רשות ערעור על החלטת בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. היא שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי, החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות, שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית משפט בענייני בוררות, והגבילן לערעור ברשות בלבד. ריסון זה מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים להלן החלטה בנושא ערעור בעניין בוררות: החלטה 1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט נ' ישעיה), בגדרה אושר פסק הבוררות שניתן בין הצדדים ביום 17.4.2005 על-ידי הבורר אשר פרוליך (להלן - הבורר ). 2. הצדדים פנו לבוררות על רקע סכסוך כספי שנתגלע ביניהם, בקשר לביצוע עבודות שלד בפרויקט בניה באשקלון שהמבקשת אמורה היתה לבצע עבור המשיבה. הבורר הוסמך להכריע בהתחשבנות ההדדית ביניהם. ביום 23.4.2000 ניתן פסק בוררות (להלן - פסק הבוררות הראשון). בגוף הפסק, ציין הבורר כי על-פי הצהרת רואה החשבון של המשיבה, סך כל התשלומים ששולמו למבקשת הסתכמו ב- 882,948 ש"ח וכי המבקשת מחזיקה בידיה המחאות של המשיבה שטרם נפרעו. הבורר קבע כי סך התמורה המגיעה למבקשת בגין עבודתה בפרויקט (לאחר כל ההוצאות, הניכויים, ופיצוי למשיבה) עומדת על 379,946 ש"ח כולל מע"מ, והורה לצדדים כי "יפעלו מייד עם קבלת פסק הבורר ובאמצעות רואי החשבון שלהם להסדרת ההפרשים/קזוזים/התאמות בספרי החשבונות שלהם ובמע"מ..., ויחזירו לצד השני ההמחאות ו/או החשבוניות העודפות מעבר לקזוזים וההתאמות המתאימות על פי פסק בורר זה". 3. ביום 7.6.2000 הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לאישור פסק הבוררות הראשון, שעל-פיו היתה זכאית, על פי טענתה, להשבה ותשלום של 503,000 ש"ח מן המבקשת. ביום 18.7.2000 אישר בית-המשפט המחוזי את פסק הבוררות הראשון. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שנקטה המשיבה נגד המבקשת, נתבקש הבורר להבהיר את הפן האופרטיבי של פסק הבוררות, וביום 24.12.2000 נתקבלה הבהרת הבורר , לפיה אכן קיבלה המבקשת מהמשיבה 882,948 ש"ח ועל כן עליה להחזיר למשיבה את ההפרש בסך 503,002 ש"ח. בהמשך, ביום 24.6.2002, קבע בית-המשפט המחוזי כי הפסק המאושר כולל את הבהרת הבורר . על פסק-דין זה, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, וביום 13.1.2005 ניתן פסק-דין, בו נקבע כי על-פי המוסכם בין הצדדים, תבוטלנה כל ההחלטות שניתנו בבית-המשפט המחוזי והדיון במחלוקת יוחזר אל הבורר שישמע טענות משלימות מפי הצדדים וייתן פסק חדש שיפרט את יתרת החוב שחב מי מהצדדים למשנהו, אם בכלל, לאחר שיערוך התחשבנות כוללת, מלאה וסופית. 4. ואכן, הדיון חזר אל הבורר , אשר איפשר לצדדים להגיש טענות משלימות מטעמם. חרף פניות הבורר אל הצדדים בעניין הגשת הטענות המשלימות מצדם, ועל אף שהיתרה במבקשת במכתב מיום 20.2.2005 כי אי-הגשת הטענות או הסיכומים המשלימים מטעמה תיאלץ אותו לפסוק במחלוקת אף בלעדיהם, לא הגישה המבקשת טענות משלימות. לפיכך, ביום 17.4.2005 נתן הבורר פסק בוררות חדש, בגדרו חייב את המבקשת לשלם למשיבה סכום של 503,002 ש"ח (להלן - פסק הבוררות החדש). 