תקנה 253 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי תובענה לסעד הצהרתי גרידא יכול שתוגש בדרך של המרצת פתיחה, בה קיים במודע עירוב בין שלב הטיעון ושלב הראיות. המקרים המתאימים לדיון בדרך של המרצת פתיחה הם מקרים פשוטים יחסית שבהם, כרגיל, השאלות העובדתיות (אם בכלל הן קיימות) טפלות לשאלות המשפטיות ולכן אין צידוק לענינם להפריד בין שלב הטיעון ושלב הראיות. הרי כבר על יסוד התצהירים - המשלבים טיעונים וראיות - אפשר יהיה לעמוד על נקלה על הפלוגתיות. בהיותו סעד שביושר, מתן סעד הצהרתי הנו עניין שבשיקול דעת. מקום בו דרך המלך היא הגשת תביעה לסעד כספי, ומתעורר חשש לכפל התדיינות, היינו כי לאחר ההכרעה בתביעה לסעד הצהרתי ייתכן ותוגש תביעה לסעד כספי - על מבקש הסעד ההצהרתי להצביע על אינטרס המצדיק דיון בתביעה לסעד הצהרתי דווקא. מתן סעד הצהרתי לבעל דין עניין שבשיקול דעת הוא, ובית המשפט יימנע מלתיתו, כל אימת שהמבקש לא הצביע על אינטרס המצדיק להיעתר לו. לעניין זה יכול בית המשפט לשקול את השאלה, אם המבקש לא יוכל להשיג את מבוקשו בדרך אחרת ואם מתן הסעד לא יביא לידי כפל תביעות. המדיניות הראויה הנקוטה בנושא של תביעות לפסק-דין הצהרתי, אמורה להבטיח הליך מהיר ויעיל שיסיים את הסכסוך בין הצדדים ולא פתיח למשפט נוסף לשם קבלת הסעד האופרטיבי. להלן פסק דין בנושא סעד הצהרתי המרצת פתיחה: פסק-דין 1. פסק-הדין ניתן בעקבות דיון בבקשתה של עיריית ירושלים למחוק את התובענה על הסף, ועניינו הוא בשאלה אם יש למחוק על הסף תובענה לסעד הצהרתי שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה, ולהעבירה לפסים של תביעה לסעד כספי. התובענה לסעד הצהרתי 2. שתי המבקשות בהמרצת הפתיחה, חברת א.ח.מ. יוני מפעלי בניה והשקעות בע"מ וחברת האחות שלה מ. אסרף חברה קבלנית לעבודות בנין בע"מ (להלן - המבקשות), הגישו תובענה לסעד הצהרתי, שעניינה הוא עבודות תשתית ופיתוח אותן ביצעו במתחם מקרקעין בגוש 30542, בשכונת פסגת זאב דרום בירושלים (להלן - המקרקעין). על המקרקעין חולשת תוכנית בנין עיר מספר 4404, אשר נכנסה לתוקף ביום 26.9.94 (להלן - התב"ע). תב"ע זו קובעת את מערך יעוד המקרקעין ואת התנאים למתן היתרי בניה. 3. בגדרה של התובענה תוקפות המבקשות שני סעיפים בתקנון התב"ע (סעיף 17(ג) וסעיף 22), אשר מסדירים את נושא תכנון וביצוע הדרכים ועבודות התשתית במקרקעין, הדרושות לשם ביצוע תוכנית הבניה. על-פי סעיפים אלו, תנאי למתן היתר בניה במקרקעין הוא הגשת תכנון מפורט וביצוע דרכים ועבודות תשתית, הכל על-ידי מגישי התוכנית ובעלי הזכויות במקרקעין, ועל חשבונם. האמור חל גם ביחס למקרקעין שאינם בבעלות מגישי התוכנית ובעלי הזכויות. עוד נקבע בסעיפים אלו, כי על מגישי התוכנית ובעלי הזכויות להמציא כתב התחייבות וערבות כספית, זאת לשם הבטחת התחייבויותיהם האמורות. המבקשת 1, כמי שהחזיקה בזכויות במקרקעין, חתמה ביום 19.5.96 על כתב התחייבות כאמור, ומסרה לעירייה ביום 21.5.96 כתב ערבות בנקאית בסך 425,000 ש"ח כערכם דאז. טענתן המרכזית של המבקשות היא, כי הוראות התב"ע לביצוע עבודות בעין על-ידי בעלי הקרקע או מגישי תוכנית הבניה אינן חוקיות, בטלות ואינן ניתנות לאכיפה. את טענתן זו מנמקות המבקשות במסגרת סמכותה של עיריית ירושלים (להלן - העירייה), אשר אינה מוסמכת, לשיטתן, לדרוש מהפרט לסלול כביש בעצמו ולבצע כל עבודת תשתית או לגבות היטל סלילה בשיעור הגבוה מהקבוע בחוק העזר. לגרסת המבקשות, העירייה אילצה את המבקשת 1 לבצע עבודות פיתוח במקרקעין ובסביבותיהם, אשר ערכן עולה על סכום אגרות והיטלים שהייתה הראשונה רשאית לגבות על-פי דין מהאחרונה בגין זכויותיה היחסיות