להלן פסק דין בנושא זכויות עובדי אגד: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום תל אביב-יפו (כבוד השופטת דליה אבי גיא) א 026978, בה נדחתה תביעה להכרה בזכויות המגיעות לאביהם המנוח של המערערים בהיותו עובד וחבר באגד. העובדות: 1. המערערים הינם ילדיו של המנוח, שעד ליציאתו לגמלאות ביום 1.4.93 היה עובד וחבר ב"אגד" אגודה שתופית (להלן: המשיבה). המנוח עבד אצל המשיבה משנת 1942 ועד לשירותו הצבאי בשנת 1948 כשכיר בתור מסגר מכני ומכונאי. ביום 11.3.1951 החל המנוח עבודתו אצל המשיבה כנהג אוטובוס, חבר מן המניין. עבודת המנוח הופסקה הן בתקופת שירותו הצבאי והן בשנים 1950-1951 בהן לא שירת בצבא אך גם לא עבד אצל המשיבה. המערערים תבעו בבית משפט קמא זכויות אשר הגיעו למנוח בהיותו חבר "אגד". המערערים טענו כי המנוח זכאי לפיצויי פרישה בגין השנים 1942-1954, פיצויים בגין פרמיה קבועה, הפרשי שכר עבודה (בין שכר נהג לבין שכר משלח), שעות נוספות ואת חלקו ברווחי המשיבה לשנים 1989-31.3.1991. 2. פסק הדין: בית המשפט דחה את תביעת המערערים למעט תביעתם לתשלום היתרה של דמי ההבראה בסך 3,558 ₪ ליוני 1993. בית המשפט קבע כי המנוח לא היה זכאי לפיצויי פרישה מהשנים 1942-1954. זאת מאחר שבסעיף 16(ב) לתקנות האגודה נקבע כי פיצויי פרישה ישולמו בגין כל שנת חברות אך לא לפני 1.4.1954. גם הדרישה לפיצויים בגין פרמיה קבועה משנת 1942 עד שנת 1991 נדחתה. זאת מאחר שתקנות האגודה אינן נוקבות בפרמיה כמרכיב בחישוב סכום המשכורת. בנוסף לכך דחה בית המשפט את הבקשה לתשלום הפרשי שכר עבודה בין שכר נהג אוטובוס - שהיה תפקידו של המנוח עד ליום 27.1.1991 לשכר משלח שהיה תפקידו מיום 7.7.1991. השופטת הנכבדה קבעה כי אין מקום לשלם הפרשים מאחר שאין מחלוקת כי המנוח עבד כמשלח באותן שנים וכי משכורתו של משלח נמוכה יותר. המערערים לא הוכיחו כי העברתו של המנוח לתפקיד משלח נעשתה משיקולים זרים. להיפך בית המשפט קבע על פי התצהירים שהוגשו מטעם המשיבה כי המנוח סירב לעבור רענון בבית ספר לנהיגה לאחר שנמצאו ליקויים בתפקודו כנהג. גם את התביעה למשכורת בגין התקופה מיום 27.1.1991 ועד יום 6.7.1991 דחתה הערכאה הראשונה, בראש ובראשונה מן הטעם שקיבל משכורת מלאה במשך תקופה זו וגם בשל העובדה שהמשיבה ניכתה ימי חופשה מחשבונו של המנוח. הבקשה לשכר עבודה שלא שולם למנוח בגין שעות נוספות, עת עבד כמשלח. נדחתה גם היא. אין מחלוקת כי למנוח אושרו ושולמו 30 שעות נוספות מעל המכסה, אולם המערערים לא הוכיחו כי המנוח עבד שעות נוספות מעבר לכך. גם דרישת המערערים לקבלת חלקו של המנוח בריווחי המשיבה בין השנים 1989 - 31.3.1993 נדחתה, מאחר שעדות המערערים הסתמכה על עדות שמיעה וקטעי עיתונות. המערערים ביקשו כי המשיבה תמציא מאזנים מאושרים לשנים 1951-1988, גם בקשה זו נדחתה מאחר שאינה נחוצה לבירור התובענה 4. ולבסוף קבעה הערכאה הראשונה כי עדות המערערים היתה רובה ככולה עדות שמיעה או סברה. וכי מערער 2 למען הגשמת המטרה של זכייה בתובענה, מוכן היה "להקריב" את אמירת האמת, ועל כן עדותו היתה רצופת סתירות גם מול תצהירו וגם מול שאר הראיות. טענות המערערים: 3. לטענת המערערים, כבוד השופטת בערכאה הראשונה התעלמה מהעובדה שהסכמי המשיבה, הם הסכמים מחייבים למרות שהכירה בעובדה זו. 4. עוד טוענים המערערים כי למעט שרותו הצבאי עבד המנוח ברציפות משנת 1942, ועל כן זכאי היה לפיצויי פרישה בגין תקופה זו ובגין השנים 1942-1954. לטענתם המשיבה פגעה בזכויותיו הסוציאליות של המנוח ולא שלמה שכר עבודה עבור השעות הנוספות והפרשי שכר עבודה. 