5. ביני לביני, ביום 2.5.2005, ובטרם יבשה הדיו על פסק הבוררות החדש, הגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה לאישור פסק הבוררות הראשון (מיום 23.4.2000). ביום 7.7.2005, אישר בית-המשפט את פסק הבוררות הראשון, משלא הוגשה התנגדות לאישורו. בפסיקתא מיום 3.8.2005, נקבע כי המשיבה תשלם למבקשת סך של 379,946 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 2.5.2005. 6. ביום 8.5.2006 אישר בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו את פסק הבוררות החדש. בית-המשפט דחה את בקשת המבקשת לביטול הפסק, שנסמכה על מרבית עילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות). בית-המשפט קבע כי הבורר פעל מכוח הסמכות שניתנה לו על-פי פסק-הדין והסכמת הצדדים, ועל-כן כל הטענות בדבר בטלות הסכם הבוררות, חריגה מסמכות ומינוי הבורר שלא כדין, אין בהן ממש, ואין בהן כדי להביא לביטול פסק הבורר . כן דחה בית-המשפט את טענות המבקשת בדבר אי-מתן הזדמנות נאותה על-ידי הבורר להשמיע טענותיה או להציג בפניו ראיותיה, והגדיר אותן עזות מצח, אם לא למעלה מכך. בית-המשפט קבע כי המבקשת התעלמה למעשה מהליך הבוררות שהיה על הבורר להשלים, כמצוות בית-משפט זה, ולא הגיבה לפניות הבורר , בגדרן איפשר לה להגיש טענות או סיכומים משלימים, ואף היתרה בה כי אי-הגשתם תאלץ אותו לפסוק במחלוקת בלעדיהם. בשולי פסק-הדין ציין בית-המשפט את התנהגותו הבלתי-ראויה של בא-כוח המבקשת במהלך הדיון. 7. בבקשה שבפני, עותרת המבקשת לביטול פסק-הדין מיום 8.5.2006 ולביטול פסק הבוררות החדש, תוך שהיא חוזרת על עילות הביטול והטענות שהעלתה בערכאה הקודמת. המבקשת טוענת כי לפי פסק הבוררות הראשון, היתה המשיבה חייבת לשלם לה את הסך של 379,946 ש"ח, וכי פסק הבוררות החדש הוא ניסיון שלישי מצד המשיבה והבורר, להפוך סדרי בראשית בדיני בוררות ולתקן את פסק הבוררות הראשון. כן מעלה המבקשת שורה של טענות כנגד הבורר וההליכים הקודמים שהתנהלו עוד בטרם ניתן פסק-דינו של בית-משפט זה, ובטרם הוחזר הדיון לבורר. המבקשת מדגישה כי פסק הבוררות הראשון אושר בידי בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, ואולם נמנעה מלציין את המועד בו אושר ואת נסיבות אישורו. 8. דין הבקשה להידחות בלא צורך בקבלת תשובה. כלל הוא, כי רשות ערעור על החלטת בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת כדבר שבשגרה. שמורה היא למקרים חריגים בלבד, בהם מתעוררת שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי, החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. ריסון שיפוטי זה מגשים את תכליתו של חוק הבוררות, שהצר את הביקורת הערעורית על החלטות בית משפט בענייני בוררות, והגבילן לערעור ברשות בלבד. ריסון זה מתחייב ממהותו של מוסד הבוררות, כמנגנון חלופי להכרעה בסכסוכים בדרך מהירה וצודקת, שאינו כפוף בהכרח לכללי סדר הדין ודיני הראיות, ומושתת על רצון הצדדים (סעיף 38 לחוק הבוררות; ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פד"י נז(5) 933, 942; רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל (טרם פורסם); רע"א 1066/06 ארסד נ' רונן (טרם פורסם)). הטענות שהעלתה המבקשת בפני, הן טעונת ערעוריות במהותן, ואין להן השלכה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם המוגדר של הצדדים. בודאי אין במקרה זה הצדקה להתערבות בית המשפט משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. 