התניית שירות בשירות

מהי "התניית שירות בשירות" של בנק ? סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - ?1981 קובע כי לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי. בלי לגרוע מדרכי הוכחה אחרות בדבר הסבירות של קשר כאמור, רשאי תאגיד בנקאי להודיע למפקח על מדיניות עסקית שקבע לעניין התנאת מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס כאמור לעיל ואם אישר המפקח, לאחר התיעצות עם הועדה המייעצת, את המדיניות האמורה, ייחשב קשר בין שירות מבוקש לבין קיום התנאי כקשר סביר אם הוא נובע מאותה מדיניות. בית המשפט פסק כי האיסור בדבר התניית שירות בשירות, מהווה התערבות בחופש ההתקשרות החוזית, אך המחוקק סבר שהתערבות זו נדרשת, בין היתר, על מנת להגן על לקוח מפני שרירות לבו של הבנק, ויכולתו, באמצעות המכשיר הכלכלי רב-העוצמה שנמסר לידו, לכפות על הלקוח פעולות שאינן לרוחו, ואשר לעתים כרוך בהן גם נזק. עוד נפסק כי לעניין חוק הבנקאות נדרשים אנו לאזן בין שיקולים המכחישים זה את זה; מחד גיסא הייתה מגמת החוק להגן על הלקוח ("החלש") מפני הפעלה שרירותית של עוצמת כוחו של הבנקאי ("החזק") שלו על-ידי התניה בלתי הוגנת של שירות בשירות וכן להרתיע את הבנק בסנקציות אזרחיות ופליליות מפני הפעלה שרירותית של הכוח האמור; המגמה ההרתעתית האמורה כוחה יפה, במידה זו או אחרת, גם לגבי ויתור שבדיעבד ובעוצמה קטנה יותר לגבי הסכמי פשרה. מאידך גיסא מדובר בהוראות המגבילות את חופש ההתקשרות החוזית, שאין לפרשן, בהכרח, על דרך ההרחבה, והן עשויות להידחות מפני שיקולים אחרים המחייבים עידוד עריכת פשרות והסדרים מחוץ לכותלי בית המשפט בנושאים שכל כולם מצויים בתחום המסחרי המקובל. ההוראה המבטלת התניית שירות בשירות, מטרתה להגן על הלקוח במסגרת הרעיון הכללי של הגנת הצרכן. להגנה זו ממד פטרנליסטי, בשל ההתערבות ביחסים החוזיים. יצוין, כי הצורך להגן על לקוח מפני כוח כלכלי עדיף הוא בסופו של דבר תוצאה של כשל בשוק החופשי. לו היה השוק משוכלל, הלקוח יכול היה להינצל מלחץ בלתי הוגן על-ידי פנייה לשירותיו של בנק מתחרה. דא עקא, השוק אינו משוכלל ולכן ראה המחוקק צורך להגן על הלקוח. כפי שצוין בכמה פסקי-דין, המעבר מבנק לבנק קשור גם הוא בעלויות עיסקה (?TRANSACTION COSTS). בנק המתנה מתן אשראי ללקוח בפתיחתה של תכנית חיסכון, מתנה מתן שירות בקבלת שירות. אך בכך לא די על מנת לכלול מקרה כזה בתחום האיסור שנקבע בסעיף ?7 לחוק, הואיל ויש להוסיף ולבחון אם הקשר בין שני השירותים הוא בתחום של "קשר עסקי סביר". דרישתו של בנק לפתיחת תכנית חסכון נובעת משני אינטרסים. הראשון, הוא להגדיל את רווחיו, הואיל ולקוח הפותח תכנית חסכון, מעמיד לרשות הבנק, לתקופה מוגדרת, כספים בהם יכול הבנק לעשות שימוש ולהפיק מהם רווחים. האינטרס השני הגורם לבנק לדרוש את פתיחת תכנית החיסכון