש במסמך כי ניתן לבצע בדיקות רחבות יותר במסגרת הרפואה הפרטית או במסגרת אחרת, ולטעמי ראוי היה להוסיף שורה בנוסח זה בטופס "הצהרת נבדקת". אך התמונה הכוללת של הדברים הביאה את בית משפט קמא לקביעה העובדתית כי "האם קיבלה מידע מלא אודות חלקיות הבדיקה וידעה גם כי במסגרת הפרטית הבדיקה שונה ורחבה יותר" (סעיף 18ה לפסק הדין).  כידוע, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים שבעובדה, וכפי שהראינו לעיל, לממצאים אלה יש תימוכין בחומר הראיות שבפנינו. סוף דבר 19. הגענו למסקנה כי המשיבות פעלו על פי סטנדרט הבדיקה שהיה נהוג בתקופה הרלוונטית, וכי אמו של המערער הייתה מודעת למגבלות הבדיקה הבסיסית ולאפשרות להרחיב את הבדיקה במסגרות אחרות. לכן, אין לייחס למשיבות רשלנות בביצוע הבדיקה או אי עמידה בחובת הגילוי.   21. לאור מסקנה זו, איני רואה מקום להידרש לשאלת הקשר הסיבתי והסיכויים לגילוי המום אף בבדיקה מקיפה יותר. אף איני רואה להידרש לסוגיה אם ניתן לתבוע בעילה של "הולדה בעוולה" בשל חוסר כף יד (וראו דברי כב' השופטת נאור בעניין סידי, כי קשה לומר שלידתו של ילד בריא לחלוטין, למעט חסר באצבעות כף יד אחת, מגעת לדרגה של "טוב מותו מחייו"). התוצאה היא, שיש לדחות אפוא את הערעור ובנסיבות העניין אין צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אכן, בנסיבות שתוארו בפסק-הדין, אין מנוס מלדחות את הערעור. כפי שציין חברי השופט י' עמית - בית-המשפט הוא הקובע את רמת הזהירות הראויה ואין בהנחיות שקבע גוף מעורב או רלבנטי, כדי לשמש להכרעה - שאלת החובה המוטלת בעוולת הרשלנות ובשאלת הפרתה. אלא שבמקרה זה נתקבצו נסיבות מסויימות ובהן העדר תשתית ראייתית, בכל הקשור לבדיקות האולטרסאונד, מודעותה של אם המערער למגבלת הבדיקה וקביעתו של בית המשפט קמא כי האם "ידעה גם כי במסגרת הפרטית הבדיקה שונה ורחבה יותר". אני מצטרף איפוא לפסק דינו של חברי. המשנה לנשיאה השופט ח' מלצר: אני מצרף הסכמתי לתוצאה שאליה הגיע חברי, השופט י' עמית, ולנימוקיו. כן מסכים אני עם הערותיו של חברי, המשנה לנשיאה א' ריבלין. אוסיף רק בקצרה כי עמדתי איננה חורגת מנסיבות המקרה שלפנינו, שבו התשתית העובדתית מצביעה על כך, שאמו של המערער הייתה מודעת לאפשרויות הבדיקה השונות והנרחבות יותר שהציעה הרפואה הפרטית באותה העת. כוונתי בעיקר לטופס ההסכמה הקצר, עליו חתמה האם שלוש פעמים, שבגדרו צויין במפורש כי הבדיקה שהאם תעבור אצל המשיבים הינה "בסיסית", "מצומצמת" ו-"מוגבלת". על רקע זה ובהתחשב בהתנהלות הורי המערער בעבר, קשה להלום כי הללו לא היו מודעים לכך כי לצד בדיקת האולטרסאונד שהוצעה להם על-ידי המשיבים - עומדות לרשותם חלופות נוספות. בנסיבות אלו - לא נכשלו המשיבים ברשלנות, ולא הופרה חובת הגילוי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בהריון)רשלנות