5. לטענת המערערים, המשיבה פדתה את ימי החופשה של המנוח בשעה שהיתה אמורה לשלם לו שכר. 6. בנוסף המערערים טוענים כי טעה בית משפט קמא שלא פסק לטובתם את חלקו של המנוח ברווחי המשיבה בגין השנים 1989-31.3.1993. דיון: 7. השופטת המלומדת בחנה את שלל הטענות שהועלו בפניה והוציאה פסק דין מבוסס על ממצאים עובדתיים משפטיים אשר אין זה המקרה בו נוכל אנו כערכאת ערעור לדחות אותם. הממצאים העובדתיים והמסקנות המשפטיות שנקבעו בפסק הדין תומכים במסקנה המשפטית, ולא גילינו בפסק הדין כל טעות שבחוק. במקרה מעין זה אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית ואין אנו נדרשות להציג פסק דין משלנו העונה על מכלול השאלות שהתעוררו לצד פסק דינה של הדרגה הראשונה, אלא עלינו רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן ומהדין (ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 162; ע"א 478/88 בקר נ' שטיין, פ"ד מב(3) 680, 679; א. גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה שמינית, תשס"ה, עמ' 618-619). שקלנו את טענותיהם של הצדדים באשר לממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא ולמסקנותיו, בחנו את חומר הראיות שבא בפניו, אולם לא מצאנו כי קיימות במקרה דנן נסיבות המצדיקות את התערבותנו בתשתית העובדות. שאלה זו מוכרעת במידה רבה על בסיס ממצאי מהימנות והתרשמות מעדים ועל כן אנו רואות לייחס משקל רב לקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. "כעיקרון לא בנקל יתערב בית משפט זה בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט קמא כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שאומץ על ידי הערכאה הראשונה" (ע"א 2989/05, קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר, פ"ד נא(4) 687). כוחן של קביעות אלה יפה לענייננו. ואשר על כן, דין הערעור להידחות. 10. לעניין ההוצאות, הכלל הוא כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות, שכן לערכאה הדיונית נתון שיקול דעת רחב מאוד בשאלה מהו סכום ההוצאות שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו. (ראה ע"א 6637/05 דאוד הלאל נ' סעיד איברהים דולה ואח', תק-על 2007(1), 3717, 3723). בדרך כלל אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בעניין פסיקת הוצאות, אלא כאשר מתגלים פגם או פסול בשיקול-דעת; אך כלל אחר קיים, כי בהעדר סיבות מיוחדות, שתצדקנה אי-פסיקת הוצאות, זכאי הזוכה בדין, כי לא ייגרם לו חסרון כיס, והוא יבוא על הוצאותיו (ראה 308/85 חיים שיטרית נ' כפר שמואל - מושב עובדים, פ"ד מא(1) 742, 746-747). אשר על כן לא מצאנו להתערב גם בעניין ההוצאות. התוצאה היא כי הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשיבה וכן שכ"ט בערעור זה בסך 25,000 ₪ פלוס מע"מ צמוד מהיום. הערבון הכספי יועבר למשיבה על חשבון ההוצאות האמורות. זכויות עובדיםאגד