לצורך מתן אשראי, נובע מהחשש שאותו לקוח, שלזכותו העמיד הבנק את האשראי, לא יהיה מסוגל לפרוע את חובו. הבנק אינו מוכן לשאת באופן בלעדי בסיכון זה, ולכן הוא מתנה זאת בפתיחתה של תכנית חיסכון, המשמשת כבטוחה או שיעבוד. האינטרס של הבנק לביטחון הנו אינטרס לגיטימי ומוצדק, ולמעשה, הוא זה אשר מאפשר את מתן האשראי ללקוח, ובגינו יכולים הלקוחות לנהל את עסקיהם. קיום ערובות להבטחת פירעונו של חוב, הנו גורם מרכזי ביציבות המערכת הבנקאית ובאיתנותה הפיננסית. יותר מכך, האינטרס לדאוג לבטוחות אינו אינטרס של הבנק בלבד, הואיל והמשק כולו נהנה מיציבותה של המערכת הבנקאית. מהפסיקה עולה כי במצב זה נכון לומר, כי קיים קשר עסקי סביר בין מתן האשראי לדרישת הביטחונות, הואיל והבנק אינו חייב להעמיד ללקוחותיו אשראי (ראה סעיף ?2(א) סיפא לחוק הבנקאות (שרות ללקוח), התשמ"א?1981-), ואם החליט לעשות זאת, אך טבעי הוא שידרוש ביטחונות מתאימים. לפיכך, נכון יה להוסיף ולומר, כי הדרישה לפתיחת תכנית חסכון נובעת לעתים ממניע שחשיבותו חורגת מרצונו של הבנק להגדיל את רווחיו, ועל כן היא עונה על דרישת הקשר העסקי הסביר, המבחין בין התניה מותרת לאסורה. אין ללמוד מהאמור לעיל, שבכל מקום בו נדרשה פתיחת תכנית חסכון כתנאי להעמדת אשראי, פטור הבנק מחובתו להימנע מהתניית שירות בשירות. ייתכנו מקרים, בהם האינטרס של הבנק להגדיל רווחיו, גובר על האינטרס שבהבטחת החוב. במקרים אלה, מתקיימת אותה התניה אסורה של שירות בשירות. כך למשל, כאשר לקוח העמיד לרשות הבנק מגוון בטוחות, אם בדרך של שיעבוד נכסים שבבעלותו או בדרך של מתן ערבויות אחרות. דרישתו של הבנק במקרה מסוג זה לפתוח תכנית חסכון, עלולה להתפרש כהתניה של שירות בשירות. במצב זה השולט בכיפה אינו האינטרס להבטיח את החוב, אלא רצונו של הבנק להגדיל את רווחיו. יש הסבורים, כי מקום בו כספים ששימשו לתכנית החיסכון אינם כספי הלקוח אלא כספי הבנק, אין לראות בהם משום העמדת בטוחה. על פי גישה זו, תכנית החיסכון אינה בטוחה אמיתית, שהרי במקרה של אי-פרעון החוב, לא יוכל הבנק להיפרע אלא מכספים השייכים לו מלכתחילה. המסקנה המתבקשת מכך היא, שהואיל ותוכנית החיסכון אינה משמשת מקור לביטחון האשראי, הרי שהאינטרס שעמד בבסיס הדרישה לפתיחת תכנית החיסכון, הנו האינטרס של הבנק להגדיל רווחיו על חשבון הלקוח. רווחיו של הבנק גדלים במקרה זה בצורה משולשת: הוא נהנה מהריבית אותה הוא גובה בגין העמדת ההלוואה, הוא גובה ריבית על האשראי שהעמיד ללקוח, ולבסוף, הוא עושה שימוש לצרכיו, ולתקופה מוגדרת, בכספים המצטברים בתכנית החיסכון. במצב זה, בו תמהיל האינטרסים הוא כזה שהאינטרס המסחרי של הבנק להגדיל רווחיו גובר על אינטרס הביטחון שבאשראי, מתנתק הקשר העסקי הסביר בין השירותים, ולפנינו התניה אסורה של שירות בשירות. מאידך גיסא, יש הסבורים, כי ניתן לראות בתכנית