9. יתירה מכך: להתנהלות המבקשת במהלך ההליכים בתיק זה נילווית חומרה יתירה. כזכור, בפסק דין של בית משפט זה בוטלו החלטות בית המשפט המחוזי שאישרו את פסק הבורר הראשון והענין הוחזר לבורר כדי שישמע טענות משלימות מפי הצדדים ויוציא תחת ידו פסק בוררות חדש. פסק הדין בבית משפט זה ניתן על-פי המוסכם בין הצדדים. חרף הסכמה זו, התעלמה המבקשת מן ההליכים שנתקיימו בפני הבורר מיד לאחר מכן, כמו גם מפניותיו אליה להגשת טיעונים משלימים מטעמה. וחמור מכך: כשבועיים לאחר שנתן הבורר את פסק הבוררות החדש, פנתה המבקשת אל בית-המשפט המחוזי, הפעם בבאר-שבע, בבקשה לאישור פסק-הבוררות הראשון. בדרך לא דרך, עלה בידי המבקשת להערים על בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, להעלים מפניו את כל השתלשלות העניינים המאוחרת לפסק הבוררות הראשון, ולקבל לידיה פסק-דין המאשר את פסק הבורר הראשון, וכן פסיקתא חתומה המנוסחת באופן שאינו משתמע לשני פנים, ולפיו - היא הזוכה בפסק הבוררות הראשון. בהתנהלות זו ניכר חוסר תום לב דיוני של ממש. חוסר תום הלב מתעצם עוד יותר, נוכח העובדה כי המבקשת, בבקשת רשות הערעור שבפני, הדגישה כי פסק הבוררות הראשון אושר בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בלא לציין (בכוונת מכוון, כך נראה) אימתי הגישה את הבקשה לאישור פסק-הבוררות הראשון, מדוע בחרה בבית-המשפט המחוזי במחוז באר-שבע דווקא כאשר כל ההליכים הקודמים בקשר לבוררות התנהלו בבית המשפט המחוזי באיזור תל-אביב וכיצד הצליחה לקבל לידיה פסק-דין המאשר את פסק הבוררות הראשון, לאחר שנוהלו הליכים משלימים בפני הבורר וניתן פסק בורר חדש מכח הסכמתה להליכים המשלימים. בהתנהגות האמורה של ב"כ המבקשת נפל דופי של ממש הן כלפי מערכת המשפט והשיפוט, והן כלפי בעלת הדין שכנגד. חובת תום הלב היא ענף של תורת תום הלב אשר קנתה לה שביתה בכל תחומי המשפט, ובמישור הדיוני בכלל זה. כבר נקבע לא אחת כי חובתו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים בדרך מקובלת ובתום לב; עליו לפעול כאדם סביר והוגן בנסיבות המיוחדות של המקרה (בש"א 2236/06 חממי נ' אוחיון, תק-על 2005(2) 4580, פסקה 10; רע"א 9200/06 רזין נ' Bea Hotels N.V. (טרם פורסם). ב"כ המבקשת, בפנותו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בבקשה לאשר את פסק הבורר הראשון פעל ביודעין בניגוד להליכים שנוהלו בהסכמתו בעקבות פסק הדין של בית משפט זה ותוך יצירת מצג שוא בפני בית המשפט בבאר שבע כי פסק הבורר שהוא מבקש את אישורו עומד לעצמו ואין הליך בוררות נוסף ופסק בוררות חדש שניתן בינתיים, המבטל ממילא את הפסק הראשון. גם בפנייתו לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור זו הציג ב"כ המבקשת את העובדות הצריכות לענין בצורה חלקית בלבד, ורק קריאת המסמכים ובחינת המועדים והתאריכים הבהירה את פשר מעשיו. עם מעשי הערמה כאלה במשפט לא ניתן להסכין, במיוחד כשמדובר בעורך דין הנימנה על לשכת עורכי הדין בישראל. 10. אינני מוציאה מכלל אפשרות כי אופי התנהלות עורך הדין כפי שנתגלתה כאן מצדיקה בחינה מעמיקה בידי גורם המשמעת המוסמך בלשכת עורכי הדין. 11. לאור האמור, בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות הענין, ומשלא נדרשת תשובה, תשלם המבקשת לאוצר המדינה הוצאות בסכום של 20,000 ₪. יישוב סכסוכיםערעורבוררות