הדיון בבקשת רשות להתגונן איננו משפט ואף איננו קדם משפט; ובית המשפט יעניק רשות להתגונן אם התצהיר על פניו, יחד עם חקירת המצהיר, מגלים לכאורה עילה חוקית בעלת משמעות כלשהי, שאם תוכח במשפט תוכל לשמש הגנה בפני התביעה. בית המשפט איננו נכנס לשאלת מהימנותם של דברי המצהיר. טענה שבא עליה תצהירו של נתבע, יניח בית המשפט כי אמת היא. ואם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, תינתן לנתבע רשות להתגונן. וכל זאת כמובן אם לא נתברר לבית המשפט כי טענות הנתבע תלויות על בלימה או שבחקירה הנגדית מתברר כי הגנתו היא הגנת בדים. הלכה פסוקה היא שבית המשפט אשר דן בבקשה למתן רשות להתגונן, איננו מוסמך לקבוע אם עדות הנתבע עדות אמת היא אם לאו. בית המשפט ציין בפסיקתו כי השאלה העומדת בפני בית המשפט בשלב מוקדם זה, אם יש בידי הנתבע הגנה אפשרית העשויה לסייע בידו לאחר שיוכיח את הגנתו בדרך הרגילה. נתבע המבקש רשות להתגונן איננו מביא בפני בית המשפט כל ראיה זולת תצהירו, ואין הוא מביא עדים שאולי יעידו במשפט גופו. ואם בית המשפט נוטל לידיו את הסמכות לפסוק בעניין על-פי חומר ראיות מקוטע כזה, ונועל בכך את שערי בית המשפט בפני הנתבע, הרי אין זה דיון שיפוטי אלא תהליך של "נבואה" או "חיזוי מראש", ולא לכך מיועד סדר הדין המקוצר. בית המשפט רשאי לדחות את הבקשה רק כאשר השתכנע שאין לנתבע טענה כלשהי; ושלא נתעוררה כל נקודה הגיונית שאפשר לטעון לטובת הנתבע. הנתבע זכאי לקבל רשות להתגונן אם טענותיו, בהנחה שנכונות הן, מגלות הגנה כנגד התביעה. על פי ההנחה האמורה אין מקום וצורך לבדוק במסגרת של בירור הבקשה, אם ואיך יעלה בידי הנתבע להוכיח את טענותיו. אין לשלול מהנתבע את האפשרות לדיון מלא במשפט עצמו אלא אם כן ברור שהחומר שהובא בפני בית המשפט, לצורך הדיון בבקשה, מפריך על פניו את טענותיו. בקשת רשות להתגונן