חיסכון שמומנה בכספי הלוואה, בטוחה אמיתית, ולפיכך מתקיים אותו "קשר עסקי סביר" בין מתן האשראי לתכנית החיסכון. העיקרון העומד בבסיסה של גישה זו הוא, שתכנית חסכון צוברת עם הזמן ממדים, עקב הכספים המופקדים בה בתדירות אשר נקבעה בין הצדדים. לעומתה, ההלוואה שהועמדה כנגד תכנית החיסכון, הולכת וקטנה עם פירעונה לשיעורין. ובמלים אחרות, אם בתחילת הדרך היתה תכנית החיסכון קטנה, וסכום החוב בגין ההלוואה גדול - הרי שבחלוף הזמן קטן החוב וגדל החיסכון, דבר המעמיד את הלקוח בעמדה טובה יותר לפירעון האשראי שהוענק לו. גישת בית המשפט היא כי מבין שתי ההשקפות עדיפה הראשונה, לפיה אין לראות במתן הלוואה לצורך פתיחת תכנית חסכון, בטוחה אמיתית לחובו של הלקוח. מנקודת ראותי זו אינה בטוחה אמיתית (לפחות לא בטווח הזמן הקצר), ועל כן לא מתקיים במקרה זה קשר עסקי סביר. מאחר שברוב המקרים עומדת טענת הלקוח מול טענת הבנק, על בית המשפט למצוא נסיבות אובייקטיביות לתמיכה בטענת הלקוח, הנושא בנטל השכנוע לקיום היסודות של התניית שירות בשירות. כפי שנקבע בפסיקה, לעניין התניית שירות די ביצירת אווירה של לחץ סמוי המופעל על הלקוח. אווירה מעין זו, כדי שלא תישאר עניין של תחושה אישית, חייבת להתבסס על נסיבות חיצוניות, המעידות על קיומה. אילו נסיבות חיצוניות עשויות לסייע בידי הטוען להתניית שירות בשירות, להוכיח טענתו? מגוון הנסיבות החיצוניות האפשריות לתמיכה בטענה זו או להפרכתה הוא רב, ונציין כאן רק את הנפוצות מבחינת אזכורם בכתובים. במקרים רבים נוטה בית המשפט לבחון את הכדאיות הכלכלית שבפתיחת תכנית החיסכון. ככל שהכדאיות הכלכלית בתכנית החיסכון גבוהה יותר, כך סביר יותר להניח שלצורך פתיחתה לא נדרשה כפיה או התניה. טבעם של דברים הוא, שהלקוח הטוען להתניה, ידגיש עד כמה היתה תכנית החיסכון בלתי כדאית מבחינה כלכלית, וזאת על מנת לבסס את הטענה שלא מרצונו החופשי פתח אותה תכנית. הבנקים, מאידך, ידגישו עד כמה כדאית הייתה התכנית או השירות המתנה, על מנת להראות שהלקוח בחר בשירות מרצונו, ומשיקולים כלכליים. את הכדאיות הכלכלית ניתן לבחון באמצעות פרמטרים שונים, כגון: יתרת החשבון בעת פתיחת התכנית; התשואה שהניבה תכנית; שיעור הריבית שנגבתה בחשבון וכיוצא בזה. קריטריון הכדאיות הכלכלית עשוי להיות רב משמעות אך יחד עם זאת, יש להפעילו בזהירות רבה, הואיל ויתכן שגם תכניות חסכון שהכדאיות הכלכלית בהן בולטת, נפתחו עקב התניה. עוד נפסק כי מן הראוי שבית המשפט יבחן גם את קיומה של התאמה במועדים, בין השירות המותנה לבין השירות האחר. כך למשל, אם תוכח רמת מתאם גבוהה מבחינה כרונולוגית, בין מועדי פתיחת תכניות החיסכון לבין מועדי העמדת האשראי, יהיה בכך משום תמיכה בטענות הלקוח בדבר ההתניה. ככל שתקטן רמת המתאם בין המועדים, כך יטה הדבר את הכף לדחיית טענת ההתניה. כמובן, שגם קריטריון זה יש