במקרקעין - 15 מיליון ש"ח לערך לעומת כ-2 מיליון ש"ח. לדבריהן, על אף ביצוע העבודות, הציגה העירייה למבקשת 1 בקיץ 2001 דרישה לביצוע עבודות נוספות, ולאחר שזו סירבה פעלה העירייה למימוש הערבות הבנקאית. לנוכח עובדות נטענות אלו, מעלות המבקשות במסגרת התובענה לסעד הצהרתי שלל טענות ועילות משפטיות (סעיפים 24-53 להמרצת הפתיחה), על בסיסן הן מבקשות לקבוע כי אסור היה לעירייה לחייבן בביצוע עבודות בעין בקשר למקרקעין בכלל, ולחילופין לקבוע כי אסור היה לחייבן בביצוע עבודות שערכן עולה על סך של 2,183,260 ש"ח (נכון לחודש ינואר 2002). בנוסף, המבקשות מבקשות לקבוע, כי על-ידי קבלת העבודות התעשרה העירייה שלא במשפט, וכי מימוש הערבות הבנקאית על-ידי העירייה נעשה שלא כדין. הבקשה למחיקה על הסף 4. הטעם אותו מעלה העירייה למחיקת התובענה על הסף, הוא אי-התאמתה לדיון במסגרת של תובענה לסעד הצהרתי בדרך של המרצת פתיחה. לטענתה, לאור נוסח התובענה, ברי כי אין המדובר בתובענה לסעד הצהרתי גרידא, אלא בתובענה שנועדה להוביל בסופו של יום למתן סעד כספי. לשיטת העירייה, אין כל טעם בפיצול ההליכים בעניין. טעם נוסף אותו מעלה העירייה, הוא מורכבות הדיון בתובענה. לטענתה, לצורך ניהול הגנתה עליה להביא ראיות רבות ולטעון טענות עובדתיות ומשפטיות רבות. העירייה מציינת גם, כי היא שוקלת להגיש נגד המבקשות תביעה שכנגד, בגין ביצוע חלקי ולקוי של התשתיות ובגין עילות נוספות. 5. לגופו של עניין, ולצורך הכרעה בבקשה זו בלבד, העירייה טוענת בתמצית כי הטלת החובה על יזמי תוכנית ובעלי זכויות במקרקעין לבצע עבודת תשתית היא פעולה חוקית וראויה. לדבריה, המבקשת 1 רכשה את הזכויות במקרקעין עוד טרם אישור התוכנית, שעה שהיא יודעת כי הוראות סעיפים 17 ו-22 לתקנון התב"ע מחייבות אותה לבצע את עבודות התשתית. לחילופין טוענת העירייה, כי לתב"ע יש מעמד של דין, ומכאן כי בכוחה לחייב את המבקשת 1. עוד טוענת העירייה, כי המבקשת 1 נטלה על עצמה את ביצוע עבודות התשתית על-פי התב"ע מתוך שיקולי כדאיות כלכליים, ושהיא מודעת לעלויות הכרוכות בכך. לטענת העירייה, המבקשות לא סיימו את עבודות התשתית על-פי כתב ההתחייבות ועל-פי התב"ע, ולכן פעלה למימוש הערבות הבנקאית. בבקשתה מעלה העירייה עוד מספר טענות שבכוונתה לטעון בתשובה לתובענה לסעד הצהרתי, ובהן טענות התיישנות, השתק ומניעות מלטעון בדבר אי-חוקיות הוראות תקנון התב"ע. 6. בדיון שנערך בפניי בבקשה, הביע בא-כוח המבקשות, עו"ד לנגה, את עמדתו לפיה הוא מסכים להעביר את התיק כפי שהוא להליכים של תובענה רגילה. אולם, לא הסכים להגיש תביעה כספית חלף התביעה לסעד הצהרתי. דיון 7. תקנה 253 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי תובענה לסעד הצהרתי גרידא יכול שתוגש בדרך של המרצת פתיחה, בה קיים במודע עירוב בין שלב הטיעון ושלב הראיות. המקרים המתאימים לדיון בדרך של המרצת פתיחה הם מקרים פשוטים יחסית, "שבהם, כרגיל, השאלות העובדתיות (אם בכלל הן קיימות) טפלות לשאלות המשפטיות ולכן אין צידוק לענינם להפריד בין שלב הטיעון ושלב הראיות. הרי כבר על יסוד התצהירים - המשלבים טיעונים וראיות - אפשר יהיה לעמוד על נקלה על הפלוגתאות" (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) בעמ' 145). כעולה מנוסח התובענה לסעד הצהרתי שהגישו המבקשות ומנוסח הבקשה מטעם העירייה, התובענה דנן אינה משתייכת לאותם נושאים אשר ניתן לדון בהם בדרך של המרצת פתיחה. כפי שציינה העירייה בבקשתה, על-פניה התובענה מעוררת שאלות עובדתיות ומשפטיות מורכבות (ויעידו על כך שלל הטענות שהעלו המבקשות במסגרת התובענה), אשר חורגות מגדרה של השאלה המשפטית בדבר חוקיות הוראות