להפעיל בזהירות, הואיל ותיתכן התניה גם מבלי שמתקיימת חפיפה במועדים, ולהפך, העדר התניה חרף קיומה של חפיפה במועדים. נסיבה נוספת שנדרש לבררה לעתים קרובות, היא מידת ההתאמה בין הסכומים הכספיים של השירות המותנה ובין השירות המהווה את התנאי. ככל שרמת המתאם בין הסכומים תגדל, כך יהווה העניין תמיכה בגרסתו של הלקוח הטוען כנגד ההתניה. ולהפך, ככל שרמת המתאם בין הסכומים תקטן, כך יגדל סיכוי הבנק לשכנע את בית המשפט לדחות את טענות הלקוח. במה דברים אמורים? לא הגיוני, למשל, לטעון כי הבנק התנה שירות של הלוואה במיליונים, בפתיחת תכנית חיסכון של עשרות אלפי שקלים בודדים. אלא שיש גם לסייג את משמעותו של קריטריון זה, בעוד שמבחינת הבנק התניה כזו אינה הגיונית, הרי שלעתים לפקיד הבנק יש אינטרס אישי גם בצעד כזה, שהוא צעד קטן לבנק, אך צעד גדול לפקיד. אין על כן לקבוע כל מסמרות בעניין זה, וגם בסיטואציה של העדר קורלציה בסכומים נראה, כי יש לבחון את הדברים בהתאם לעדויות הפוזיטיביות בפני בית המשפט במקרה הקונקרטי שבפניו. זאת ועוד, גם מקרה בו נפתחה תכנית חסכון בסכום קטן יחסית, ובשיעור נמוך מסך האשראי אשר הועמד ללקוח, דורש מחשבה נוספת. שהרי תכנית חסכון קטנה אינה יכולה לשמש בטוחה אמיתית לאשראי בסכום גדול, ועל כן טוב יעשה בית המשפט אם יחקור את מערך השיקולים שהביא את הלקוח להצטרף לתכנית זו. ובמלים אחרות, אפשר שדווקא העדר ההקבלה בסכומים, היא המצביעה על התניה אסורה של שירות בשירות. שהרי במקרה זה תכנית החיסכון הזעומה, אינה עונה על אינטרס הבנק לבטוחה, ולכן גדל החשד כי כל מטרתה אינה אלא להגדיל את רווחיו של הבנק. כן יש לבחון את מדיניות הבנק בתקופה הרלוונטית. במקרים רבים נטענה טענת ההתניה על רקע מדיניות הבנק לתמרץ פתיחת תכניות חסכון. אם יוצג חוזר פנימי של הבנק, ובו הוראות לפקידי הבנק כיצד לפעול בנושא, יתכן שיהיה בכך כדי לשפוך אור על התנהגות הבנק, ומניעיו, בתקופה הרלוונטית. חשוב לזכור, שאין לנתק את הקריטריונים הנזכרים לעיל, מהרקע הכללי של סך כל הפעולות אשר בוצעו בחשבון הבנק של הלקוח. לצורך זה יש לבחון מהן הפעולות שבוצעו, באיזו תדירות, באילו סכומים, והאם למשל נדרשו אותם שירותים השנויים במחלוקת על ידי הלקוח בעבר, גם ללא קשר לשירותים המותנים. וכך יהיה נכון לבדוק אם הלקוח פתח תכניות חסכון בעבר, גם מבלי שנדרש לעשות זאת, ומבלי שהועמד לרשותו אשראי. כמו כן יש לברר כמה תכניות חסכון נפתחו בסך הכל, על שם מי נפתחו, ומהו שיעורן של תכניות החיסכון מהאובליגו הכולל של הלקוח. פעולות אלו ואחרות אשר בוצעו בחשבונות הלקוח לאורך זמן, עשויות להעיד על התנהגותם העסקית הן של הלקוח, והן של הבנק. לסיכום, לא די בבחינתה של נסיבה זו או אחרת, ורק משקלן המצטבר של הנסיבות הוא שיעצב את החלטת בית המשפט בנושא עילת התניית שירות בשירות. בנקהתניית שירות בשירות