תקנון התב"ע. לעניין זה די להזכיר את שאלת ערך העבודות הראוי אשר העירייה הייתה רשאית לחייב את המבקשות לבצע, אם בכלל; ערך העבודות שבוצעו בפועל; סוגיית מימוש הערבות הבנקאית; טענות ההגנה של העירייה בדבר הנזק שגרמו לה המבקשות וטענות התיישנות והשתק שבדעתה לטעון. מכל מקום, בא-כוח המבקשות, אשר מסכים להעברת התובענה לפסים של תביעה רגילה, מודה למעשה כי התובענה מורכבת מדי לדיון מהיר בדרך של המרצת פתיחה. לאור זאת, השאלה שנותרה לדיון היא, האם עניין לנו בתביעה לסעד כספי במסווה של סעד הצהרתי. 8. בהיותו סעד שביושר, מתן סעד הצהרתי הנו עניין שבשיקול דעת. מקום בו דרך המלך היא הגשת תביעה לסעד כספי, ומתעורר חשש לכפל התדיינות, היינו כי לאחר ההכרעה בתביעה לסעד הצהרתי ייתכן ותוגש תביעה לסעד כספי - על מבקש הסעד ההצהרתי להצביע על אינטרס המצדיק דיון בתביעה לסעד הצהרתי דווקא (רע"א 2611/98 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מוזס, תק-על 98(2), 283 והאסמכתאות שם). וכפי שנפסק ברע"א 1810/90 הדר חברה לבטוח בע"מ ואח' נ' קנדי חברה להשקעות ולבנין בע"מ ואח', פ"ד מד(2) 737, עמ' 739 (מול ו'): "מתן סעד הצהרתי לבעל דין עניין שבשיקול דעת הוא, ובית המשפט יימנע מלתיתו, כל אימת שהמבקש לא הצביע על אינטרס המצדיק להיעתר לו. לעניין זה יכול בית המשפט לשקול את השאלה, אם המבקש לא יוכל להשיג את מבוקשו בדרך אחרת ואם מתן הסעד לא יביא לידי כפל תביעות". נזכיר גם כי "המדיניות הראויה הנקוטה בנושא של תביעות לפסק-דין הצהרתי, אמורה להבטיח הליך מהיר ויעיל שיסיים את הסכסוך בין הצדדים ולא פתיח למשפט נוסף לשם קבלת הסעד האופרטיבי" (רע"א 84/98 צעד בריא - אלוש אורטופדיה בע"מ ואח' נ' SENSOGRAH BELGIUM NV (חברה בלגית), תק-על 98(1) 382). 9. כאמור, במסגרת התובענה אותה הגישו המבקשות, הן מבקשות לקבוע, בין השאר, כי אסור היה לחייבן בביצוע עבודות שערכן עולה על סך של 2,183,260 ש"ח (נכון לחודש ינואר 2002). המבקשות אף ציינו, כי על-פי הערכתן שווי העבודות אותן ביצעו בפועל הוא כ-15 מיליון ש"ח. המבקשות מבקשות גם לקבוע, כי על-ידי קבלת העבודות התעשרה העירייה שלא במשפט, וכי מימוש הערבות הבנקאית על-ידי העירייה נעשה שלא כדין. עולה אפוא, כי תביעתן של המבקשות היא במהותה תביעה כספית, דהיינו תביעה להשבה כספית של ההפרש בין שווי העבודות אותן ביצעו בפועל והערבות שמומשה ובין ערך האגרות וההיטלים שהעירייה הייתה רשאית לגבות, כל זאת כמובן אם תתקבלנה טענותיהן. המבקשות לא הצביעו על קיומו של אינטרס לגיטימי המצדיק קבלת סעד הצהרתי, חלף הגשת תביעה כספית, שעה ששוויו של הסעד הכספי ניתן להערכה וידוע להן. המבקשות מודות כי הן מתכוונות להגיש גם תביעה כספית נגד העירייה, אך לטענתן הסעד ההצהרתי דרוש להן לשם בירור נפרד של הסוגיה העקרונית של עצם חוקיות "הכפייה", כהגדרתן, לבצע את עבודות התשתית במקרקעין. דא עקא, כפי שראינו לעיל, התובענה אינה מצומצמת לשאלה זו בלבד, וזהו אינו הסעד היחיד המבוקש. כבר עתה ניתן לצפות, כי באם המבקשות יקבלו את הסעד ההצהרתי לו הן עותרות, הן לא יסתפקו בו ויגישו תביעה לסעד ממשי בהתאם, ועל כן כלל לא ברורה טענת היעילות הנטענת על-ידן, המחייבת בירור נפרד של התובענה בנוסחה הנוכחי (ראו לעניין זה א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, תשס"ה) בעמ' 472-474). למותר לציין, כי האינטרס של חיסכון בתשלום אגרות, שהוא לעצמו, לא די בו להצדיק תביעה לסעד הצהרתי. על יסוד כל האמור לעיל, יש למחוק על הסף את התובענה לסעד הצהרתי וכך אני מורה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. המרצת פתיחהסעד הצהרתי